8 | משה שרת באסיפה פומבית, תל אביב^[1]                                                        12.1.1952

מדינת ישראל קמה על ציונות ודמוקרטיה

משה שרת: חברים, יש לחזור ולהזכיר לציבור כי מדינתנו לא תתקיים מאליה, גם לא תבטיח את עתידה רק ברוח הקודש - ואנו תקווה כי רוח הקודש שורה ותשרה על מעשי ידינו ועל בניין מדינתנו. מדינת ישראל קמה, תחזיק מעמד, תגדל ותישגה אך ורק אם תישאר נשענת על שני עמודים: על עמוד הציונות ועל עמוד הדמוקרטיה.

כציבור אנושי, מדינת ישראל צריכה להיות דמוקרטיה אם רצונה להחזיק מעמד, לגדול ולהתפתח. וכציבור יהודי עליה להיות ציונית אם רצונה להבטיח את עתידה. שני יסודות אלה הם אשר איפשרו לנו להקים את הבניין שהביא לידי יצירת מדינת ישראל, אבל הבניין אשר הקימונו עד להכרזת העצמאות הפך למסד לבניין גבוה ומפואר ממנו, שאותו אנו בונים כיום. וכשם שאלה היו היסודות שעליהם בנינו את המסד, כך צריכים להיות אלה היסודות שעליהם יושתת הבניין כולו עד הטפחות. לשמור על הדמוקרטיה, לשמור על הציונות: פירושו שני דברים: קודם כל לקיים את שני הערכים האלה קיום חיובי, להיות נאמנים להם, ללכת לאורם, לפתור על יסוד שני העקרונות האלה את כל הבעיות שאנו נתקלים בהן בדרכנו. ושנית, פירושו מיצווה שלילית: לעמוד בפני מהרסים ומחריבים מבחוץ ומבפנים.

מראשית התנועה הציונית, מראשית עלות התנועה הציונית על דרך ההגשמה, נאבקנו עם מפריעים מבית ומחוץ. היינו מוכרחים להתגבר על מכשולים אשר כוחות צוררים העמידו על דרכנו, אבל היינו מוכרחים להתגבר, קודם כל, על חולשות פנימיות, על כפירה שבאה מבית. וכך נגזר עלינו להוסיף ולהיאבק בשתי החזיתות בעת ובעונה אחת - בחזית חוץ ובחזית פנים. גם לאחר שהוקמה המדינה עוד אין בניינה בטוח ועוד אין בניינה שלם. שוב ושוב עלינו לסלק מעל דרכנו אבני נגף אשר כוחות צוררים מבחוץ מטילים עליה. שוב ושוב עלינו לקום נגד כוחות מכשילים, בוגדים, מהרסים, הקמים עלינו מבית.

אויב הדמוקרטיה הוא הפשיזם מזה והקומוניזם מזה. שניהם כאחד מכוונים לחורבן הדמוקרטיה. כל אחד נושא את לבו למטרה אחרת, אבל הדבר המשותף שביניהם הוא שנאת הדמוקרטיה, התנגדות להכרעה חופשית לאחר ויכוח בכוח הרוב ולביצוע ההכרעה הזו. כל אחד מן השניים שואף להשליט מיעוט - כנופיה מאורגנת ומזוינת - על הרוב ולהטות את הרוב לצידה. מלחמה לדמוקרטיה הישראלית הן בפשיזם הפנימי שלה והן בקומוניזם הפנימי שלה.

אויב הציונית הפנימי הוא הרוח הגלותית, הוא חוסר ההכרה ביסודות הממלכתיות היהודית, הוא ניסיון לחיות בעבר במקום לחיות עם העתיד, הוא הניסיון להרכיב למדינה שלנו מושגים, תכסיסים, דרכי מחשבה, יסודות מוסר, אשר אבד עליהם הכלח. אלה יסודות אשר אולי היו מוצדקים כשקיום העם היה תלוי על בלימה, כשלא היו לו חיי גוף - היו לו רק חיי נפש - ואשר אין כל קשר בינם ובין העבודה שעלינו לעשות כיום.

בימים האחרונים, בימים הנסערים והמזועזעים שעברו עלינו, נתבענו לעמוד בשני המבחנים גם יחד. נתבענו להוכיח לא רק כי שאיפתנו ומשאת נפשנו היא לחיות חיים דמוקרטיים, אלא כי כוחנו איתנו לקיים את הדמוקרטיה הזו בפני אויבים ומכשילים מבפנים, כי כוחנו איתנו לגייס בתוכנו כוחות כדי להגן עליה. ובאותה שעה ממש עמדנו במיבחן ציוני רציני ומכריע: עמדנו במבחן הציונות המוגשמת, זו שכבר נתגשמה ונתגלמה במדינת ישראל - עמדנו במבחן הממלכתיות הישראלית.

איך בא עלינו המבחן הראשון?

כנופיית פורעים מונהגת על ידי מוקיון היסטרי^[2] עשתה ניסיון להשמיץ אותנו בעיני עצמנו ובעיני אומות העולם. אמרה להפוך את בניין הכנסת ואת סביבותיה לגיא חיזיון מכוער ומשפיל, שרק אומות העומדות בשפל המדרגה של תרבות ושל משטר דמוקרטי ידעו עד היום. כל פעם, כשפרצה איזו שערורייה, כשנשמעו יריות, כשנרצחו אנשים, כשהיו התפרעויות ;:ארץ או בארץ אחרת מסביבנו, נתעלינו בעיני עצמנו ונתעלינו בעיני העולם לאור אי־מעורבותנו, לאור הסתייגותנו. כל שערורייה כזו, כל התפרעות כזו, הרימו את קרננו.

והנה בימים אלה נעשה ניסיון מביש, מכוער, להשפיל אותנו, להכפיש אותנו בעפר, להשוות אותנו מטה עם אחרים, להכריז בעיני העולם: ארץ זו כמוה כפלונית, כמוה כאלמונית. אינני רוצה להעליב שום ארץ אויב אפילו בהזכרת שמה. זה היה הניסיון שנעשה. אל נזלזל בניסיון הזה. אבל אל גם נחשיב אותו יותר מדי. חומרתו היא לא בתחומיו. אילו רק זו היתה הסכנה שהקבוצה הזו, אשר חיללה הרבה סיסמאות קדושות בחיי האומה, אשר חיללה את סיסמת ״תל חי״^[3] וכיום מחללת את המילה המפוארת ״חרות״ - אילו רק קבוצה זו היתה לפנינו, יכולנו לומר: אל פחד ואל דאגה! לא רק שנוכל להם, הם בעצמם יוכלו לעצמם, כי הם יורדים. הם גוססים. הם מאבדים כל אחיזה בציבור.^[4] הם עומדים בפני הקהל שלנו דלים וריקים, דלים מכל תוכן, ריקים מכל נכס וערך. אין להם מה להנחיל, אין להם לעצמם מטרה. אינם יודעים לנהוג את העם הזה. דרכם היא לאבדון ומתוך ההתמוטטות שלהם, מתוך ההידרדרות שלהם, הם מנסים להיאחז במשהו והם מתפתלים בפיתולי הגסיסה שלהם.

נכון, חיה גוססת יש לבודד ולפעמים יש לקרב את קיצה, אבל הדבר הזה כשלעצמו לא מוכרח היה להפחיד אותנו יתר על המידה. חומר הסכנה הוא בזה שאין זה הכוח היחיד באומה המתנכל לדמוקרטיה. יש כוחות יותר רציניים הנושאים את נפשם לחורבן הדמוקרטיה שלנו, כדי על חורבותיה להקים את שלטונם האנטי־דמוקרטי. יש כוחות אחרים באומה.

