7 I משה שרת בכינוס מרצים ומסבירים, מפא״י^[1]                                                  10.1.1952

בין שני סוגי המשטרים אין ניטרליות

שר החוץ משה שרת: רציתי לעשות ניסיון לסקור בפניכם את שדה מדיניות החוץ שלנו בכיווניה העיקריים.

השאיפה לעצמאות, אשר הביאה אותנו עד הלום לידי הקמת מדינת ישראל, מוסיפה לפעם בתוכנו. אין זה נכס שאפשר להשיגו במאמץ חד־פעמי, כי אם כיוון חיים ופעולה שיש לקיימו במעשה יום יום ובחיי כל רגע ורגע. רוח ישראל, אשר נידונה במשך מאות שנים לקיפאון ולשיתוק, זכתה לסדן של יצירה, לאפשרות של התגלמות חיה בבניין חיי עם, בעיצוב האופי הלאומי ובכיוון דרך החיים והיצירה. לא באנו לעולם כמדינה עצמאית על מנת לקבל עלינו מראש מרות של איזה גורם חיצון, לא רק במובן של שלטון זר המשעבד אותנו למרותו, אלא גם - ואולי קודם כל - במובן של סמכות רוחנית או מוסרית שאנו מקבלים עלינו מראש את דין הכפיפות להכרעותיה, ואני סבור כי עד היום הזה ניתן לנו לשמור מכל משמר על הנכס היקר הזה, ואני בטוח כי גם להבא לא נבגוד ולא נמעל בו.

אולם עצמאות אין פירושה בדידות. חרות אין פירושה ניתוק יחסים. ריבונות לאומית אין פירושה שהעם הריבון יכול תמיד לשכון לבדד. נהפוך הוא הדבר. בהיותנו עם מפוזר ומפורד, נטול שליטה על גורלו ועל אדמתו, היינו פטורים מאחריות לנכסים גשמיים שבהם תלוי קיום האומה, ובמובן מסוים, אם כי היינו משועבדים בגופנו לרצונם של עמים אחרים, היינו חופשיים בחיי הרוח שלנו, בנשמתנו, במידה שרצינו לקיים חופש זה. ייתכן לומר: אוי ואבוי לאותו חופש אשר גזר כליה על הגוף ונטל מאיתנו את אפשרויות היצירה, לקיים חי רוח פוריים ראויים לשמם. אף על פי כן, יכול היה העם להתכנס בחיי הרוח שלו בדלת אמותיו, לנהוג ביטול בכל סביבתו ולהתעלות בחלומותיו ובשאיפותיו מעל להם ולהרגיש את עצמו שוכן לבדד.

לעומת זאת, דווקא לאחר שזכינו לכינוס טריטוריאלי, לקיבוץ גלויות, לשורש במולדת ולשלטון גשמי מדיני וצבאי, נעשינו מעורים יותר במערכת הגורמים העולמיים, גם פועלים עליה וגם נפעלים ממנה, גם עצמאים לגורלנו אבל תלויים במסיבות העולם החיצון שאין לנו שליטה עליהן אלא במעט מזעיר. זה גורלו של כל עם ועם, ודווקא עם הגיעו לחרות, דווקא עם השתלטותו על גורלו, שהוא נעשה יותר מעורה, שהוא נעשה יותר משולב, לא יותר מבודד כי אם יותר קשור ואחוז במסגרת חיי עולם, ויותר תלוי ברצונם של אחרים אולי מאשר קודם, במסגרת עולמית רחבה.

עלינו ללכת לקראת גורל זה בעיניים פקוחות וללא רתיעה, ועלינו לדעת כי שמירה על עצמאות תוך כדי מאמצים של קיום המדינה ובניין עתידה המחייבים למאמצים גדולים, המחייבים לשקול דעת רב, מחייבים גם לוויתורים למראית עין, לסטיות מהקו הישר. אין בדרך כלל קו ישר בעולם. אינני רוצה להיכנס כאן למרחבי המטפיסיקה, אבל כל הקווים הישרים הם למעשה עקומים במציאות, ואין אדם נוסע מעיר לעיר וממושבה למושבה על פי הסרגל, אלא הוא נוסע בהתאם לפני האדמה, הוא עולה ויורד, הוא פונה ימינה ושמאלה, הוא מסתובב במעגל ולפעמים גם חוזר אחורנית כדי להגיע למטרתו - כך הדבר במציאות הגדולה והפשוטה, כך הדבר בעולמות העליונים של המדיניות הבינלאומית.

הנה נצא ונראה כיצד מוביל גורלנו למעשה. בתסבוכת המדיניות העולמית כפי שהינה, באנו לעולם באמצע המאה העשרים - זה מבחינת הזמן. באנו לעולם במזרח הים התיכון בנקודת צומת המיפגש ומסגרת הדדית של גורמי השפעה עולמיים - זה מבחינת המקום. אמרנו לעצמנו: המצפן שלנו הוא בתוך הארץ. זהו היצר הגדול והקשר שלנו לחרות גמורה, לעצמאות. אנו לא נשתלב מראש בשום מסגרת עולמית חלקית. אנו לא ניתן יד למישהו נגד מישהו. אנו לא נפקיד את מצפוננו ואת שיקול דעתנו בידי איזה חוג־שהוא ויהיה הגדול שבגדולים. שיקולנו החופשי, עניין החיים שלנו, שאיפתנו לחרות, הם שיתוו את דרכנו. אבל קו זה של אי־הזדהות גמורה, קו של אי־התקשרות ואי־התחייבות, אפשר לבצע אותו לגבי כמה סוגיות מדיניות - לא לגבי כל הסוגיות המדיניות האופפות אותנו. הוא יכול לשמש לנו קו מנחה למעשה.

ואתחיל משאלה פנימית שבפנימית. יש והיתה שאלה, וייתכן שהיא קיימת ועומדת יום יום ושעה שעה, והיא איזה משטר נָבור לעצמנו בחיינו־אנו, ואומנם אין שום משטר של ארץ אחת דומה למשטר של ארץ אחרת, כשם שאין שני בני אדם דומים זה לזה, בדיוק כשם שאין שתי תולדות של עמים הדומות זו לזו. אף על פי כן, מתחלקים המשטרים לפי סימני היכר כלליים, וישנה דמוקרטיה בעולם וישנם סילופים בדמוקרטיה, וישנם שינוי הגיוון ושינוי הנוסח גם בדמוקרטיה בכל עם ועם הבורר לו את המשטר הרצוי ביותר לו, ואף על פי כן מצטרפים המשטרים לחטיבה אחת לגבי יסודות מסוימים שהם מכריעים ונבדלים זה מזה לפי סימני היכר שאינם מכריעים בעיקרי הדברים, אלא אם כן יש ביניהם תהומות מפרידים.

אנו בחרנו במשטר שלא בדינו אותו מליבנו, לא המצאנו אותו בעצמנו. אין לנו פטנט עולמי עליו ולא אנו חידשנו אותו. משטר זה שאנו מקיימים ומתאמצים לקיים, משטר של חופש הדיבור, חופש ההתארגנות, חופש הביקורת על השלטון וחופש של קשר עם חוץ לארץ - ארבע חרויות אלו לא הוצאנו אותן דווקא מבית הגנזים המיוחד של ישראל סבא, אלא שאלנו אותן מבית האוצר של טובי אומות העולם, ואנו משתדלים להגיע ולהשתוות אליהן בקיומם של הנכסים האלה.

כל זמן שעמדנו בפני שאלות שאפשר היה לפתור על ידי שב ואל תעשה, על ידי הימנעות ממעשה, יכולנו ללכת לפי קו של אי־הזדהות, של אי־התקשרות, אבל כאשר נתקלנו בבעיה שבה ישיבה ללא מעשה לא פתרה את הבעיה אלא פתרון שהיה תלוי בצד חיובי של ההכרעה, של רצון המעשה שלנו, מיד נמצאנו שזורים עם חלק מסוים של עולם ונפרדים ונבדלים תכלית הבדל עם חלק אחר. יכולתי להוסיף, כי דווקא באותו חלק עולם הנמנה על משטר דמוקרטי ישנם הבדלים רבים שלא כל הארצות עולות בד בבד, בעוד שאותו חלק עולם שאנו פוסלים את הדמוקרטיה שלו, אם כי גם הוא דוגל בשם זה וקורא לעצמו ״דמוקרטיה עממית״ - אכן רק המדינות שנצטרפו לברית המועצות, או צורפו אליה, קוראות לעצמן בשם זה, ואילו ברית המועצות עד היום לא קיבלה על עצמה את השם ״דמוקרטיה עממית״, ועדין המונח ״דמוקרטיה״ אינו מונח לחלוטין שם - עולם זה כולו אחד ביסודות המשטר שלו, ואנו, על ידי בחירתנו זו, בין שנעשתה מדעת ובין שנעשתה שלא מדעת, ובעצם היתה גזורה עלינו על ידי אורח חיינו הכולל בתנועה הציונית או ביישוב הארץ־ישראלי, על ידי בחירה זו אנו ממילא התייצבנו לחלוטין מחוץ לעולמה של מזרח אירופה, מחוץ לעולמו של הגוש הסובייטי, ונכנסנו במחצית השנייה של העולם שבה ישנו שיתוף ידוע ביסודו, וקבענו את מקומנו שם.

אבל אין זה ענין סטטי של צד אחד, שקבענו לעצמנו משטר בתוכו של צד זה. משטר זה חייב לעמוד על נפשו שעה שעה, רגע רגע. הוגה דעות אנגלי אחד אמר: ״חרות זהו עניין שאי־איפשר לכבוש אותו במאמץ חד־פעמי, אחר כך לסמוך ולבטוח כי הוא יתקיים, אלא יש להילחם עליו, לכבוש אותו, להגן עליו, לקיימו במאמץ יומיומי״.

אנו יודעים, כי נקלענו לעולם שבו הגבולות אינם מסוימים במשטרים שונים. הם מסוימים מבחינה מדינית מעשית. הם בשום פנים ואופן אינם מסוימים, אינם יציבים, אינם קופאים על שמריהם מבחינה רוחנית ונפשית. ריב רוחני גדול, ריב גדול על נפש העמים, על נפש הנוער, על נפש המין האנושי, מתחולל לגבי העתיד ואנו שותפים בריב זה. ריב זה מתחולל בתוך הארץ, בתוכנו. אנו יודעים את הריב הזה היטב - כל אחד נפגש בו במשרד שעובד בו, בקיבוץ שחי בו, בכל מושבה ומושבה, בכל מעברה. כל אחד עומד בקשרי ריב זה. זו חזית חוצת ארצות, חוצת עמים. היא חוצה לעיתים קרובות בנפשו של כל פרט ופרט, ויש מי שמאמין בדבר אחד ואינו מאמין בדבר אחר, וגם כאשר מתגבשת אמונתו בדמות אחת שלעתיד, יש לו רגעים של ספקות, של גורמים וזעזועים ומערערים כאילו את ביטחונו. אנו לא רק שומעים על ריב זה. ריב זה אוכל בבשרנו, הוא עלול לקבוע את עתידנו, ועם כל גל של עלייה הבאה מהחוץ, ועם כל שכבת נוער הבאה מבפנים, עלול להתחדד ולהחמיר ריב זה.

