20 | הממשלה, ישיבה כ׳^[1]                                                                                28.1.1952

נגד החרמת מהדורה חדשה של סיפורי המקרא

סעיף 181: הצעת חוק לתיקון דיני העונשין (כתבי הקודש)

בישיבת הכנסת 31.12.1951 נדרש שר החינוך בנציון דינבורג לשאילתת ח״כ אסתר רזיאל נאור בעניין ספר סיפורי תנ״ך שראה אור באחרונה, ומחתה על ששם אלוהים הושמט ממנו. השר אמר: ״מותר בארץ-ישראל להיות אפיקורס. אין זה ספר לימוד ולא הוכנס לשום בית ספר מכל זרם־שהוא. בסיפורי התנ״ך הוכנסו שינויים ואפילו עשרת הדיברות לא כולן הוכנסו לספר זה. אין חוק במדינה האוסר להדפיס ספר אם תוכנו אינו בלתי מוסרי (דברי הכנסת 10, עמ' 863).

בישיבה הנוכחית הגיב שר הסעד הרב י. מ. לוין על תשובת שר החינוך לשאילתה ואמר בין היתר: ״עלינו להחליט שאין יכולים לזייף את התנ״ך שהוא קדוש לעולם כולו. שר החינוך ענה תשובה שלא כהלכה. מדינה היא רק מסגרת ואם לוקחים שם שמיים מהתנ״ך, מאבדת המדינה את תוכנה. אם יש לנו תנ״ך, מותר למדינת ישראל להוציא חוק שאי-אפשר לזייפו. לפי חוק המנדט אפשר להעמיד לדין את האחראים שהדפיסו את הספר הזה״. להלן דרש השר מ. לוין להוציא את המורים האחראים להדפסת הספר מרשת החינוך ולהחרים את טופסי הספר. רוה״מ ב״ג הביע דעתו שדברי שר החינוך נוסחו בשיקול דעת.

השר מ. שרת: אני מבין שבעניין זה היתה השתלשלות מסוימת, שאולי מסבירה את המסקנות שהגיע אליהן הרב לוין,^[2] ואני מבין שהן קיצוניות ביותר לדעת כמה חברים. מה שנודע בתחילה היה שכאילו הופיעה מהדורה חדשה של התנ״ך, אשר בה אין הזכרת שם הקדוש ברוך הוא. מה הוא הרושם שאני קיבלתי? שזו מהדורה של ספר מספרי התנ״ך, ששם הכל ככתבו וכלשונו זולת שם שמיים. השם איננו. אני מבין שדבר זה יש בו פגיעה חמורה ברגשות אנשי הדת, ומבחינה תרבותית לאומית הרי זה [מבחינתם] דבר של טמטום וגסות רוח.

הדבר אינו כך. ראיתי את הספר. הספר הזה הוא גירסה אחרת של ״סיפורי המקרא״.^[3] מסופרים בו כמה סיפורים מהחומש בלשון המקרא, אבל לא תמיד בדיוק בלשון המקרא. נניח, בלי ו״ו ההיפוך בכמה מקומות, כדי לקרב את הסגנון להבנת הילדים. לא נכון ששם נמחק כל זכר לאלוהים, יש מקומות שזה נזכר ויש מקומות שאין זה נזכר, כמו שבכלל יש השמטות רבות. יש מטרה דידקטית לקרב את המסופר להבנת הילדים. אינני דן כרגע אם המחבר חכם או לא, אם יש טעם במלאכה זו או אין. אין הדבר כך, שכאילו גזר על עצמו לא להזכיר שם אלוהים. הוא השמיט דברים רבים והשמיט גם שם אלוהים בכמה מקומות.

היכן כאן הגבול? ״סיפורי המקרא״ של ביאליק ורבניצקי היו אחד הספרים המקובלים ביותר בבתי הספר ובמשפחות. שם גם כן יש השמטות, בייחוד בחמישה חומשי תורה. בספר בראשית פחות ובשאר הספרים הרבה יותר. כלום דבר זה אסור? בימי חלדי, מזמן שאני לומד עברית, וזה עשרות שנים אני עושה זאת, ראיתי הרבה ניסיונות כאלה לספר את סיפורי המקרא אחרת ממה שמסופרים, ביתר קירבה ובפחות קירבה למקור. היו ניסיונות מוצלחים וניסיונות לא מוצלחים. סוף סוף, הניסיון של ביאליק רבניצקי הוא ניסיון פרטי שנתקבל על דעת מורים, אבל זה אחר הניסיונות. כלום נגזור על כל הנסיונות הללו? איני מתאר לעצמי איך אנו יכולים לעשות דבר זה על ידי חוק. השאלה היא מה מאשרת הסמכות הרישמית כספר שהיא סומכת עליו ידיה כמשרד החינוך. שאלה אחרת היא מה מותר ומה אסור להדפיס במדינה. אני רוצה לומר לך, שאין לדבר גבול. אפשר להרחיק לכת בעניין זה אם להתחיל להתערב בו.