אנחנו יודעים את תגובת ״הציונות הכללית״ כפי שהיא מאורגנת כיום בסיעה מסוימת בכנסת, למאורע הזה. קראנו אתמול בעיתון המרכזי שלהם^[5] את הערכת העניין, ומה ראינו? הם דואגים הרבה יותר למה שהם קוראים ניצול העניין הזה על ידי מפא״י משהם דואגים לדמוקרטיה עצמה. הפחד מפני התחזקות מפא״י מכריע אצלם כנגד הפחד מפני החלשת מדינת ישראל. הם אינם מסוגלים להזדהות הזדהות נפשית מלאה עם המדינה ועם הממשלה הדמוקרטית בתוכה. הם אינם מסוגלים לומר: ״קודם כל לא זה [כלומר לא תקיפת הדמוקרטיה], ואנחנו נושיט יד למפא״י ולכל כוח אחר ויחד איתם נעמוד על משמר הדמוקרטיה״. הם קודם כל עושים חשבון אם הברית הזו להגנת הדמוקרטיה לא תחזק יותר מדי את מפא״י, ורצונם הדמוקרטי - במידה שישנו - כבול ומשותק והם בהכרח פוזלים לפינה זו של ״חרות״ ואומרים בליבם פנימה: ״לא נורא. יקומו הנערים האלה וישחקו לפנינו. הם לא יפגעו בנו, הם יפגעו במפא״י. אדרבה, תדע מפא״י שהעניין לא כל כך פשוט ושיש כוחות שיכולים לעמוד נגדה. אנחנו, כמובן, לא נעשה מלאכה זו, אבל אם יש מישהו שעושה זאת, זה לא כל כך נורא״.

ויש לנו ניסיון מארצות אחרות. אנחנו יודעים כיצד יסודות רכושניים ובעלי הון, שביקשו להשתלט על החברה בכוח הונם ולהדביר את החברה כולה ליצר ההתעשרות שלהם, כרתו ברית עם כוחות אפלים, עם הפשיזם באיטליה, עם הנאציזם בגרמניה - נתנו מוזילם, מהונם, ממשקלם הציבורי והמוסרי לכוחות האפלים האלה והשליטו אותם על העם, כדי תחת צילם להשתלט על משקו של העם הזה, על אונו הכלכלי. ואיך כל אחד [שם] חשב שהוא שולט על חברו, ו[התנהלה] התחרות על שלטון בתוך הברית הזו של הפלוטוקרטיה והפשיזם. אינני יודע אם הפלוטוקרטיה שלנו היא כל כך חזקה ומרחיקה ראות כדי לעשות את הברית הזו, אבל יש בה היסודות האלה ויש בה אישים החושבים כך והמעוניינים להוביל את העניינים בדרך זו, גם אם אינם מעזים להודות על כך בפה מלא. על כל פנים, לא מ״הציונית הכללית״ כיום, לא מהימין שביישוב ובמדינה, תיבנה הדמוקרטיה ולא על ידיהם היא תוגן.

אבל ישנו עוד כוח היושב בתוך תנועת הפועלים פנימה [מפ״ם] - הוא קיים ועומד בתוך ההסתדרות, הוא מהווה חטיבה חברתית גדולה, הוא מהווה כוח כלכלי איתן - כוח אנטי-דמוקרטי. הוא ניבנה כיום מהדמוקרטיה. הוא מנצל אותה. יש לו כל חופש הדיבור, יש לו כל חופש הארגון, יש לו כל חופש ביקורת השלטון, יש לו כל חופש הקשר עם חוץ לארץ - קשר עצמאי וישיר, קשר גלוי וקשר נסתר עם חוץ לארץ. הוא מנצל את כל החרויות האלה - שאינן קיימות בעולם [הקומוניסטי] שהוא מזדהה איתו - ונושא את נפשו לשלטונו כאן אצלנו.

הוא מנצל את כל החרויות הדמוקרטיות האלה כדי, באחרית הכל, להחריב את הדמוקרטיה הזו. הוא אומר את זאת בפה מלא והוא אומר את זה בין השיטין, והוא הולך בדרך מסוימת, דרך שהלכו בה מפלגות קומוניסטיות לפניו, וגם הוא איננו מחמיר ביותר בדין עם אלה שפרעו בכנסת בפנים ובחוץ בשבוע שעבר. נשמעו מכמה וכמה מספסלי מפ״ם קריאות בכנסת, במליאה ובוועדות, והשאלות הראשונות היו, קודם כל, ״מה עשו השוטרים?״ דאגתם הראשונה היתה לבדוק שמא השוטר הרים אלה רגע אחד לפני שהדבר הזה היה מותר ומוצדק. אם קראתם ב״על המשמר״[6] את תיאור השערורייה המזעזעת והמכוערת ההיא למחרת היום, הרי כאילו קראתם דין וחשבון בעיתון ספורטיבי על תחרות כדורגל: שני צדדים היו כאן - משטרה מזה ומפגינים מזה, ומעל לכל עמד בעל הדין וחשבון של ״על המשמר״ ובאובייקטיביות גמורה תיאר את מלחמת שני הצדדים - הוא עצמו עומד מנגד לכל העניין.

ואנחנו יודעים טוב מה היה, ונשכח נא את האימרה ״לא ככל הגויים ישראל״. אנחנו כיום מדינה, ואומנם אנחנו נושאים את נפשנו להיות שונים מהרבה גויים - שונים לטובה. אבל אנחנו גם נושאים את נפשנו להיות דומים להרבה גויים - דומים לטובה. ואנחנו גם יודעים כי יש בנו משהו מיוחד, כשם שיש בכל אומה ולשון משהו מיוחד. יתר על כן, אנחנו אומרים: חזון הנבואה מיני קדם, וסבל לא יתואר של דורות על דורות, ודאי שהם היקנו לנו סגולות נפש וסגולות רוח מיוחדות, שאולי אין כמותן בהרבה אומות ולשונות. ייתכן מאוד. אבל, יחד עם זאת, כשם שאנחנו גם בונים משק, מייצרים מזון, קונים ומוכרים, עוסקים בענייני כסף, ועל כל אלה חלים חוקי ברזל של כלכלה, ואין ארץ יוצאת מן הכלל לגבי זה, כך אנו חברה ממלכתית, אנו מדינה, ושליטים בנו אותם התהליכים ואותם היסודות שניכרים במצבם ובהתפתחותם של עמים אחרים, ונלמד נא מהניסיון של עמים אחרים.

ראינו תקופה, כיצד הפשיזם מזה והקומוניזם מזה היו צמודים מאוד זה לזה, אויבי נפש זה לזה, כיצד כרתו למעשה ברית, לא אומר ברית סודית, אבל ברית בלתי־מפורשת, ופעלו כאילו בעצה אחת. מדוע? מפני שהיה להם אויב משותף וזו היתה הדמוקרטיה.^[7]

משל למה הדבר דומה? יש עובר אורח בדרך ונושא איתו מטען, ומתנכלים לו שני שודדים מן המארב בפינות שונות. ואז אומר לעצמו אחד מהם: ״אין דבר, יגיח השני קודם. אני אספיק להתנפל ברגע האחרון ואז אני אגזול אותו והשלל יהיה לי לנחלה״. אני מתאר כאן חזות שחורה וקודרת מאוד. אני מגדיר אותה בהגדרות קיצוניות. אם רצוננו לעשות חשבון נוקב עלינו ללכת בחשבון הזה עד הסוף ועלינו לדעת מה יכול לקרות. והדרך לשים לאל את החזון הזה, את הצגת האפשרות הזו, היא לעמוד בפרץ בעוד מועד, להתגונן בפני ההתנקשות הזו בדמוקרטיה, להגן על הדמוקרטיה.