בריב זה אין מקום לניטרליות. כאן דרושה הכרעה, הכרעה נוקבת, ובנפול הכרעה מוכרחה לבוא הכרזה על ההכרעה הזאת ללא כל טשטוש וללא כל רתיעה, ומשבאה הכרעה יש להוכיח אותה ולבטא אותה ויש לעמוד יום יום על המשמר, להוכיח, להסביר, לשכנע, להגן, להתקיף אחרים ולסתור טענות כוזבות ולגרש מעל האופק כל מיני חזונות שווא ומדוכות שבהם מתאמצים להוליך אותנו שולל. דבר זה מוציא אותנו לחלוטין, ולא בכוח איזו סיעה שהיא, אלא בהתעוררות רצוננו העצמי - שאנו רוצים לראות את חיי עמנו בדמות מסוימת לעתיד לבוא ואנו דוחים דמות אחרת של חיים, שחלק עולם ידוע מגיש לנו כמופת.

בריב זה אנו מוכרחים להיות פעילים ומוכרחים להיות תוקפים, ודבר זה בהכרח כורה תהום בינינו ובין גוש מסוים בעולם שאנו נעשים על ידי כך אנשי ריב לו.

יש מי שמחמיר את הריב הזה. זוהי עובדה כי אין הריב הזה מצטמצם בתחום של בעיה אנושית-חברתית, שכן איננו רק יהודים. אנו בני אדם. אולי קודם בני אדם, וגם אילמלא עלתה מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, וגם אילמלא היה העם הזה מפוזר בעולם ורוצה לעלות למדינה, וגם אילמלא היתה מדינתנו זקוקה מבחינה עצמית לעלייה זו - נניח שהיינו יציבים כמו שיציבה כל מדינה בעולם, נניח שלא היו לנו קשרים עולמיים אחרים מקשרי מדינה עם מדינות אחרות - גם אז היינו עומדים במערכה זו במידה שהיינו רוצים בחרות פנימית בתוך הארץ, בחרות אישית ובחרות חברתית, אותן ארבע חרויות שמניתי.

אבל לא כן גורלנו, ולכן לא כן יהודינו, כי אנו חלק קטן, קצת יותר מ-8 אחוזים של העם היהודי בעולם.^[2] אנו קשורים בעם זה קשרים מאוד מורכבים ומסובכים, כי אנו קשורים איתו קודם כל קשר דינמי ברצותנו להסתייע בו, ברצוננו להעלות אלינו חלק גדול עד כמה שאפשר ממנו, אבל אנו קשורים בו קשר סטטי במידה שישנם קיבוצי יהודים [בגוש הסובייטי] שאיננו יכולים להסתייע בהם ואין ביכולתם לעזור לנו. אנו איננו מוותרים מרצוננו על הקשר איתם, על הזיקה אליהם, וגם אם ישנם קיבוצים בעולם שעם כל עזרתם לנו אינם מוכנים עדיין לעלות אלינו בהמוניהם, ומי יודע מתי הם יהיו מוכנים לעלות, שוב איננו מוותרים על קשר איתם ועל זיקתנו אליהם ואיננו מציגים כתנאי לקשר זה ולזיקה הדדית זו את רצונם לעלות ואת קיום רצונם זה. בשבילנו הקשר הזה עם העם היהודי הוא חלק בלתי נפרד של הווייתנו המדינית.

נצא ונראה כיצד משפיע קשר זה, שהוא תופעה מיוחדת במינה בתולדות הגויים והארצות, ועושה אותנו למדינה היחידה במינה בעולם כולו. כיצד משפיע קשר זה על הדרך שאנו מנסים להתוות לעצמנו במדיניות הבינלאומית, דרך של עצמאות וחרות ועד כמה שאפשר אי־הזדהות.

אנו צריכים לשאול את עצמנו מהו המשטר המאפשר לנו את הקשר הזה, ומהו המשטר הגוזר כליה על הקשר הזה, ואנו רואים כי ישנו משטר בעולם המנתק לחלוטין את הקשר הזה, המבער אותו כליל, המשמיד אותו. ישנו משטר שאינו מאפשר את הקשר הזה ואילו משטר אחר מאפשר אותו ולא משום שמשטר אחד הוא אנטי יהודי והשני הוא פרו יהודי. מצב זה הוא תוצאת לוואי ממקרה זה או אחר של הבדל במשטר. אנו יכולים לבקר יהודים בארצות מסוימות ואיננו יכולים לבקר יהודים בארצות אחרות. יהודים מארצות מסוימות יכולים לבקר אותנו ויהודים מארצות מסוימות אינם יכולים לבקר אותנו משום שאין הן מקיימות חופש תנועה וחופש דיבור. תנועתנו קמה כי היו קיבוצים יהודים בארצות מסוימות, בתקופות מסוימות שבהן היה חופש ביטוי, שהיה חופש של התארגנות ושל נתינת יד איש לרעהו, של מאמץ קיבוצי משותף, של גילוי רצונם הלאומי במעשים של ממש. אילו מלכתחילה היה שורר בעולם כולו, ובייחוד בארצות של הריכוזים היהודיים הגדולים, אותו משטר השורד כיום, נניח, באלבניה, כי אז לא היתה אפשרית צמיחתה לא של ״חיבת ציון״ ולא של התנועה הציונית, כי אז אי־אפשרית היתה העלייה לארץ, אי־אפשרית היתה תמיכה כספית, מוסרית ומדינית בעלייה זו ובמפעליה על ידי היהודים שנשארו בארצות מגוריהם, כי אז לא היתה קייימת תנועה מדינית של העם היהודי, כי אז לא היתה באה לעולם מדינת ישראל.

הבדל זה קיים עד היום הזה, ואין זו רק שאלה שאין קשר בינינו ובין יהודי ברית המועצות ובינינו ובין ארצות ״הדמוקרטיה העממית״. אין קשר גם בין יהודי ארץ וארץ בתוך אותו גוש, ולא רק באותה ארץ בין עיר לעיר, בין כפר לכפר, גם בין יהודי ויהודי בכל עיר ובכל עיירה. אין אפשרות של התארגנות, אין אפשרות של ביטוי קיבוצי, אין אפשרות של השמעת קול של קשר עם יהודים בארצות אחרות. משטר זה הוא סם מוות לקיומו הרוחני של העם היהודי. משטר זה פירושו כליה על הרצון הלאומי העצמי של העם היהודי. משטר זה פירושו שלילת כל אפשרות של ביטוי חופשי עצמי של העם היהודי, ניפוץ העם היהודי לרסיסים והמתת הרצון הלאומי בכל רסיס ורסיס. פירוש הדבר אטומיזציה של העם היהודי.

ושוב, לא מפני שזהו משטר אנטי יהודי. תיתכן ארץ שבה הממשלה יכולה להיות אנטישמית בריש גלי, ללא כל מפריע, ואף על פי כן היהודים חופשיים בה להתבטא, להתארגן, לעמוד על נפשם - ותיתכן ארץ שבה מלחמה באנטישמיות, דיכוי אנטישמיות, עקירת אנטישמיות משורש היא המדיניות המוצהרת, והיא גם קו ממלכתי מעשי המוגשם ללא כל רתיעה, ואף על פי כן קיבוץ היהודים בתוך הארץ הזאת נידון לכלייה רוחנית גמורה ולשיתוק גמור של כל רצון קיבוצי, של כל מעשה וכל אפשרות להגשים את הרצון במידה שהוא מתעורר לפעמים בזיק עמום בתוך ערימה של אפר קר, שרוצה ואינו יכול להתגלם באיזה מעשה־שהוא.

מבחינה זו לא תיתכן בשבילנו אי־הזדהות. אנו מוכרחים להיות מעוניינים בקיומו של משטר המאפשר ליהודים להרים קול יחד, המאפשר ליהודים להופיע כבני עם אחד, המאפשר להם לבוא במגע איש עם רעהו, המאפשר להם לקיים תנועה משלהם. משום כך איננו יכולים להיות שווי נפש לסכנה של התפשטות הקומוניזם על מערב אירופה לא רק כבני אדם, אלא אנו כיהודים. איננו יכולים להיות שווי נפש לסכנה הזו. תארו לעצמכם לרגע, שצרפת מוצפת בנחשול זה, שאנגליה מוצפת בנחשול זה, בלגיה וארצות סקנדינביה מוצפות בנחשול זה, קיבוץ יהודי אחרי קיבוץ יהודי יורד מעל הבמה בשביל עצמו ובשביל יתר העם היהודי, ובשביל העולם כולו הוא יורד כגורם מדיני, כגורם רוחני. נחנקת היוזמה היהודית, נחנק הקול היהודי, משותק כל הרצון, נשללת כל אפשרות של פעולה של העם היהודי כחטיבה חיה ופועלת בתור גורם המעצב את חיי עצמו, בין אם הוא עולה לארץ בין אם לא, אבל מעצב את חיי עצמו, משפר את תרבותו, מנחיל את תרבותו לדורות הבאים, שומר על פרצופו היהודי. העם היהודי, במובן זה, חדל להתקיים - ובזה עדיין לא נצטמצם החשבון המסובך של מצבנו.

אמרתי בתחילת דברי, כי עצמאות אינה תופעה מופשטת. היא מסבכת ועושה יחסים יותר מורכבים. עצמאות אין פירושה חיסול התלות. במידה רבה דווקא אם אתה נכנס למשפחת העמים, אתה נעשה יותר אחוז ומשולב במשפחה זו, ואם הדבר כך בחיי כל אומה, בחיי כל עם היושב על אדמתו כחטיבה קיימת, הבונה את משקו לאט לאט, הרי אצלנו, שאנו מכנסים פזורים מקיבוצי גלויות, מפריחים שממה, בונים משק יש מאין, על אחת כמה וכמה גורלנו גזר עלינו יחס של תלות, יחס של זיקה לעזרת חוץ, לזרימת הון בלתי פוסקת מחוץ לארץ, לזרימת מדע, לזרימת כושר מעשה, לזרימת כישרון מעשה. זרמים של אנשים, של אמצעים, של חומרים, של ידיעה, מוכרחים לנהור אל הארץ מכל מקום שרק אפשר, כדי שנוכל להגשים את יעודנו, כדי שנוכל לגדול, להתבצר ולהגיע כאן לכושר פעולה ויצירה גדולה, אותו כושר מעולה שאנו זקוקים לו וחושבים את עצמנו ראויים לו, וגם כאן שאלה: מאיזה מקור? מניין? מכל מקום שבאוניברסום? מתברר שזה אפשרי רק בארצות פתוחות ולא בארצות סגורות שבתוכן אי־אפשר למצוא מעיינות אלה.

אומנם יש עלייה מארצות מזרח אירופה. תבורך העלייה הזאת, ניאבק עליה, נתפלל לה, אבל עלייה זו מחייבת גם עזרה רבה, ובמידה שהיא מתגברת - יותר ויותר עזרה. כיצד נפרנס את מאות היהודים הערומים הבאים אלינו [מרומניה] באונייה ״טרנסילבניה״ מדי שבוע ושבוע?^[3] איך פירנסנו, איך הפכנו לאנשים יוצרים את 40 אלף יהודי בולגריה שבאו אלינו מעבר לחומה?^[4] איך יישבנו את רבבות יהודי צ׳כיה ופולניה? אם מחר יקרה נס ותתחיל עליה מברית המועצות, במה נפגוש עלייה זו? מהם האמצעים? איפה נוכל לגייס את האמצעים האלה?