ראש הממשלה ד. בן־גוריון: לפי החוק המוצע אסור יהיה להדפיס את המדרש.

להלן התנהל דיון שבמהלכו התפלמסו השרים שפירא ולוין עם שר החינוך דינבורג. הדיון הסתיים בהחלטה.

מחליטים: שר החינוך והתרבות יסביר את עמדת הממשלה בקשר להדפסת ספרי המקרא בצורת תשובה לשאילתה שתישאל בכנסת.

סעיף 182: סקירות

השר מ. שרת: מסרתי אתמול על פנייה מצד ממשלת ארצות הברית בעניין מקרים שהיו בסְפַר. השגריר דייוויס בא והביא איתו שני ניירות, מהם קרא את הדברים.[4] קודם כל הוא מסר לי דין וחשבון על מה שקרה. היו פה כמה פרטים חדשים בשבילי. את הידיעות הם קיבלו מהנציגים שלהם בארצות הסמוכות, בעיקר מפי הקונסול שלהם בירושלים הערבית ומהנציג הדיפלומטי שלהם ברבת עמון, שטיפלו בעניין זה והשיגו ידיעות מפורטות. הוא מנה חמישה מקרים עם ציון המקומות, התאריכים והתוצאות בכל מקרה ומקרה: כמה הרוגים ופצועים היו, מי היו ההרוגים והפצועים, אם היה ילד או אישה. הוא הזכיר גם את המקרה של איקרית,^[5] אם כי לא הדגיש זאת באופן מיוחד, גם משום שלא היו שם אבדות בנפש וגם משום שאופיו של כל המקרה אחר.

הוא הזכיר, כי המקרים הראשונים, אחדים מהם, נעשו בליל חג המולד לפי הלוח האורתודוקסי, ומעשה איקרית נעשה בליל חג המולד לפי הלוח הקתולי. הוא לא אמר זאת, אבל יכול היה להוסיף כי הכל קרה לפי העדה שאליה שייכים האנשים. מקרים אחרים היו בכפר שיש שם יסוד אורתודוקסי חזק, והמקרים האחרים בכפר קתולי. ידיעות אלו הגיעו לממשלת ארצות הברית בעצם הימים כאשר היא, לפי בקשתנו, ניסתה להציל את שני הנידונים העיראקים ולא הצליחה. הוא רמז, שאולי משהגיעו הידיעות על המקרים האלה לבגדאד זה חרץ את דינם של שניים אלה לשבט ולא לחסד.

אני מיד הפסקתיו וחלקתי באופן רציני מאוד על גירסה זו. גם הבעתי פקפוק אם ידיעות אלו הגיעו לבגדאד באותם הימים, ואם היתה להם השפעה כלשהי על מהלך העניין הטרגי ההוא. הוא הודה שאין לקשור את שני הדברים, ובעצם נסוג מהגירסה הזאת, אבל הוא הרחיב את הדיבור על הרושם הכללי, שמעשים כאלה עושים וביקש מאוד שאאמין לו שגם ממשלתו וגם הוא באופן אישי פונים אלינו ברוח של ידידות גמורה. דווקא משום שהם נוטים לנו ידידות כנה, לכן הם כה מודאגים מהתוצאות השליליות של הקו הזה. אין הוא יכול לומר שממשלת ישראל היא שנתנה פקודה שמעשים אלה ייעשו, אם כי העובדה שהם נעשו בעת ובעונה אחת, וכל אופי המיבצעים האלה, מעיד שכאן היתה פעולה סדירה ולא בלתי סדירה. ייתכן שיש אלמנטים במדינת ישראל שלהם מותרת הרצועה והם יכולים לעשות כעולה על רוחם. אם הם פועלים שלא בהתאם למדיניות המוצהרת, הרי מעשיהם מדברים בקול רם יותר מאשר ההצהרות המילוליות, הם מצפים ממדינת ישראל שתעשה משהו להיטיב את היחסים. מדינת ישראל עושה את ההיפך ועניין זה מוכרח להגדיל את המתיחות ברחבי המזרח התיכון. זה מוכרח להשפיע לרעה על האינטרסים של מדינת ישראל בחלק זה של העולם.

אני הייתי קצת במבוכה בעניין זה. לא ידעתי אם עלי לומר שאיני יודע על העניינים ואינני אחראי להם. חשבתי שזה יתקבל כדיבור חסר כל כנות. לעומת זאת, לא ראיתי את עצמי מחויב. חשבתי שזה יהיה נבון שאקבל לאחריות ולמעשים [כך במקור]. אמרתי שאיני מתכוון להצדיק כל מעשה ומעשה שנעשה, אבל לגבי המצב הכללי אני חושב שזו טעות מצידם לפתוח את הבירור בפרשה זו, שאינה אלא חוליה בשרשרת. זה בא לאחר שורה ארוכה של התנפלויות, מעשי שוד ורצח ופריעת כל סדר באזור הספר, שהשפיע לרעה על מצב הביטחון בכל היישובים החדשים. נהגנו כיבוש יצר במשך זמן רב, אולם הניסיון של עשרות בשנים מימי הטורקים והאנגלים מוכיח שיש מצבים שרק תגובה נמרצת יכולה להציל את המצב ולהפסיק את נחשול האלימות, באשר אחרת יכול המצב להגיע לאובדן כל שליטה עליו.

