24 | הכנסת, ישיבה 50 [1]                                                                                                  4.2.1952

שר החוץ מדווח לכנסת על עצרת או״ם

סעיף ב׳: מדיניות חוץ

היו״ר י. סרלין: אנו עוברים לסדר היום. רשות הדיבור לשר החוץ.

שר החוץ מ. שרת: אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה. לפי הבטחת הממשלה, הנני למסור כאן סקירה על פרשת הדיון בעניין שלנו בעצרת של האומות המאוחדות [בפריס] שנסתיים זה עתה.

שם הנושא המופיע במסגרת זו על סדר יומה של העצרת הוא: ״שאלת ארץ ישראל״. השם ״פלסטיין״, כמונח מדיני, קיים כיום למעשה רק בנוהג של האומות המאוחדות, ובשם זה תופס הנושא מקום על סדר יומם של כינוסי העצרת הרצופים, הן הסדירים והן הבלתי סדירים, החל משנת 1947. הפעם התחלק נושא זה לשני סעיפים: ראשית, סעיף מאמצי הפיוס להשכנת שלום ולהשגת הסדר סופי בין ישראל ובין שכנותיה המדינות הערביות. שנית, סעיף בעיית הפליטים והתוכניות לקליטתם וליישובם מחדש.

ביסוד הדיון בשני הסעיפים האלה הונחו שני דינים וחשבונות: דין וחשבון של ועדת הפיוס, ודין וחשבון של מוסד או״ם הנקרא ״סוכנות לסעד ולתעסוקה״ [אונר״א]. אפשר להגדיר את שני המסמכים האלה כמנוגדים זה לזה בכיוונם ובמסקנותיהם. הדין וחשבון של הסוכנות לסעד ולתעסוקה הוא מסמך חיובי, ואילו הדין וחשבון של ועדת הפיוס הוא מסמך שלילי.

הסוכנות לסעד ולתעסוקה גוללה בדין וחשבון שלה, אומנם בקווים כלליים מאוד, תוכנית פעולה חיובית למשך שלוש השנים הקרובות הצריכה לעלות, לפי אומדנותיה, בסכום של רבע ביליון דולר, ולהביא לידי קליטת קבע של חלק מסוים מציבור הפליטים [בארצות ערב].

לעומת זאת, ועדת הפיוס בדין וחשבון שלה הכריזה על כישלונה. היא ניסתה להסביר את הכישלון הזה, אבל למעשה סתמה על עצמה את הגולל. אחד ההסברים שהיא נזקקה להם להצדקת כישלונה - וזהו הסבר הצריך לעניין אותנו במיוחד - היה כי מאז הוטלה עליה לראשונה המשימה שונו העובדות תכלית שינוי, ושוב אין המשימה שהוטלה עליה וההוראות שקיבלה הולמות את המציאות החדשה. כזכור היטב לחברי הכנסת, קדם לעריכת הדין וחשבון הזה לעצרת או״ם ניסיון אחרון שעשתה ועדת הפיוס - יש להניח, לא בלי יוזמת המדינות המהוות אותה [ארה״ב, צרפת וטורקיה] - לכנס את שני הצדדים אם לא סביב שולחן אחד, הרי לפחות ליד שני שולחנות נפרדים איתה יחד, כדי לנסות להביאם לידי עמק השווה. בהזדמנות זו סטתה הוועדה מהנוהג שהיה נקוט בידיה בפגישות קודמות. הסטייה התבטאה ביוזמה שנקטה הוועדה לפרוש לפני שני הצדדים תוכנית של הסכם בשאלות מסוימות, תוכנית המורכבת מחמישה סעיפים. התוכנית לא נתקבלה ללא הסתייגות על דעת אף אחד משני הצדדים. אבל הוועדה, בדין וחשבון שלה, ניסתה להוריש את התוכנית הזאת לאלה שיבואו לטפל בעניין לאחריה, או לה לעצמה אם תישאר על משמרתה. התוכנית הזאת היתה אומנם פרי יוזמת נפל של הוועדה, באשר הדברים לא נתקבלו, אבל השתמעה מתוכה מעין הנפת אצבע של אזהרה לנו לעתיד לבוא, כי היו בתוכנית זו סעיפים אשר בשום פנים ואופן לא היינו מוכנים לקבלם וראינו בהם שורש של סכנה מסוימת לעתידנו.

אזכיר בייחוד את הסעיף הראשון בתוכנית, זה שבא לחייב אותנו להחזיר לישראל מספר מסוים של פליטים, מספר שצריך היה להיקבע במהלך המשא ומתן. אנו הגענו מכבר לידי מסקנה, כי בשטח זה של פיוס או תיווך בינינו ובין המדינות הערביות, יוזמה מתמדת של או״ם לא רק שהיא מיותרת אלא היא גם מזיקה.

קיומו של מוסד מיוחד של או״ם הפועל בתמידות ומנסה להיאחז בכל הזדמנות כדי לזמן את שני הצדדים לפונדק אחד, ולהשרות רוח של שלום ביניהם, לא הצעיד אותנו קדימה לקראת השלום, אבל נתן אפשרות לצד שכנגד לחפות על עמדתו היסודית, שהיא עמדה של סירוב גמור לשאת ולתת על שלום ולהגיע לידי יחסי שלום עם ישראל, על ידי הופעה כלפי חוץ כמשתף פעולה עם מוסד של או״ם, שהוטל עליו להצעיד את הדברים לקראת השלום.

טענתנו היתה זה מכבר, כי מה שדרוש במצב זה זהו לא חיפוי, לא יצירת מסווה המטשטש את העמדה האמיתית, אלא חישוף העמדה הזאת לאור עולם נוכח משפט דעת הקהל הבינלאומית. אמרנו כי קיומו של מוסד מיוחד של או״ם איננו כשלעצמו גורם העשוי ליצור את הרצון לשלום. אם ישנו רצון לשלום, יכול גורם כזה לסייע להבאת הרצון הזה לידי ביטוי ממשי, אבל בהיעדר הרצון לשווא יהיו מאמציו. ובמצב הנידון, כאשר הרצון לשלום נעדר אצל הצד שכנגד, מסייע קיומו של מוסד כזה להשתמטות מאחריות ולהתחמקות מגנאי של דעת הקהל. בפעולת ההסברה שעשינו בקרב הגורמים הנוגעים בדבר לקראת העצרת, חילקנו את כל שדה העניינים אשר או״ם מעוניין בהם - או עשוי להיות מעוניין בהם - לשלושה מיכלולים ראשיים.

המיכלול הראשון הוא מיכלול הביטחון. תחת חסות או״ם, על פי הוראות של מועצת הביטחון, הושגה הפוגה פעם ראשונה ופעם שנייה,^[2] ולבסוף נכרתו הסכמי שביתת הנשק. הפיקוח על ביצועם של הסכמים אלה אף הוא נתון בידי מוסדות של או״ם. אין בשום פנים לחלוק על סמכותו של או״ם לטפל בבעיות ביטחון ולהתערב לתיקון המצב, אם לפי דעת המוסד המוסמך של הארגון הזה נשקפת סכנה לביטחון. הסמכות של או״ם בעניין זה היא בלתי מפוקפקת לחלוטין. היא פועלת, והעניין בכללו מסודר. אין לעצרת - ואין למוסד אחר של או״ם - שום סיבה מיוחדת לבדוק את המצב הזה מחדש ולשבת בתמידות על המדוכה הזאת.

ישנו מיכלול אחר של עניינים הנוגעים לנו ולארצות שמסביבנו וליחסים שבינינו, שאף לגבי דידו אין לערער ואין לחלוק על חובת או״ם לעמוד בדל״ת אמותיו ולטכס עצה לפתרון בעיותיו. זהו עניין הפליטים. הפליטים, למעשה, מהווים מעמסה על קרנות ומוסדות של או״ם. זוהי בעיה בינלאומית מבחינה אחת, זוהי בעיה אנושית מבחינה שנייה, בעיית סבל של המוני אנשים, בעיית עתידם. ראוי הדבר לשמש נושא להתעניינותו ולטיפולו של ארגון האו״ם, מה גם שהוא כבר הקים מוסד מיוחד לכך והוא תורם כסף להחזקתו של מוסד זה ולמימון פעולותיו המעשיות.

