23 |
הממשלה, ישיבה כ״ב[1]
3.2.1952
ישראל ופיקוד המזרח התיכון
סעיף 192: שאלות מדיניות
רוה״מ ב״ג פתח ודיווח כי לפני ימים מספר שלח איגרת אל שר החוץ הבריטי אידן בתשובה לאיגרת שר החוץ הבריטי הקודם הרברט
מוריסון מ-23.4.1951. השר מוריסון נדרש באיגרתו לשאלת שיתוף הפעולה עם ישראל בהגנת המזה״ת, שהתעוררה בעקבות ביקור גנרל רוברטסון בישראל[2]. את תשובת אידן לב״ג הביא ציר בריטניה בישראל פרנסיס אוונס במכתבו מ־30.1.1952, בו הציע
אידן לפתוח בשיחות צבאיות עם ישראל ״ולשלוח
לשם כך משלחת צבאית, אולם
למען לא יעורר הדבר התרגשות יתרה, יבואו אנשי המשלחת בתלבושת ציבילית״.[3] לדברי ב״ג ״יש באיגרת אידן התחמקות מהפרינציפים המונחים ביסוד המו״מ שעלו היה מדובר כל הזמן החל
מביקור רוברטסון״. עוד נאמר במכתב אידן, כי הוא ועמיתו הודיעו לממשלת
ארה״ב על המכתב וייצטרכו לדווח על כך גם לממשלות צרפת וטורקיה. להלן הביע ב״ג דעתו, כי אין להשיב להצעת אידן בשלילה ״אבל תחילה צריך להיות בירור בלונדון״.
מאחר ששר החוץ עומד לנסוע לבריטניה, הוא יוכל להקדיש מזמנו לבירור.
השר מ. שרת: אני רוצה להביע מחשבות אחדות, קודם כל, איני מזועזע ואיני
מתחלחל מההשתמטות המשתמעת מהמכתב הזה [של אידן], השתמטות מנקיטת עמדה לגבי הצד
העקרוני של השאלה. אין זה בדרך כלל מדרכם של האנגלים לקבוע או להתחייב על עקרונות
כלליים או מופשטים. על כל פנים, במידה שהם יכולים להימנע מזה, הם נוהגים להימנע.
היינו רוצים שייקבע עיקרון שאין אנו ככל הגויים במזרח התיכון, כי אנו עם מיוחד ־
(השר מ. שפירא: לבדד ישכון) ־ לא לבדד ישכון, אלא עם בפני עצמו. אין זה רעיון שקשה
לאנגלים לעכלו, אבל קשה להם לנסחו. אני רק דואג לכך, שבצעדים המעשיים הנעשים
בשיתוף איתנו ובהסכמתנו יובא העיקרון הזה בחשבון. אם אראה שבצעדים המעשיים דשים
בעיקר הזה, אז לא יהיה טוב. אבל כל זמן שהצעדים המעשיים אינם פוגמים בעיקרון זה,
הייתי מסתפק במה שנאמר.
מה הנקודה המדאיגה בתשובה הזאת? שהם ראו את עצמם
חייבים להודיע על כך לא רק לאמריקה, אלא גם לצרפת ולטורקיה. ביחס לאמריקה אין כל
שאלה ואין הדבר טעון הדגשה, שבעניינים אלה אין להם סודות מהאמריקנים, והדבר הזה
הוא בסדר. עצם העובדה שהם מודיעים את הדברים האלה גם לצרפת, עובדה זו כשלעצמה אין
בה פסול רב. אולם ביחס לטורקיה זה כבר דבר אחר. אם אני אומר שזה מעורר דאגה, הרי
לא מפני שאני חרד כל כן לידיעה שטורקיה תקבל, אלא מותר לראות בזה תקדים למשהו
מסוכן יותר. חלה תמורה במצב במצרים. מוקדם עדיין להתנבא מה תהיינה התוצאות הממשיות
במובן המדיני של התמורה הזאת, אבל מותר להניח שהמלך [פארוק] חולל את התמורה הזאת
לא כדי ללבות ביתר שאת את מדורת הריב בין מצרים ובין אנגליה, אלא מותר להניח שהוא
מנסה להקים איזה גשר. אנו יודעים מההי העמדה הבריטית ומהי העמדה האמריקנית. היא גם
נשתמעה מהדברים שנתפרסמו ושנאמרו. הם הציעו נשלב ידוע למצרים לא רק להיכנס לפיקוד
מזרח התיכון, אלא להיכנס לתוכו כשותף נכבד מאוד, כמי שיושב על יד השולחן במקום
נכבד. הההצעה הזאת איננה אומרת take it or leave it, אלא
בכל שלב שמצרים תהיה מוכנה לחזור בתשובה ולעיין בה מחדש, ההצעה הזאת שרירה וקיימת.