קיימת שאלה: מה ייעשה [במתנקשים בדמוקרטיה]? אני לא אענה עליה מעל לשולחן הזה. אם יש עבריין, עבריין צריך לעמוד לדין. זו שאלה משפטית, וזו שאלה גם של הפעולה הנדרשת כדי להביא עבריין לדין על עבירה שהוא עבר - ואין זה עניין לדיון ציבורי מוקדם. זה יכול להיות נושא לפעולתם של השלטונות המשפטיים של המדינה. ואולם מתעוררת שאלה ציבורית [של גבולות חרות הפרט במדינה דמוקרטית]. אני אומר: מדינת ישראל לא תשלול רשות הדיבור ממישהו. מדינת ישראל לא תשלול ממישהו את חופש הביקורת על השלטון שבה. מדינת ישראל לא תתכחש לעיקרון של חופש הקשר של אזרחיה עם העולם החיצון. יכול להיות עניין יוצא מן הכלל, כשאיזה קשר בא להתנקש במדינה ואז המדינה מתערבת - לא רק מונעת אותו - גם אוסרת וגם מענישה את אלה החייבים בקשר הזה באשר הוא בגידה. אבל בדרך כלל מדינת ישראל תקיים גם להבא את החרות הזו של קשר עם העולם החיצון והיא בוודאי שלא תתנקש בחופש הארגון. היא תקיים אותו ותגן עליו והיא לא תתנקש בחרות הביטוי - היא תקיים אותה ותגן עליה, ואם סיעה בכנסת מכריזה כי היא תוסיף להילחם מלחמה ציבורית על איזו הכרעה שנפלה בכנסת, זוהי זכותה להסביר את דעתה ולעשות בציבור נפשות לדעתה. אבל מדינת ישראל תקום בכל הכוח אשר בתוכה - והדבר תלוי בגיבוש כוח מרכזי בתוך המדינה, הנאמן לייעודים העליונים שלה - והיא תגייס ותגבש בתוכה את הכוח הזה והיא תפעיל את כל מנגנון השלטון שלה כדי לעמוד בפני כל ניסיון לחבל בפועל ממש באפשרות פעולתה, להפריע ליכולת הביצוע שלה בבואה לבצע את ההכרעות שנפלו בה באופן דמוקרטי, והיא תדאג שמכשירי הכוח שלה - הצבא, המשטרה, בתי הדין - שכל המכשירים האלה יהיו מכוונים בפעולתם להגנת הדמוקרטיה ולא לחורבנה. והיא תפקח עין על כל סכנה הנשקפת לדמוקרטיה ותשתדל תמיד להחניק את הרע בעודנו באיבו.

ומפלגת פועלי ארץ־ישראל, כיסוד מוסד לשלטון הדמוקרטי בישראל, קוראת בשעה זו לכל חבריה וקוראת להמוני יהודים הנושמים לרווחה את האוויר הדמוקרטי השורר בחברתנו, המוני יהודים המבינים כי רק חברה כזו כדאי ליצור - חברה שיש בה חרות - יהודים המבינים כי רק חברה כזו יכולה להבטיח לנו את חופש הקשר עם העם היהודי בכל התפוצות, כי רק חברה כזו מסוגלת להוציא מתוך ציבורנו את כל הכוחות ההתנדבותיים, החלוציים הדרושים לנו לשאת על השכם את הנטל הכבד הזה של בניין ושל קיבוץ גלויות - קוראת לכל האזרחים האלה להתלכד מסביבה ולהוות יחד איתה חומה בצורה להגנת הדמוקרטיה, להוות יחד איתה חזית למלחמה ציבורית פנימית, בנוער, בקרב המוני העולים, ברחבי היישוב - חזית מלחמה ציבורית נגד סילופי דמוקרטיה ונגד התנקשויות בדמוקרטיה.

ואם זו תהיה התגובה הפנימית שלנו - ליתר ערנות, ליתר פעילות בפעולה הציבורית והחינוכית, לראייה יותר בהירה של הסכנה, להעמקת ההכרה הדמוקרטית בתוכנו, להזדעזעות מפני המפלצת הזו של השלטת כוח הזרוע הפרוע של כנופיה זו או של קבוצה אחרת, יותר גדולה, על רוב הציבור ועל רצונו - אם זו תהיה תגובתנו ואם נדע להרים מעלה מעלה את הנכס היקר הזה ולהושיט יחד ידנו לשמור עליו - כי אז ברכה תצא מאותה הקללה אשר למראה התפלצנו ביום בי״ת שעבר בירושלים. וכמו שאמרתי, עמדנו בפני עוד מבחן, ואם כי כבר נפלה מבחינה פרלמנטרית החלטה, אולי מבחינה ציבורית עודנו עומדים בפניו, וזה מבחן ציוניותנו בשלב התגשמותה, בשלב הממלכתי אשר הגענו אליו.

עניין השילומים העמיד אותנו בפני הבעיה הזאת, ואני אנסח את הבעיה בתכלית הפשטות. הבעיה היא האם העם היושב בציון נוכח לדעת והכיר כי הוא חדל להיות עם דווי וסחוף, כי הוא חדל להיות עם גולה ומפוזר, כי הוא חדל להיות ציבור אנשים המהווים אבק אדם מפוזר על פני כל כדור הארץ, אלא הוא מהווה חומר מדיני, ממלכתי, כוח ריבוני שבידו השלטון על הארץ עם אחריות למערכת שלמה של נכסים גשמיים, כי נתחלפה ההוויה שלו ולכן צריכה להתחלף גם ההכרה שלו.

מה היה דורות על דורות? היה מוסר יהודי ידוע, מוסר של סבל, מוסר של החזקת מעמד, מוסר של התעלות פנימית על ההכשלה החיצונית, מוסר של תפילה, מוסר של מחאה, מוסר של חרם. יהודים, המוני יהודים, דורות על דורות, חיו עם זיכרונות עבר, חיו עם תקוות של ישועה באיזה עתיד רחוק ומעורפל. הם לא היוו גורם מדיני קיבוצי. הם לא היו אחראים לתנאי חייהם. הם לא יכלו להביא לידי גילוי רצון קיבוצי, שהיה יכול לעשות מעשים וליצור עובדות חדשות. הם היו אין־אונים, הם היו תמיד מועמדים להיות קורבן. מוסרם היה מכוון ליצור ולעצב בתוכם כוחות נפש, כוחות אשר בבוא יום ?גברה יאפשרו להם לעלות על הגרדום ברוח נכונה, ברוח איתנה. לא יותר מזה. לא לנפול בעיני עצמם אלא להתעלות. לא להיטמא במגע עם אחרים. לחיות לבדד ולחכות לישועה שתבוא פעם.

הציונות פנתה עורף למסורת הזו. אילו נשארה המסורת הזו שלטת שלטון בלי מצרים בתוכנו, לא היתה תקומה לתנועה הציונית. הציונות עלתה על דרך אחרת. היא עלתה על דרך של קודם כל הערכת הזמן. היא מרדה נגד הביטחון בניצחיות קיום האומה. היא אמרה, קודם כל: זה לא בטוח. את העם היהודי אפשר להשמיד. היא אמרה גם דבר אחר: גם אם זה בטוח והעם היהודי יתקיים עד סוף כל הדורות, לא כדאי שיתקיים כך. לא כדאי לחיות כך. על כל פנים, אם אפשר לחיות אחרת - צריך לחיות אחרת.

והיא עלתה על דרך המשולבת משתי נתיבות: נתיבה אחת - פעולה מדינית, כניסה למערכת הגורמים המדיניים, מגע איתם - נסע הרצל לפלווה,^[8] שהיה אחראי לפרעות ביהודים - מגע עם הסולטאן העותמאני, מגע עם ממשלת בריטניה, מגע גם עם ממשלת הצאר. כניסה למערכת הגורמים המדיניים שבהם תלוי הסיכוי לשנות מצב, ליצור עובדות עצמאיות לטובת העם היהודי. הציונים הבינו כי את זה לא נעשה רק על ידי מחאות או תפילות. כי הדבר הזה לא ייעשה על ידי התבודדות. כי עלינו לכבוש לעצמנו מקום על כדור הארץ הזה, וכי לא נעשה זאת אלא על ידי מגע עם גורמים אחרים אם אומנם אנחנו רוצים להתקין את מצבנו.