אבל ישנו מיכלול שלישי - אמרנו - והוא כל שטח היחסים בין ישראל מצד אחד ובין המדינות הערביות מצד שני. ודאי שהיה רצוי להסדיר את היחסים האלה על ידי שלום של קבע. אבל אין הבעיה הזאת מוכרחה להטריד בתמידות את ארגון האו״ם. אין היא צריכה להוות סעיף סדיר וקבוע בדיוני העצרת. אין הדבר מצדיק קיום ארגון מיוחד של האו״ם שיהיה תמיד, בכל עת ובכל שעה, מטופל בו. אחרי הכל, גם ישראל וגם המדינות הערביות - רובן, אם לא כולן - הן חברות ארגון האו״ם. על כולן חלות אותן ההתחייבויות וכולן נהנות מאותן הזכויות. אם יש יחסים בלתי מסודרים ביניהן, יכולות הן בכל עת ובכל שעה, אם רצון שני הצדדים בכך, להתיישב ולסדר את העניינים התלויים ועומדים. אין הן מוכרחות להטריד בזה את ארגון האו״ם, ואין ארגון האו״ם חייב לטפל בזה טיפול מתמיד.

נתברר ערב העצרת, כי המדינות שהן בעלות הדבר, אלו האחראיות לוועדת הפיוס, אינן מוכנות עדיין לגשת לחיסולה הגמור של הוועדה. לאמיתו של דבר, יש שאלות המחייבות קיומו של אורגון של או״ם, נניח, שאלת הפיצויים שאנו מודים בהתחייבות לשלמם בעד הקרקעות הערביות הנטושות. הודינו בהתחייבות הזאת לא כלפי המדינות הערביות, אלא כלפי ארגון האו״ם. משתמע מזה, כי מוצדק שיהיה מוסד שיוכל לבוא איתנו בדברים ולהגיע בזה לידי איזו תוצאה ממשית. אבל גם מחוץ לשיקול זה שורר בעולמו של ארגון האו״ם, כמו ששורר בעולם בכלל, פחד הריקנות, בריחה מפני החלל הריק. שנים היתה קיימת ועדת הפיוס שניסתה בכה ובכה לתקן את המצב. אומנם הוועדה לא הצליחה על אף כל מאמציה הכנים, המסורים והמתמידים. אף על פי כן, לא ייתכן לחסל אותה ולהשאיר את הדברים תלויים על בלימה. עצה זו של חיסול גמור לא התקבלה על דעת הנוגעים בדבר. גם נשמעה הטענה כי יכול לבוא יום שהצדדים עצמם, אם שניהם כאחד ירצו לנהל משא ומתן, ייזקקו לאיזו חוליה מקשרת, לאיזה מוסד שיוכל לעמוד בפרץ, לזמן אותם, לתווך ביניהם. יהיה להם הדבר אולי יותר נוח משיצטרכו לעשות זאת על דעת עצמם בלבד, ומתוך פגישה של פנים אל פנים מלכתחילה. אבל, עם זה, הסכימו המעצמות המהוות את ועדת הפיוס כי יש לפעול בכיוון של המעטת דמות הוועדה, הגבלת סמכויותיה ואי-חיובה על נטילת איזו יוזמה-שהיא. והן הגיעו למסקנה כי מוטב להעביר את מושב הוועדה מהמזרח התיכון, או מערים בהלווציה שבהן היא נתכנסה מזמן לזמן, לניו יורק. פירוש הדבר, להעביר אותה למושב המרכזי של המזכירות העולמית של ארגון האו״ם. יתר על כן, הן נימנו וגמרו כי שוב אין צורך למנות לתפקיד זה אישים מיוחדים כפי שנהגו עד כה, אלא יש להטיל את המשימה הזאת על הנציגים הקבועים של המעצמות האלו בארגון האו״ם, היושבים ממילא ישיבת קבע בניו יורק. שלישית, הם הגיעו לידי מסקנה כי אין להטיל על הוועדה שום חובה של יוזמה מצידה, אלא היא צריכה לעמוד הכן לקראת אותו יום שאחד הצדדים, או שניהם כאחד, ייזקקו אליה ויבקשוה לתווך ביניהם או לסייע להם להיפגש.

היתה נקודה אחת שהיתה זמן־מה שרויה במחלוקת בינינו ובינן, וזאת השאלה האם יש להטיל על הוועדה להגיש מדי שנה בשנה דין וחשבון לעצרת. אם מותר להגיד כך, מבלי לפגוע חלילה בכבודם ובכנות מאמציהם של אלה שהגישו עד עכשיו דינים וחשבונות, הרי דין וחשבון זה הפך רעה חולה, וזה משתי בחינות: ראשית, עצם הגשתו הבטיחה ממילא הכללת סעיף בסדר יומה של העצרת לדיון על ארץ־ישראל, והדיון הזה שימש הזדמנות נוחה לליבוי יצרים ולהרחבת הפרץ במקום ניסיון להצר ולסתום אותו. שנית, העובדה כשלעצמה, כי הוועדה ידעה כל השנה כי היא חייבת להגיש דין וחשבון, דירבנה אותה לפעמים לפעילות מלאכותית, פעילות שלא תמיד נבעה מתוך צורך העניין, אלא באה להמציא נושא שעליו אפשר יהיה למסור אחר כך דין וחשבון.

לבסוף הסכימו בעלי הדבר, כי הוועדה צריכה להיות חייבת להגיש דין וחשבון רק כאשר יהיה לה מה להודיע, ואין לקבוע את הדבר במסמרות כעניין שנתי סדיר.

בקיצור נמרץ, חברי כנסת נכבדים, אלה היו היסודות שעליהם הושתת הנוסח הראשון אשר המעצמות המהוות את ועדת הפיוס, שאליהן נצטרפה גם הממלכה המאוחדת, הגישוהו לוועדה המדינית המקבילה, הידועה בשם ועדת אד־הוק. על הנוסח הזה ניטשה המערכה בוועדת אד־הוק.

ההתקפה הערבית על הנוסח שהוצע כאמצעי, ועל מדינת ישראל כמטרה, שאבה כוח מההסתערות הערבית הכללית שהיינו עדים לה בעצרת זו - הסתערות שנעזרה בכמה מדינות מוסלמיות אחרות ובכמה מדינות אסיאתיות - על עמדות שונות במזרח התיכון, אותה הסתערות אשר התבטאה בהבאת הסכסוך האנגלי-מצרי לפני העצרת, בדרישת עצמאות לאלתר בשביל מרוקו, בהתנגדות לאותה צורת העצמאות שניתנה בעצם ימי העצרת ללוב.

התקפה זאת של הגוש הערבי בעזרת נציגים מוסלמיים ואסיאתיים שונים עלינו בוועדת אד־הוק, היה בה המשך מילולי של המלחמה הצבאית שנערכה נגדנו על ידי פלישת ארצות ערב לתחומי המדינה בעבר, וכן אפשר היה לראותה כהכשרה מילולית למלחמה חדשה לעתיד לבוא. היא הצטיינה בארסיות מיוחדת. בייחוד בלט בה אחד הנציגים הסורים, פליט ארצישראלי, אשר הוסיף לעמדה הערבית הכללית נופך רב משלו של שנאה ומרירות.^[3] מטרת ההתקפה היתה השמצת מדינת ישראל, הרשעתה כמפירת החלטותיה של עצרת האומות המאוחדות, קבלת הכשר לפגיעות בנו בעתיד, והצדקת התנגדות לכל ניסיון של ממש להגיע לידי שלום.

הערבים נקטו במערכה זו תכסיס כפול. בפנים, בתוך דיוני ועדת אד־הוק ואחר כך במליאת העצרת, עיקר מטרת התקפתם היתה סיסמת החזרת הפליטים הערבים לארץ - אותה מערכה שעמדנו בה גם בשנים הקודמות, ושנתחדשה עלינו בכל חריפותה הפעם. מחוץ לכותלי הוועדה, במסיבת עיתונאים אחת, חל לכאורה חידוש בעמדה הערבית. אותו נציג סורי, הפליט הארצישראלי, יצא בהכרזה כי המדינות הערביות מוכנות למשא ומתן של שלום עם ישראל, אבל במה דברים אמורים? אם משא ומתן זה יתנהל על יסוד החלטות העצרת.

אם, למשל, קיימת בעיית הגבולות, אין כל התנגדות מצד המדינות הערביות להקמת ועדה משותפת שלהן עם מדינת ישראל בהשתתפותו ובחסותו של ארגון האומות המאוחדות, אבל בתנאי כי יסוד לפתרון בעיית הגבולות תשמש החלטה מוסמכת ומפורשת של עצרת האומות המאוחדות, הלא היא ההחלטה משנת 1947, שקבעה גבולות מסוימים למדינה היהודית בארץ.