אידן אמר זאת במילים מפורשת בבית הנבחרים, והדבר גם נתפרסם בימים אלה בעיתונות
מפיו או מפי דובר משרד החוץ. איני אומר כי ההתקרבות בין אנגליה ובין מצרים תתנהל
נקצב מהיר יותר מדי, אבל עלינו להביא בחשבון אפשרות שמצרים תתפייס בנידון זה. אם
היא תודיע: ״אנחנו נכנסים לעניין״, אזי התקדים שאנגליה קובעת במכתב זה לגבי שיתוף
צרפת וטורקיה בידיעת העניין עלול לחייב אותה גם לגבי מצרים. התפשרותנו-אנו עם הצעד
הזה של אנגליה עלולה כאילו לחייבנו מראש להתפשרות גם בעניין מצרים. נצטרך להסתייג
מזאת מראש, ומוטב לא להביע את הסכמתנו לכך שהדבר הזה יצא מחוג שתי המעצמות, מחשש
התפתחות יותר נפסדת לעתיד לבוא.
פרשת החששות והסכנות אינה מצטמצמת רק בזה. נניח
אפילו כי מצרים תיענה להזמנתם כפי שהם היו רוצים שתיענה, זאת אומרת שמצרים בפני
עצמה, כמדינה במזרח התיכון, תקבל את ההצעה. גם אז הדבר הזה מסוכן בשבילנו. אבל
איני רואה כמעט סיכוי שמצרים תעשה את הדבר הזה לבדה, אם היא בכלל תהיה מוכנה
להיענות. כיום מנסרת תוכנית בקרב ״הליגה הערבית״, תוכנית המתגבשת והולכת, כי ברית
הביטחון הקיבוצי של ״הליגה״ צריכה לשמש בסיס להצטרפות מדינות ״הליגה הערבית״
למערכת פיקוד המזרח התיכון. איני רוצה לומר שהוכרע אצלם להשתתף במערכת זאת, אבל
נדמה לי שבעניין זה, על כל פנים, נתגבשה עמדה שאם ייכנסו למערכת פיקוד המזרח
התיכון לא תיכנס כל מדינה ומדינה [ערבית] בפני עצמה, אלא ייכנסו בצוותא. הם היו
בכלל רוצים שתוכנית הפיקוד תהיה בתוך הברית הזאת, אבל אם אנגליה וארצות הברית
יוציאו את הכוחות שלהן מהמזרח התיכון, האם אנגליה תוציא את הצבא מסואץ? האם יוציאו
את כל הצי מהמזרח התיכון? האם יטביעו את האי קפריסין? ישנן גם יוון וטורקיה. לא
יוכלו להעמיד אולטימטום: ״רק אנחנו נכנסים ואיש מלבדנו לא״. הם גם לא יוכלו לדרוש
שיוון וטורקיה ייכנסו לברית ״הליגה הערבית״. הם יכולים רק לומר: ״במידה שאנו
נכנסים אין אנו נכנסים כיחידה אלא כחבורה מאורגנת על יסוד ׳הליגה הערבית׳״ - כמו
שדר׳ וייצמן היה אומר: ״צריך להיכנס אין גאטס פולוז׳נייה״.[4] עלי לומר כי אני רואה חשש
שהמעצמות אינן יכולות לוותר על המדינות הערביות. הם אמרו לנו פעם: ״המדינות
הערביות הן בשבילנו רק שטח ולא אנשים. גם אם יהיו כאן מדבריות שממה, השטח הזה חשוב
בשבילנו״. אין זאת אומרת שכדי לקבל את השטח לא יתנו מחר נשק ולא יזיינו אותם עם כל
אי־האמון שלהם לאנשים אלה. הם מסוגלים להתפשר עם הגישה הזאת של ״הליגה הערבית״
לשאלה, ומהי בעצם ברית הביטחון הקיבוצית של ״הליגה הערבית״? זהו מכשיר נגד ישראל.