ונתיבה שנייה - פעולה מעשית יישובית. צבירת כוח כדי לא לסמוך על הנצח, שלא לעשות היום מה שאפשר לעשות היום, ולהעריך את המושג הזה של כוח כנגד המושג של מוסר מופשט וערטילאי. לאמור: מוסרי ליצור כוח. זהו המוסר - המוסר שלנו הוא לא להיות חלשים, כי אם אנחנו נהיה חלשים נהיה תמיד בזויים, מושפלים, ונוצא להורג כשיות. וכל צעד שאנחנו עושים ייבדק מבחינת מוסריות לאור הקו הזה: זה מוביל ליצירת כוח או זה מחליש אותנו?

גם לפני תקומת המדינה היו לנו מאבקים פנימיים, והמאבקים הפנימיים האלה היו פרי ההתרוצצות הזו בין שתי התפישות המוסריות. אני מתעלם מהעובדה כי תמיד, כשיש ויכוח בחברה האנושית, יש ניצול הוויכוח הזה לרעה ויש תמיד מישהו שעושה שקר בנפשו על דברים שאינו מאמין בהם, לצורך עצמו ולצורך מפלגתו. אני מניח כי הוויכוחים שהתנהלו היו תמיד ויכוחים כנים - הנחה בלתי-נכונה במאה אחוזים. כשהרצל נסע לפלווה היו יהודים ברוסיה שאמרו: ״זה משפיל אותנו. מנהיג שלנו אינו צריך לנסוע אל הרוצח שלנו״. אבל החוש הממלכתי של הרצל אמר לו כי עליו לנסוע. אולי ישיג איזה דבר בשביל גיוס הון, בשביל התנועה הציונית ברוסיה.

ובימינו אלה, עניין ה״העברה״, שאולי אחד ההוגים הראשונים שלו היה המנהיג המנוח שלנו חיים ארלוזורוב. איזה רעש היה אז בציבור, פה בארץ ובגולה? והאנשים אמרו: ״מסחר עם גרמניה? חרם על גרמניה!״ והיו שתי תפישות שהתרוצצו: האחת ״חרם על גרמניה!״ והשנייה: העברת סחורות [גרמניות] לארץ-ישראל.

הסיסמה ״חרם על גרמניה!״ [של ז׳בוטינסקי ותנועתו] היתה סיסמה גלותית. הסיסמה השנייה היתה סיסמה ציונית. הלא יכול היה לקרות, שמסע ההשמדה של היטלר על היהודים בגרמניה היה פורץ בעולם שאין בו ציונות. היו דברים כאלה: מסעי הצלב היו לפני הציונות, פוגרומים ראשונים ברוסיה היו לפני הציונות, כל מיני עלילות דם כמו בדמשק^[9] ומסעי שמד בארצות אחרות היו ללא ציונות. יכלו אז יהודים להגיב בחרם. תגובה של חרם אין פירושה להביא לידי תוצאות מעשיות. מישהו יכול להניח, כי אילו באנגליה שלטה אז רוח ההתפייסות עם היטלר, ואמריקה או ארצות אחרות היו מעוניינות לסחור עם גרמניה, הן היו נרתעות מחרם שיכריזו היהודים? זה היה רק פורקן ומתן סיפוק לרגש מוסרי פצוע.

אבל מצד שני היתה שאלה: מגרשים יהודים מגרמניה, מנשלים אותם מרכושם, לאן הם ילכו? ואם יבואו, האם יבואו בעירום ובחוסר כל? ואם אפשר להציל את רכושם - זה אסור או מותר? ואיך אפשר להציל את הרכוש שלהם? אנחנו נעקור את הבתים שלהם ונביא את הלבנים הנה? ברור שהם צריכים לממש את הנכסים שלהם בכסף. ומה יהיה עם הכסף? את המרקים הגרמניים הם יביאו הנה? ברור שעליהם לקנות במרקים אלה משהו שיכול להועיל לארץ. ואם איננו יכולים להפיק מזה תועלת פה, ימכרו זאת בארץ אחרת ומה שישיגו שם יביאו ארצה. לא היתה כל ברירה אחרת אם רצוננו היה להציל יהודים. והשאלה היתה: מה מטרתנו? להחרים את היטלר או להציל יהודים?

והיתה שאלה יותר נוקבת: מה תגובתנו? תגובתנו להישאר חלשים כשהיינו נוכח ההתגרות של היטלר בעם היהודי, ורק להרים קולנו במחאה, או שמטרתנו היא בתגובה להתנקשות של היטלר להיות יותר חזקים כדי למנוע מעשים כאלה בעתיד? גם פה התגובה הציונית הכריעה. ומי יודע, אילמלא הבאנו אז את רבבות היהודים עם המיליונים של רכושם, שקיבלנו על ידי משא ומתן עם השלטונות הגרמניים שניצלו אותם ועשו פרעות בהם - כי דרך אחרת לא היתה - אילמלא הבאנו אז את רבבות היהודים ב־1934 עד 1939 ואילמלא הבאנו את כל הרכוש הזה ואת המיתקנים ואת כל העושר הרב שבא אז בדרך ה״העברה״ - איך היינו פוגשים את מלחמת העולם השנייה? האם היינו מהווים בה אותו גורם שהיינו? ואיך היינו פוגשים את מלחמת השחרור? מי יודע אם היה בנו העוז - ללא עליית שנות ה־30 וללא עליית הרכוש של שנות ה־30 אשר ביססה והרחיבה את תחומי היישוב, ואשר כספים זרמו בה למקורות שונים ובנו יישובים, פיתחו ענפי ייצור חדשים והקימו חרושת ותעשייה, והגדילו את תל אביב ובנו חיפה חדשה - אם היה לנו העוז להכריז ברצינות על תביעת הקמת המדינה ולעמור במערכה הזו עד לניצחון.

היה ויכוח אז, כאשר אמרנו להתגייס לצבא הבריטי להילחם נגד היטלר, אבל לא רק לשם זה, אלא כדי להוות גורם וכדי שיוכל נציג ישראל, בעלותו בפעם הראשונה על במת האומות המאוחדות, להכריז: ״אני שווה זכויות איתכם, כי גם עמי בציון נלחם בהיטלר״,^[10] כדי להגביר כוח, כי אנחנו ידענו שנכונו לנו מערכות חמורות בארץ לעתיד לבוא. ומה היתה עמידתנו? הגנה. אולם רק בהגנה בלבד לא היינו מחזיקים מעמד. מה היה לנו? רובים. מכונות ירייה קלות, מרגמות. לא היה אף תותחן אחד בארץ, לא היה אף טייס אחד בארץ, לא ידענו את תורת הפעולה המשולבת של כלי נשק שונים. אמרנו: להיכנס לצבא הבריטי ברבבות, להתפשט על פני כל המרחב הצבאי ולהיכנס לחיל חימוש, לחיל ההנדסה, לחיל התותחנים - ולהוות בריגדה שלמה - הלא זה דבר־מה שאין יקר ממנו. מתי נקבל הזדמנות כזו להכיר כלי נשק ולהתאמן בהם ולפעול בחטיבות גדולות? מי יודע מה נכון לנו במזרח [התיכון], ומי יודע מה עומד על הפרק בינינו ובין השלטון הבריטי. ננצל הזדמנות זו!