בעייה שנייה היא בעיית הפליטים. הערבים מוכנים לדון גם עליה, אבל שוב, בתנאי כי היסוד למשא ומתן ולפתרון תשמש החלטת העצרת, במקרה זה ההחלטה משנת 1948, אשר לפי הפירוש שהם מפרשים אותה מקנה זכות בל־ תעבור לכל פליט ארצישראלי לחזור למקומו במדינת ישראל אם רצונו בכך.

וכן ישנה בעיה שלישית הפתוחה לדידם, היא בעיית ירושלים. אף כאן יש הלכה מפורשת שנפסקה בבית מדרשו של ארגון האומות המאוחדות - ההחלטה משנת 1949 המבטיחה את בינאומה של עיר הקודש. כאן באה, במאמר מוסגר, ההבטחה לכנסייה הקתולית, לוותיקן, שאם יוקם משטר בינלאומי בירושלים, תחייבנה המדינות הערביות מינוי שליח הוותיקן כמושל כללי לעיר הזאת. בתנאים אלה, הכריז אותו נציג, מוכנים הערבים למשא ומתן. התכסיס הכפול הזה, המכוון לנגח את מדינת ישראל מתוך האשמה באי־החזרת הפליטים, על מנת לפוצץ אותה מבפנים על ידי ההחזרה, ומצד שני הכיוון החיובי לכאורה כלפי חוץ בהצעת משא ומתן על יסוד שקשה לערער עליו, יסוד של החלטת העצרת - תכסיס זה גייס תמיכה לחזית הערבית בשני הכיוונים כאחד.

גורם אחד של גיוס התמיכה היתה הרגשת חובה של נאמנות מצד חברי העצרת להם־עצמם, להחלטות שהם קיבלו בהזדמנויות קודמות. גורם שני של גיוס תמיכה היתה האהדה הטבעית שמדינות רבות, ודעת הציבור ברחבי תבל, רוחשות להמוני אנשים סובלים. אותו גורם של אהדה, שפעל לטובתנו ועמד לימיננו כאשר הדבר אשר ציין ואיפיין את מצבנו היתה עובדת הסבל החמור של דמוני [ניצולי שואה] עקורים משורש, יהודים נמקים במחנות - אותו גורם פועל עכשיו גם לטובת הצד הערבי. זהו גורם של אהדה כנה, של השתתפות בסיבלם של המוני אנשים, והמדינות הערביות מנצלות אותו ניצול מדיני לשם הרשעת מדינת ישראל בפני משפט דעת הקהל הבינלאומית.

אומנם פעל כאן מצד כמה מדינות גם מניע אחר, שהייתי מכנה אותו ״יצר נקם״ על כישלון תוכנית המשטר הבינלאומי בירושלים. נעשה ניסיון לפתוח פתח להחזרת העניין הזה לסדר יומו של ארגון האומות המאוחדות ולהצלת כל הרעיון הזה מהנשייה שהוא יורד לתוכה משנה לשנה. תסביך זה של ירושלים - ולא הייתי מהסס לקרוא לכל פקעת הרגשות והיצרים האלה בשם ״תסביך״ - לא נתגלה במפורש ובאורח ישיר בעצרת הזאת, אבל הוא פעל במסתרים ופירנס את השיטנה נגדנו בדרכים עקיפות. וכמו לגבי שאלת ירושלים עצמה בעצרת של שנת 1949, כך בעניין הכללי שלנו כפי שהופיע בעצרת הזאת, נוצר בוועדת אד־הוק רוב מקרי, בלתי מלוכד, מחוסר יכולת לשאת באחריות כלשהי, לביצוע המסקנות שתתקבלנה. על ההצעה שהגישו ארבע המעצמות - אמריקה, אנגליה, צרפת וטורקיה - ניתך גשם נדבות של תיקונים שהציף את הנוסח שלהם, הטביע אותו וסילף את פניו לבלי הכיר, עד שבעליו עצמם פנו לו עורף.

נסך הכל הוגשו שמונה תיקונים וכולם שליליים מבחינתנו. שניים נידחו, אבל שישה נתקבלו, אומנם רק שלושה מהם ברוב של שני שלישים. מגמת התיקונים היתה, ראשית, לרתק את הצדדים להחלטות הקודמות של העצרת וגם לחייבם במפורש על מילוי כל החלטה קודמת בכל ההקפדה האפשרית. מגמה שנייה היתה הדגשת עניין החזרת הפליטים. היה תיקון שפירושו היה, למעשה, נזיפה חמורה למדינת ישראל על אשר לא מילאה את החלטת העצרת בעניין זה, והבעת צער רב על כך. מגמה שלישית היתה הרחבת ועדת הפיוס עצמה על ידי תוספת ארבעה חברים חדשים על השלושה הקודמים. אין פירוש הדבר שהוועדה תישאר מורכבת מאותן המדינות, אבל המדינות האלו תמנינה נציגים נוספים. פירוש הדבר היה כניסת ארבע מדינות חדשות לגמרי למעגל זה של מאמצי פיוס והתערבות.

ואחרון אחרון, החזרת הוועדה הזאת, המורחבת, על ידי תוספת מדינות מסוימות, לירושלים כמקום מושבה הקבוע.

מצד היוזמים נעשה ניסיון של פשרה על ידי קבלת חלק מהוויתורים. הניסיון הזה סייע למוטט את החזית שהיתה מוכנה בתחילה לתמוך בנוסח הראשון ולפתוח פתח רחב לקבלת תיקונים אחרים. וכל כך סולפו פני ההחלטה הזאת עד אשר אלה שיזמו אותה, ואשר בשמם היא הופיעה, הצביעו לבסוף נגדה ונשארו במיעוט. נמצא, כי המיעוט כלל את המדינות שכבר הזכרתי וכן את ברית המועצות, שהתנגדה כל הזמן התנגדות עיקבית לקיומו של איזה מוסד־שהוא שתפקידו לפייס ולתווך. הוא כלל, כמובן, גם אותנו, ושוב עמדנו בפני התופעה כי ברית המועצות וארצות הברית נמצאות בחבורה אחת יחד איתנו בעניין ארץ־ישראל, מה שחידש עלינו, אומנם לרגע קט, את מעשה בראשית של 1947.

בפרק הזמן בין גמר הדיון בוועדת אד־הוק לבין העלאת העניין לאישור סופי בעצרת, נעשה על ידי משלחתנו מאמץ להסביר את התוצאות הממאירות העלולות לצמוח מן ההחלטה אם היא תקבל אישור סופי כנתינתה בוועדת אד־הוק. כתוצאה מזה נרתעו רבים מהאחריות שנטלו על עצמם במחזור הראשון של הדיון בבלי דעת. גם היוזמים טרחו לא מעט להחזיר את המצב לקדמותו.

כאן עלי לציין במאמר מוסגר, כי התברר לנו מתוך מערכה זו עד כמה קל לנו יותר להסביר עניין ולמצוא אוזניים קשובות אצל אותן מדינות שיש לנו איתן יחסים דיפלומטיים סדירים, ויש לנו נציגויות קבע בתוך בירותיהן, מאשר אצל מדינות שאין לנו איתן קשר קבוע, ואשר אנו נזקקים למאמץ מיוחד כדי להידבר איתן.

לבסוף הוצג מצד היוזמים מעין אולטימטום למדינות ערב - או תסתפקנה במיעוט התיקונים שנתקבלו בוועדת אד־הוק בהסכמת היוזמים, או תסתכנה בהפסד רוב התיקונים האלה, או אולי כולם. זאת אומרת, מעצמות אלו חתרו, בכל זאת, לידי מוצא מוסכם ומשותף עם מדינות ערב. במה דברים אמורים? אם מדינות ערב תסתלקנה מתמיכה, ותסלקנה את בעלות בריתן מתמיכה, באותם תיקונים שבהם ראו היוזמים את עיקר הרע. תמורת זאת הוצע להן שהתיקונים האחרים, שהם פחותים במדרגה, ואף על פי כן נותנים לערבים סיפוק־מה, יישארו בתוך הנוסח שיתקבל סופית. אילמלא הושג ההסכם, כי אז היו תוצאות העניין מופקדות להצבעה חופשית ופרועה בעצרת, וקשה היה מראש לשער את תוצאותיה. הצבעה כזו היתה עשויה לטאטא כמעט את כל התיקונים הגרועים ולהחזיר את המצב לקדמותו. מצד שני, לא היה כל ביטחון שכתוצאה מהצבעה חופשית כזאת, ללא הסכם מוקדם, לא יישאר איזה קוץ חמור בתוך האליה הרחבה הזאת.