המצב הוא שאת האמצעים אנו יכולים לגייס אך ורק בעולם הפתוח ואיננו יכולים בעולם הסגור. המצב הוא כי את אוצר הידיעה הדרושה לנו, את הטכניקה, המדע, הכישרון אנו יכולים למצוא רק בעולם הפתוח ובשום אופן לא בעולם הסגור. המצב הוא כי לדרוש את העזרה אנו יכולים רק בעולם הפתוח על ידי תעמולה, על ידי הסברה, על ידי שליחים, על ידי הבאת מומחים אורחים. המצב הוא כזה שרק היהודים בעולם הפתוח, והממשלות של העולם הפתוח, יכולים לבוא לעזרתנו ולא היהודים של העולם הסגור וממשלותיהם. ייתכן שבמוחם של החברים מתעוררת השאלה מדוע אי-אפשר להשיג עזרה ממדינות העולם הסגור. יכול להיות, שאילו מדינת ישראל היתה נמצאת על גבול העולם הסגור, אילו היתה שכנה לצ׳כיה או לברית המועצות ולסין העממית באסיה, שכנה ממש שקיבלה על עצמה את שלטון המשטר ההוא, אילו היינו פותחים שער ל״צבא האדום״ או לצבא הלא אדום, ואילו קיבלנו על עצמנו להיכנס למסגרת הזאת, היה עלינו לנתק את הקשר עם יתר חלקי העולם לחלוטין כמו שמנותקות ארצות אלו, כמו שמנותקים הקשרים בארצות אלו, ואז היינו נכנסים למערכת הזאת ואז עומדת השאלה שלא אבוא להכריע בה: מה יתר ממה? אם עזרת ברית המועצות לארצות אלה - או ניצול ארצות אלה על ידי ברית המועצות? על כל פנים, אז היינו משתלבים במערכת ההיא. אבל הגוש ההוא, במידה שהוא גדל ומתפתח ובמידה שהוא שואף לגדול ולהתפתח, עושה זאת ברציפות טריטוריאלית שאינה מניחה מקום לשום פקפוק. אכן יש עכשיו יוצא מהכלל הזה^[5] וזוהי אלבניה, כי יוגוסלביה יצאה מתוך המסגרת הזאת, והיא עשתה זאת מתוך התשובה לשאלה שלא רציתי להכריע בה - יוגוסלביה באה לכלל דעה בשאלה זו ולכן יצאה ואז נשארה אלבניה יוצא מהכלל.^[6] אבל לנו אין כל סיכוי, אילו גם רצינו. בשבילנו עמוד התווך של מיבנה העזרה אלה הם יהודי ארצות הברית וממשלת ארצות הברית.

ואני רוצה ללכת איתכם, חברי, צעד צעד ולהוכיח עד מה הכרחית כל עזרה ועזרה שאנו מקבלים, כי מה שאנו עוסקים בו הוא ללא תקדים, הוא כל כך עצום בממדיו עד שכל עזרה שרק נוכל לגייס בעולם ספק אם תספיק לו. זהו מאמץ כזה עצום, שאין כלל לשער את האמצעים החומריים הדרושים לביצועו.

אל ניפול ברוחנו, חלילה. אל נראה את עצמנו פחותי ערך בשום אופן אם אנו מגייסים עזרה ומקבלים עזרה ועוד דורשים עזרה ועוד נקבל עזרה. פחותי ערך אנו יכולים להיות וצריכים להיות בעיני עצמנו רק במקרה אחד: אם יתברר לנו כי אנו מבזבזים את העזרה הזאת, כי איננו משתמשים בה שימוש יעיל, כי המאמץ שאנו עושים, יעילות הארגון שלנו, שיטות העבודה שלנו, תפוקת העבודה שלנו, אינם עולים בד בבד עם תביעת העזרה ועם קבלת העזרה. אני סבור כי איננו עובדים די, איננו מפיקים מה שעלינו להפיק, איננו מתאמצים די. אילו התאמצנו די, אילו רצינו להתאמץ, כי אז מזמן היינו מנהיגים עבודה קבלנית בכל ענף שבו עבודה קבלנית אפשרית, כי צריך להיות ברור שאנו מנצלים לרעה את המצב הזה של העדר עבודה קבלנית בתוכנו ואנו חוטאים חטא גדול, שלא תהיה לו כפרה לדורות, בהורדת התפוקה ופריון העבודה. אבל בלעדי העזרה הזאת אינני רואה מוצא.

אני רוצה שיהיה ברור לכם, כי ישנו בארץ יחס של זלזול אשר מוכרח לעורר התמרמרות בלב כל מי שניתן לו לראות את הצד השני של המטבע. ישנו יחס של זלזול ביהודי אמריקה, חוסר כל הערכה למאמצים העצומים שיהדות זו עושה ועשתה - דבר אשר אין לו תקדים ומשל לא בחיי עמנו, בוודאי ובוודאי לא בחיי עמים אחרים. המגביות האלה, מאות המיליונים של הדולרים הנכנסים לארץ מדי שנה בהתנדבות, ללא כל הגבלה [מצד המימשל] יש לדעת להעריכם, אולם ישנה אי־הבנה לגבי עוד דבר אחד - לגבי היחס שבין יהודי אמריקה לבין ממשלת אמריקה. מקובל עכשיו כדבר כשר בתכלית לקבל עזרה מיהודי ארצות הברית, ולקבל עזרה מממשלת ארצות הברית. אני רוצה לנקוט בכמה מספרים ביחס לממדי עזרה זו ולהזכיר שקיבלנו מילווה מן הבנק ליצוא ויבוא בסך 65 מיליון דולר, וכן קיבלנו אספקת מזון חינם מעודפי המזון בסכום של 20 מיליון דולר וההענקה ראשונה בסך 65 מיליון דולר, הווה אומר שכבר קיבלנו עזרה בסך 220 מיליון דולר, והסכום מתקרב לרבע מיליארד דולר מקופת ממשלת ארצות הברית. יותר ממחצית הסכום ניתן כהלוואה ופחות ממחציתו כמתנה חינם, ועוד ידנו נטויה וגם ידם נטויה.

אולם אני רוצה שיהיה ברור, כי גם הכספים שקיבלנו מיהודי ארצות הברית, ואנו קיבלנו במשך השנה האחרונה במספר עגול לפחות 100 מיליון דולר על ידי המגבית, על ידי המילווה ובתוספת כספי ארגון ״הדסה״ ומקורות אחרים ודאי למעלה מ־100 ממיליון דולר. גם כספים אלה לא היו מתקבלים - לא רק כסכומים אלה, כי אם אפילו דולר אחד - לולא הסכמתה הפעילה של ממשלת ארצות הברית. דבר זה צריך להיות ברור. יש אצלנו אנשים^[7] האומרים שכספם של יהודי אמריקה כשר, ואילו כספה של ממשלת ארצות הברית פסול. אם הם יודעים את האמת הריהם משקרים. אם הם אינם יודעים את האמת הריהם נבערים מדעת. אני משאיר להם את הברירה בין שני אלה.

אם ישנה מגבית בארצות הברית, הרי אחד מן המקורות לחיוניותה של המגבית הזאת היא העובדה שהכספים הניתנים לה פטורים ממס הכנסה. ניקח לדוגמה יהודי התורם 100 אלף דולר ל״מגבית היהודית המאוחדת״. אם הוא לא יתרום סכום זה, הרי הכסף נשאר בידו בתור חלק מן הרווח שלו, והוא יחוייב לשלם על סכום זה מס הכנסה של 50, 60 או 80 אלף דולר לפי ממדי הכנסתו הכללית, זאת אומרת שכאשר הוא תורם 100 אלף דולר ל״מגבית היהודית המאוחדת״ הוא נותן 20, 40 או 50 אלף דולר מכיסו, ואילו 60, 70 או 80 אלף דולר הוא כאילו מוציא חזרה מאוצר ממשלת ארצות הברית ושולח למדינת ישראל.

ממשלת ארצות הברית, בעין פקוחה וביודעין, מאפשרת לו לעשות זאת על ידי כך שהיא מאשרת את ״המגבית היהודית המאוחדת״ ככלולה ברשימת מפעלי הצדקה והעזרה, שהתרומות להן פטורות ממס הכנסה. די בהנפת קולמוס אחת כדי למחוק את המגבית הזאת מן הרשימה, ומייד יתבטא הדבר בהצטמקות קטסטרופלית של הכנסות המגבית. אגב אורחא, אותו סדר נהוג גם באנגליה.

אשר למילווה האמריקני, הוא טעון לא רק רישיון מטעם ממשלת ארצות הברית, אלא שהוא יום יום ושעה שעה תלוי ברצונה הטוב של ממשלת ארצות הברית, אשר יכולה בכל רגע ומבלי לתת נימוקים לכך, אלא מתוך נימוקים שיתקבלו על דעתה־היא, להפסיק את תוקפו של הרישיון הזה ולא תיתכן שום תביעה על כך לבית משפט.

אולם אין כאן רק שאלה של זיקה מעשית חוקתית של ״המגבית היהודית המאוחדת״ למדיניות ממשלת ארצות הברית. אני מניח ואני מקווה, ששלטון ברית המועצות יראה את אזרחיו היהודים כפטריוטים טובים. אני, על כל פנים, יודע כי יהודי אמריקה הם פטריוטים אמריקנים. יהודי אמריקה רואים את הפטריוטיזם האמריקני שלהם כיסוד קיומם. ברגע שהם יחשבו כי העם היושב סביבם באמריקה איננו רואה אותם כיסוד פטריוטי, הם יחרדו חרדה גדולה מאוד לקיומם ועתידם. מנוי וגמור איתם לעשות הכל כדי לחזק את ההכרה הזאת בעם האמריקני ובעיני ממשלת ארצות הברית. זהו יסוד ביטחון חייהם. זה יסוד תקוותם לעתיד. הם יכולים להרשות לעצמם לשלוח עשרות מיליונים דולרים מתוך המשק האמריקני החוצה רק אם יהיה ברור לעם היושב סביבם, ולממשלתם, שהם עוזרים בזה למדינה אשר בינה ובין ממשלת ארצות הברית קיימים יחסי ידידות. ברגע שמדינה זו תנקוט עמדה, תנקוט קו או תסגל לעצמה סגנון אשר יעמיד אותה מחוץ לתחום מדיניות ארצות הברית, או חלילה בניגוד גמור למדיניות ארצות הברית - בו־ברגע נשמט הבסיס הציבורי המדיני הפנימי מתחת לכל בניין העזרה היהודית האמריקנית לבניינה של מדינת ישראל ולקיבוץ גלויות בתוכה.