המדינות הערביות לא חברו יחד לברית קיבוצית של ביטחון לשם מניעת פלישה רוסית. אילו
היו עושים זאת, היו מבינים שאין להם תקווה בלי אמריקה ואנגליה ובלי טורקיה לפחות.
הם עשו זאת בהמשך למלחמה שכבר היתה [נגד ישראל], שבה לא היה [ביניהן] תיאום צבאי
מספיק. הם חישלו לעצמם מכשיר שבבוא המועד - איני אומר כי המועד הזה הוא מאחורי
כותלנו, אבל זוהי המשמעות והכיוון של האינסטרומנט הפוליטי הזה - אפשר יהיה ליצור
תיאום צבאי מלא והופעה צבאית אחידה של המדינות הערביות. ברגע שהמעצמות המערביות
מקבלות את הברית הזאת כאמצעי להכניס את המדינות הערביות לתוך הסגל הזה, הן כאילו
מאשרות את מבנה״ כי יש פה דברים כתובים, ישנה קונסטיטוציה לברית הזאת, שממנה ברור
האופי שלה.
הדבר הזה מחייב שיחות רציניות בלונדון. נניח
שאיני נוסע ללונדון, אז היה זה מחייב אותנו לתת הוראות ברורות לציר [שלנו]. זה
מחייב גם שיחות רציניות בוושינגטון. הרקע הזה והחשש הזה, שההודעה לטורקיה ולצרפת
תחייב אותם [את האנגלים] מחר להודיע על הדברים גם למצרים, מחמירים עוד יותר. בלאו
הכי היה החשש חמור למדי. יש פה גם מבחן לעיקרון שלנו בעניין מעשי. אם הם מסתפקים
בזאת שהם מודיעים לאמריקה, הם קובעים לנו מעמד מיוחד. אולם אם הם מוכרחים להודיע
לכל שותפיהם, שותפיהם דהאידנא ושותפיהם שעתידים לבוא, זה מחמיר. כאן הייתי מתעקש
בתחולתו המעשית של העיקרון. לא הייתי מתעקש על קבלת העיקרון מראש, באיזו הלכה
מופשטת.
להלן התקיים דיון קצר. רוה״מ ב״ג אמר שעל ישראל להיות מוכנה להיכנס לשיחות אבל כל זמן שלא ידוע על מה מתחייבים הצדדים אין להסכים שהדברים יגיעו אוטומטית לצרפת
ולטורקיה. השר פנקס שאל האם ישראל
תאפשר לאנגלים ולאמריקנים בסיסים צבאיים בשטחה.
השר מ. שרת: איני סבור כי אנו עומדים בפני הכרעה כזאת. אם נעמוד,
נצטרך לדון. לדעתי הדבר המעשי שאנו עומדים בפניו הוא שיהיה תיכנון משותף בשלב זה. נניח
שישנה בעיית נמל חיפה, למה הוא מסוגל, למה אפשר להביא אותו על ידי הרחבה מסוימת,
איך לכוון את ההרחבה שתוכל לשרת צורכי הגנה וביטחון בשעת הצורך, מה מצב הכבישים
בארץ, מה מצב שדות התעופה. ייתכן שזה יעמיק וילך. ישנה שאלה של תעשייה צבאית, איך
אפשר לשכלל את מיתקני התעשיה הזאת. ישנה שאלה דחופה יותר במה יכולה אנגליה להשתחרר
על ידי הייצור התעשייתי שלנו. כמובן שהשיחות תתנהלנה מתוך הנחה, ייתכן משתמעת
וייתכן שהיא תצטרך להיות הלכה מפורשת, כי בבוא העת נעמוד יחד, והנכסים שייווצרו על
ידי פעולה משותפת ייתכן שיעמדו לרשות התגוננות משותפת. איני חושב שתעמוד שאלה
שירצו להעמיד פה חיל מצב או לקבל שדות תעופה. בזה אין גם צורך.
להלן התנהל דיון קצר. רוה״מ ב״ג הביע השערה,
שאחת הבעיות המרכזיות, בייחוד בשיחות עם האנגלים, תהיה בעיית אילת, שכן מבחינה אסטרטגית כל המפרץ הוא
יחידה אחת ואילו אילת
הישראלית מהווה טריז הנכנס לעולם הערבי.