הערבים מצאו כי מוטב להם לקבל את הדין ולהתפשר עם הפסד ההישגים העיקריים שלהם, ובלבד שלא ייקרא כי החלטה שנתקבלה הנחילה להם תבוסה. באופן כזה הוצאו מתוך ההחלטה שנתקבלה, ראשית, הדגשת עניין החזרת הפליטים. שנית, חיוב כלפי שני הצדדים להגשים את החלטות העצרות הקודמות בכל ההקפדה. שלישית, ההרחבה [של ועדת הפיוס] משלוש מדינות לשבע.

נדמה לי כי יצדק מי שיסכם, כי סטיית הנוסח הסופי מהנוסח המתוקן בוועדת אד־הוק היתה הרבה יותר רצינית מסטיית הנוסח הסופי מהנוסח הראשון שהופיע לפני ועדת אד הוק. למשלחת שלנו היה שיקול מכריע להצביע בעד הנוסח הסופי. אומנם, נשאר בנוסח הזה ריתוק ההסכם המשוער להחלטות הקודמות של העצרת. אנו הצהרנו בעצרת איך אנו מפרשים את הסעיף הזה, והסתמכנו בזה על ההצהרה של נציג ארצות הברית בוועדת אד־הוק. אמרנו, כי אמת ונכון כי החלטות העצרת מחייבות הסכם ומחייבות משא ומתן בין הצדדים לשם הסכם, אך אין אנו גורסים כי החלטות העצרת יכולות לקבוע מראש את תוכנו של הסכם זה. מה גם שבמשך שנים נתקבלו החלטות שונות זו מזו ויש גם סתירות וניגודים ביניהן, ואין הדבר בגדר אפשרות מדינית ואנושית בעת ובעונה אחת להיזקק לכל החלטות אלה גם יחד.

ביסוד הדבר ניצח הכיוון שדגלנו בו מראש - הרצון להסיר את מסווה הפיוס והתיווך הבינלאומי מעל העמדה הערבית האמיתית ולהביא לידי גילוי הקלפים.

רצוני לציין במיוחד את חשיבות הכשלת הסעיף שבא להרחיב את הוועדה משלושה לשבעה. סעיף זה לא היה מכוון רק להרחבת מסגרת הוועדה. הכוונה היתד להכניס לתוכה מדינות מסוגים מסוימים. אין כל ספק, כי מדינות שגילו פעילות בכיוון זה הן שהיו זוכות במקומות הנוספים. כוונתי לאלו שדגלו בהחזרת הפליטים וכן אלו שגילו התעניינות מיוחדת במשטר בינלאומי בירושלים.

יש להוסיף, כי שינוי ההרכב היה משנה את כל אופן פעולת הוועדה ואז היתה מובטחת לה תקופה חדשה של פעילות מוגברת, פעילות שהיתה מתבססת על מקום מושבה בירושלים.

לפי הנוסח שהתקבל לא פורש בהחלטה איפה תשב ועדת הפיוס בגלגול החדש שלה, אבל המדינות המהוות את הוועדה הודיעו לנו, כי כוונתן להושיבה בניו יורק ולהרכיב אותה מנציגי הקבע שלהן. אותם שלושת חברי ועדת הפיוס, אשר על יסוד מגענו הממושך עימהם אין לנו אלא יחס של כבוד והערכה לרמתם האישית וליחסם האחראי והרציני לעניין שהם טיפלו בו, קיבלו כבר הודעות מממשלותיהם כי תפקידם כחברי ועדת פיוס הגיע לסיום. יש עכשיו סיכוי - לא אומר כי יש ביטחון - כי הוועדה לא תנקוט יוזמה עצמית אלא תמתין ליוזמת הצדדים. כן יש סיכוי - ושוב אני אומר סיכוי ולא ביטחון - כי הוועדה לא תראה את עצמה חייבת להגיש דין וחשבון לעצרת הבאה.

על כל פנים, וזהו דבר ברור ומובהק, זוהי החלטה ראשונה על ההיקף הכללי של הבעיה שאין בה זכר להחזרת הפליטים, ולאמיתו של דבר אין בה זכר גם לתשלום הפיצויים, דבר אשר התחייבותנו בו קיימת ועומדת. זהו גם הדיון הראשון בשאלתנו בעצרת אשר לא נעשה בו הניסיון לחדש את הוויכוח בשאלת ירושלים ולהביא את הדברים לידי החלטה חדשה.

אומנם בזאת בלבד, באי־הזכרת עניין הפליטים והחזרתם בהחלטה העיקרית, לא נפתרה כמובן בעיית הפליטים ולא חוסלה כליל סכנת החזרתם. קודם כל, נתקבלה גם החלטה אחרת בעצרת. היא דנה במפורש על הפליטים. שם אושר הסכום של רבע מיליארד דולר כהקצבה שצריכה להשתלם תוך שלוש שנים לשם מימון פעולות קליטה רחבות היקף של הפליטים בארצות פזוריהם. בהחלטה זו, תחת לחץ הערבים, הוכנס תיקון הקובע כי פעולת קליטה זו, במידה שתיעשה, אינה גורעת דבר מזכותם של הערבים לחזור למקומות מושבם הקודם.

נקבע אפוא כי זכות ההחזרה לא נשללה על ידי כך. אומנם הנחה זו השתמעה מראש מתוך הדין וחשבון של הוועדה, עכשיו היא הפכה סייג מפורש בנוסח הסופי. הכל תלוי בהתקדמות שתושג למעשה במהלך פעולת הקליטה. ממשלת ישראל מצידה הודיעה על נכונותה לתרום את חלקה לפעולת הקליטה בזה שתקבל על עצמה לשקם את 20 אלף הערבים הנמצאים בישראל ונחשבים עדיין כפליטים. אבל לא מיותר להדגיש ביחס לעניין זה של ההחזרה, כי כשם שהבענו בוויכוח המדיני התנגדות מוחלטת לרעיון זה, כך מנוי וגמור עימנו בפועל ממש להמשיך בהתנגדות לכל ניסיון של חזירה או החזרה למעשה. שאלת איחוד המשפחות הערביות, או [מתן] רישיונות כניסה לערבים יחידים במקרים מסוימים ומיוחדים, זהו עניין לחוד, אבל אנו שוללים שלילה גמורה כל החזרה כפתרון, ולו גם כפתרון חלקי, לבעיית הפליטים. אנו רואים את הפתרון בקליטת הפליטים בארצות מגוריהם. על כל פנים, איננו רואים שום פתרון לבעיה אלא להיפך, רואים שורש ליצירת בעיה חמורה מאוד של ביטחון ושל יחסי עמים בכל ניסיון להטיל עלינו איזה מספר־שהוא של פליטים כתרומה לפתרון בעיה זו.

בדרך כלל דומני כי אפשר לקבוע שיצאנו מן המערכה הזו בעצרת פחות או יותר בשלום, אבל רצוני להדגיש כי לא במערכה הזאת יש לראות את מרכז הכובד. לא הדיבורים שנשמעו, לא התיקונים שהוצעו, לא ההחלטות שהתקבלו הם המכריעים לגבי העתיד. לגבי העתיד קובעות העובדות המדיניות שהתגלו בכל אלה, או שהסתתרו מאחורי כל אלה.

עובדה אחת ניצחת שהתגלתה מחדש היא האיבה ללא פשרה של נציגות העולם הערבי כלפינו, איבה הגוררת אחריה גם מדינות אחרות אשר לכאורה אין בינינו ובינן - לא היתה, לא מוכרחה להיות, ואני מקווה כי לעולם לא תהיה - כל התנגשות של אינטרסים חיוניים.

עובדה אחרת ניצחת שהתגלתה היא כוח קיומה של מדינת ישראל. גם עובדה זו מחייבת הרבה מדינות, לא רק אלה הרוחשות לישראל ידידות, לא רק מדינות העומדות איתה בקשרים הדוקים, אלא כל מדינה המקבלת באופן טבעי את דין עובדת קיומה של מדינה אחרת.