הווה אומר שזיקתנו הנוקבת - אולי האכזרית אבל המוכרחת - לעזרת חוץ לשם מילוי משימתנו החיונית, אפילו לשם החזקת מעמד נוכח נחשול זה של קיבוץ גלויות, מחייבת אותנו לסגנון כזה של יחסים, ולאווירה מדינית כזאת, אשר יסייעו לעזרה זו ולא יכבידו. אין פירוש הדבר שאנו מוותרים על עצמאות, אך פירוש הדבר כי שיקול דעתנו העצמאי נובע מהערכת ענייני חיינו היסודיים ביותר. שיקול דעת זה מוכרח להביאנו להתמצאות [אוריינטציה] מדינית בינלאומית מסוימת אשר מבלי לשעבד אותנו לרצונה של ממשלת ארצות הברית, ומבלי לעשות אותנו כלי שרת בידה עם כל השמירה על חופש שיקול הדעת שלנו כדי שלא יגיע לקיצוניות כזאת וחופש ההחלטה בכל עניין ועניין, לא יפגע באותה אווירת יחסים ובאותה הרגשה כללית של ידידות ושל נכונות לעזרה הדדית, אשר בלעדיהן לא תיתכן שום עזרה הן של ממשלת ארצות הברית והן של יהודי ארצות הברית לבניין מדינת ישראל ולכלכלת כינוס פזורי העם היהודי בתוכה.

הדבר האחרון שאני רוצה למנות בשורת הגורמים האלה, המכריעים בהתמצאותנו הבינלאומית ובהתוויית קו מדיניותנו, זוהי העובדה שהעולם נושם עכשיו אווירה של ערב מלחמה. אינני רוצה לומר שהעולם עומד ערב מלחמה, כי בזה הייתי כאילו מתנבא שהמלחמה מוכרחה לפרוץ. בכל הכנות במידה שתפישתי מאפשרת לי, הנני מאמין ובטוח כי אפשר למנוע בעד מלחמת עולם עם כל חומר הנפץ המפוזר על פני כדור הארץ, ועם כל המתח האיום של היחסים הבינלאומיים, אולם אם ברצוני להיות מציאותי, אין אמונתי זו באפשרות מניעתה של מלחמת עולם יכולה לטשטש מנגד עיני את העובדה שהעולם חי באווירה של ערב מלחמה והוא מתכונן למלחמה כשואה שלא תבוא, אך שיש לקבל את פניה. חלקים גדולים בתוך אומות העולם רואים את עצם ההתכוננות למלחמה כטריז העיקרי בפניה, כאמצעי היעיל ביותר למנוע אותה. היום כל ארץ וארץ, בלי יוצא מן הכלל, בוחנת יותר ויותר, בודקת שוקלת ומודדת כל גורם וכל מאורע, כל שינוי במצב, כל עמדה הננקטת על ידי מישהו, לאור הבחינה היסודית הזאת: הלנו או לצרינו? האם זה מגביר את כוחנו לקראת אפשרות של מלחמה או אם זה מחליש? האם זה מקרב את הסכנה או מרחיק אותה? מגדיל את כוחנו לקראת סכנה זו או מרופף אותו? זוהי הגישה. לא אנו הבאנו אווירה זו לעולם. לא אנו מתחנו כך את היחסים הבינלאומיים. מזמן שנכנסנו לתוך הזירה התאמצנו במידת כוחנו הדל, ובכל אימוץ כוח מחשבתנו - ואני צריך להודות שלפעמים אנו עולים קצת על כוחנו הממשי כדי להחליש ולהפיג את המתיחות וכדי לקרב את הקצוות, לגשר, לנסות לסתום את הפירצה. אך מה יכול היה כבר לעלות בידינו? לא אנו גרמנו לכך ולא אנו אחראים להמשכו ולהגברתו של המתח הזה, אך הוא עובדה קיימת. אנו מושפעים ממנו ביודעין ושלא ביודעין, ברצותנו ושלא ברצותנו. על כל מדרך כף רגל, באשר נפנה, איננו יכולים ואיננו רשאים להתעלם ממנו. איננו יכולים שלא להיות ערים לו. איננו יכולים לא להביאו בחשבון. בכל צעד וצעד עלינו לשאול את עצמנו כיצד הוא ישפיע ולמה הוא יביא - אם הוא יקרב לנו את העזרה או ירחיק אותה? יהדק קשרים חיוניים לנו או ינתק אותם?

עלינו להבחין כאן בין שני מיני גורמים. יש גורמים מסייעים, וקודם כל הגורם של העזרה. אין העזרה צריכה להיראות בעינינו כמשהו הניתן לנצרך, למישהו אשר בעצמו איננו יכול לעמוד על רגליו ומוכרח להישען. ישנה כאן שאלה של ביצוע מפעל ושל קיבולת היסטורית גדולה של העם היהודי להיגאל, להקים מדינה, לכנס פזורי עמו ולהיות חזק. במדינה הזאת אינני יודע באילו עיניים רואים חברינו את צורת ארצנו כפי שהיא משתקפת במפת העולם. ברוך השם, זכינו לכך שאין אנו מהווים רק רשת של נקודות, אלא ישנו משטח רצוף, טריטוריה שהיא שלנו. הקו של חוף הים יפה מאוד, והעובדה שהוא שבור במקצת ליד חיפה רק מוסיף לו חן. קו הגבול הדרומי חוצה כמעט בקו ישר את חצי אי סיני. הקו הצפוני גם כן לא נורא, כי הבליטה אשר ישנה מאפשרת לנו לכלול את מטולה, כפר גלעדי, דן ודפנה ואת החולד! - זה כולו אזור שאפשר עוד ליישבו. לעומת זאת, הקו המזרחי [של הגבול] מאוד לא אסתטי.

יש אנשים המביטים על המפה ואומרים שגבול זה איננו עשוי להתקיים לדורות. פעם הוא יתיישר. ישנו במזרח קו שהוא ישר פחות או יותר, אם כי על המפה הוא מתפתל במקצת. אם המפה היא בקנה מידה גדול הוא מתקבל די ישר. ישנם כאלה הרוצים לתפוס מרובה ואומרים שקו זה צריך להיות באמצע [א״י המנדטורית], דוגמת עמוד שידרה אשר יש לו חלק ימני וחלק שמאלי של הגוף משני צדדיו.^[8] ניחא. אלה הם אולי חלומות שווא, אך גם חלומות שווא עוזרים לחיות. אולם מה נמצא מצפון? מה נמצא ממזרח? מה מדרום ומה ממערב? עם ערבי! סורים, לבנונים, עיראק, ערב הסעודית - כל חצי אי ערב בואכה תימן, מצרים ומדרומה סודאן, וכן גם לוב שהיא כעת כבר מדינה עצמאית. לשם ההגנה [על המדינה] דרושים אימונים, נשק, ציוד, ייצור תעשייתי, כלכלה בריאה. כל הגורמים הללו יחד מצטרפים להגנה. איך נוכל לשאת בכל אלה בעצמנו? עלינו לשלוח קצינים ללימוד, לגייס מומחים, ומאין אפשר לגייס אותם? צריך לקנות נשק - איך אפשר לקנות אותו? לפני כמה חודשים כפתה עלינו מפ״ם בירור ואנו הוכחנו לכל מי שאוזניים לו לשמוע ועיניים לראות, כי טענותיהם נגדנו לא היו נכונות^[9] היות וגם במצב זה של תלות רבתי בעזרת ארצות הברית, ובמצב של מתח עצום ההולך וגובר מיום ליום בין ארצות הברית וגוש [מדינות] מזרח אירופה, הרי כאשר נראתה לנו תקווה כלשהי לקנות נשק מצ׳כוסלובקיה של היום - המדובר היה על רובים ומכונות ירייה, רק נשק קל, כי נשק כבד לא היה כל סיכוי להשיג באותו חלק של העולם אם כי התחייבנו לשלם במזומנים - נכנסנו למשא ומתן עם צ׳כוסלובקיה, אשר התנהל במשך חודשים על חודשים. נסענו פעם ופעמיים לשם והבאנו אנשים משם הנה, הגשנו הצעות ותוכניות ובסופו של דבר העלינו חרס כי סירבו למכור לנו - יש לארצות אלה תוכניות אחרות לצבירת הנשק הזה ולשימוש בו. שם גם ישנה משמעת אחרת לגבי השימוש בנשק. היינו מוכנים לקנות גם מהם [כלומר מבריה״מ], אך העולם ההוא לא נתן ולא רצה למכור לנו שעה שישנם סיכויים שעולם אחר ירצה למכור לנו נשק. האם אפשר היה לוותר על העזרה הזאת?

יש כאן שאלה של מלחמת עולם וגם שאלה של התגוננותנו־אנו, של החזקת מעמד ביום עברה - מי יודע אם לא יבוא ומתי יבוא, וכיצד אפשר למנוע את בואו אם לא על ידי היותנו חזקים? איך אפשר להיות חזקים מבלי לנצל את כל אפשרויות העזרה בארגון, לימוד, ציוד, זיון, הגברת הייצור וכולי? אולם נגזר עלינו להשיג עזרה זו עכשיו, כאשר העולם מתכונן למלחמה. נשאלת השאלה כיצד נשיג פלדה לתעשייה שלנו אם לא מן העולם הזה הנתון בתוך הגבלות של עדיפויות אשר הוא קובע, ואשר בראשן הוא מעמיד את הגשת העזרה בנשק, אם לא נדע לטעת בו את ההכרה שאנו ביחסי ידידות איתו. בכך לא נתמצה, בכל זאת, כל החשבון, ישנם דברים אשר רק על ידי נקיטת עמדה, או הימנעות מעמדה, אין מגיעים לפתרון הבעיות. עלינו לעשות וליצור עובדות כדי להשיג את הדברים האלה.

ישנם גם שיקולים מסייעים. השיקול המסייע הראשון הוא בתוכנו־אנו: לא לשלם מחיר שפירושו שיעבוד. אני רוצה לומר, קודם כל, בדברים ברורים, שמעולם לא נתבענו לשלם מחיר זה ואני מקווה שגם לא נהיה נתבעים. אינני יכול להיות בטוח בכך לאורך ימים אם תבוא שואה עולמית, אך כל זמן שהעניינים פחות או יותר כתיקונם, לא נתבענו ואני מניח שגם לא נהיה נתבעים לשלם מחיר אשר פירושו ויתור על עצמאותנו. ואם שואלים אותנו אם קיבלנו את המילווה [האמריקני] בלי תנאים, אשיב על כך: לא, בשום אופן לא. הועמדו לנו שני תנאים, אשר אחד מהם קשה כקריעת ים סוף והשני מגביל מאוד. התנאי הראשון, שהוא קשה כריעת ים סוף, שעלינו להחזיר את המילווה. התנאי השני שהוא מגביל מאוד, שאנו רשאים להשתמש במילווה אך ורק למטרות מסוימות - מטרות שדעת המלווה נוחה מהן. אם ברצוננו לקבל הלוואה, אנו יכולים לקבלה על מנת להיות רשאים להוציא את כספיה אך ורק למטרת מסוימות. אם אנו עומדים דווקא על הצורך בהשגת מטרות אחרות, לא נקבל הלוואה בכלל וכמובן אנו חופשיים להחליט אם אנו רוצים לקבלה או לא. חברינו שהם גזברים או מזכירי חוץ בקיבוצים, אנשי ועדי מושבים ומנהלי מוסדות הסתדרות - אם הלכתם פעם לבנק הפועלים, לבנק לאומי או למוסדות כגון אלה בבקשה לקבל הלוואה, שאלו אתכם ודאי לשם מה אתם רוצים את ההלוואה הזאת. כאשר אמרתם את מטרת ההלוואה, ואני מניח שאמרתם את האמת, אמרו לכם ודאי, לפעמים בעקימת שפתים: ״לזה לא! לגידול צאן ניתן, אך להגדלת שטח הירקות לא ניתן״. הוא הדבר ממש גם במקרה זה.