סעיף 193: קשיים בתיאום עם
הארגונים היהודיים
השר מ. שרת: אני מצטער מאוד לומר כי בעניין השילומים יש סיבוך. הסיבוך
הוא יהודי פנימי לעת עתה, אבל עלי להודיע על כך לממשלה. עוד לפני ישיבת הממשלה שבה
החלטנו מה שהחלטנו, היה לי קשר של חילוף מברקים ושיחות טלפוניות עם דר' נחום
גולדמן והוא מסר לי שתהיה פגישה מוקדמת [עם הגרמנים]. הוא הניח שהיא יכולה להיות
בפריס, בפברואר. ביררתי ונתברר לי שאיש מהצד שכנגד אינו עומד לבוא לפריס בפברואר.
חששתי שמא תהיה הפגישה בבון. הברקתי לניו יורק ב-25 בינואר:
״פגישה בפריס בסוף ינואר אינה אפשרית והסיכויים
לפברואר הם בלתי-ברורים. אנחנו בכל תוקף נגד פגישה במקומם [בבון]. רואים כחיוני
להתחיל בהקדם במשא ומתן ולכן אנו סבורים שיש להודיע להם כי אנו מוכנים לאמצע
פברואר. אנחנו מפקפקים בדרך כלל אם כדאית פגישה מוקדמת עם הגרמנים ואם יש בה בכלל
הכרח. היא יכולה להביא לידי צמצום ההתחייבות שבכתב, בעוד שאם אנו ניגשים מייד למשא
ומתן אנו נשענים על בסיס איתן. לעומת זאת, פגישה ברמה גבוהה אפשר לסדר תמיד אם
מהלך המשא והמתן יחייב זאת. אני מציע שניפגש בראשית פברואר בלונדון עם באי כוח
הוועידה היהודית כדי לסדר את העניינים שבינינו בדבר התביעות והנוהל״.
אחר כך הברקתי להם ב-28
בינואר:
״הנני מוסמך על ידי הממשלה לבקשכם כי תודיעו
בהקדם האפשרי לצד שכנגד שהחלטנו להיענות להצעה הכלולה במכתב ולהיכנס למשא ומתן על
בסיס המכתב [של אדנאואר]. אנו מציעים את בריסל כמקום הפגישה ו-20
בפברואר כתאריך. אנו מניחים כי אתה [נ. גולדמן] תחזור על אותה הודעה בשם הוועידה.
אבל אם אין עדיין באפשרותך לעשות זאת, אבקשך לא לדחות את מסירת השדר הרשמי שלנו״.
כן אני מוסר לו [לנחום גולדמן] שנקבעה ועדת שרים
כדי לקבוע את הרכב דמשלחת שלנו. כתשובה לכך באה עוד הפעם הודעה טלפונית: היתה שם
ישיבה והחברים בניו יורק הם מאוד בעד פגישה מוקדמת. אמרתי כי לדבר הזה היתה פה התנגדות.
קיבלתי מברק [ממנו] באחד בפברואר האומר:
״בישיבות הנשיאות והאקזקוטיבה שנתקיימו היום היו
כולם בדעה אחת כי תשובתכם המציעה מקום וזמן לוועידה רשמית אינה צריכה להימסר אלא
אחרי שראינו את האיש בלונדון, וקרוב לוודאי כי זה יהיה בערך ב-14
לפברואר. במקרה הבלתי-מתקבל על הדעת, כי הוא לא ילך ללונדון, ניפגש אנחנו אנשי
הוועידה היהודית שוב כדי להחליט אם הארגונים מוכנים להיפגש איתו בבון או מסכימים
להיכנס למשא ומתן רישמי בלי לראותו. גם הכנת תביעותינו וביסוסן ייתכן שלא תהיה
מוכנה ל-20
בפברואר אלא תדרוש עוד כמה ימים, כל שכן שאיננו רוצים לקבוע סופית את תביעתנו לפני
שיחתנו איתך [מ״ש] בלונדון נ-10 בחודש. נתנו אפוא הוראה
לא למסור עדיין את השדר שלכם. אני מקווה כי תסכים ומחכה לתשובתך״.