אשר לדעה שהביע [השגריר], שזה מרחיק את השלום, אמרתי, שיש פנים לכאן ולכאן. לא נוכל להגיע לשלום אם הצד השני יפרש את הבלגתנו כהתפשרות עם מעשי שוד ורצח. מצד שני, ייתכן לומר שאם יהיו מעשי תגובה נמרצים, ייווכח הצד שכנגד שאין שווה לו להניח את המצב כמות שהוא ומוטב להגיע לאיזה הסדר על מנת לייצב את היחסים. הבאתי לדוגמה את עניין סוריה. היה משא ומתן של חמישה חודשים על החזרת השבויים שלנו,^[6] ורק לאחר שעלה בידינו לתפוס סירה עם מספר מלחים - כאן לא היתה שאלת שפיכות דמים, אם כי מצד שני היה הניסיון להרוג את הבחור, ירו עליו ופצעוהו.^[7] נכון הדבר, שמשנפלו [שבויינו] בידי השלטונות [הסוריים] האחראיים, היחס אליהם היה הוגן בהחלט במשך כל הזמן, אבל היה משא ומתן כל הזמן ונאחזנו בכל אמצעי השיכנוע וההשפעה, ולא הועלנו עד שעלה בידינו ליצור עובדה גשמית - שתפסנו סירה ומספר מלחים [סורים] - אז מיד הסתדר העניין, ולא זו בלבד שהסתדר עניין החזרתם, אלא הגענו לעניין חשוב יותר - שיש הסכם חתום בינינו ובין סוריה על החזרה הדדית של סירות ואוניות שנאלצו מתוך ״פורס מז׳ור״ לחפש מקלט בארץ הסמוכה. זה למעשה המיסמך הראשון בינינו ובין סוריה מאז חתימת שביתת הנשק. אמרתי שאני מעריך את רוח הידידות של דבריו. על כל פנים, אמסור את דבריו לידיעת הממשלה ואני עושה זאת. ייתכן שנצטרך לחזור לעניין.

היה נאום בוועדת אד־הוק מלא איומים של הנציג הסורי [באו״ם]. הוא אמר שימחקו את שם ישראל מעל מפת או״ם, שישלחו את המוני הפליטים דרך גבולות ישראל. לא היתה על כך כל תגובה מצד המעצמות. לא היתה גם תגובה מצידנו, מכיוון שעזבנו אותה ישיבה לאות מחאה על תליית שני היהודים העיראקיים. ייתכן שעוד תהיה תשובה. אני חושב שצריך להפנות את תשומת לב השגריר על הדברים שנאמרו.

כשדיברתי בשבת עם [משלחתנו ב]פריס, אמרו לי כי יש להם משא ומתן עם ראש המשלחת האמריקנית, שהוא יענה על הנאומים במליאת העצרת, אבל לא ראיתי מברק על כך. כנראה לא הביא המשא והמתן תוצאות. דברים אלה רציתי למסור לידיעת הממשלה.

ראש הממשלה ד. בן־גוריון: איני יודע אם יש צורך להגיד שהצבא אינו עושה על דעת עצמו - (השר א. קפלן: אולי כדאי שחברי הממשלה ידעו יותר על מה מדובר?) - מדובר על תגובה למעשי רצח שנעשו [בידי מסתננים שחדרו] מעבר לגבול. זה נעשה בשלושה שטחים. בערבה על קו מצרים, בקו סוריה ולפעמים בירושלימ. על מקרים אלה יש מעשי תגובה. עד עתה לא ראינו מוצא אחר להפסיק את הדברים. נעשים מעשים נגד יישובים [ערביים] שמשערים שמהם באו התוקפים. יודעים מאיזה יישוב הדבר נעשה. הניסיון הוכיח כי תגובה כזאת מועילה. אומנם היא לא מפסיקה לגמרי את מעשי הרצח, אבל מחלישה אותם. לפעמים היא עשויה להפסיק אותם בשטח ידוע. זה מצב חולני מאוד. קודם היה מתפרסם בעיתונות רק שנרצחים אצלנו. הדבר היה גורם לעצבנות [במקום זה השמיט צנזור ארכיון המדינה שורה או יותר]. מסופקני אם כדאי לפרסם הדברים. כל מה שאנו עושים יש לו הדים.

השר ד. יוסף: אדרבה, נראה לי שהפרסום יש בו צד חיובי. הערבים קוראים את העיתונים ומסיקים מסקנות.