16 | שיחת משה שרת - מונט דייוויס (אנגלית)^[1]                                                 23.1.1952

למעשים קול רם יותר

שגריר ארצות הברית מונט דייוויס נועד לבקשתו עם שר החוץ במשרדו בקריה, תל אביב.. לאחר חילופי דברים בעניינים משניים, ניגש השגריר לנושא העיקרי שבגינו ביקש את הפגישה, כלהלן:

משה שרת: מר דייוויס עבר למה שהגדיר כסיבה העיקרית לבקשת הראיון, והיא להביע את דאגתה הרבה של מחלקת המדינה נוכח סידרת תקיפות גמול ישראליות שבוצעו באחרונה לאורך הגבולות. בהסתייעו בפתק, מנה את המקרים הבאים:

6 בינואר בית ג׳אלה (3 קילומטרים בתוך [שטח בשליטת] ירדן)

בית אחד פוצץ ואחד ניזוק

גבר ואשתו נהרגו באחד מן הבתים

אישה הרה נורתה בבית השני

הושארו הודעות ״גמול״.

מר אליאס (ליד בית לחם)

ירי והטלת רימון לתוך בית

אישה, 3 ילדים צעירים נהרגו; 2 ילדים אחרים נפצעו.

עימוואס (500 יארד בתוך [שטח בשליטת] ירדן)

מפקד מקומי של ״המשמר הלאומי״ נפצע קשה.

רצועת עזה

4 בתים פוצצו

15 בני אדם נהרגו.

18 בינואר בתיר (כפר על הגבול)

תושב שעבד בקירבת קו שביתת הנשק, שהוכר על ידי ישראל, נתפס עם שני בניו על ידי ישראלים והם נורו במקלע.

השגריר ציין, שתקריות 6 בינואר אירעו בחג המולד של הכנסייה היוונית־ אורתודוקסית [חלקו האחרון של משפט זה הושמט בידי צנזור ארכיון המדינה] מספר דיווחים על אירועים אלה התקבלו בוושינגטון מנציגויות ארצות הברית באזור, בעיקר מהנציגות בעמאן ומהקונסול הכללי האמריקני בירושלים, שליקט את הנתונים מדיווחי ועדת שביתת הנשק. הוא ציין, כי התקיפות היו מביכות במיוחד מפני שהן בוצעו בעצם הימים שממשלת ארצות הברית מסתייעת בקשריה בעיראק במטרה להציל את חיי שני היהודים הצעירים מתלייה. הוא הביע דעתו, כי אפשר שהיה קשר בין התקריות ובין ההליך החפוז והפרובוקטיבי שבו העיראקים הוציאו לפועל את התליות, אולם כאשר השר הביע ספק בדבריו אלה, השגריר לא עמד על כך שהם מבוססים.

מחלקת המדינה מודעת לקשיים הנגרמים לנו עקב ההסתננות, ואין בדעתו להכביר מילים על כך, ואולם אין לנו מושג מה עמוק הנזק שגורמת מדיניות גמול כזאת לאינטרסים של ישראל, ומשום שאינטרסים אלה קרובים לליבם, יהיה זה פחות מידידותי אם הם יסתירו את דעתם השלילית ביותר על העניין. הוא אינו אומר שממשלת ישראל אכן פקדה במפורש על ביצוע התקיפות הללו, אולם מאופן ביצוען ולאור האמצעים ששימשו בהן התקבל רושם מובהק, שהן לא היו פעולות בודדות של אנשים חסרי אחריות, ומשום כך תתקשה הממשלה לטעון כי לא היתה אחראית להן כלל.^[2] יתר על כן, נוצר רושם שיש במדינת ישראל גורם מסוים העושה כאוות נפשו, ואף כי מה שהוא עושה אולי אינו עולה בקנה אחד עם הצהרות הממשלה על מדיניותה הרישמית, מעשיו מדברים בקול רם יותר ממילים.

כאן נדרש השגריר לגיליון נייר אחר, שלדבריו כולל תמצית של מברקי ההנחיות שקיבל. לבקשת קומיי הוא הניח גיליון זה בידו, וזה לשונו:

״אין ספק שהעדר התקדמות בשיפור יחסי ישראל-ערב הוא המכשול הגדול ביותר על הדרך ליציבות המזרח התיכון וביטחונו, ולקידום שיתוף פעולה בין העולם הערבי וארצות המערב. הידרדרות היחסים בין הערבים ומעצמות המערב מגבירה בעליל את הקשיים בדרך להסדר הגנה משותף ויעיל במזרח הקרוב.

