18 | ועדה מדינית, מפא״י, תל אביב^[1]                                                                                       24.1.1952

יחס הוגן לערביי ישראל

סדר היום: ענייני הערבים במדינה

היו״ר מ. ארגוב: החלטנו לכנס ישיבה מיוחדת מוקדשת לענייני הערבים במדינה לאור הניסיון של השנים האלה, ולדיון רחב זה הזמנו כמה חברים שלא מחברי הוועדה.

את הדיון פתח ״ תחילה עמד על שנאת ערביי ישראל ליהודים שכן אין הם מוחלים על היותנו מיעוט שנישל אותם. עובדה נוספת שאין להתעלם ממנה היא שכמוסלמים הם מחוץ לאחיזה בחרב. מכאן ש״אסור בשום אופן להתעלם מאספקט הביטחון״, ולהוציא מקרים בודדים אין לאפשר החזרת ערבים לארץ. ״זה בחיינו״. עם זאת יש להקפיד על שוויון להלכה ולמעשה לכל הערבים. מסקנה נוספת היא שיש לעשות ניסיון לקירוב הערבים אשר בארץ, לרבות ייהודם. אחריו דיבר מ״ש.

משה שרת: בדברי לא אוכל להימנע מלחזור על כמה מהדברים שכבר אמר בן־גוריון. אני מקבל בדרך כלל את גישתו, אבל ארצה לייחד קצת את הדיבור על יסודות אחדים של מדיניותנו כלפי הציבור הערבי בארץ ולהוסיף כמה דברים.

יחס הוגן מצד המדינה כלפי אזרחיה הערבים מחוייב, נדמה לי, על פי חמישה שיקולים.

ראשית, אנחנו חייבים את הדבר לעצמנו כבני אדם, מפני שאם אין מוסר חברתי - וזה דבר שאי-אפשר לנהוג בו כפילות - חברה המתירה לעצמה לנגוע ולקפח חלק מתוכה סופה שהיא מתירה בכלל קיפוח ונגישה והשחתת היחסים בין אדם לחברו.

שנית, אנחנו חייבים את הדבר כלפי ההיסטוריה שלנו, כלפי עברנו וכלפי כל מה שהבטחנו לעצמנו ולאומות העולם, כיצד נדע להתנהג אחרת מכפי שהתנהגו איתנו. שלישית, אנחנו חייבים את הדבר כלפי תפוצות ישראל בגולה. רביעית, אנחנו חייבים את הדבר כלפי מעמדנו בעולם כיום. וחמישית, אנחנו חייבים זאת כלפי הערבים עצמם והתפקיד שהם יכולים למלא בחיי המדינה, אם לחיוב או לשלילה.

ישנה שאלה אחת יסודית, ואינני מתיימר לענות עליה תשובה ניצחת, והיא האם ערבים תושבי ישראל ואזרחי ישראל מסוגלים באמת ובלב תמים להיות נאמנים למדינה. זוהי בעיה נוקבת. אם לנסח זאת כפי שאני ניסחתי - אם בכלל הם מסוגלים לכך - אני כשלעצמי עונה על השאלה הזאת בחיוב. אין זאת אומרת, שאפשר להגיע לכך שכל הערבים, או רובם, או מספר גדול, יהיה נאמן. אבל אם אני אשאל אם ערבי כערבי מסוגל לנאמנות אמיתית למדינה, אני עונה על זה בחיוב, ואני אומר את זה לא מתוך איזה ניחושים והערכות מופשטות, אלא על יסוד ניסיון בתנאים הרבה פחות מסייעים לנאמנות כזו, כשהשלטון לא היה בידינו, כשיכולנו גם לפגוע פחות בערבים וגם יכולנו לשנוא פחות ערבים. היו תופעות מצד אישים, מצד קבוצות, גם מצד כפרים שלמים, של נאמנות, ונאמנות זו נבעה בעיקר מתוך חשבון לאורך ימים. הנאמנות הזו נבעה לפעמים - אל יצחקו חברים - מעקרונות מוסריים שיש להם מהלכים בקרב הערבים לא פחות מאשר בחברה אנושית אחרת. לפי דעתי הערבי מסוגל להיות נאמן. הערבי גם מאוד רגיש לנאמנות אחרים כלפיו.

אני מקבל לחלוטין את הבכורה של שיקול הביטחון בעניין זה, את עדיפותו על פני כל שיקול אחר. אבל אפשר להגיע למסקנה כי ביטחוננו הפנימי וגם החיצוני יגדל ככל שימעט מספר הערבים בישראל. מזה רק צעד אחד למסקנה כי יש להתאמץ בכל הדרכים להוציא ערבים מישראל, ומזה אך צעד אחד למסקנה כי אחת הדרכים להוציא ערבים מישראל זה לנגוש בהם ולקפח אותם.