ספק אם יש טעם, במצב הקיים, לדבר על לב העולם הערבי לשלום. מסקנה אחת המתבקשת מן המצב הקיים היא כי אולי מוטב באמת שתחול הפוגה בהטרדת שני הצדדים על ידי ארגון האומות המאוחדות. אולי הפוגה זו תחזיר אנשים למוטב, אולי הסרת המסווה תפעיל תהליכים שנבלמו קודם על־ידי קיומו של המסווה.

מסקנה שנייה הנובעת מן הניסיון הזה, ומחזקת את כיוון מדיניותנו ופעולותינו כל הימים, היא כי עלינו למהר ולהתחזק, למהר ולהדק קשרים אחרים תמורת הקשרים שאינם בינינו ובין הארצות השכנות, ואני מתכוון לקשרים גם במזרח התיכון וכן ברחבי אסיה, ואין צורך לומר באירופה ובאמריקה וביבשות אחרות.

מסקנה שלישית היא - וכאן אני חורג במקצת מן המסגרת של הדיון בעצרת ומשלב במסכת הבירור גם התפתחויות שחלו ושהולכות ומתרחשות מסביבנו בכלל - כי נוכח התנודות והתמורות המתארעות והעשויות להתארע ביחסי המדינות השכנות עם מעצמות אחרות, עלינו לעמוד על משמר עניינינו החיוניים, למען יתקיימו בידינו ההישגים שזכינו להם בדם ובמאמצים רבים ולמען יורחב הפתח להתקדמותנו לעתיד לבוא.

להלן התנהל דיון על סקירת שר החוץ, שוועדת הכנסת הקציבה לו ארבע שעות.⁴[4] השתתפו חברי הכנסת: פרץ ברנשטיין, יעקב ריפתין, הרצל ברגר, יצחק רפאל, אריה אלטמן, דוד הכהן, מאיר וילנר, יזהר הררי ג׳ורג׳ פלש, דוד ליבשיץ. מ"ש השיב למתדיינים: שר החוץ מ. שרת: אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה. בפרלמנט האנגלי נהוג, כשחבר נושא את נאומו הראשון, את נאום הבכורה, הנואם אחריו מברכו ואומר כמה דברים לשבחו. אני שמח להזדמנות לברך את חבר הכנסת דוד ליבשיץ^[5] על נאום הבכורה שלו ואני מאושר לעשות זאת כמעט בלב שלם.

חבר הכנסת ליבשיץ הצביע על ליקוי שהיה בוויכוח הזה - ואולי אני כפותח חייב בו בעיקר - והוא הניסיון לצמצם את מסגרת הבירור, נסיון שלא הצליח, כי הבירור פרץ את המסגרת ופלש לתחומים שלא היו כלולים בדברי הפתיחה. ייתכן כי מוטב היה להרחיב את דברי הפתיחה מלכתחילה ולהשתרע על פני כל שטח הדיונים בעצרת. ייתכן כי אפשר היה להרחיק לכת מזה ולשלב בדברי הפתיחה את כל בעיות מדיניות החוץ שלנו, בין אלו שהתעוררו בעצרת ובין אלו המתחוללות מחוץ לכותלי העצרת.

אבל עובדה היא, כפי שציין כאן חבר הכנסת ברנשטיין, שהוויכוח הזה, במידה שהממשלה יוזמה אותו, בא למלא אחרי הבטחה מפורשת בעקבות תביעה מפורשה של סיעת ״הציונים הכלליים״, שדרשה בירור בשאלה מסוימת זו. הסיעה הזאת דחקה קצת את הקץ, בדורשה את הבירור בטרם הבשיל העניין. הממשלה התנגדה אז והיה לי הכבוד להבטיח בשמה, כי בהזדמנות הראשונה לאחר גמר הפרשה נמסור דין וחשבון ויהיה בירור. מסיבות מיוחדות ומסוימות, שאין ברצוני להרחיב עליהן את הדיבור, לא היתה כל אפשרות לקבוע לבירור מסגרת רחבה יותר. הברירה היתה בין בירור במסגרת זו לבין דחיית הבירור בכלל, והיינו סבורים כי מוטב לא לדחות את הבירור ולעמוד בדיבורנו.

כיוון שכבר נגעתי בנאומו של חבר הכנסת ליבשיץ, אוסיף ואומר כי הדברים שהוא אמר כאן על נצח אחד ועל נצח אחר, שני הנצחים גם יחד, ועל הניגוד שבין נצח לבין המצב הקיים היום,^[6] כל הדברים האלה מאוד לא זרים לרוחי. היו כאן לא רק פסוקים, אלא פסקות שלמות שהייתי מוכן לחתום עליהן בשתי ידיים.

בכמה וכמה הזדמנויות בכנסת, ואפילו בעצרת האו״ם, ניסיתי לפתח מקצת מן הרעיונות הללו ולאו דווקא בצמצום, לפעמים בהרחבה ניכרת. אבל אני סבור כי ״לכל זמן ועת לכל חפץ״^[7] ולא תמיד - אינני חולק על תבונתו של חבר הכנסת ליבשיץ - לא תמיד מתבונת נציג הממשלה לחזור על כל השקפת עולמו ועל כל מחשבותיו בכל הזדמנות והזדמנות. וזאת לא רק מפני שהדברים עלולים לשעמם את השומעים, ואותו עצמו, על ידי חזרה המגיעה לשיגרתיות, לאו דווקא משום זה אלא משום שלפעמים ישנם נימוקים מדיניים מכריעים לא לחזור על הדברים ולנהוג לפי הכלל ״אל תעירו ואל תעוררו״^[8] ולא לעורר רושם כאילו איננו יכולים להתקיים ולחיות, אם לא בלי השלום, לפחות בלי דיבור בלתי פוסק על השלום, כי יש שדיבור בלתי פוסק על נושא זה איננו מקרב את השלום אלא מרחיק אותו, ואם אתה מתכוון לשלום מוטב לך להתאפק מלדבר עליו.

חבר הכנסת ברנשטיין הואיל בטובו להודות לממשלה על כך שעמדה בהבטחתה. אני שמח שהוא הוקיר את הדבר. אני יכול רק לקוות כי הוא השתכנע בסוף הוויכוח כי הוויכוח באמת הצדיק את עצמו וכי ניתנה בו הזדמנות, במידה שהשתתפות סיעתו נוגעת בדבר, שתתרום תרומה חשובה להבהרת מדיניות החוץ וכי נשמעה כאן ביקורת שהממשלה יכולה ללמוד ממנה הרבה ולהסתייע בה להבא. אני מקווה לפחות שזוהי הרגשתו של חבר הכנסת ברנשטיין.

אעיר רק על נקודה אחת. יכולתי לומר: ״צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו״.^[9] חבר הכנסת ברנשטיין פטר אותי משום מה מכל אחריות, ובמקום זה הושיב על ספסל הנאשמים חבר אחר של הממשלה, שאיני יודע מה הקשר שלו לעניין הנדון.^[10] אבל אני רוצה לעמוד רק על נקודה אחת. חבר הכנסת ברנשטיין תלה את קולר האיבה הערבית בחוץ - בממשלה על יחסה לערבים בפנים. ובכן, אינני מתכוון לפלוש לשטח זה ולהעלות כאן לבירור את בעיית מדיניות הממשלה כלפי היישוב הערבי בארץ, אבל אני רוצה רק להוקיע פיסקה משונה מאוד בדבריו של חבר הכנסת ברנשטיין. לכאורה, אילו מצב ערביי ישראל היה בכל רע והיה צריך לנוד להם [להשתתף בצערם] ולתבוע את עלבונם, לא היתה צריכה להישמע בלהט ובמרץ כאלה התביעה להחזרת הערבים. אותו פליט ערבי שתבע עד חורמה את תביעת ההחזרה, אינני מתאר לעצמי שהיה שואף לחזור והיה מעורר את כל אחיו לחזור הנה, באיימו לגייס כנופיות שיופיעו על הגבולות ויאיימו על ישראל, אילו מצבם של הערבים היה כל כך רע כפי שמשתמע מדבריו של חבר הכנסת ברנשטיין.

אינני סבור שישנו קשר, אולם אם קיים קשר בין תביעת החזרת הפליטים ובין מצבם של הערבים בישראל, אם ישנה זיקה בין שני הדברים האלה, היא מוכיחה שמצב הערבים במדינת ישראל ויחסה של ממשלת ישראל לאזרחי הארץ [הערבים] הוא כזה שכדאי מאוד לערבים שבחוץ לארץ להצטרף אליהם. אילו היה להם רע כאן, איזו סיבה היתה לאחרים לבוא הנה?