אמרו לנו אנשים שעמדו מנגד והפריעו: ״אתם משתפים פעולה עם השלטון האחראי ל׳סטרומה׳,^[11] ל׳פטריה'.^[12] את מדיו אתם לובשים ואת דגלו אתם מניפים״. שוב היתה זו תפיסה גלותית מול תפיסה ציונית. התפיסה הציונית הייתה: לכבוש עמוק בלב את הכאב וללכת [לצבא הבריטי], כי זו דרך החיים, ללכת כי זו הדרך ליצירת כוח, ללכת כי בנסיבות הקשות הקיימות זו הדרך היחידה המוליכה לגאולה. הדרך השנייה היתה: להחמיץ את ההזדמנות ובלבד שלא לטמא את הגוף במדים [הבריטיים]. כך אפשר לחיות אם אין המטרה להיות לכוח. כך אפשר לחיות אם המטרה היא רק להחזיק מעמד נפשי, אם כזה הוא גורלו של העם שלנו להימנע משאיפה להקים צבא ולהיות מדינה ריבונית ועצמאית - ודאי, אז הוא צריך רק לשמור על כוחות הנפש שלו.

מה היה למעשה? למעשה, הלא הגלותיות היא אשר הביאה המוני יהודים להילחם בחזיתות מלחמת העולם השנייה כאשר גזרו עליהם.^[13] פה היתה ההזדמנות להילחם על פי צו הרצון הלאומי, אשר הביא לצורות היחידות של פעולה [במסגרת הצבא הבריטי] אשר פתחה את הדרך ליצירת הכוח היהודי.

והדבר השלישי: מי מכם איננו זוכר, כאשר הופיעה על הפרק שאלת עתידה של הארץ לאחר מלחמת העולם השנייה, איזו מלחמה קמה בעד חלוקה, נגד חלוקה, ואיך אמרו: ״חלוקה? אתם נוגעים בקודש הקודשים!״ תמיד באו אלינו בדברים שבקדושה ותבעו מאיתנו את עלבון קודשי האומה: ״שלמות הארץ - הלא זה קודש הקודשים ואתם מוכנים לנהל משא ומתן על מדינה בחלק מן הארץ? לצמצם? אתם דורשים את זה?״ כן! אנחנו דרשנו את זה. אנחנו דרשנו חלק מן הארץ, באשר אילו דבקנו בקודש הזה של שלמות הארץ, כי אז היינו מפקירים את הארץ הזו ואת עצמנו לשלטון בריטי, לדיכוי בריטי ולהשמדה ערבית. אבל אנחנו אמרנו: עלינו להתקיים כעם בעל כבוד, כעם בעל עמדה, כעם עצמאי. ודרשנו חלוקה, ודרשנו מדינה בחלק מארץ־ישראל, ומכיוון שתבענו כך - קיבלנו את ההחלטה [של עצרת או״ם], ומכיוון שקיבלנו את ההחלטה - נלחמנו עליה.

וזהו בדיוק אותו החיזיון עכשיו. הוא חוזר, ואני שוב מניח כי יש לי ויכוח אך ורק עם אנשים שהתנגדותם לעניין השילומים כנה, נובעת ממקור טהור של מצפון יהודי, של מוסר יהודי. אני אומר לאנשים האלה - עם אחרים אין לי ויכוח, אחרים הם נצלנים של סיטואציה פנימית מסובכת, הבאים לנגח את מפא״י ובאים לנגח את הממשלה ואת המדינה - כל הכבוד וכל היקר לנימוקים שלכם, למניעים הנפשיים שלכם. רק דבר אחד אני שולל מכם - את האופי הציוני. אין אלה נימוקים ציוניים. אין אלה שיקולים ציוניים. לא כל מה שהוא יהודי הוא ציוני. כל מיני תכונות, כל מיני דרכי מחשבה, כל מיני גישות היו לנחלת העם היהודי בעובדה, בפועל ממש, בתנאים של הוויה גלותית וסיכוי גלותי. העם היהודי חי מאות בשנים לא רק בתנאי מציאות גלותית, אלא גם הסיכוי שלו היה להמשיך בחיי הגלות ולהאמין בחזון של אחרית הימים. לא היה סיכוי מדיני של ישועה. הסיכוי המדיני של ישועה הוא דבר צעיר וחדש מאוד בעם היהודי - לא רק משהו משיחי, אלא משהו מעשי. זהו עניין של עשרות השנים האחרונות, וטבעי הדבר שההכרה מפגרת אחרי ההוויה, ואדם עובר לשלב אחר של הוויה אבל נושא עליו עדיין את הסימנים של השלב הקודם ואינו נותן לעצמו דין וחשבון, שבנפשו איננו פועל בהתאם למצבו החברתי וצורכי חייו החדשים ביותר, ושהמניעים הנפשיים שלו מתנכרים באופן המסוכן ביותר לצרכים החיוניים ביותר שלו.

איך התחיל עניין השילומים? מה מקורו? מקורו בעובדה של גזל רכוש. והנה, שימו לב מה אומרים לנו [שוללי תביעת השילומים]. הם אומרים לנו: ״אילו הייתם באים לגרמניה יחד עם מדינות כיבוש אחרות, והייתם מטילים מס [נזקי] מלחמה על גרמניה, היה זה דבר אחר״. ואומרים גם: ״אתם הלא בעצם איחרתם. מדוע לא פניתם קודם?״ זהו סילוף גמור של העובדות היסודיות ביותר של המצב.

מהו חשבוננו עם גרמניה? האם חשבוננו עם גרמניה זהו סכום הנזקים שנגרמו לנו כעם לוחם בימי מלחמה? האם זהו החשבון? אתם זוכרים אולי איך עברה טייסת של מפציצים על פני תל אביב וזרעה פצצות, ופרצה מסילה של בתים הרוסים,^[14] זה נזק מלחמה. אותו דבר היה בחיפה^[15] - הפציצו, נהרגו אנשים, הובלנו אותם לקבורות, נשארו אלמנות ויתומים. נלחמנו - נפלו חיילים. 200 בחורים [ארצישראלים] ירדו לתהומות ים יחד עם אונייה שטבעה, קברות חיילינו פזורים מטריפולי אשר בצפון אפריקה עד בצרה שבעיראק ועד רונה שבצפון איטליה. מאות אנשים אלה הם נזקי מלחמה. היו אולי עוד נזקי מלחמה: מסחר שנפסק בינינו ובין ארץ אויב, נכסים של אזרחי ארץ־ישראל שהוחרמו.

חברים יקרים, הזוהי תביעתנו מגרמניה? זה כל מה שקרה לנו? קודם כל, רצוני לומר לכם, כי במידה שזו תביעתנו, אנחנו באנו על התשלום במידה ידועה. כשעשינו את החשבון עם ממשלת המנדט, קיבלנו ממנה 300 אלף לירות סטרלינג, שהן חלק המגיע לחלק שטח המנדט, שהוא עכשיו מדינת ישראל, מאותו סכום הפיצויים הכולל שאנגליה קיבלה מגרמניה על חשבון נזקי המלחמה. בזה נגמר העניין ולא איחרנו כלל, ונהגו איתנו בצדק וביושר. בעצם, עשו איתנו לפנים משורת הדין, שכן אז גם פסקו שכל זהב שיימצא בגרמניה ושאיננו טבוע במטבעות, וגם הפיקדונות של גרמניה בכסף מזומן בארצות חוץ כמו שוויצריה, שוודיה וארצות אחרות, יהיה קודש לשיקום פליטים ומזה כ־95 אחוז לפליטים יהודים. אתם יודעים כמה קיבלו הסוכנות ו״הג׳וינט״ מזה? הם קיבלו 16 מיליון דולר. זה כבר סכום יותר גדול מאשר 300 אלף סטרלינג. אבל האם 16 מיליון דולר אלה עומדים באיזושהי השוואה, ומשקפים כצל אפילו את מה שקרה לנו?