אני אינני שולל מסקנה כי כדאי להקטין את מספר הערבים בישראל. אנחנו מדברים פה בחוג אחראי מאוד וסגור. אינני שולל מסקנה כזו, אבל אני שולל לחלוטין את המסקנה כי מותר לנסות להגיע לכך על ידי נגישה וקיפוח, ואבאר מדוע. גם כאן הניסיון הוכיח כי אפשר באמצעים מחושבים, במאורגן ובהסכם הדדי, לסייע לקבוצות ערבים, ליחידים, לסוגים שלמים, להגר מהארץ ולהתיישב בארצות שכנות. אולי לא רק בארצות השכנות. אפשר להגיע גם למחשבות יותר נועזות בכיוון זה. אני אומר ״בהסכם״, על ידי אמצעים מחושבים במאורגן, מתוך טובת הנאה הדדית. אני שולל לחלוטין את הגישה הגורסת כי מותר, כי אפילו חובה, לנקוט מדיניות של קיפוח, של נגישה, של ירידה לחיים על מנת להבריח את הערבים מהארץ. קודם כל, אין כל ביטחון כי בדרך זו תושג המטרה הזו, מפני שגם אפשר לנגוש ולקפח ובכל זאת סיכוי החיים בחוץ יהיה יותר רע מאשר החיים הגרועים בישראל. זאת אומרת, אם בדרך זו נשיג יציאת ערבים מישראל אנחנו נלבה שינאה, יצר נקם, אנחנו נהפוך את היישוב הערבי יותר ויותר טרף לקומוניזם, אנחנו נעשה אותו יותר ויותר חומר הנתון לדמגוגיה, אנחנו נהפוך את הציבור הערבי בארץ ליסוד הרסני וממאיר, ובסופו של חשבון שכרנו ייצא בהפסדנו. כאן אני מדבר מתוך שיקול האינטרס שלנו שבדבר.

גם הסטייה הזו הצידה לבעיה הזו, אם אפשר או אי־אפשר להפחית את מספר הערבים ומסקנותיה, לא רק שאיננה מערערת אלא מחזקת את הקו העיקרי של יחס הוגן כלפי הערבים אשר בישראל. אין לנו לשכוח, כי במידה שהציבור הזה יישאר ערבי - ואני עוד אומר משהו על בעיית ההתייהדות^[2] - אין בכוח שום יחס הוגן לעשות אותו ציבור מאושר בישראל. אפשר לעשות יחידים מאושרים, אם הם יחיו אך ורק חיי יחידים, אבל בני אדם בחברה של ימינו אינם חיים בשום אופן אך ורק חיים של בני אדם יחידים. יש הכרה קיבוצית, גיזעית, דתית, היסטורית וכולי.

ציבור של 165 אלף איש אלה, כקיבוץ, איננו מסוגל להיות מאושר במדינת ישראל באשר שום מיעוט איננו מאושר בעולם, כל שכן מיעוט שהיה רוב,^[3] כל שכן מיעוט שהוא עצם מעצמו ובשר מבשרו של עם עצום ורב, אשר במסגרת המקפת של המזרח התיכון - או בחשבון עוד יותר רחב הוא חלק בלתי נפרד של רוב גדול ועצום - הוא תחת שלטון יהודי. כאן, כשהוא מוכרח על כל צעד ושעל להסתגל למשטר שלא הוא אלא כוחות אחרים מעצבים אותו, הוא איננו יכול להיות מאושר, ועובדת אי־יכולתו להיות מאושר מוכרחה להיות גורם מגרה ליציאה, ואין לנו צורך להזדקק לנגישה ולקיפוח כלשהו. הנגישה והקיפוח עלולים להשיג תוצאות הפוכות.

אשר לבעיית ההתייהדות, אני שולל אפשרות של התייהדות המונית ומהירה, לו גם מטעם זה שאין לנו כל סביבה ורקע המסוגל לייהד מבחינה דתית. לעומת זאת, תיתכן התבוללות הדרגתית של יחידים, אשר כמוה לאורך ימים כהתייהדות, בלי שום אקט פורמלי של שינוי דת או מעבר מלאומיות ללאומיות. אבל אם אנחנו רוצים ללכת בדרך זו, אין אנחנו יכולים להסתפק אך ורק ביחס הוגן, אלא עלינו לעבור מיחס הוגן ליחס של שוויון מוכרח [מכוח החוק], ובהרבה מקרים ליחס של שוויון ללא כל אבחנה בין יהודי לערבי.