חבר הכנסת ריפתין פתח, כמובן, בחשבון צודק בשם ברית המועצות, על שום מה לא הצטרפנו להצעה זו או אחרת.[11] אני רוצה לומר: ודאי שחתרנו בעצרת זו לקשרים הדוקים מאוד עם אותם הגורמים העוזרים למדינת ישראל בבניינה, המסוגלים לעזור לה בבניינה ואולי עוד יותר מאשר הם עוזרים, הקובעים הרבה מאוד ולפעמים מכריעים במהלך דיוני העצרת במידה שהם נוגעים בשאלות חיינו והקובעים הרבה - ואינה עומדת כרגע השאלה אם טוב הדבר או איננו טוב - באותו חלק התבל אשר אנו מהווים חלק בלתי נפרד ממנו. אולם התאמצנו לשמור, ואני סבור שגם שמרנו, על יחסים הוגנים וידידותיים עם משלחת ברית המועצות. גם ביחס למשלחת זו אני רוצה לומר, ולאשר על ידי כך את דברי חבר הכנסת ליבשיץ, כי משלחת ברית המועצות אולי שינתה עמדות ונוסחים בכמה עניינים, אך היא לא שינתה את הקו שלה לגבי מדינת ישראל. היא אולי מעוניינת ליצור גשרים חדשים בינה ובין העולם הערבי. לעת עתה לא נתקלנו בעובדה שהחתירה הזו לגשירת גשרים נעשית באופן ברור ומובהק על חשבון ענייניה החיוניים של מדינת ישראל, אולם מכאן עד לאותן המסקנות שביקש להסיק חבר הכנסת ריפתין רחוקה מאוד הדרך. ואני סבור שמשלחת ברית המועצות היא הראשונה המבינה את המרחק הזה. היא יודעת היטב אם יש, ועד כמה יש, ביכולת ממשלתה היום לפתור את בעיות הבניין של מדינת ישראל, והיא יודעת היטב כיצד יוצרים ענייניה החיוניים ביותר של המדינה שלנו זיקה גורלית מכרעת בינה לבין גורמים עולמיים אחרים.

חבר הכנסת ריפתין הטיף קצת מוסר ואמר, כפי שאני הבינותי את דבריו, כי לא כך צריך היה להגיב על ההצעה הערבית למשא ומתן של שלום, אפילו אם הצעה זו תלושה לגמרי מקרקע המציאות עקב התנאים שבהם היא מלווה. אני רוצה לומר, קודם כל, שזו לא היתה הצעה שהושמעה בכותלי העצרת. בכותלי העצרת נשמע נוסח אחר לגמרי. בכותלי העצרת נשפך אך ורק רעל מפי הדובר הערבי. הוא מצא כי יהיה זה תכסיס נכון להשמיע את הדברים האלה באיזו מסיבת עיתונאים. נשאלת השאלה אם באמת בא כאן לידי ביטוי רצון לשלום, אשר כדי להצדיק את ביטויו נזקק הדובר לכל מיני סייגים ותנאים מרחיקי לכת, או שמא היה כאן ההיפך הגמור - שהרצון שפעם כאן לא היה רצון לשלום כי אם סירוב לשלום, ואת הסירוב הזה הוא ביקש להצדיק בתנאים שלכאורה הם תנאים מתקבלים על הדעת. כי דבר זה לא היה מכוון לעשות רושם על מדינת ישראל או על יהודים. דובר זה ביקש לעשות רושם על חוגים אחרים לגמרי. לנו זה ברור, שכל הסתמכות על החלטת העצרת משנת 1947 לגבי הגבולות, או על החלטת העצרת מן ה־11 בדצמבר 1948 לגבי הפליטים, או על החלטת העצרת משנת 1949 לגבי ירושלים - זאת נעיצת חרבות בבשרנו. לנו דבר זה ברור, אך לקרואי מסיבת עיתונאים ב״פאלה די שאיו״^[12] זה לגמרי איננו ברור, ובאוזניהם דגילה בסמכות העצרת מצלצלת כדברי שלום ודברים המתקבלים על הדעת. ובכן, פה היתה השתמטות משלום בלבוש המתקבל על הדעת, ולא חתירה לשלום בלבוש שעלול אולי לדחות את הצד שכנגד. אני מתפלא על חבר הכנסת ריפתין, שיש לו בדרך כלל מוח מדיני חודר בייחוד אם הוא נותן לו חופש - ואינני חושב שהוא צריך להיות נתון למשמעת ברזל כמו בשנים האחרונות שהוא נתון בה - אני מתפלא שהוא לא תפס את ההבדל החיוני הזה.

הקשבתי בעניין רב לנאומו של חבר הכנסת [יצחק] רפאל, שהיה נאום מיוחד במינו. תיתי לו על המחמאות שהוא השמיע באוזני המשלחת לגבי עניינים שאינם מחייבים ביותר, אך הקשבתי בעניין רב יותר לחלק שהיו בו כמה וכמה חידושים, והוא החלק הביקורתי של נאומו. קודם כל, אני רוצה לציין שהוא נטל לעצמו את החופש לומר כמה דברים מעל במה זו מבלי לטרוח לברר אותם וגם מבלי שתהיה לו אפשרות לכך. מאין לו שהיתה התכוננות יסודית מן הצד הערבי לקראת המערכה בוועדת אד־הוק? מאין לו שהיה תכנון וארגון כל כך מדוקדק של המערכה הזאת? האם הוא נמצא בסודם של נציגי המדינות הערביות, או בסודם של נציגי המדינות הלטיניות הקתוליות, או של המדינות האסיאתיות? מאין לו הביטחון הזה, להכריז כאן שהיה שם תכנון יסודי? אם היה תכנון כל כך יסודי, והיתה חזית כל כך מגובשת, מדוע היא התפוררה ומדוע נכשל לבסוף כל התכנון הזה כשלון גמור? מדוע היו מוכרחים נציגי רפובליקת הפיליפינים, נציג קולומביה, ונציג אינדונזיה - כל אותם השותפים לתכנון ״המדוקדק״ ולגיבוש המבהיל הזה של החזית - לעלות על דוכן העצרת בישיבה האחרונה שלפני ההצבעה ולהצטדק על הצעותיהם, לחזור מדבריהם ולומר מה טוב חלקם ומה נעים גורלם מאחר שההצעות שהם הציעו והנוסח שהם ניסחו, בוטלו על יד הנוסח הסופי שנתקבל? היכן התכנון המדוקדק והגיבוש?

חבר הכנסת רפאל טוען למשלחת מדוע לא אמרה ברור שהשלום לא יקום על חשבון עניינינו החיוניים. אני רוצה להבטיח לו, שהדברים נאמרו על ידי השגריר אבן קצת ביתר כישרון, אפילו ביתר תוקף. ותוקף באוזני הגויים יש לו ערך מוסרי יותר גדול מתוקף באוזני יהודים.

מנין לו, לחבר הכנסת רפאל, שלא התקפנו אף פעם את הערבים? המערכה דווקא התחילה על ידינו, ובאה כהפתעה לערבים.

חבר הכנסת רפאל אמר, כי נכריז ללא גמגום וללא שיור של ספק כי אין אנו מקבלים חזרה את הפליטים הערביים. על יסוד מה נאמרו הדברים האלה? מתי דיה ״גמגום״ והיה ״שיור של ספק״, ולמה ולשם מה נאמרו דבריו אלה?

חבר הכנסת [אריה] אלטמן קרא את המניפסט הרוויזיוניסטי והסתפק בו, ולא רן על העניינים העומדים על סדר היום. אבל הטלת דופי במשלחת על ״גמגום״ ועל ״שיור של ספק״ - למי היתה נחוצה? על מי ביקש חבר הכנסת רפאל לעשות רושם כשצריך היה להיזקק לתכסיס פסול זה?