בקשר לזה קיבלתי מברק מצירותנו בלונדון המודיע כי
האיש המוציא והמביא [מטעם גרמניה] נתבקש שלא לדחות את מסירת הודעתנו. לפי הידיעות
של הצירות ביקורו של האיש בלונדון ב-13 בפברואר הוא פרובלמטי
ביותר. על אותה ישיבה של האקזקוטיבה של הוועידה קיבלתי גם הודעה של הקונסול [אברהם
הרמן] בניו יורק, המשתתף בישיבות אלה כמשקיף, הוא מודיע שנשיאות הארגונים החליטה:
אל״ף, יעקב בלאושטיין[5] ושני הגולדמנים (דר׳ נחום
גולדמן ודר׳ פרנק גולדמן מ״בני ברית״) ייפגשו עם א.[אנאואר] ב־14
בפברואר בלונדון, שני הגולדמנים ובלאושטיין ואולי גם [אדולף] הלד יסעו.
בי״ת, רצוי שראש המשלחת ישתתף בשיחה ההיא. גולדמן
דורש שיהיה איש מהממשלה בשיחה.
גימ״ל, המומחים מארה״ב ואירופה ייפגשו בלונדון
לפני ה־10
כדי להכין חומר לתביעות.
דל״ת, לבקש מממשלת ישראל לא להודיע על נכונותה
להתחיל במשא ומתן אלא לאחר הפגישה עם האיש. אם א.[דנאואר] לא ייסע ללונדון, לדון
על הדבר מחדש.
ה״א, תביעת הארגונים תגיע כנראה לחצי ביליון
[דולר].
ו״ו, בינתיים עורר בלאושטיין מחדש תביעה כוללת
בשביל הוצאות הארגונים על שיקום פליטי גרמניה נוסף על תביעתם לפיצויים. רוב
הנוכחים לא תמכו בו. יהיה צורך להרוג תוכנית זו בלונדון. מלבד רצונם לא להופיע
כדורשי סכום מבוטל [הם] טוענים שתביעה גדולה שלהם תבטיח לישראל סכום גדול יותר.
ההחלטה שלנו לא יצאה אפוא לפועל. השאלה מה עלינו
לעשות עכשיו. הם עומדים על פגישה מוקדמת. הם מניחים שמשא ומתן עם האיש יהיה
בלונדון באמצע פברואר. אם יתברר שפגישה מוקדמת אינה אפשרית מחוץ לגרמניה, ייתכן
שיציעו פגישה בבון או שיסכימו ללכת למשא ומתן בלי פגישה מוקדמת. אנחנו החלטנו
שאנחנו מוכנים לפגישה ב־20 בפברואר - (ראש הממשלה ד.
בן-גוריון: האם אנחנו תלויים בהם?) - לא. כיוון שאני עומד להיפגש עם דר׳ גולדמן ב־10
בפברואר בלונדון, אני מציע לחכות עד אז. אחרת ההצעה צריכה להיות ללכת הלאה, זאת
אומרת לנתק את הקשרים עם הוועידה היהודית או לנהל איתם משא ומתן על ידי העמדתם
בפני עובדות.
להלן התנהל דיון שהסתיים בהחלטה.
מחליטים: לייפות כוחו של
שר החוץ, היוצא לחוץ לארץ, לבוא בדברים עם נציגי הוועידה היהודית העולמית ולהחליט
בדבר המשא ומתן על השילומים.
סעיף 194: קרקעות נטושות השייכות
לערבים תושבי ישראל
השר מ. שרת: ישנה בעיה רצינית מאוד - קרקעית, משפטית, מדינית, והיא
בעיית קרקעות הנחשבות לנטושות והשייכות לערבים היושבים בישראל כדת וכדין. על
המדוכה הזאת ישבו רבים וכן שלמים ימים רבים. מוכרחים להגיע לידי הכרעה בעניין זה.
היתה ועדת מומחים. היא הגיעה למסקנה פה אחד, שהכרחי חוק. הוועדה נחלקה בדעות בדבר
צורת החוק. יש שתי הצעות. יש ועדת תחיקה של שרים, ויש למסור לה את העניין, או
שתתמנה ועדה מיוחדת, אבל שדבר זה ייחשב לדחוף ביותר, כי הערבים עלולים להתחכם
ולהגיש משפטים והמדינה עלולה להפסיד. החוק צריך לומר, שמה שעשו בקרקעות לצורכי
פיתוח וכדומה, זה חוקי.
להלן התנהל דיון. שר האוצר קפלן הציע לקבל תחילה החלטה עקרונית שהממשלה תגיש חוק לוולידציה[6] ורק אחר כך יועבר העניין
לוועדת שרים. רוה״מ ב״ג תמך בחקיקה
שתכיר בעיקרון הוולידציה ובמתן פיצויים ״פחות או יותר הוגנים״, החוק המוצע יוגש לאישור הכנסת, ״ובכנסת יהיה בוודאי
דיון קשה״.