אני רוצה לתת דוגמה. יחס הוגן לציבור הערבי, נניח, בתחום המשטרה, פירושו קודם כל כי במשטרת ישראל צריכים להיות גם ערבים. פירושו כי על כל פנים בכפרים הערביים תהיה משטרה במידה מספקת לשמור על הסדר, על הביטחון וכולי. יחס הוגן לציבור הערבי איננו מחייב כי בעיר עברית טהורה כמו תל אביב יהיו שוטרים ערבים, אבל אני אומר: אם רצוננו לבולל ערבים, יחס הוגן איננו מספיק. אם מדברים על שוויון, הרי זאת אומרת שנצטרך להגיע למצב כזה שאפשר יהיה לקחת בחור ערבי, להלביש אותו מדי שוטרים - כמובן לאחר אימון והשבעה ולדרוש ממנו שידע עברית - ולהעמיד אותו בפינת רחוב אלנבי-נחלת בנימין לנצח על התנועה, ולתת לו בתוך תל אביב תנאי דיור כמו שמקבל כל שוטר עברי. אז, במשך הזמן, ירבו מקרים של התבוללות אותו ערבי ובני משפחתו בסביבה החדשה. אותו הדין בבתי חרושת, הוא הדין בחברות, בקואופרטיב של תובלה, הוא הדין בצבא. אין זאת אומרת לפתוח את הצבא בפני הערבים, אבל ידע ערבי שהוא יכול להיכנס לצבא. אז, במשך הזמן, ירבו מקרים של טמיעה גמורה של ערבים, של נישואי תערובות, הליכת ילדים לגני ילדים ובתי ספר עבריים, ובמשך דור לא יהיה ניכר כלל שהם ממוצא ערבי. אם ברצוננו להגיע למטרה זו, זוהי הדרך שצריך ללכת בה, אבל אינני סבור שהמסיבה הזו צריכה לדון בדבר זה.

אני רוצה לומר כי ביצוע המדיניות כלפי הערבים, שבאופן סכמטי גם אנוכי וגם בן־גוריון ניסינו להגדיר, מחייב שלשה דברים:

אל״ף, זה מחייב מכשירים מסוימים של שלטון, וריכוז ותיאום חמורים מאוד בין מכשירי שלטון אלה. אפשר לומר כך, שיש שוויון לפני החוק, כל אזרחי המדינה שווים. יש יהודים במדינה הזאת, יש ערבים במדינה הזאת, כולם ישראלים ואין מה להבחין ביניהם. כשם שמשרד העבודה דואג לתעסוקה בין היהודים, כך הוא דואג גם לערבים, כשם שמשרד הסעד דואג ליהודים, כך הוא דואג גם לערבים. ואז ייתכן שנשיג את ההפך ממה שאנו רוצים להשיג. ויכולים להשיג את ההיפך משני כיוונים: אל״ף, מזה שיהיה יחס לא הוגן לחלוטין, ומזה שיהיה יחס יותר מאשר הוגן, וגם זה לא דרוש לנו - ליצור מצב שאת הערבים צריך לשאת על כפיים ולפנק אותם, ולהגיד שבכל העניינים הם קודמים. אינני אומר שישנה סכנה רצינית כזאת, אבל אפשר להגיע לכך בפינות ידועות, וכאשר זה מגיע אפילו לפינה נידחת אין לשער את ההשפעה המשחיתה שיש לכך על הערבים, כי אז הם רואים את עצמם כילדי תפנוקים של המדינה, ואז הם מרבים בדרישות ושום דבר לא יספק אותם. ישנה סכנה רצינית של יחס לא הוגן לחלוטין, וישנה סכנה של יחס הוגן מופרז.

את שני הדברים האלה אפשר למנוע רק בדרך אחת - כי בכל שרותי הממשלה, בכל משרד, תהיה חוליה של אנשים שידעו כי זאת דאגתם המיוחדת, וכל החוליות האלה יחד תהיינה מרוכזות בשלשלת אחת, שלה יהיה מרכז המכניס אחידות, העומד על משמר האחידות, מתאם את הדברים, פוסק הלכה בכל מקרה שישנה איזו בעיה.

ואומנם, זו היתה התוכנית. במשך הזמן חלה איזו התפוקקות בעניין זה, ויש לבדוק מחדש את העניין ולתקן אותו ולהעמיד את כל המיבנה על אחידות, על ריכוז ועל תיאום. זה דבר ראשון.