כאשר חבר הכנסת רפאל החל לדבר כאן ברטט נגד ההתחייבויות לשלם פיצויים לערבים, הרשיתי לעצמי להפסיקו ושאלתיו אם הוא מדבר על דעת סיעתו. קיוויתי שהוא יאמר: ״לא, אני מדבר על דעתי האישית״. אולם הוא לא אמר זאת. הדבר מעורר ספקות. מי מייצג את הסיעה ששייך לה חבר הכנסת רפאל? הוא דיבר כחבר של סיעה.^[13] מה עמדת נציגיו בממשלה?^[14] מתי הם נקטו בעניין זה עמדה אחרת מאותה עמדה שהיה לי לא פעם הכבוד להכריז עליה בשם ממשלת הקואליציה? מתי כפר חבר הכנסת רפאל בהתחייבות זו? מתי עורר שאלה זו? והוא הדין לגבי ירושלים. מה פירוש בריחה מהוויכוח על ירושלים? ההיתה בעניין זה מדיניות ברורה, אם לא? המדיניות היתה לא לעורר ויכוח על ירושלים, המדיניות היתה להשתדל למנוע כל ויכוח על בעיית ירושלים. חבר הכנסת רפאל היה שותף להחלטה או לא? היה אחראי בעדה או לא? ההיתה לו הזדמנות לערער עליה או לא? העירער עליה או לא? מתי הוא עשה זאת? פתאום עורר עכשיו את שאלת העיר העתיקה בירושלים. מדוע לא השיא את העצה הזאת למשלחת לפני צאתה לדרך? היה כאן ויכוח לפני שיצאתי לפריס.^[15] מדוע לא נתן את העצה המצוינת החיובית, הקונסטרוקטיבית הזאת: אל״ף, לעורר ויכוח על ירושלים בעצרת. בי״ת, לתבוע ריבונות ישראל על העיר העתיקה. יודע אני את ההגדרה ההולמת את התופעה הזאת של חבר הכנסת רפאל. לא אזקק להגדרה זו רק מפני שיודע אני אותה בשפה זרה, ואיני יודע בשבילה מלה בעברית.

חבר הכנסת [יזהר] הררי שיבח את משלחת ישראל בעצרת 1950, לפני שנה, על יוזמתה בעניין מסוים.^[16] אני רואה חובה לעצמי להודות על השבח. היה לי באופן אישי חלק ידוע במשלחת ההיא. אולם אני רוצה לומר לו: יוזמה אינה קבלנות, יוזמה אינה תעסוקה מלאה, ובעיקר יוזמה בעניינים מסוימים. ממשלת ישראל אף פעם לא קיבלה עליה התחייבות בכל עניין ועניין, בכל טקס וטקס של עצרת או״ם, לנקוט יוזמה בעניינים העומדים ברומו של עולם, ועל כן אין לטעון מדוע החמצנו יוזמה, ואפילו יוצאת דופן.^[17]

כאן אני ניגש לנקודה חיונית. רבותי חברי הכנסת, כאשר מדברים על בדידות,

הרי עד מתי לא תבינו - הסביר זאת כבר חבר הכנסת [דוד] הכהן - כי ישנה מדינת ישראל אחת ויחידה בעולם כולו, ישנה דת יהודית אחת ויחידה בעולם כולו, ישנה רק מדינה יהודית אחת ויחידה ואין עוד מדינות הדוגלות ברוח זו? ישנה רק מדינה אחת בעלת גזע ודת אחת. בעולם ישנן הצטרפויות לפי גזע ודת, ישנן הצטרפויות לפי שכנות. ובכן, מהי הטענה? הטענה היא מדוע מדינות ערב לא באו בברית שלום עם ישראל, כדי שמדינת ישראל תצא מן הבדידות. זוהי הטענה ביחס לבדידות: מדוע לא יצרה מדינת ישראל לפחות ״בנלוקס״? מדוע לא התאחדה עם הירדן והלבנון? מדוע לא יצרה גוש כמו הארצות הסקנדינביות, שיש שם אחדות הגזע, המסורת וההיסטוריה? זוהי הטענה מדוע לא יצרה גוש אסיאתי, ששם ישנה שותפות גורלית רבה וסמיכות גיאוגרפית מוחלטת? חבר הכנסת הררי מאשר, כי יש לחתור לקשרים עם מדינות אסיאתיות רחוקות יותר. זהו דבר טוב מאוד ואני מרוצה מכך. אך אילו היה מצרף לאישור המדיני שלו גם המחאת כסף - היה הדבר מועיל ביותר.

אני כופר בכך שהיינו בודדים בעצרת הזו.^[18] אני כופר בכך לחלוטין. לפי מה רוצים לדון אותנו - לפי תוצאות סופיות של העניין או לפי איזה שהוא שלב ביניים? נניח, כי בשלב ביניים היינו מצליחים ובסופו של דבר נפלנו - כלום המפלה בסוף היתה שקולה כנגד הכל? וגם בשלב הביניים, נניח כי באותו שלב נתקבלה ההחלטה שהצבענו נגדה - כלום היינו בחברה גרועה? היש חברות רבות טובות מהחברה שבה היינו - חברת ארצות הברית, צרפת, אנגליה, ברית המועצות, גם מדינה מזרח־תיכונית - טורקיה, אולי עוד מדינה אחת או שתיים מאמריקה הלטינית ולא מן הגרועות מבחינה דמוקרטית - בשום פנים לא היתה זו חברה גרועה. הזו היתה בדידות? ואם כך הדבר, הרי גם אנגליה היתה בבדידות, גם ברית המועצות היתה בבדידות, ואנו נשארנו בבדידות הזאת. אנו, בסופו של חשבון, הבאנו לידי תיקון ההחלטה שנתקבלה על ידי רוב עצום של העצרת - היכן היתה כאן בדידות? מדוע יכולנו לסייע לתיקון ההחלטה? משום שאנו הצלחנו לגבש שליש של העצרת, שקבע עמדה של התנגדות לאותם הסעיפים השליליים, והתברר שאין סיכויים על ידי כך לשום סעיף מאותם הסעיפים החמורים - לא כל הסעיפים, אבל סעיפים שאני ציינתי כחמורים - להתקבל על ידי רוב של שני שלישים. אינני יודע מה היתה פעילותה של ארצות הברית אילמלא ההכנה דזאת. האם זה נעשה בבדידות? דבר זה בא להוכיח כי ישנם קשרים, כי ישנן אוזניים קשובות. אל נא נשכח, כנסת נכבדה, שאנו אומנם רוצים לגבש סביבנו מדינות גיבוש מוחלט, שתמיד ילכו איתנו בכל התוכניות. אינני כל כך בטוח שהן התחייבו לתמוך בנו ולהיות תמיד נגד מדינות המהוות גוש טבעי. אין להתפלא על כך ולהתריע על בדידות שהיא מוכרחת וגורלית. יש להתפלא ולהרים על נס את העובדה, כי במצב זה של בדידות גורלית לא היינו בשום פנים בבדידות מדינית, בינלאומית, אלא הצלחנו לגייס כוחות לתמיכה בנו והצלחנו להשתלב במערכת מכובדת מאוד של מדינות.

חבר הכנסת פלש ניסה קצת לחרוג מן המסגרת ולהסתייע בוועדת החוץ והביטחון לשם ויכוח זה^[19] אולם עד כמה שנהיר לי אין זה הנוהג של הבית הזה ואין זה הנוהג של ועדת החוץ והביטחון. על דברים הנאמרים בוועדת החוץ והביטחון מתווכחים בוועדת החוץ והביטחון. על דברים הנאמרים בכנסת מתווכחים בכנסת. מכיוון שהוא היה אב נזיקין מותר לי להיות תולדה.^[20] אשר הושם בפי חברי אבא אבן ובפי־אני אינו הולם את הדברים שנאמרו. מעולם לא היתה קבלנות ומעולם לא התחייבנו לסיים את הדברים בעצרת זו ולהביא לידי חיסול ועדת הפיוס. נאמר מה הכיוון בו אנו הולכים. צוינה המטרה שאנו חותרים לקראתה. לדון אותנו צריך רק לפי אמת מידה אחת - עד כמה התקרבנו למטרה זו או התרחקנו בהשוואה לעבר. התקדמנו בחיפוש דרך שהתווינו לעצמנו ובכיוון זה הלכנו.