מה קרה לנו? היה רצח עם והיה שוד עם. על רצח אין משא ומתן ואין סליחה ומחילה ואין פיצוי. יש אומרים נקמה. אני מניח להזדמנות אחרת לשקול אם קיימת אפשרות של נקמה בעד רצח של שליש עם. אבל רכוש זה עניין אחר. נניח לרגע שהיה הדבר הזה - שוד עם - ולא היתה מלחמה. זה היה בלתי אפשרי? זה היה אפשרי. נניח שאחרי שהיטלר כבר השתולל שנים וגירש יהודים, שדד, חמס, היתה פורצת מהפכה בתוך גרמניה והיתה ממגרת את שלטון היטלר והיה קם שלטון חדש - ולא היה כל כך ברור אם השלטון הזה כבר נקי מנאציזם. המוני נאצים היו אז נזעקים אל הדגל החדש ומקבלים משרות, והממשלה הזו לא היתה יכולה לגמרי להשתחרר מהיסודות האלה. אנחנו יודעים מה קרה באוקראינה [אחרי מל״ע-1], כשהשלטון התחלף חדשים לבקרים. בגרמניה היה קם שלטון שהאנטי־נאציות שלו היתה מפוקפקת בתכלית, אבל הוא היה יורש את כל הנכסים שנגזלו מיהודים. אנחנו היינו מוותרים על הרכוש? נניח שהוא היה יורש את השלטון בזמן שהמוני יהודים עוד היו במחנות הסגר. אנחנו לא היינו פונים אליו ודורשים לשחרר את היהודים האלה? אני מדגיש, כל זה במצב שלא היתה מלחמה, שלא היתה שאלה של מעצמות כיבוש ולא היה אפשר לפנות כלל למעצמה שלישית שהיא תפנה לגרמניה, כי לא היתה מלחמה אלא פשוט נתחסל ההיטלריזם וקם שלטון חדש אשר בראשו עומד איש שלא רצח יהודים והוא מחזיק יהודים כלואים - האם לא היינו פונים אליו וגם באופן ישיר? נניח גם שכאשר הוא היה ממגר את היטלר, הוא היה משחרר אותם, אבל את הרכוש היה מחזיק. לא היינו באים ותובעים לשחרר גם את הרכוש? לא היינו אומרים לו: ״הרכוש שלהם אשר בידך הוא שלנו, הוא שלהם?״ אל איזה צד שלישי היינו פונים בעניין הרכוש?

בוודאי יותר נוח היה לנו אילו במצב שנוצר אחרי מלחמת העולם השנייה, המעצמות היו לוקחות מהם [מהגרמנים] ומעבירות לנו. על כל פנים, חשוב לנו לגייס את תמיכתן לצעד הזה ואומנם כצעד ראשון פנינו לעזרתן. מה הן ענו לנו? הן הניחו כי אנחנו אחד הצדדים הלוחמים, והוכיחו לנו כי התביעה הזו של נזקי המלחמה נענתה ועניין זה נגמר. שלוש המעצמות המערביות קיבלו 500 מיליון [דולר] וחדלו לקבל מפני שלא רצו לקבל יותר. אין זה שמדינה אינה יכולה לוותר. מדינה יכולה לוותר כאשר כדאי לה לוותר. וכדאי היה לאמריקה ולאנגליה ולצרפת לוותר ולא לקחת יותר - כי יש להן עכשיו מדיניות אחרת.^[16] אנחנו שותפים למדיניות הזו? אבל הן ויתרו. נניח כי אנחנו היינו נכנסים לחבורה שלהן, דהיינו אז מטשטשים את האופי המיוחד של יחסינו עם גרמניה? האנשים האומרים זאת סותרים את עצמם מיניה וביה.

אבל מה אנחנו ענינו למעצמות? אנחנו ענינו: ״אצלכן טעות מיסודו של דבר. אין זו שאלה של נזקי מלחמה. זו שאלה של שוד רכוש של עם אשר התנהל לפני המלחמה וגם בימי המלחמה, אבל לאו דווקא בקשר עם המלחמה. האם צורכי מלחמת היטלר בבעלות הברית הביאו אותו לשחיטת המוני יהודים והסעתם ממדינה למדינה למחנות הסגר? זו מלאכה שהיה מבצע אותה עד תום גם אחרי המלחמה אילו נשאר בחיים״. והן אמרו לנו: ״אם כך הוא הדבר, פנו אל גרמניה. מה אתם באים אלינו? אנחנו שלטונות כיבוש - כיבוש שנובע ממלחמה. אם יש לכם חשבון אחר - פנו אל גרמניה כמדינה״.

אם יש פה, בקהל, יהודי אשר בעצמו היה בגרמניה ועזב אותה, והשאיר שם בית - הוא יודע שכיום יש חוק בגרמניה המערבית האומר שהבית הזה שלו עד היום הזה, והוא יכול לבוא לשם ולקבל את הבית הזה, ואם הוא רוצה להישאר אזרח מדינת ישראל, הוא יכול למכור את הבית הזה. ומה הוא יעשה? יביא את המרקים הנה? הוא יקנה בהם משהו, אבל יקנה דבר אשר יועיל כאן. הוא יביא מכונות הנה. זה מותר?

נניח שהיהודי הזה איננו אותו יהודי שעזב את גרמניה, אלא בנו. הוא בא הנה נער אבל אביו נשאר שם, עם הבית, ונרצח על ידי הנאצים. הוא יורש ויכול לנסוע ולדרוש את הבית הזה. אבל נניח שהיהודי ההוא נרצח ובנו נרצח, אבל ישנו הבית. אז יש חוק - שוב, רק בגרמניה המערבית - האומר כי יש מוסדות יהודיים - הסוכנות היהודית, ״ג׳וינט״, וגם ״אגודת ישראל״ ובתוך זה מפ״ם, בתוך זה כולם - שרשאים לפנות ולקבל את הבית הזה והם יכולים למכור אותו ובכסף לקנות חומרים ולהביא הנה. אל מי הם יפנו בעניין זה? הם מוכרחים לפנות לשלטון העיר הגרמנית המסוימת או לא? ואם הסמכות היא בידי הממשלה הפדרלית היושבת בבון, הם מוכרחים לפנות אליה או לא? ואם באחת הארצות [מדינות גרמניה הפדרלית] אין חוק כזה, הם פונים אל בון ודורשים שיתקנו כי גם שם יהיה חוק כזה. ואם מתברר שהחוק איננו שלם, אין תובעים את תיקון החוק מהשלטון המחוקק? כל זה מותר?

ואז מתעוררת השאלה: אם מה שאחרים משיגים בשבילך זה מותר, מדוע אסור לך להשיג בעצמך? יתר על כן, אם מותר לך לדרוש את המגיע לך, מדוע אתה רשאי שאחרים יעשו זאת בשבילך? מדוע לא תעשה ואת בעצמך אם הדבר כשלעצמו הוא מוסרי? ואם זה לא מוסרי, שוב, מדוע אתה דורש מאחרים שיעשו דבר לא מוסרי בשבילך? או שאתה דורש או שאתה מוותר. ליהודי פרטי מותר, ולכלל יהודי אסור? ליהודי שנשאר בחיים מותר, ולכלל היהודים לדרוש רכוש של יהודי שמת אסור? איפה כאן ההיגיון? איפה כאן העיקביות המוסרית? אם רכוש קיים בעין - יש בית, נניח, או גזלו תמונות ממישהו, ואפשר להוכיח שהנה, שם הן מונחות, זה מותר? ואם רכוש עצום נשדד, נחמס, התפזר, נעלם, נכנס לכיסים, למרתפים - את זה אסור לדרוש? אם יש כאן קל וחומר, הקל וחומר הוא הפוך. לא זהו הקל וחומר הנכון, לאמור: ״אם לפרט מותר לדרוש אז למדינה מותר״. הקל וחומר הנכון הוא: ״הפרט רשאי לוותר על המגיע לו, אבל מותר אז לכלל לוותר?״ היש מדינה בעולם המוותרת על המגיע לה? איפה נשמע כדבר הזה?