דבר שני הוא להבין כי בשלטון בלבד לא נפתור את הבעיה גם אם הוא יהיה על הגובה האפשרי, אלא יש כאן בעיה מדינית ויש כאן בעיה חברתית, ואי-אפשר לצפות כלל מאורגנים של שלטון שיפתרו אותה. יש שאלה של מלחמה בקומוניזם. יש שאלה של סיוע ליסודות חברתיים ידועים לעלות על הבמה הציבורית. יש שאלה להדק את הקשרים בין האישים המכריעים בציבור הזה ובין המפלגה [מפא״י]. יש שאלה לקרב את הערבים לשלטון ולעשות אותם במקום יסוד נירגן ומסכסך יסוד יציב ונאמן לשלטון. ברור שבלי פעולה יעילה של השלטון לא ייתכן להשיג מטרות אלו, אבל פעולה יעילה של השלטון בלבד אינה מספיקה.

כאן אני רוצה לומר, קודם כל, שאינני מסתפק באמירה ״לא רק ברית פועלי ארץ-ישראל״,^[4] כי אם אני רוצה קודם כל להדגיש את התפקיד החיובי שממלאת ויכולה למלא ביתר שאת ״ברית פועלי ארץ-ישראל״ אם, קודם כל, זאת תהיה מדיניות המפלגה, ושנית, אם זה לא יתבטא רק בניסוי המדיניות, אלא בהקדשת כוחות ובהידוק הקשר בין אנשינו במנגנון הממשלתי ובין אנשינו ב״ברית פועלי ארץ-ישראל״.

אני רוצה לומר כי הניסיון הוכיח, על כל פנים הוכיח לי, כי שום מאמץ ושום סכום של אמצעים, ושום כמות של זמן שהוקדשו ל״ברית פועלי ארץ-ישראל״ לא הוצאו לשווא מעולם. כל מאמץ כזה וכל כמות זמן וכל סכום של אמצעים שהושקעו במפעל הזה נשאו פרי, ופרי חשוב. זאת צריך לקבוע בכל הבהירות, שמכשיר המפלגה לדאגה לפועל הערבי, לפלח הערבי, להמוני העם הערביים בסיפוק צורכי החיים, וגם מכשיר המפלגה בהכשרת הערבים להישענות על כוחם-עצמם בשטח העצמאות החברתית והכלכלית - זוהי ״ברית פועלי ארץ-ישראל״. בה צריכים להתרכז לא רק בפעולה המקצועית אלא גם בפעולה קואופרטיבית, בארגון השרותים וגם חלק גדול מן הפעולה המוניציפלית והתרבותית. אנו יכולים, כמובן, למאוס בכלים קיימים ולהפליג לכל מיני טיולים של גילויי אפשרויות חדשות להמצאת מכשירים חדשים, ולבסוף, אם נגיע לאיזה דבר, נגיע למעין דבר כזה מעין ״ברית פועלי ארץ-ישראל״, ואז מוטב לשפר את המכשיר הקיים, לתקן אותו, ליעל אותו, להכשיר יותר אנשים לעבודה בו, ואז אני בטוח כי נוכל להגיע לתוצאות חשובות.

זה יאפשר שליטת המרכז על העניינים, זה יאפשר אחידות של הפעולה, זה יאפשר בכלל מסגרת רחבה, מסגרת שתיתן לערבים יותר סיפוק והרגשה כי כאילו יש מפעל שהוא מפעלם ותנועה שהיא תנועתם, ועל ידי כך נבריא בהרבה את האווירה הציבורית הפנימית בקרב הערבים שהיא מאוד חולנית, חולנית עוד מקודם, וחולנית במיוחד במשטר של מדינת ישראל מתוך זה שאושיות המשטר הקודם התנפצו בתכלית והמנהיגות [הערבית] הקודמת בחלקה הגדול איננה בארץ, ובמידה שנשארה נפסלה לאמון, ולא צפה עוד שכבת מנהיגות חדשה, אלא ישנן כל מיני קבוצות, ויש מסורת שקוראים לה נירגנות הדדית ואכילת איש בשר רעהו. על כן, רק מסגרת רחבה המושתתת על יסודות בריאים, תוכל לעמוד במידה רבה בפני התפתחויות אלו ותסייע להבראת האווירה.