השר מ. שרת: צריך לדבר בעניין זה באופן מיוחד עם ״הציונים הכלליים״.
מפלגת הפועלים המאוחדת תובעת אמנם הרבה קרקע כזו לעצמה [כלומר, לקיבוציה], אבל
כמפלגה היא תתנגד להצעת חוק.
מחליטים: להציע לכנסת
הצעת חוק על ולידציה. משרד המשפטים יביא לוועדת השרים לענייני חוקים הצעה לפתרון
הבעיה על עיקרון זה.
סעיף 195: איחוד משפחות ערביות
השר מ. שרת: ישנה עוד בעיה: שאלת איחוד המשפחות. פעם קיבלנו החלטה על
איחוד משפחות במסגרת מסוימת. פירסמנו הודעה, נתקבלו בקשות ונעשה מה שנעשה. נקבע אז
תאריך סופי, שעד לאותו התאריך מקבלים בקשות. בינתיים חלף התאריך. לא כל האנשים
הגישו בקשות. קרה דבר רציני יותר. כאשר פירסמנו את ההודעה נחשבו הרבה ערבים
היושבים בארץ כערבים היושבים שלא כחוק, בינתיים, לרגל הבחירות, הוסדר העניין.
בשעתו לא היו ערבים אלה רשאים להגיש בקשות, אם כי הם יושבים בארץ כחוק, נשותיהם
וילדיהם יושבים נחוץ לארץ. אני מציע להקל לגבי אנשים אלה, היות ועלינו לחתור
לסידור ענייני ערביי ישראל ולהעמדת טריז שערביי ישראל לא ישמשו חומר לתעמולה
קומוניסטית. הרי מחוץ להודעה שצריכה לבוא, אני מציע להקל במקרים מסוימים גם בלי
הודעות, שלא רק בת או בן קטן אפשר להביא לארץ, אך גם אם זוהי אחות זקנה או אב.
ראש הממשלה ד. בן-גוריון: יש לבחור ועדה מצומצמת של שלושה שרים שתביא לממשלה
תוכנית של מדיניות ערבית בשאלה זו, בשאלת המחירים, נשאלת עבודה, בשאלת שיכונים
שאינם מסודרים. נחוץ שפעם תהיה לנו מדיניות ברורה.
השר א. קפלן: אבל שתהיה זאת ועדה שלא תישאר רק על הנייר.
מחליטים: להטיל על ועדה
בהרכב ראש הממשלה, שר החקלאות והפיתוח, שר הפנים ושר המשטרה להביא לממשלה הצעות על
המדיניות לגבי הערבים בישראל.
סעיף 196: המצב הכספי של משרר החוץ
השר מ. שרת: אני מצטער מאוד שעלי להביא לפניכם את בעיית המצב הכספי של
משרד החוץ. המצב הוא ללא נשוא. אני נוסע ומשאירו במצב חמור. האוצר חייב לנו לחשבון
עד סוף פברואר למעלה מ-400 אלף דולר, עד סוף ינואר
חייב לנו האוצר 257 אלף דולר ועוד 27
אלף לי״ש, שהם כ-100 אלף דולר. לצירות בפריס
יש גרעון של 59 אלף דולר, לצירות במוסקבה
גרעון של 56
אלף דולר, לצירות ברומא גרעון של 21 אלף דולר, לצירות באנקרה 14
אלף דולר. אם תראו את הרשימה, תתפלאו לראות כי שגרירות וושינגטון או צירות ניו
יורק אינן ברשימה, כי הן יושבות ליד הקופה והן מובטחות. יש בזה אי-צדק משווע וסבל
רב. ללוס אנג׳לס לא היתה כל דאגה בעוד שגרירות פריס נחנקת ונהרסת מחוסר כסף. כן גם
צירות לונדון, הם עוסקים בגמילות חסדים. יש נמצב זה משום השפלה וביזיון, יש בזה
משום חוב של משכורת חודשים לפקידים והשתרשותם בחובות. איש אחד מהמשרד עבר לפני
חודשיים דרך קושטא ומצא שעובדי הצירות אוכלים פעם ביום. כדי להציל את צירות מוסקבה
מנישול מתוך הבית שלה, השגנו הלוואה פרטית אצל ה״ג׳וינט״ באמריקה. גם זוהי ״הופעה
נאה״ של משרד החוץ, שהוא צריך להתרוצץ בעניינים אלה בשעה שהוא מנהל משא ומתן על
הענקה [אמריקנית] של 65 מיליון דולר, נכנס לעניין
פיצויים אולי ישיג משהו, ובאותו זמן צריך לפנות ל״ג׳וינט״ ולבקש הלוואה של 15-10 אלף דולר בשביל צירות
מוסקבה, כדי שלא ינשלוה מהבית, אבל קודם כל מניח נציג האוצר את ידו גם על הלוואה
זו. זהו מצב ללא נשוא. כלום אנחנו רוצים ללכת ולקבל הלוואות?