ובכלל, עניין זה של מגע. אם יש יהודי באיזה מקום בעולם הוא יכול לומר לעצמו: ״אני אף פעם לא אסע לגרמניה ואף פעם לא אפתח את דלתות ביתי לגרמני״ - ותבוא ברכה עליו והלוואי והייתה רוח כזו בכל ציבורי היהודים בעולם. היכולה מדינה לגזור דבר כזה על עצמה? הניחו לרגע שיש אונייה ישראלית בים הצפוני שנמצאת בסכנה, וניגשת אליה אונייה גרמנית לעזור לה. היא תאמר: ״אני בוחרת לרדת תהומות ובלבד לא להינצל על-ידכם?״ נניח שהיא יכולה להיגרר לנמל גרמני. האם היא תוותר על האפשרות הזאת? נניח שמטוס ישראלי נגרף על ידי סערה ומוכרח לרדת בגרמניה. האם הצוות כולו יתאבד לפני הנחיתה הזו? נניח שאונייה גרמנית במזרח הים התיכון נמצאת בצרה ומשדרת קריאות ס.או.ס. - אנחנו נוכל אחר כך להופיע בפני דעת קהל בינלאומית ולטעון: ״שמענו ולא רצינו להציל, כי זו אונייה גרמנית?״ או, האם ננעל את שערי ההצלה של נמלינו בפניהם?

אלה הם שיקולים חשובים מאוד. הם לא היו קיימים לא בבתי המדרש ולא בוועדים יהודיים אמריקניים שונים. במידה שהיו קיימים בשביל יהודים אלה, הרי רק בתור אזרחי המדינות ההן, ואז הרוב הנוצרי היה מכריע בשבילם. אבל עכשיו היהודים האלה הם הרוב של הגוי. יש להם מדינה והיא חלק מכדור הארץ, וגרמניה גם כן על כדור ארץ זה - לא על פלנטה אחרת - והם נוסעים באותו הים ואומרים כי כל הימים מהווים ים אחד גדול, והם טסים באותו האוויר וחלל האוויר של העולם בוודאי שהוא חלל אוויר אחד.

הם אינם רוצים בזה? אל יבנו מדינה! אז הם יהיו חופשיים להתפלל ולמחות ולהחרים ולהישחט אין־אונים, ותהיה להם הרמוניה נפשית. הם רוצים מדינה? אזי הם מוכרחים להיכנס לסתירות האלה, שהן סתירות רק למראית עין, כי זה לא בלתי מוסרי. זה הדבר המוסרי, כי יסוד המוסר הוא קודם כל לחיות. באין חיים אין גם מוסר. קודם כל צריכים שיהיו חיים. והוברר לנו שאי־אפשר לחיות אם נהיה חלשים לנצח נצחים. דרוש כוח - וכוח פירושו אנשים, ועבודה ורכוש.

וקודם כל לא לוותר על שלנו. מדינה זו פונה למדינות אחרות ומקבלת עזרה. היא אינה מסתפקת בעזרת העם היהודי. היא פונה למדינות אחרות ומבקשת עזרה. מקבלת ודורשת עוד. ומדינה זו, מתוך איזו איסטניסות שדבקה בה, אומרת שהיא לא תדרוש את הרכוש שמגיע לה מגרמניה כאשר הצד שכנגד מזמין אותה למשא ומתן? זה מחזק אותה לדרוש מאחרים כשהיא מצהירה לעיני העולם שרכוש שיש לה היא מוותרת עליו?

אומרים: זהו מעשה תרמית [מצד ממשלת גרמניה], כי גרמניה מעולם לא מילאה את כל התחייבויותיה. אבל, רבותי, תקדימים של עמים אחרים החלו להיות הוראה של עמנו? ולדבר השני - שעם מפוזר ומפורר, על ידי צרכים יותר מאשר על ידי מאמץ של רצון, הצליח להתכנס ולהקים מדינה ולהיכנס לאומות המאוחדות ככל העמים - לזה יש תקדים?

העובדה היא שהעם הזה עומד בשער ומרשיע את גרמניה, מרשיע אותה בשער או״ם ומרשיע אותה יחידי, והוא אומר שם: האם אתם חושבים שאני עושה את זה מתוך יצר של נקמה? לא. כי את נקמתי אני נקמתי בזה שאני חי. רצו להשפיל אותי? אני מדינה עצמאית. את נקמתי אני נקמתי בזה שהעם הזה [הגרמני] יודע, כי הכתם שהוא הכתים בו את עצמו, כתם הדם היהודי, לא יימחק לעולמים מעל לוחות ההיסטוריה.

אבל יש חשבון לא רק שלי - של העולם כולו. והחשבון הוא לא סתם לגבי העבר. החשבון נוקב למרחקי העתיד: העם הזה [הגרמני] הוכיח פעם ופעמיים ושלוש כי הוא מסוגל להיות טרף לכוחות של דיכוי, הרג והשמדה, לכוחות מחרחרי מלחמה, לכוחות דיכוי עמים ולכוחות המסרסים בתכלית את צלם האלוהים שבאדם. הוא לא הוכיח שיש בתוכו סגולות של חיסון בפני השתלטות כוחות ברבריים כאלה עליו. האם אתם בטוחים כי זה לא יחזור? האם אתם בודקים בנשמתו של העם הזה ודואגים לבער מתוכו את הרוח הרעה? אוי ואבוי לכם אם תחזירו את העם הזה למשפחת העמים ותתנו נשק בידו בטרם ביערתם מקרבו את כל החלאה הזאת!

ואת זה אנחנו אומרים ארבע, חמש פעמים בעצרת או״ם באוזני כל העולם.^[17] והדברים האלה מוצאים הד, והדם הראשון הוא בבון ובכל העיתונות הגרמנית. זה נעים? זה נוח? ואם באותה שעה אומרים: ״הם גזלו וירשו ואינם מחזירים - והם יכולים להחזיר!״ כי מה קרה בינתיים בגרמניה? אם לקחת את הייצור של גרמניה בשנת 1936 ואת החלק של בון [כלומר, מערב־גרמניה] בה - זאת אומרת שני שלישים - ולהגדיר את זה ב־100, כי אז מה שיצרה גרמניה בשנת 1949 היה 58, ומה שהיא יצרה בשנת 1951 זה 127. ב־1951, העודף של היצוא של בון על היבוא היה 35 מיליון דולר לחודש.

בשעה זו - זהו העם הגוזל, ובשעה זו העם הנגזל לא הכפיל את הייצור שלו בשתי שנים. הוא יותר מהכפיל את הצריכה שלו בשלוש או ארבע שנים. אצלו אין עודף יצוא על יבוא. אצלו יש גירעון עצום של יצוא כנגד היבוא בגלל מצבו. הוא איננו נשען על מנגנון חרושתי כביר - שגם ניצל וגם ניבטז מחדש - אלא צריך להכניס אותו לארץ. וזה, העם הנגזל, שיקם את הקורבנות והוא מכריז על כך. זה נוח?

והעם הזה מודיע: לא תהיה סליחה ולא נשכח את הקורבנות, ואז הם [הגרמנים] אומרים: ״לפחות מהאשמה הזו ניפטר. כדאי לשלם משהו. יאמרו: רצחנו? אבל אז נאמר: לא אנחנו רצחנו. זה רצח משטר היטלר״. וממשלת בון תנסה להוכיח זאת בוודאי בכל מיני הוכחות. אבל מה הם יכולים לענות על זה שהם מחזיקים את הרכוש ואינם נותנים? זה הלא מטיל חשד על כנות הצהרותיהם, שאינם מכירים ברצח כמעשה ידיהם. בזה יש להם עניין מדיני? האמירה הזו: ״לא נבוא במגע מפני שזו סליחה״ - זה ויתור. אילמלא נכנסנו למשא ומתן היינו מוותרים על רכוש העם, על אפשרות להיות לכוח.