דבר שלישי שהוא הכרחי - הכרחית אחידות גמורה בגישת המפלגה לבעיה זאת. אותה מדיניות שתגובש כאן, אותן החלטות ארגוניות שתתקבלנה כאן, בין אם גיבוש וקבלת ההחלטות הללו יהיה אקט חד־פעמי, נניח, כתוצאה מישיבה מיוחדת זו, ובין אם יבוא דרך תהליך סדיר של דיוני המפלגה, או דיונים של אורגנים מיוחדים של המפלגה, שימונו על בעיה זו, הכרחי שתהיה אחידות גמורה בין אנשי המפלגה שיבצעו החלטות אלו. מי שאינו מקבל הכרעה מן ההכרעות, אינו מחויב לטפל בעניינים אלה - ( ד. בן-גוריון: אסור לו) - מי שנשאר בטיפול בעניינים אלה מוכרח לקבל עליו את הדין.

יש פה חברים שעוסקים בעניין ויודעים את הדברים. ישנם חברים שאינם עוסקים בעניין. אני רוצה לומר, כי היה זה מצב גם מביש וגם מסוכן בתכלית, שבבחירות הקודמות כנראה לא הצלחנו להשליט את האחדות הזאת, ונמצאו זרועות שונות של המפלגה, אישים שונים של המפלגה, שכל אחד מהם כוונתו היתה באמת טהורה ונתכוונה לשם שמים, אבל כל אחד על פי דרכו התנגשו זה בזה והתחרו זה בזה בתוך הזירה הערבית וזרעו על ידי כך מבוכה וגם שחיתות ציבורית בקרב הערבים, כי הערבים ראו שאפשר לנצל חוג זה כנגד זה ומנהיג זה כנגד מנהיג זה ולנסות לדוג דגים במים עכורים, על כל פנים עכורים לדעתם. לא היתה כל כוונה לעכור את המים, אבל כזה היה המצב שנוצר. לדבר זה מוכרח לבוא קץ. ישנם חברים, שאם ייווכחו לדעת שאין כל אפשרות להשליט בעניין זה משמעת מפלגתית, הרי מנוי וגמור איתם למשוך ידם כליל מכל הפעולה ומכל האחריות בעניין זה, כדי לא לתרום את תרומתם על ידי כך לאנדרלמוסיה שלא יהיה ממנה מוצא.

עניין זה חמור בתכלית מכל בחינה מוסרית וציבורית בתוך המפלגה, ומכל בחינה מוסרית מדינית כלפי חוץ. צריך להבין, שבעניין זה לא תיתכן שום פשרה, לא משום שפה נתקלנו פתאום באנשים קפדנים קיצוניים, שאינם מסוגלים להבין מה זה פשרה. אדרבה, אם יש ויכוח על עקרונות ועל גישות, יהיה ויכוח גלוי בתוכנו וייתכן שהמוצא שנגיע אליו יהיה מוצא של פשרה, אבל אותו מוצא שמתקבל מוכרח להיות מוטל כחובה החלטית על כלל העוסקים בדבר הזה, על האנשים הפועלים באופן ישיר בשליחות המפלגה, האנשים הפועלים בשליחות ההסתדרות, האנשים הפועלים בשליחות המפלגה בכל מקום ומקום.

אני רוצה לומר בסיכום: אל״ף - יעול מכשירי השלטונות הפועלים בשטח זה - תיאומם ויצירת ריכוז מוסמך להם. בי״ת - להישען בראש וראשונה על ״ברית פועלי ארץ־ישראל״.

אני מסכים בהחלט כי אין להסתפק רק בברית זו, כי מטבע ברייתה היא אינה יכולה לכסות את כל השטח ולפתור את כל הבעיות, ויש להשלים את הברית על ידי יצירת מועדון או ליגה, אחת היא מה יהיה שם הדבר. אבל זה יהיה דבר משותף של יהודים וערבים, שיוכל למשוך אישים ערביים שאינם מוצאים להם אפשרות של פעולה במסגרת ה״ברית״, אבל הארגון שיוקם יצטרך לעבוד בתיאום גמור עם ה״ברית״ וללא כל התחרות ביניהם, אלא מתוך השלמה הדדית ותמיד מתוך הבנה שהרקע היסודי הרחב וההמוני יכול להיות אך ורק ה״ברית״. זהו הדבר השני, והדבר השלישי הוא - אחידות ומשמעת מוחלטת בעניין זה בקרב עושי דברה של המפלגה.

להלן התנהל דיון ממושך. אחרון הדוברים היה ב״ג.

דוד בן־גוריון: אני מציע לקבל שלוש החלטות: אל״ף, לקבל את ההצעה של מ״ש, שהקו שהמפלגה קובעת ייחייב את כל חברינו. בי״ת, לחזק את ״ברית פועלי א״י״. גימ״ל, להחליט בפרינציפ להקים איגוד יהודי-ערבי, לא של פועלים בלבד.

אני מציע שנטיל על ועדה של חמישה לעבד תוכנית בדבר הקמת הגוף הזה.