17 | משה שרת בישיבת המרכז לנוער שליד
הועה״פ[1] 24.1.1952
אין המשך למפלגה בלי תנועת נוער
תדפיס הפרוטוקול שבידינו נמצא ללא ציוני הקשר
ואינו מלא. נראה שמדובר בדיון שהתקיים במסגרת המרכז לנוער
שליד הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית שבראשו עמד פעיל
מפא״י רפאל בש, שהיה ממשתתפי הדיון. המשתתפים האחרים היו פעיל
״התנועה המאוחדת״. מ"ש היה קרוב
לענייני חינוך הנוער ברוח תנועת העבודה מאז טיפל בשנות ה20
המאוחרות בתלמידי המחלקות הגבוהות של גימנסיה ״הרצליה״
שהקימו את תנועת ״החוגים״ אשר בהתאחדה עם ״צופי הקהילה״
בירושלים הקימה את תנועת המחנות העולים. ראשוני תנועה זו הקימו את הקיבוצים בית השיטה ומעוז חיים. בעקבות הפילוג בארגון ״הקיבוץ המאוחד״ ב־1951, התפלגה גם
״מחנות העולים״. הרוב נשאר בתנועה זו, שפעלה בחסות ״התנועה לאחדות העבודה״ שפרשה ממפא״י,
והמיעוט הקים את ״התנועה המאוחדת״ שהתאחדה עם תנועת ״גורדוניה״,
ופעלה בהשראת מפא״י.[2]
משה שרת: אף על פי שהזיקה הארגונית וכתיבת דברים במפורש חשיבותן רבה,
אי־אפשר לכפות עקרונות אלה על גבי תנועות הנוער. יש צורך לבחון את תוכנם של
העקרונות ולבדוק האם הם זהים אצל אלה העובדים בנוער, ואצל אלה החושבים את מחשבת
המפלגה.
יפה להגיד, שתנועת נוער היא כללית ועצמאית, ובשל עצמאותה אין לרתקה
למפלגה [מפא״י] ובגלל כלליותה אין להגבילה מבחינה רעיונית.[3] הדבר נכון מבחינת ההלכה, אך יש לבחון זאת גם מבחינה מעשית.
העצמאות הזו עלולה להביא לידי בזבוז כוחות עלומים והוצאת כוחות לתרבות רעה, ואין
אפשרות להבטיח את המשך המפלגה בלי תנועת נוער. ישנה תופעה של סילוף מושגי היסוד של
ערכי המפלגה. הנערים מתחנכים לראות במפלגה את השלילה ומזהים אותה עם מפלגתיות צרה
ומושחתת, ואין מבדילים בין ערכו החיובי של מוסד לבין שימושו לרעה. על ידי כך אנו
יוצרים מצב נפשי של התנגדות מראש למפלגה ומוציאים את עצמנו מהמערכות המרכזיות של
דורנו ומפקירים את גורל המערכה. יש בזה משום פריקת עול וחינוך להסרת מיצוות.
הנני מניח שהחברים פה מבינים, שלא
יקום נושא אחר אשר יגשים את יעודנו זולת מפא״י, והשאלה היא האם מקנים מושג זה
להמוני הנוער בחינוך היומיומי. עלינו לחנך להערכת ערכי המדינה, ההסתדרות והמפלגה
ולהזדהות איתם כשם שאדם זהה עם משפחתו למרות שהוא יכול לבקרה ולתקנה. השאלה היא
האם המוני הנוער רואים במפלגה את ביתם הרוחני.
לו המצב היה כך, לו לעקרונות אלה היו
מחנכים בתנועה, לא היה צורך בהחלטות פורמליות, וחברינו הגיעו למסקנה שהדבר איננו
כך. חסרה ההלכה ואין להסתפק באגדה.[4] לו הייתי רואה תהליך של נטיעת מושגים אלה בהמוני הנוער, הייתי
מסתפק בזה ולא היה צורך בשינוי המציאות.