מפ״ם, כשהיא ניגשת לשאלה הזאת, בשבילם יש רק נקודת מוצא אחת: איך הצעד שלהם יירשם בפנקס הפתוח במקום מסוים. יש [במוסקבה] פנקס פתוח ויד רושמת, ו״כל מעשיך בספר נכתבין״.^[18] וזוהי הדאגה. יש שם חשבון למפ״ם, ויש שם חשבון לכל איש במפ״ם, ונרשם שפלוני, ביום ידוע, כתב מאמר כזה וכזה, וסיעה זו, ביום זה, הצביעה כך. הם [מנהיגי מפ״ם] צריכים להוכיח כי אם אנחנו הולכים לבון אנחנו עושים זאת כי ארה״ב שולחת אותנו. זה שאמריקה לא חלמה שנגיש את הדרישה הזאת והדבר בא לה כהפתעה מאוד לא נעימה - כי לה יותר נוח לגמור עם גרמניה, והדבר הזה מסבך אותה אם היא צריכה לעזור לנו לקבל פיצויים - אז לכל היותר מה שהיא אומרת לנו הוא: ״לכו אליהם ודברו איתם״, זה נקרא אצל מפ״ם שאנחנו ״הולכים לבון כי אמריקה לוחצת עלינו״, ואז העניין חדל להיות רצון של העם והמדינה להחזיר לעצמו חלק מהגזל, אלא הופך ל״מזימה של ממשלת בן-גוריון להיות כלי שרת במלחמה של טרומן נגד ברית המועצות״.^[19] אפשר לצייר תמונה ולכתוב: ״זהו אריה ולא כלב״. אפשר לצייר ים סוער ומתחתיו לציין ״מדבר שקט״. פה מדינת ישראל עומדת על נפש הרכוש הזה, והיא מציקה קודם כל לגרמניה - גם לאנגליה, לצרפת ולארה״ב ומנסה להציק גם לברית המועצות - אבל שם זוהי הכותרת.

אדנאואר נפגש עם כל שרי החוץ - עם אצ׳יסון, עם אידן ועם שומאן בעצרת או״ם פריס - ובא איתם בהסכם. הוא נתקבל על ידי צ׳רצ׳יל ועל ידי המלך הבריטי. יש נציגות גרמנית בלונדון ובבירות אחרות והיחסים הולכים ומתהדקים. אבל לדעת מפ״ם המערב לא יכול להתחבר עם גרמניה אם לא יקבל ״הכשר״ ממדינת ישראל. מה שהמלך הבריטי אמר לאדנאואר הוא: ״אני קיבלתי אותך, אבל זה לא באופן רישמי. באופן רישמי אני אוכל לקבל אותך רק כאשר תשלם פיצויים למדינת ישראל״. כך יוצא אצל מפ״ם.

אירופה המערבית רוצה להיות מוכנה לקראת אפשרות של מלחמה, ויש מדינאים האומרים שאי-אפשר לעשות ואת בלי גרמניה, ויש תוכניות, ואנחנו יודעים כי עומדים לחזק את גרמניה, להקדיש סכומים גדולים כדי לזיין את עצמה - וכל זה מתעכב מפני שלא נתנו לנו שילומים? אילמלא בעיה זו לא היה כל זה קיים? וכל זה החל רק מפני שביום ידוע הגישה ממשלת ישראל איגרת שילומים?

אבל, חברים, זה איננו אומר שאנחנו יכולים למחוק מעל סדר היום את בעיית המלחמה העולמית. אם מתעוררת בעיית מלחמה עולמית בקשר עם העניין הזה, כיצד היא מתעוררת בשבילנו? אנחנו צריכים לומר לעצמנו: אם במלחמה העולמית הזו גרמניה תמלא תפקיד - קודם כל, אם בכלל תהיה מלחמה, ובמקרה שתהיה האם גרמניה תמלא בה תפקיד או לא תמלא, ובמקרה שתמלא האם יהיה זה מחדש תפקיד משתלט ומשמיד - כל הדברים האלה השפעתנו עליהם היא האפס עצמו. לעומת זה, אם תהיה מלחמה עולמית כיצד מדינת ישראל תפגוש אותה? האם היא תפגוש אותה קצת יותר חזקה או הרבה יותר חזקה - או קצת יותר חלשה או הרבה יותר חלשה? זהו העניין המעניין אותנו קודם כל ביותר, וזהו עניין שלגבי דידו יש ערך למה שאנחנו עושים. אנחנו יכולים ואנחנו חייבים לדאוג, שאם חלילה תפרוץ מלחמה עולמית, נפגוש אותה כשנהיה יותר חזקים.

מהי המסקנה? אם אפשר במצב זה להשיג מגרמניה שילומים, להשיג חומרי גלם ומכונות ומיתקנים, ומיצרכים, ולחזק בזה את בנייננו הכלכלי, ולחזק בזה את כושר ההגנה שלנו - האין זו מיצווה לעשות זאת?

אני לא אומר כי הלכנו לבקש שילומים כדי להתכונן למלחמה. הלכנו לבקש שילומים אך ורק מסיבה אחת: מפני שזה מגיע לנו ולא נוותר עליו. אבל, אם כבר לקשור בעניין את שיקול המלחמה העולמית, הרי זהו הקשר החיוני.

האם רק על שילומים שמענו את ה״לאו״ הזה מפי מפ״ם, ולהענקה האמריקאית שמענו ״הן״? גם שם שמענו ״לאו״. ולמילווה של הבנק [האמריקני] ליבוא וליצוא שמענו ״הן״? גם שם שמענו ״לאו״. מתי שמענו ״הן״ ממפ״ם? מתי שמענו ״הן״ לא כהד לאיזו הצעה שלנו, כי אם ביוזמתם־הם? מתי, מזמן שהחלה כל פרשת הגבורה והפאר, והסבל הנורא הזה - הקושי הזה של קיום המדינה וקיבוץ גלויות - מתי הם באו באיזו הצעת חיובית־שהיא לפתור את אחת הבעיות שאנחנו מתלבטים בהן? להטיל כהצעתם עוד מס ועוד מס - זה היה נותן לנו את כל אותם הדברים העצומים בכמותם וביוקרם אשר אנחנו מוכרחים לשלם בעדם במטבע חוץ, את כל הלחם שאנחנו צריכים להביא לארץ עד שהעם הזה ייצור את לחמו בזיעת אפיו? הלא לשקר הם עושים את סיסמת קיבוץ גלויות כשהם נושאים אותה בפיהם. מה תרומתם? בשום דבר לא ״הן״? זוהי חלוציותם? הם, במעשיהם־הם, פוסלים את עצמם לציונות שלא במפורש. כשם שהם, שלא במפורש, פוסלים את עצמם לדמוקרטיה.

אנחנו לא נשלם מחיר שפירושו הקרבת הדמוקרטיה. אנחנו לא נאסור ונסתום פה ואנחנו לא נלך בשיטה של סגירת עיתונים, ואנחנו לא נוציא אנשים מהכנסת. בנפש הדמוקרטיה הוא כי תהיינה בחירות חופשיות ויהיה חופש עיתונות וחופש ביקורת. אבל אנחנו נישא את דברנו זה להגנת הציונות והדמוקרטיה ברחבי הארץ.

אנחנו נפקח עיני עיוורים, אנחנו נשכיל פתאים, אנחנו נסביר את הדברים האלה לנוער היקר שלנו, אנחנו נרכז סביבנו מחנה גדול, הולך וגדל, אנחנו נלך ונבודד אותם יותר ויותר ולא נחדל לדבר גם על ליבם - אלה בתוכם שעמוק בליבם חבוי ספק מר ואכזרי לגבי הדרך שהם הולכים בה - ואנחנו נגבש כוח אשר יעמוד במבחן, אם יבוא. לעולם לא ניזום אותו. אנחנו נגבש קודם כל את הכרת העם, את נאמנותו ליסודות האיתנים אשר הנחנו בבנייננו ושרק עליהם נמשיך לבנות - עד שנבצע.