יש לקוות כי ממשלת ישראל תדון ברצינות בנושאים שעל הפרק ותשקול בזהירות את מידת התבונה שבמתן הרשאה לכוחותיה המזוינים להשמיש טקטיקות טרור לעומת נקיטת יוזמה כנה בכל הדרגים לפיוס שכניה הערביים. אשר לטיעון שהועלה בשיחות קודמות, שישראל לא גזרה דין מוות על ערבים מסוימים שנשפטו על ריגול, יש לומר כי המדיניות הישראלית הרישמית של ביצוע גיחות צבאיות לתוך שטחי שכנותיה, הכרוכות בהרג גברים, נשים וילדים והרס נכסיהם, אינה יכולה שלא לתת אותותיה בהתייחסות הערבית למיעוטים יהודיים״.

מר שרת, בתשובה, אמר כי הוא מעריך את רצינות הדברים שנאמרו ואת רוח הידידות שביסודם הן מצד ממשלת ארצות הברית והן מצד השגריר אישית. הוא יביא, כמובן, את דברי השגריר לידיעת ממשלתו. בשלב זה הוא לא ינסה להצדיק את האירועים המסוימים שהעלה השגריר, אולם רצונו להדגיש כי תקריות אלה אינן אלא חוליה בשלשלת אירועים, שהחלו עקב תקיפות מתמידות וחמורות נגד אנשינו בידי מסתננים מעבר לגבול. אנשינו נהגו בסבלנות ובריסון יתרים לאורך זמן ממושך, אולם באחרונה הורע מאוד המצב הביטחוני באזורי הספר והיישובים שם חשים חסרי אונים וחשופים.

כאן נכנס השגריר לדברי השר והדגיש כי הסכנות והפרובוקציות ופגיעות האוכלוסייה באזור הספר מובנות היטב. בתזכיריו לממשלתו הוא הגיב על דיווחי הנציגויות האמריקניות בארצות השכנות, והסב דרך קבע את שימת הלב להסתננות ולפעולות האלימות שגרמו את מיבצעי הגמול הללו. אולם כל אלה אין בהם להצדיק פעולה באלימות נגד אלימות, שרק מחמירה את המצב ביתר שאת. עוד עמד השגריר על ההפרות החמורות של הסכמי שביתת הנשק הכרוכות בגיחות הצבאיות לשטחי המדינות השכנות.

השר השיב, כי לו ואחרים ניסיון ממושך ביחסים עם ערבים עוד מימי הטורקים, וכי למרבה הצער קיימות הוכחות לאישוש ההנחה, כי בנסיבות מסוימות מעשי גמול הם היחידים המרתיעים תקיפות. לעיתים זו הלשון היחידה המובנת כהלכה. אשר להשפעתה הסופית על סיכויי הבנה ישראלית-ערבית מתמדת, כפות המאזניים מאוזנות בין ההשקפה שהשמיע השגריר ובין ההשקפה הנגדית, כי מהלומה נגדית בתוקפים עשויה להבהיר לשני הצדדים את הסכנות הגלומות באי־יציבות הנוכחית, ולפיכך לתרום לקיום רגיעה מתמדת.

כן אמר השר, שחזרת חמשת הישראלים מן השבי הסורי, שהתבצעה ביום דקודם, היא מקרה לדוגמה, אם כי כאן לא היה מדובר באובדן חיים.^[3] מאמצים לשחרור השבויים שנעשו במשך חודשים רבים היו לשווא עד שמכוח מקרה נקלעה ספינה סורית וחמשת מלחיה לתחום המים הטריטוריאליים של ישראל עקב קלקול מנוע, ונלכדה בידי ישראל. הסכם רישמי נחתם עכשיו בינינו ובין הסורים להימנע מלכידת כלי שיט הנקלעים אחת לנמלי זולתה עקב ״כוח עליון״, ולפיכך שיחררנו את הספינה על ציוותה ומיטענה. ההסכם עצמו הוא הסכם רישמי ראשון שנחתם מאז נחתמו הסכמי שביתת הנשק בינינו ובין מדינה ערבית, ודבר זה כשלעצמו רב משמעות. אבל מה שלא נאמר רישמית הוא שלכידת הספינה הסורית הוליכה מיד לשיחרור השבויים הישראליים.

השר הוסיף, דרך אגב, כי כמה מערביי הכפר שעב הובאו אל הגבול והורשו לעבור לסוריה, לפי בקשתם.^[4]

הראיון ארך מעל שעה.