יש נטייה ליחס אופוזיציונרי לגבי
המפלגה, ולו היה זה מביא לידי רצון לשנות הרי טוב, אך הלך הרוח הוא בלתי מחייב
ואינו מחנך להגשמה. ישנם חיקרי לב על בעיית הסוציאליזם במדינה, ויש ראייה
שהסוציאליזם נשאר תלוי על בלימה ואין החזון משתקף בחיי המעשה שלנו, וזה מביא
למסקנה של עמידה מנגד למפא״י. האם זה מביא לידי הגשמת הסוציאליזם? לא! זה יביא
חוגי נוער להפנות עורף למפלגה. יחס כזה מביא לידי התנוונות הסוציאליזם. לו הייתי
רואה פעולת הסברה ב״תנועה המאוחדת״, המסבירה את הסיבות האובייקטיביות של דמשבר
בחלוציות וכולי, וכל זה כגורם המקשה על עיצוב הדמות הסוציאליסטית, ובמידה שיש
סיכוי לצאת מזה יש להיכנס למפלגה ולבנותה - לו היה המצב כך דיה בזה חיוב רב. אולם
הטרוניה והעמידה מנגד מביאה אך נזק.
אלה הן השאלות המטרידות את מנוחתי
לגבי כיוון הדברים בתנועת הנוער. לדעתי יש לסכם בצורה זו: תנועת הנוער איננה סניף
מפלגה, ולא לכזו צריך לעשותה, אך צריך להיות מוסכם שהנוער הנכנס לתנועה צריך לראות
במפלגה את המכשיר העיקרי והמרכזי להגשמת הציונות הסוציאליסטית. דברים אלה יש להגיד
במיוחד בזמן החמור הזה.
דבר אחד הוא לא להסכים לזיקה ארגונית
[של התנועה למפלגה], ודבר אחר הוא להתיר את הרצועה לגמרי.
אם הצעת הפתרון שלי מתקבלת, הרי יש
ממנה מסקנות מחייבות: לקבוע נשכבות [הגיל השונות בתנועה] תוכנית על מפלגת פועלי
ארץ-ישראל, על מהותה, על תולדותיה ומגמותיה, ומתפקידן של השיחות בנושא זה לפעול
פעולה רצויה.
לגבי תנועת הצופים קיימת דעה, כי רצוי
לשמור על המסגרת הזאת, שיש לה מסורת מבורכת ועשירה, וכן גם מקובלת לגבי הגורמים
היישוביים השונים, [משרד החינוך ובתי הספר], אבל כמובן צריך לשמור על התנאי,
שהמסגרת תקנה תוכן נכון וחיובי. אם גישה זו תהיה משותפת, נראה התקדמות וברכה
בפעולתנו בנוער.
להלן התנהל דיון. המשתתפים צידדו בעמדת מ״ש.
משה שרת: הבחירות [לכנסת] הן דוגמה מובהקת לעניין שבו אנחנו דנים.
זוהי בעיה ציבורית וחינוכית כאחת. אי-אפשר להביא דבר בפני הציבור מבלי שמסבירים
אותו. לא ייתכן, כי בזמן שמתנהלת מלחמה על דרכו של הממשל, יעמוד הנער בן ה-17-16 מנגד. אם השיכבה הזאת
בתנועה איננה מתעוררת ומתפרצת בתביעה להפעיל אותה - הרי כל התנועה עומדת מן הצד.
גילויי הקרבה בזמן מלחמה חייבים להתבטא גם בתקופה של מערכה מדינית. הנער חייב
לשאול: ״במה אני יכול לסייע?״ אך עובדה היא כי לא היתה התעוררות של התנדבות מצד
הנערים בשעות המערכה המדינית, אם כי היו גילויים של יחידים. זוהי דוגמה מובהקת
לרוח השוררת כיום בתנועות הנוער שלנו. השאלה היא האם הבנה כזו של ראיית המפלגה היא
הבנת כלל מדריכי הנוער.