לגבי ההענקה התנאי הראשון, החמור ביותר, איננו קיים. אין אנו חייבים להחזיר את הכסף. אולם קיים התנאי המגביל, הקובע את המטרה שלשמה יוצאו כספי ההענקה. עלינו להודיע איזה חלק יושקע באספקה ואיזה חלק יוקצב להשקעות, לאלו סוגי אספקה ולאלו סוגי השקעות. נמצא בארץ אמריקני מכובד מאוד^[10] עם חבר אנשים משלו, אשר זהו תפקידו. אין הוא יכול להתערב במשק, אך הוא יכול להתנות ולומר שאם נעשה כך נקבל את ההענקה, ואם לא, לא נקבל אותה. הדבר אינו תלוי בו אלא בפרלמנט [הקונגרס] האמריקני, אך בסמכותו להמליץ על כך ויש ערך להמלצתו.

אף על פי כן, אני אומר שאנו עומדים על המשמר. אין אומרים לנו שאם נצביע [באו״ם] כך - תינתן לנו תמיכה כספית, ואם לא היא תימנע מאיתנו. לעומת זאת, אין זאת אומרת שבשעה שאנו מצביעים אנו פטורים מלשקול היטב את הרושם שהצבעתנו תעשה - אם זה יהיה רושם של ידידות או של איבה. עלינו לומר לעצמנו, שאם הצבעתנו תיצור פעם פעמיים או שלוש רושם של איבה, הרי אם נבוא מחר לקונגרס האמריקני ונדרוש עזרה, יקום ציר אחר ציר ויאמר שהוא איננו משוכנע כי מדינה זו ידידה למדינתו, וכי אין לארצות הברית די כסף כדי להשביע את העולם כולו, ומאחר שמקצצים בבקשות המוגשות אליהם, מוטב לתת יותר למדינה אשר בטוחים בה שהיא ידידה, ולתת פחות או לא כלום למדינה שאותו ציר איננו בטוח בה. אינני יודע אם ידוע לכם, כי שעה שהוגש ״חוק הביטחון ההדדי״ לאישור - זהו חוק העזרה האמריקנית לארצות אחרות - עשה בו בפעם האחרונה הקונגרס קיצוץ המגיע למיליארד דולר ביחס להצעת הממשלה. עם זאת, חלה הגדלה בסעיף של המזרח התיכון לעומת אותה הצעה. ממשלת ארצות הברית הציעה תחילה 25 מיליון דולר עבורנו, ואילו הקונגרס אישר לנו הענקה של 65 מיליון דולר. דבר זה לא נעשה משום שחתמנו על אי־אלו התחייבויות, או שהתחייבנו להצביע [באו״ם] במקרים מסוימים כך או אחרת, כי אם רק בכוח אחד: השרינו אווירה של ידידות על ידי תחבולות נבונות ומאמצים של הסברה, ללא כל חתימה או התחייבות או ויתור על איזה עמדה־שהיא. זהו נכס שבנינו אותו במשך הזמן ואשר יש להוקירו ולנהוג בו דרך זהירות, דוגמת משלוח סחורה עדינה אשר בעליה התריע לגביה: ״יש לנהוג בזהירות״.

קיים בתוכנו שיקול זה כיצד להישמר מהתחייבויות יתר ומכניסה להסתבכויות מיותרות תוך כדי שמירה על דעה חופשית ועל חופש שיקול ההכרעה בכל עניין ועניין. ישנו שיקול מסייג של אחריות כלפי יהודים אחרים, האחריות היהודית של מדינת ישראל. זהו גורם עולמי אשר שלוחותיו פזורות על פני כל ארצות תבל. אנו אחראים כלפי יהודי ארצות הברית אם אנו רואים ביהדות זו נכס היסטורי כביר ערך לעולם היהודי, ומשום כך עלינו לשמור עליו. אני אומר במלוא ההדגשה, כי זהו נכס היסטורי כביר.

את ההיסטוריה היהודית של זמננו, של השנים הטרופות והגורליות האלה, אפשר לסכם בשלושה סעיפים.

קרה אסון אחד איום ונורא - השמדת יהדות אירופה. נתרחשו שני ניסים גדולים. נס אחד - תקומת היישוב היהודי בארץ. עובדה, כי בשעה גורלית ומכרעת נתכנסו בארץ הזאת [ערב מל״ע-2] חצי מיליון יהודים על אדמתם עם משק ועם נשק.

והנס השני - קיומה של יהדות ארצות הברית. חמישה מיליון ומעלה יהודים חופשיים, יהודים הנהנים מרווחה, הנהנים מחופש להשתמש בהונם למטרה יהודית עולמית ולהשתמש במשקלם המדיני לטובת אותה מטרה. על נכס זה עלינו לשמור. הוא דרוש לנו עוד עשרות שנים אפילו אם נשקיף על הדבר הזה אך ורק מבחינה מדינית. אבל חשבוננו ההיסטורי, עם כל מה שאנו מייחסים לתקומת המדינה, אינו מצטמצם במדינה. יש שאלה של קיום העם היהודי בעולם, והוויה זאת של חמישה מיליון יהודים על קהילותיהם העצומות - 2 מיליון ורבע בניו יורק רבתי, 400 אלף בשיקגו, עשרות אלפים בהמוני ערים אחרות על פני הארץ רבה. רק מי שעבר בארץ ההיא לאורכה ולרוחבה, מי שזכה לעמוד בפני ציבורים יהודים עצומים, מי שראה את זרימת הרגש היהודי, את נחשולי ההתלהבות היהודיים, מי שראה אותם מבלי דעת מה זה ומי זה, עמד נפעם ובמידה רבה מנוחם על השואה הנוראה שמצאה אותנו באירופה, ואז אפשר לומר ״לא אמות כי אחיה״.^[11] אפשר לומר כי לא נס ליחו של העם הזה, אפשר לומר ״נצח ישראל לא ישקר״. לא בכל המיליונים [בארה״ב] יש הכרה יהודית, אבל יש רצון להיות יהודי ומי יודע איזו אפשרות של יצירה יהודית, של הקרבה יהודית, המכונס היום בגבולות אותה מדינה, איזה שדה עצום זה לפעולה חינוכית, איזו קרקע דשנה בחלקים גדולים של השדה הזה, קרקע בתולה אבל קרקע דשנה לחינוך, להדרכה, לארגון, לגיוס הכוחות. ויהודים [אמריקנים] אלה, כשם שהארץ ההיא עדיין כה צעירה וכה תוססת, כה מלאה כוחות שאי-אפשר לשער אותם במובן של יצירה כלכלית, טכנולוגית, חקלאית, תרבותית, ספרותית, כך גם היהודים שם. יהדות זאת תוססת ומלאת כוחות. יש אחריות בעדם, יש לנו אחריות בעד עתיד העם יהודי.

למה אני מכוון בזה? אני אומר כך: כל אחד - [כל אמריקני לא יהודי] - ברצותו או לא ברצותו, מביט אליהם בשתי שפופרות: אחת קצרה - כיהודי אמריקה, והשנייה יותר ארוכה - כבני אותו עם שהקים את מדינת ישראל. וכל אחד יודע שליבם [של יהודי אמריקה] פועם עם מדינת ישראל, וכל אחד מהם יכול להללם על הישגי המדינה או לעשותם אחראים לעבירותיה. אם אנו רוצים או לא, אנו מוכרחים להעמיס על עצמנו את האחריות הזאת, את הדאגה הזאת.

כל מה שאנו עושים כאן יש לו הד שם, וזה עלול להשתקף במעמדם [של יהודי אמריקה] והם חרדים לגורלם, כשם שיום של ניצחון בארץ, יום של כיבוש, יום של הצלחה כלכלית, יום של הכרזה נכונה ומוצלחת, יום של חוק צודק שמתפרסם שם, מעלה את גאוותם ומעלה את כבודם בפני כולם, לרבות ממשלתם. כך אותו יום מר לפני שלושה ימים בירושלים, ההתקפה הפרועה על הפרלמנט, ניפוץ שמשות בהיכל העצמאות,^[12] הרי זה כאילו התמוטטות הדמוקרטיה, חוסר כוח של השלטון לעקור זאת מן השורש. עצם העובדה כי בתוך העם הזה ישנם כוחות טירוף ושיגעון כאלה, איך זה מוריד את הרוח, איך זה משפיל לעיני העולם הסובב. האפשר מאחריות זו להתפרק? האפשר לשכוח אותה?

נכון, כי עניין זה של תחושה יהודית אוניברסלית זה דבר מורכב, והסברתי שהקדשנו מעט זמן ומאמץ לכך, ואצלנו גדל היישוב וגדל הנוער ובאים קיבוצי עולים שחושיהם קהו לגמרי מלהרגיש דבר זה. זה התנקם בנו כמו שמתנקם כל דבר הקיים בחיים ואין האדם מכירו. עלינו, מבחינה זו, להתאים את הכרתנו להוויה זו.

אבל הגורל הטרגי רצה כך שישנה עוד יהדות, יהדות שנייה [בגודלה] בעולם, יהדות רוסיה. מה שהיתה יהדות זאת בשבילנו בעבר, מה שהיתה בתחילת שנות העלייה, ההתיישבות, ההגנה והכיבוש בארץ,^[13] - מה עוד היא יכולה להיות! אני מניח כי כל זה ברור. זו יהדות המונה קרוב לשני מיליון. אם נצרף אליה את שארית הפליטה של פולין, צ׳כיה, רומניה, ואת המעטים שנשארו בבולגריה, הרי זו יהדות של שניים ורבע-שניים וחצי מיליון, אם כי איננו יודעים בדיוק מהו מספר יהודי רוסיה כיום.

לא הרי יהדות ארצות הברית כהרי יהדות הגוש המזרחי. כל עולה יהודי מאמריקה, שמספרם [בישראל] כה מועט, מגביר את רצון העלייה שם אם הוא נקלט פה. כל עולה מפולין מנתק את הקשר. הוא לא עוזר לחידוש הקשרים. הוא מחסל את הקשרים. העלייה משם זהו חיסול הקשר. עלייה מהארצות הפתוחות זהו חידוש הקשר, הגברתו. בינינו ובינם [יהודי הגוש המזרחי] חוצצת חומה אטומה. אף על פי כן, יש לעם היהודי כולו עין אחת ואוזן אחת כלפי יהדות ברית המועצות. זוהי צירות ישראל [במוסקבה]. עובר גורל טרגי על היהדות הזאת. מי יודע מה צפוי לה. אינני יכול להאריך בזה מקוצר זמן, אבל לא רק מקוצר זמן. אני רוצה לקבוע את הנקודה הסופית של הניתוח המר והאכזרי שמוכרחים לעשותו.