כאן אני מוכרח לסמוך על הבנת כל תלמיד של כיתה בינונית של בית ספר תיכון, שישווה את המיסמכים, שיוציא משפטו. עם מה יש פה להשוות? יש להשוות עם ההחלטה בסוף 1951 וראשית 1952. ישנה אמת מידה אחת ויחידה, והיא להשוות עם החלטת העצרת הקודמת בנובמבר 1950. מה נאמר בהחלטה ההיא? בהחלטה ההיא נאמר כי ״העצרת מציינת בחרדה ובדאגה כי החזרת הפליטים והתיישבותם מחדש ותשלום הפיצויים להם לא בוצעו״. אני מבקש לחפש זכר לדבר זה בהחלטה שנתקבלה עתה בניסוח שלה בוועדת אד־הוק. נאמר כי היא מביעה צער כי ההחלטות לא בוצעו - בייחוד ההחלטה בדבר החזרת הפליטים הרוצים לחזור לבתיהם, וכן ההחלטה בדבר פיצויים הוגנים בעד הרכוש לאלה שאינם רוצים לחזור. ההבדל בין ההחלטה של אשתקד וההחלטה השתא אינו שפה היה כתוב ופה לא היה כתוב. בשתי ההחלטות בשלב ידוע היה כתוב. ההבדל הוא כי בהחלטה אשתקד הדבר הפך לחוק של האומות המאוחדות - במידה שההחלטות של העצרת הן חוק - ובהחלטה השתא דבר זה נמחק. זהו ההבדל - (ג׳ורג׳ פלש (״הציונים הכלליים״): אל תתעלם מהמלים "כל ההחלטות". זה חזר חמש פעמים) - אני חשבתי שאתה תערער על ההשוואה, אבל אתה מאשר את ההשוואה הזאת. אני מציין כי אתה מאשר שדבר זה נמחק מן ההחלטה והדבר הזה נשאר בהחלטה הקודמת. אני רוצה לדעת אם זה היה או לא היה - (ג׳ורג׳ פלש (״הציונים הכלליים״): אני קובע שזה נכלל) - אני אעבור לנקודה שלך, אבל אני קובע שהמילים שנאמרו בהחלטה של אשתקד היו בנקודת ביניים, וכאן נמחקו. מדוע אין יושר ואומץ לב להודות שזו אמת? בהחלטה של אשתקד נאמר כי העצרת דורשת מהממשלות להיכנס בלי דיחוי למשא ומתן באמצעות ועדת הפיוס, או בעצמן, כדי להשיג פתרון השאלות. כאן יש סעיף שפירושו הפעלת ועדת הפיוס. מה נאמר כאן? כאן נאמר שהוועדה צריכה לעמוד לרשותם של הצדדים כדי לעזור להם בפתרון הבעיות. היש בזה חידוש או לא? החידוש הוא בדיוק בהתאם לקו שנקטנו, שלא תהיה יוזמה מתמדת של הוועדה, שלא תהיה אולי יוזמה כלל.

שלישית: בהחלטה הקודמת נאמר כי הוועדה חייבת להגיש דין וחשבון לעצרת הבאה. כאן נאמר: ״הוועדה חייבת להגיש מזמן לזמן דינים וחשבונות למזכיר הכללי״. היתה הצעה לתקן דבר זה, כדי שיהיה כתוב כפי שהיה בשנה שעברה, שהיא חייבת להגיש דין וחשבון לעצרת הבאה. הצעה זו נדחתה. אילו היה זה אותו דבר, לא היתה באה הצעת תיקון זאת. ההצעה לא באה ממדינה ידידותית לישראל, ולא ידידי ישראל הם שהצביעו בעדה. אם כי אין ביטחון לכך, ייתכן שבפעם הראשונה מ־1947 לא יעמוד סעיף זה על סדר היום. עד עכשיו לא היה סיכוי כזה, כי היתה חובה להגיש דין וחשבון לעצרת הבאה. ועתה, בפעם הראשונה אין חובה כזו.

אני ניגש עכשיו לטענה העיקרית. בהחלטה של השנה נאמר: ״מזכירה את כל ההחלטות שנתקבלו״. בהחלטות של השנים הקודמות נאמר: ״מאשרת מחדש״. מהו המשקל המדיני המעשי של דברים אלה? ישנה רציפות, והיא תמיד מסתמכת על ההחלטות הקודמות. פה יש עובדה שההחלטה מזכירה החלטות. אחר כך נאמר: ״ישנה חובה על הצדדים להגיע להסכם על יסוד החלטות העצרת״. קודם נאמר: ״הם חייבים להגשים את החלטות העצרת״. זה הוצע בוועדת אד־הוק, אך דבר זה נמחק ונאמר: ״ההסכם צריך להיות על יסוד החלטות העצרת״. יכולים להיות כאן שני פירושים: שלנו ושל אחרים. אלה ואלה הם דברי אלוהים חיים. הפירוש של האחרים הוא, שכל מה שנאמר בהחלטות העצרת צריך להיות בתוכן ההסכם. הפירוש שלנו הוא שההחלטות אינן קובעות את תוכן ההסכם. אבא אבן הודיע זאת בנאומו, והאמריקנים הודיעו עוד בוועדת אד־הוק כיצד הם מפרשים את הדבר. אבל אם גם נניח שהאמריקנים לא צדקו, ונניח שישראל לא צדקה, ונניח שהפירוש האחר הוא הנכון - פירוש הדבר שלא ייתכן הסכם. לא יותר מזה. אם אנו איננו יכולים להגיע להסכם על יסוד החלטות אלו - אין הסכם. אי־אפשר יהיה אז לתבוע אותנו לדין על כך שאנו לא מקיימים החלטות. אין חובה כזאת, ובמידה שהיתה היא נמחקה. אם ההסכם צריך להיות על יסוד ההחלטות, אז אחת מן השתיים: או שבכלל לא יהיה הסכם או שיהיה הסכם. נניח, במקרה מרחיק לכת, שתוך שנה זו יהיה הסכם בינינו ובין מדינות ערב. זה יכול, כמובן, להיות רק לא על יסוד ההחלטות. אז ידחה או״ם את ההסכם, ולמרות שהגיעו לדבר שאי־אפשר היה לשער אותו - להסכם של שלום בין ישראל וערב - ייקוב הדין את ההר מכיוון שהוא אינו לפי ההחלטות. או״ם יבטל זאת אז, יצווה על הצדדים להפר את השלום ביניהם ולהחזיר את המזרח התיכון למצב מלחמה. האם יעלה זאת על הדעת? - (חיים אריאב (״הציונים הכלליים״): אבל אם לא יהיה הסכם, יגידו שאנו לא הסכמנו להחלטות, ולא ניחשב אז לצודקים) - מדוע? האם אתה חושש שהערבים יפנו לוועדת הפיוס וידרשו את תיווכה למשא ומתן של שלום איתנו? הלוואי ויהיה דבר כזה.

לעומת זאת, היה בהחלטה בנוסח הביניים דבר ממשי מאוד - הרחבת הוועדה, תוספת ארבע מדינות. רמזתי אילו מדינות ולשם מה. לא חשוב שפה לא כתוב כי הוועדה יושבת בירושלים. רוב הוועדה, כלומר רוב המדינות היושבות בוועדה, מחליטות איפה יושבת הוועדה. מתיישבת אז בירושלים ועדה של שבע מדינות, בתוכן ארבע הבאות לשם עניינים מסוימים: שתיים לשם החזרה [של הפליטים], שתיים לשם ירושלים. ואז מתחיל ״עסק״. יתר על כן, ההנחה של אמריקה, צרפת וטורקיה, שהוועדה אינה צריכה לנקוט עמדה, אינה קיימת לדעתן של שאר המדינות בוועדה ואינה מחייבת אותן, אך הרחבת ועדת הפיוס ופלישתה לכל מיני עניינים נוגעים או לא נוגעים לה - נמחקו. ואחר זאת אומר חבר הכנסת פלש, שזו איננה הצלחה. הרי השוויתי את ההחלטה הזאת עם ההחלטה של השנה שעברה, והוכחתי אם יש התקדמות או נסיגה.

חבר הכנסת פלש אמר שזוהי אי־הצלחה וזה understatement [לשון המעטה]. הוא רצה לומר בכך, שזוהי מפלה. אני אמרתי בדברי כי יצאנו בשלום, וזה היה understatement. אנחנו יצאנו בהצלחה.

בשלב זה נטל ראש הממשלה ב"ג את רשות הדיבור והתפלמס ארוכות עם המתדיינים השונים. את דבריו סיים באומרו:

ראש הממשלה ד. בן־גוריון: ולבסוף - מכיון שלא הייתי בעצרת או״ם ולא השתתפתי בעבודתה, אני רואה זכות וגם חובה לעצמי להביע מעל במה זו הוקרה נאמנה ועמוקה למשלחתנו בעצרת על עמידתה הגאה והמכובדת ועל כשרונה להגן על מעמדנו בשאר רוח ובהצלחה.^[21]

לאחר דברי ראש הממשלה הכריז היו״ר ז. שפר על סיום הוויכוח והעמיד להצבעה, אחת אחת, הצעות גנאי וביקורת של סיעות מק״י, מפ״ם ותנועת החרות. כולן נדחו.^[22]