איני רוצה לעשות חשבון כמה זמן הקדשתי בפריס
לשנוררות. קיבלתי מיהודי תרומת מיליון פרנק. קיבלתי מיהודי שני תרומת מיליון פרנק,
נכשלתי אצל יהודי שלישי - נסעתי אליו מחוץ לעיר פעמיים. הציר בברן [שמואל
טולקובסקי] מכר את הפוליסה של הביטוח שלו, כי לא יכול היה לראות בסבל מזכיריו
והתחיל לפרנס אותם. [צירות] לונדון סירבה להעביר מברקי פריס, כי אין לה כסף למברקים.
רומא מודיעה שמפסיקים לה את הטלפון. בוקרסט מודיעה שהיא מעבירה את הידיעות רק
בדואר ולא במברקים, כי אין לה כסף, דואר היא מעבירה ב[אונייה] ״טרנסילבניה״. זה
אינו עולה בכסף.
אני רוצה לדעת מה עלי לעשות. האם עלי לפרק
צירויות? כאשר מגיעים מים עד נפש, כאשר המשלחת בפריס מודיעה כי אין לה מה לשלם
בבתי מלון ובדואר, קמה צעקה ואני משיג מיליונים אחדים של פרנקים וסותם את החור.
אבל יש גם גבול ביכולת כזו של אזעקה בלתי־פוסקת ושל חיים מקטסטרופה לקטסטרופה.
ההרגשה אצל אנשי משרד החוץ היא שכל הזמן הם משיגים כסף למדינה, משיגים אשראי,
הענקה, חותמים על חוזים על מיליונים. רק לפני זמן מה על ידי חתימת חוזה מסחרי אחד
עם פינלנד השיגו אשראי על 9 מיליון דולר לשנה למשך
חמש שנים, מבלי לדבר על דברים גדולים יותר, על הענקה והשתתפות במגביות, ואחרי כל
זה המשרד עצמו נחנק.
להלן התנהל דיון קצר, שהסתיים בהחלטה.
מחליטים: להעביר את השאלה
לוועדת השרים לענייני תקציב.
סעיף 197: מעמדו של ראש שרות הביון
השר מ. שרת: ישנו שרות אחד המהווה רשות מיוחדת, והיא ריכוז שרותי
הביון של המדינה, השרותים הצבאיים, הציביליים והמשטרתיים. ישנו סעיף בחוקה, שאומנם
עוד לא הפכה לחוק, אבל בו נאמר בסעיף בפרק התשיעי: ״הממשלה תמנה, על פי הצעת שר,
מנהל כללי למשרדו, ורשאית היא על פי הצעת ועדת השרות למנות מנהל כללי גם לשרות
מיוחד בתוך המשרד״. שרות הביון איננו שרות מיוחד בתוך המשרד, אלא שרות בין-משרדי.
פה אני לומד קל וחומר: אם מותר לייחד שרות בתוך המשרד של חטיבה שבראשה עומד מנהל,
על אחת כמה וכמה שמותר לעשות זאת לגבי שרות בין-משרדי. לראש הממשלה יש פיקוח על
שרות זה. אני מציע לקבוע את השרות המיוחד הזה ולמנות את מר ראובן שילוח כמנהל
כללי.
ראש הממשלה ד. בן־גוריון: לא הייתי רוצה לעשות זאת מבלי להתייעץ עם
מזכיר הממשלה [זאב] שרף. אני מציע למסור בעניין זה ייפוי כוח לראש הממשלה, שהוא
אחראי לשרות זה.
מחליטים: שראש הממשלה
יחליט בשאלה.