יהודי רוסיה הם בני תערובת שלנו. הם עלולים לשלם מחיר יקר מאוד בעדנו.^[14] אני מניח כי ידוע כי ליבם פועם איתנו. אולי לא אצל כולם, אולי חלה אתרופיה [החלשות] של הרגש היהודי, אבל רבים רבים מהם, לאו דווקא זקנים או קשישים, חיים בהרגשה נפשית אחרת ויש שם חרדה [לעתיד]. בשום פנים איננו יכולים להקהות את חוש האחריות שלנו. להיפך, עלינו לחדד אותו וזהו גורם מסייג. יש הבדל, כמובן, בין כוחו של גורם מסייג [לגבי מדינות שונות]. עמדנו כבר בפני שאלה כזאת לגבי יהודים לא ממזרח אירופה אלא מארצות ערב, ואנו יודעים כי הכוח שאנו צוברים פה מעמיד אותם בפני סכנת חיים, והתנועה הציונית ביודעין הלכה בדרך זו, כי היא אמרה: ״מוטב שתיבנה מדינת ישראל וייהרס מעמדם של יהודים בארצות אחרות, מהדאגה לחייהם. כי אז, בלאו הכי, חייהם תלויים מנגד״. היה זה גם גורם מסייג תוך כדי עשייה, תוך כדי דיבור. תמיד שמרנו את לשוננו מניסוחים מסוימים, נמנענו מצעדים מסוימים, נמנענו מהכרזות מסוימות, נקטנו עמדות אחרות בגלל השיקול ההוא, אבל לא ויתרנו על העיקר - לבנות, להקים, להגיע לעצמאות, להתגונן, להילחם כשיהיה צורך, וראינו תוצאות. באחת נהרס מעמד היהודים בתימן, בבבל. הוא כמעט נהרס כליל בסוריה. עם עצמאות לוב הם [הלובים הריבונים] מצאו מיעוט מאותו ציבור יהודי שהיה שם. כך יהיה גם בארצות אחרות של צפון אפריקה במידה שהערבים באותו מקום יגיעו לעצמאותם. גם כאן אפשר על נקלה לומר - ואני יודע שישנם חברים חשובים במפלגתנו האומרים - כי מוטב לוותר על העזרה מאמריקה ובלבד לא להעמיד יהדות מסוימת בסכנה.

מה פירוש הדבר? פירוש הדבר לוותר על בניין הארץ, לוותר על קיבוץ גלויות ללא כל סיכוי להעלות יהודי אחד מברית המועצות רק לשמור על הקיים באיזו מידה-שהיא. זהו פתרון ציוני של הבעיה? זה איננו פתרון ציוני של הבעיה. זאת לא אומרת שאפשר לנהוג מתוך התעלמות גמורה. אגב אורחא, אני רוצה לומר כי אותם יהודים שחוששים מתגובת הגויים מצד זה או אחר, מפריזים תמיד. כאשר באה קריאה ראשונה [ממעצמות המערב], שאנו נכריז כי אנו בעד שיתוף מלא בפיקוד האזורי [המזרח-תיכוני], מיד באו קריאות מיהודי אמריקה [להיענות], ולאחר שקיבלנו עזרה מאמריקה שוב באו קריאות מפי יהודים מהקצה השני [אוהדי בריה״מ]. בעצרת הראשונה אבא אבן לא היה. בחלק הראשון [של העצרת] רגילים לראות אותו בכל מקום והנה ניגש מדינאי סובייטי חשוב ושאל אותי: ״אבן איננו?״ אמרתי לו: ״הוא עסוק. אני מחזיק אותו בוושינגטון. הוא נחוץ לי שם״. הוא אמר: ״הוא משיג עזרה בשביל המדינה״, אך הוסיף: ״אין דבר. נותנים - קחו״. גם מדינאי [סובייטי] אחר, אולי יותר גבוה, אמר לי דברים ברורים מאוד: ״אני מבין היטב כי אתם זקוקים לעזרת אמריקה, וזה לא יכול להיות אחרת. זה מחייב אתכם. אין כל שאלה בדבר״.^[15]

זה רקע מורכב מאוד, מסובך מאוד, המקיף אותנו מסביב ומתבלט בייחוד לנגד עינינו כאשר אנו עומדים בפני אותה שאלה שצפה על לשוננו בזמן האחרון, כאשר עניין ברית הגנה אזורית של המזרח התיכון הועמד לפנינו הלכה למעשה. הרי קודם כל צריך שיהיה ברור, כי אי-אפשר לפתור את הדבר על ידי משיכת כתף. אפשר, כמובן, להיכנס למגדל השן ולפילוסופיה עליונה לגבי השאלה אם תהיה מלחמה: ״זה לא נורא. אנשים ימותו? ייוולדו אחרים״. או אפשר להגיד כי לא תהיה מלחמה ולכן כל הדברים הם הבל. אבל לנהל מדיניות, לבנות משק, לצבור נשק מתוך משיכת כתף ומתוך בקשת מפלט בשקט אולימפי - זה אי-אפשר.

צריך לתת את הדעת על זה. פה צריך לראות את הדבר החמור ורק כך לגשת אליו. הדבר מסובך, מסובך מכמה בחינות. קשה מאוד לבוא בטענה לארצות שהצטרפו לברית האטלנטית. הן רואות את עצמן בסכנה. מי יכול לקחת על עצמו לומר להן, כי אין סכנה כזאת? הן נכנסו בברית זו בהתחייבות אלו כלפי אלו. מה פירוש התחייבויות אלו? כי אם מדינה אחת מהן נתקפת, כולן באות לעזרתה. כי אם איזו מדינה נתקפת כל אחת ואחת צריכה להיכנס למלחמה. יוגוסלביה, שאינה שייכת לברית האטלנטית, התחייבה התחייבות מרחיקת לכת, כי אם תהיה איזו תוקפנות־שהיא של הגוש הסובייטי באירופה, היא נכנסת למלחמה. אלו הן התחייבויות מרחיקות לכת, אבל הן הדדיות ואז באים לעזרה. רקע כזה של התחייבויות הדדיות לא קיים לגבי המזרח התיכון. יש להבין את הדבר הזה. ברור כי אם מערב אירופה תהיה בסכנה, מדינות המערב תגנה עליהן. אינני יודע אם ברור למעצמות המערב, על כל פנים, אף פעם לא אמרו זאת בדברים מפורשים, שאם המזרח התיכון יהיה בסכנה של פלישה [סובייטית], הם יגנו עליו. ייתכן שהכוחות שלהם יהיו מוגבלים ולא יספיקו להם לעמוד בכל מקום. הם רוצים להיות מוכנים לגבי אפשרות כזאת, אבל בהתחייבויות מרחיקות עוד לא יכולים להיכנס. זהו הרקע הכללי.

אולם ישנם דברים פנימיים. כאשר הם מדברים על המזרח התיכון, יש להם הערכה מסוימת על גורמים שונים - טורקיה, ארצות ערב וכל אחת מארצות ערב בפני עצמה, ישראל, וכל אחת עולם בפני עצמו. הם מראש ובכלל אינם מוכנים לוותר על איזשהו קשר לערבים, אפילו אם הם אינם מעריכים את הכושר הצבאי שלהם. אבל להפריע הם [הסובייטים] יכולים. לעמוד מנגד הם יכולים. להצטרף לאחרים בשעה מכרעת הם יכולים. זאת צריך למנוע. [מעצמות המערב] מנסים עד כמה שאפשר למנוע את הדבר. קודם כל, זה מוכרח לסייג אותם כלפינו במידה מסוימת, אולם העובדה שאנו קיימים מחייבת אותם מאוד. אותה מדיניות שהיתה בזמן ״הספר הלבן״ אי־אפשרית עכשיו יותר. מדיניות ״הספר הלבן״, [שגרסה] שאפשר להקריב כליל את עניין היהודים על מזבח ההתקשרות עם הערבים, דבר כזה בלתי־אפשרי כיום כי קיימת מדינה יהודית, כי אפשר גם אותה לדחוף לזרועות אחרות, כי היא יכולה להיות נקודת תורפה, כי אין לזלזל בכוחה, כי יש לה תמיכה רבה בעולם בכל ארץ וארץ בדעת הקהל ובקרב היהודים. גם עניין העזרה איננו פשוט כל כך. הלא אפשר להחניק אותה מחוסר עזרה, זה איננו כל כך פשוט וברור שזה יכול להפקיר אותה למהומות פנימיות, ומי יודע ידו של מי תהיה על העליונה במהומות. מי יודע מה יקרה בה ואיך ישפיע הדבר על כל האזור. גם בזה יש ביטוח יסוד וזאת עלינו לנצל, כמובן.

מדיניות של הקרבה גמורה של מדינת ישראל למען קשר עם הערבים לא באה בחשבון כלל, לא מפני אהבה לישראל כי אם מפני חשבון עצמאותה ועל יסוד המציאות של קיומה כגורם ממלכתי כביר במזרח התיכון. אבל להקריב את הקשר עם הערבים על מזבח הידידות עם ישראל גם זה עוד רחוק, ואז צריכים למצוא פה איזה שיווי משקל. אבל מבחינת כניסה לעסק הזה [של ברית הגנה אזורית] - נניח שאין לנו סייגים אחרים - עם מדינות שהן אויבות לנו ומכריזות עלינו מלחמה, מבחינתנו לא ייתכן. יתר על כן, התקשרות כזאת של קבע לא נחוצה לנו. מתחיל לפעול הגורם המסייג שדיברתי עליו. זה גם אומר שהמדינה תכריז על עצמה מראש כצד, דבר שאיננו רוצים בו. אנו עלולים לעמוד בפני ניסיון של פלישה וצריכים להתגונן בפניו ולחפש כוחות עזר. אבל איננו יכולים לדעת מראש באילו מסיבות תפרוץ מלחמה, מי יעוררה בפועל ממש, איזו סיטואציה עולמית תהיה אז, כך שמכל הבחינות התקשרות מראש לא כדאית לנו. עובדה היא, שעד היום לא התקשרו [איתנו], עד היום לא הוזמנו להיכנס, לא הוזמנו להיכנס מפני שאין עוד לאן להיכנס. ישנה רק תוכנית. העובדה שישנה תוכנית כזאת, העובדה שמדברים על הרכב הכוחות מסביב, מחייבת תשומת לב לאחריות רבה. אם בשעה זו אנו מוכרחים להיעזר, ואם דווקא משום שהעולם הגיע למצב שמדברים בו כל כך ברצינות על אפשרות של מלחמה עולמית, אנו מוכרחים להצטייד בכל מה שדרוש ואנו יכולים להשיג את הציוד הזה רק ממקורות מסוימים, אז ברור כי איננו יכולים להתייצב על דרכו [של פיקוד המזרח התיכון]. זאת לא אומרת שמוכרחים מיד להיצמד אליו כל כך.

כדי לשמור על נכס העצמאות הרוחנית, כדי לשמור על האפשרות לשאת באחריות ליהדות העולמית, וביחד עם זאת כדי לשמור על האווירה הידידותית, כדי לחזק את האמון, כדי לקבל את העזרה ולקבל את העזרה לא רק לשם בניין המדינה, כי אם מתוך הבאה בחשבון של אפשרות מלחמת עולם - אל תחשבו כי יש פה איזה סודות אין חקר. יש פה שיקול דעת ברור, לא פשוט. אני מודה ומתוודה: מורכב. אבל נדמה לי שברור כיצד עלינו להתמצא בין שתי הקצוות. באיזה קו נלך באמצע זוהי כבר שאלה של מסיבות, של שיקול, ומוקדם ומיותר להיכנס סתם בפרטי ניחושים. ודאי יכולים הדברים לבוא עד כדי משבר. יכולה באמת לפרוץ מלחמת עולם. יכולה להיות פלישה למזרח התיכון, או התקפות על ידי אותם הכוחות שמסיבות ידועות אנו יכולים לראות אותם כמגינים עלינו. כל זה יכול לבוא ולחייב להכרעות גורליות, נוקבות, מרחיקות לכת, אבל במידה שאין צורך בהכרעות אלה קודם זמנן, למה נעמיד אותן לפנינו על סדר יומנו? למה נכלה את כוחנו לריק בניחושים של סרק? יש להביא בחשבון את כל האפשרויות הללו, אבל רק במידה שהן דרושות לא רק בשביל הכרעות חורצות, כי אם בשביל הכרעות ביניים הדרושות לנו עכשיו, ולבקש עזרה. יחד עם זה, לא להתקומם יותר מדי, לא לנעול דלתות לכל מיני תמורות שיכולות לבוא אם מבחינת העלייה, אבל לא רק מבחינה זו.

החברים ודאי שמו לב שאני לגבי הקשר הבלתי מוחשי, הבלתי נתפס לכאורה, אבל קיים בלבבות ובמחשבות בינינו ובין יהדות המזרח [אירופי] לא שמתי דגש על העלייה, כי פה לא רק שאלה של האונייה ״טרנסילבניה״ שתבוא כל שבוע ותביא עולים [מרומניה]. כי היא באה מתוך גורמים שמניתי אותם.^[16] לא זו שאלה מכרעת. יש שאלה של קיום היהודים ובאיזו מידה אנו אחראים לגביהם, באיזו מידה אנו יכולים להשפיע בכיוון זה או אחר, או באחוז אחד מאלף על גורלם. הקו המנחה משוזר משני חוטים: קיומו של העם היהודי, קיומה וביצורה של מדינת ישראל.

קיומה של מדינת ישראל היא הוויה בפני עצמה, וכאן קשורה עמדתנו בבעיית השילומים. אני סבור שאם היה עניין אחד, שבו פרשנו את דגל עצמאותנו הרוחנית לכל רוחבו והרימונו אותו לכל גובהו, זה היה יחסינו עם גרמניה, ואמרנו שני דברים: אנו לא נירתע מכל הטרדה, מכל הכבדה ומכל גורם אי-נוחות ומצוקה למדינות המערב, שלכאורה אנו כל כך תלויים בהן, בידידותן ובעזרתן. לא נירתע מכל אלה כדי לעשות את חשבונותינו ההיסטוריים עם גרמניה. זה איננו חשבון של נקם. נקם זהו בכלל יצר אישי. זה אינו יכול להיות יצר של עם. עם יוצא למלחמה ומכריע את אויבו, ואם לא, אין עם יוצא למלחמה כדי לנקום. נקם בעניין זה בלתי אפשרי. מגוחך לדבר על נקם. השתוממתי על מורה זקן וותיק, שעל במת הכנסת דיבר על כך שהוא אמר לתלמידים שיבוא יום וקבוצת צנחנים ישראלים תרד על ברלין ותחריב אותה. בושתי לעצמי על דברי הבל כאלה, במה הוא אומר לפרנס מוחות חמומים שבישראל.^[17]

התשובה היהודית ההיסטורית להיטלר היתה תקומת מדינת ישראל. תשובת העם היהודי לעם הגרמני כיום היא הופעת מדינת ישראל כמדינה עצמאית חיה וגדלה, היושבת במשפחת העמים. הגרמנים עומדים בפרוזדור ומתדפקים על השער, ואנו בפנים נעשה הכל להפריע להם להיכנס. יכול להיות שלא נצליח והם ייכנסו על אף הפרעתנו, אך לא בלי הפרעתנו. אבל ישנו חשבון אחר. ישנו חשבון העולם עם גרמניה. יש שאלת התפקיד ההיסטורי שמילאה גרמניה בתולדות הזמן החדש, וישנה עובדה מסקנית שהעם הגרמני היה שותף להשתוללות הכוחות ההרסניים בתוכו שהשתלטו על גרמניה כולה, ובמלחמת העולם האחרונה על העולם כולו. יש בעיית המיליטריזם הפרוסי. יש בעיית הגזענות, בעיית הנאציזם, הפשיזם הגרמני. יש בעיה של השתעבדות ההון הגרמני עם אוצרות הייצור העצומים הגלומים בו לכוחות הרס אלה, להשתלטות עליהם לשם הטלת מרות העם הגרמני על העולם. את אלה אנו למדנו. למדנו על בשרנו יותר אולי מעם אחר. את הסכנות והאימים האלה אנו ראינו.

אי־אפשר לקוות למצוא אוזניים קשובות בעולם להטפה של נקמה, לסילוק חשבון בעד העבר גם אם העתיד הוא אחר, גם אם ברור שאומנם נעשה פשע בעבר אך היום הוא כזה שלא ישנה פשע כזה. אי־אפשר למצוא אוזניים קשובות.

השאלה היא באמת אם העתיד הוא אחר, אם הוא מובטח בפני התחדשות האימה והשואה הזאת. אנו מוכיחים שהוא איננו מובטח. אנו מוכנים שהאחרים יוכיחו לנו את טעותנו, אך הם לא הוכיחו לנו. זה מכביד, זה מציק ולא נעים. גרמניה דרושה עכשיו לשליחות מסוימת [של ביצור הגוש המערבי ב״מלחמה הקרה״] ו[ראשי מעצמות המערב] משתדלים להכשיר אותה, למרק אותה למראית עין מכל חטאיה ולהכניסה לתוך המעגל עד כמה שאפשר יותר מהר. עושים זאת בלב כבד מאוד, מתוך גישה של תפיסת הרע במיעוטו ותוך חריקת שיניים, אולם מעוניינים להשקיט את המצפון המכרסם ומכבידים על השקטה זו. חמש פעמים דיברנו בעצרת האחרונה באוזני שישים אומות על נושא זה, וגם באוזני גרמניה ללא טשטוש וללא רתיעה מתוך מיצוי הדין ומתוך ריכוז הדין בנקודת הדאגה לעתיד העולם.^[18]

הבעיה השנייה היא אם יש למחול או לא, ואני אומר שקודם כל אין למחול על מה שנגזל. אילו היו האנשים חיים ונמצאים עדיין בצינוק, האם היינו מוחלים וחדלים לדרוש את שחרורם? הם מתו, וישנה גם שאלה של קברות במקומות אחדים ושל ערימות אפר. ישנה גם שאלה של הרכוש הגזול. משום שאי־אפשר לשחרר אנשים שאינם בחיים עלינו לשחרר את הרכוש הגזול. אילו היהודי היה חי הוא היה ודאי בא אלינו עם רכושו כפי שבאו רבים לארץ לפני המלחמה. ישנם יהודים חיים אשר רכושם הלך לאיבוד ואנו מקבלים אותם ללא רכושם היות וזה נגזל. ישנו גם רכוש שנשאר ובעליו כבר איננו בחיים משום שהוא נרצח. האם ניתן להם [לגרמנים] את הרכוש הזה? זהו גם חלק מהונו של העם היהודי, ואני שואל מדוע עלינו לוותר עליו, מתי היתה מדינה בעולם אשר ויתרה על מה שמגיע לה? מרגע שעשתה זאת, שוויתרה, היא חדלה להיות מדינה, ויש לפעמים ומדינה עושה ז׳סטה של ויתור ומוחקת איזה־שהוא חוק - משמע שכדאי לה הדבר, משמע שהיא מקבלת תמורה אחרת. אבל על יסוד מה נוותר אנחנו? כך מן הסתם? אם פרט איננו מוותר על כך, על אחת כמה וכמה שאין מדינה יכולה לעשות זאת.

אתאר בפניכם את התמונה דרגה דרגה, והעירו לי אתם כאשר אעבור את קו המוסר, אותו קו אשר עד אשר אני מגיע אליו הכל מוסרי, וכאשר אני עובר עליו חדל מלהיות מוסרי.

נניח כי ישנו יהודי החי בברלין, בפרנקפורט, בשטוטגרט או במקום אחר בגרמניה, והיה לו שם בית אשר נגזל ממנו. אותו יהודי עזב את גרמניה, וחייב היה בשעתו לשלם על כך מס. הוא נשאר בחיים וכיום הוא חי במדינת ישראל. האם מישהו היה אומר לו לוותר על רכושו? יחשוב כל אחד מכם שהבית הוא שלו, משפחתו בנתה אותו והוא נולד בו והוא פרי עמל ישר של משפחתו אשר הגזלנים לקחו אותו ממנו. איך הוא יוכל לוותר על הבית הזה אם יש לו אפשרות לקבל אותו? כעת עומדת השאלה כיצד יוכל אותו יהודי בישראל לקבל את רכושו שם. האם הוא יכתוב מכתב לאיזה מדינה אחרת, לא לגרמניה, שישלחו לו את הבית דרך שוויצריה או פורטוגל? הוא יודע היטב, שאם הוא לא ייסע למקום עצמו הוא לא יקבל כלום, אפילו אם ישנו חוק. עליו לנסוע לגרמניה גופא, כי הבית נמצא שם. בהגיעו לגרמניה עליו לבוא בדברים עם השלטון הגרמני. כאשר הוא מקבל את הבית אין הוא יכול לפרקו ולהעבירו לישראל. הוא מוכרח למכור אותו ולקבל תמורתו מרקים גרמניים. למרקים אלה אין בישראל כל ערך, וכדי להופכם שוב לנכס הוא נאלץ להשקיע אותם במשהו אחר. אם הוא במקרה חבר קיבוץ, ויודע שלקיבוץ נחוץ טרקטור, הריהו קונה טרקטור ומביא אותו לכאן. צאו לקיבוצים אם של מפא״י, מפ״ם, ״העובד הציוני״ או ״הפועל המזרחי״, וראו טרקטורים כאלה. אני ראיתי אותם. כתוב עליהם ״שטוטגרט 1949״.

אבל שערו בנפשכם, שאותו יהודי מת. בנו עלה לארץ כילד והאב נשמד באירופה. אין כל סיבה שהבן יוותר על הרכוש בשעה שהוא יכול לקבלו, ושוב מתחיל אותו תהליך. הוא יכול לקבל את רכושו רק בכוח קיום החוק. האם חוק זה הוא פרי התעוררות המצפון הגרמני? לא. לא היתה זו יוזמת העם הגרמני ולא של עם היושב על אי מרוחק, כי אם יוזמת היהודים, יוזמת הארגונים היהודים הלאומיים ובראש וראשונה הסוכנות היהודית, ואלה פנו לשלטונות הגרמנים כאשר התברר שישנו איזה עיכוב, ובמקום זה או אחר החוק אינו מתאים, אינו מוגשם או אינו מוגשם במידה מספקת. במקרה כזה פנו הארגונים היהודים לשלטונות הגרמניים ונשאו ונתנו איתם.

אולם נניח שנשאר בית או רכוש אחר בר־זיהוי, אשר מוכח שהוא רכושם של יהודים וברור שבעליו מתו וכן גם בניו, כך שאין יורשים. כאן אומרים הארגונים היהודיים כי אנו לא נוותר. ישנו חוק המבטיח שגם רכוש כזה, שהוא ללא יורשים, יהפך נחלת מוסדות יהודיים. כאשר המוסדות האלה מקבלים את שוויו של הרכוש, הרי כאותו יהודי שעליו דיברתי קודם הם קונים צינורות או בתים מוכנים, ומביאים אותם לישראל. הם אומרים כי זהו רכוש יהודי, חלק מן ההון היהודי, ואין כל סיבה שלא להשקיע זאת בארץ לשיקום קורבנות היטלר, ולא רק לקורבנות היטלר אנו בונים את מדינת ישראל על חורבות ההיטלריזם. אנו בונים אותה כמצודה בפני היטלריזם חדש.

אולם נניח כי ישנו רכוש שאינו בר-זיהוי. נניח כי ישנו נזק שכלל איננו נמדד ברכוש. ישנו הרס של חיים יהודיים. אינני מתכוון לאותו יהודי שנהרג על ידי היטלר, אולם ישנו הרס בעצם העובדה של נישול וגירוש ונגרמו על ידי כך הפסדים. אין כל סיבה למחול על הוצאות שהוציא העם היהודי כדי לשקם 500 אלף יהודים פליטי היטלר. מה שנהרס איננו רכוש בר-זיהוי, אך הוא נתון להערכה על ידי המדינה, מדינה הקיימת ועומדת הדורשת את המגיע לה, ואשר כל זמן שלא יסולק לא ייסגר חשבון זה. ישנו עניין בסגירת החשבון ובתשלום בעד רכוש ובעד הנזקים החומריים דווקא מתוך ידיעה שלעולם אי-אפשר לשלם בעד אובדן חיים. על פי איזה היגיון ומדוע יהיה זה מוסרי, שהמדינה תמחול על זה?

ישנם כאלה האומרים כי על ידי כך לוחצים יד של רוצח. אלה מדברים במושגים שאינם קיימים ביחסי מדינות. יש בפני עם זה ברירה אחת: האם הוא רוצה להישאר במדינתו עם גלותי, או שהוא רוצה להיות ממלכתי? שני הדברים יחד בלתי-אפשריים. אלה אשר טענו בכל הוויכוח הזה נגד מגע ישיר [במשא ומתן על השילומים] הביאו טענות בדיוק כפי שיכלו להביאן אילמלא היתה קיימת מדינת ישראל. הקשבתי רב קשב שלושה ימים לוויכוח שהתנהל בכנסת ושמעתי [נציגים] מכל מפלגות האופוזיציה המתנגדות למגע ישיר. מפי אף אחד לא שמעתי נימוק שיהיה בן התקופה, פרי הווייתה של מדינת ישראל. היה זמן כשהיינו עם מפוזר ומפורד, חיינו על בלימה, נטולי כל שלטון על כיברת ארץ, עם מחוסר כל אחריות לנכסים של ממש, מחוסר כל יכולת של בניין חוויה לאומית, אך יכולנו להחזיק מעט בתחום הרוח, בתפילה ובמחאה ולא יותר. אולם כעת אנו עם השליט על אדמתו, בעל טריטוריה, יש לנו אוניות המהלכות על פני ימים, ובימים אין גבולות. יש לנו מטוסים הטסים באוויר ועלול לקרות אסון שאווירון ״אל על״ ייאלץ לנחות נחיתת אונס על אדמת גרמניה. הוא ודאי לא יתאבד, כי אם ירד ויבקש עזרה מן השלטון הגרמני. עלולה להיות סערה בים הצפוני, אשר תפגע באחת מן האוניות הישראליות הנמצאות שם, כך שהיא תאלץ לחפש לה מקלט בנמל גרמני ולבקש עזרה. היא ודאי לא תתאבד, אם כי יכולה היתה לעשות זאת. אני זוכר שחייל פולני, חייל ביחידה בריטית [בשנות מל״ע-2] שכב כאן בבית חולים, ואפילו בגסיסתו סירב לקבל זריקה מיהודי. מדינה איננה יכולה כך להתקיים. אנו חיים על פניו של כדור הארץ וגם אם נחרים אלף פעם את גרמניה לא נוכל לשחוק אותה מעל פני כדור הארץ. מדינה יכולה ללחום נגד גרמניה אם היא רואה שיש לה סיכויים לנצח. להתאבד אסור לה. היא תפתור את הבעיה כפי שפותרים אותה באמצעים בינלאומיים, אשר גם מלחמה כלולה בהם. בינתיים היא לא תהיה חסידה שוטה, כי אם תדאג לקיומה. קודם כל היא תדאג לחיזוקה הנוכחי ולמילוי משימותיה.

בכל אפשרות שישנה, כאשר היא תשב ותערוך לה חשבון מדויק על גבי נייר, ותסדר בטור אחד חשבון מצומצם ביותר של הדרוש לה באופן הכרחי לחמש או שש השנים הבאות, ואילו בטור השני תרשום מה היא עתידה לקבל אם מן היצוא של הארץ, אם מעזרת יהדות העולם, אם מעזרת ממשלות, מילוות, תרומות או מתנות, ואם היא תגיע לגרעון, ותדע שגרעון זה בנפשה, והיא תיזכר שיש לה רכוש, רכוש עמה, עצם מעצמה ובשר מבשרה, ואם יש סיכויים להשיג רכוש זה או חלק ממנו, אז תלך המדינה הזאת אפילו לשטן בעצמו ותתבע את הרכוש הזה. ברגע שהיא תוותר עליו היא תחדל להיות מדינה.

כך ולא אחרת יש להציג את בעיית השילומים. חברינו במפ״ם מתחילים להסביר כדרכם בקודש - כאותם הבחורים ברוסיה, אשר לפי האימרה העממית הרוסית ״הם יודעים להתחיל בריקוד רק אם הם מתחילים אותו מהתנור״, כלומר רק לאחר שהיו מתחממים באישו של תנור מודלק בחדר היו יוצאים במחול - כך גם חברי מפ״ם אינם יכולים לגשת לשום בעיה אלא מנקודת הראות של המלחמה נגד רוסיה וסכנתה לברית המועצות. נניח כי ישנה סכנה לברית המועצות, שמגייסים [במערב] את גרמניה למלחמה נגדה. לפי תפישתם של חברים אלה נמתח קו ישר מכאן למלחמת עולם: אם מדינת ישראל מבקשת שילומים מגרמניה, הרי מחרתיים פורצת מלחמת עולם שלישית שבה תנצח בוודאי גרמניה, אשר תשמיד שוב את היהודים - והנה החשבון הפשוט.

אנו אומרים להם כי לא עלה על דעת איש, פרט לממשלת ישראל, לעורר את שאלת היהודים. לשום ארגון יהודי לא היה האומץ לעורר את זה. בעיני מדינות ערב הוא [רעיון השילומים] היה כצנינים, קודם כל בעיני ארצות הברית וגם בעיני אנגליה, והם חיפשו כל מיני תירוצים וטענות כדי להיחלץ מטענותינו. לבסוף הם אמרו לנו בגילוי לב, שהם לא ידרשו זאת. אם אנו רוצים בכך, עלינו לפעול בעצמנו בכיוון זה. את זאת מפרשים חברי מפ״ם ש״לוחצים עלינו להיכנס למשא ומתן עם ממשלת בון״.^[19] גרמניה עומדת בין כך ובין כך להיכנס למעגל הזה, ובין כך וכך זה מחייב אותה להקציב סכום עצום לזיון. יש האומרים אצלנו כאילו איחרנו [בהגשת תביעת השילומים],^[20] אך אם ישנה סכנה ממשית לאחר, זה יהיה אם תביעתנו לגרמניה תבוא לאחר שהיא תחויב בסכום גדול מאוד לצורכי זיון. יש סכנה בזאת. בין כך ובין כך עשויה תביעת השילומים רק להפריע לזיונה של גרמניה, ואינה עשויה בשום פנים ואופן לסייע לכך. אותה מידה של הכשר, אשר אנו ניתן על ידי משא ומתן עם גרמניה, כמוה כאין לעומת ההכשר שהיא כבר קיבלה. הלא אדנאואר כבר התייצב לפני המלך הבריטי. לפני מי עוד הוא צריך להתייצב? לא היה חסר לו אלא ההכשר של מדינת ישראל כדי להיכנס לארמון בקינגהם?

כפי שאמרתי, ההכשר שלנו כמוהו כאין לעומת הגורמים העולמיים הדוחפים עכשיו את מעצמות המערב להכניס את גרמניה לפני ולפנים של מועצותיהם. אולם אם כבר מעוררים שאלת מלחמת עולם, ומציגים את שאלת השילומים על רקע זה של התכוננות למלחמת עולם, הרי אם כי ברור שזו אינה סיבה לדרישת השילומים, גלוי לכולנו שנוכח סכנת מלחמת עולם, ומבחינת ביצור כוחנו לקראת סכנותיה, יש הבדל עצום ואולי מכריע אם נתכונן לכך ללא קבלת שילומים, או שנתכונן לכך עם קבלתם, בלי כל המכונות וחומרי הגלם שנרכוש על ידי כך - או אתם.

יש כאלה הטוענים שיומו אותנו.^[21] לפני שהוכרזה המדינה צילצל אלי משה סנה מפריס לניו יורק, כדי להזהיר אותי, שאמריקה לא תצביע בעד מדינה יהודית.^[22] אולם, מה לעשות? אם כי לא רציתי לגרום לו אכזבה, כי היינו אז בידידות, בכל זאת הצביעה אמריקה בעד מדינת ישראל, אם כי הדבר היה בלתי הגיוני ביותר ועומד בסתירה גמורה למחשבתו הצלולה של דר׳ סנה. אם כן, מניין לנו שדווקא עכשיו ירמו אותנו? ובאיזה מידה ירמו אותנו אם זה יהיה באחוזים קטנים? אולי כדאי להביא את זאת בחשבון, אך אינני רוצה להניח למפרע שירמו. הדבר נעשה כמעט ללא עזרה מערבית. אני אומר ״כמעט״ משום שאני מוציא מישהו [גרמניה המערבית] מכלל זה. מתוך חשבון ישר בינינו לבינם, בתוקף קיומנו כמדינה, עובדת קיומנו כמדינה לוחצת על גרמניה ומכריחה אותה למסור הצהרה שהיא מוכנה לשילומים ולמשא ומתן על תביעותינו כבסיס. האם עובדת קיום המדינה צריכה לשחרר אותנו מלחץ על גרמניה? סילוף כזה של היגיון, הפיכה כזו של יוצרות קשה לתאר. להיפך, אנו חייבים להיות נמרצים ותקיפים כפי שהיתה עמדתנו בשעת הוויכוח בכנסת.^[23] זמן רב לא הייתי כל כך גאה במפלגת פועלי ארץ-ישראל באותה מידה שהייתי גאה עליה בוויכוח זה. היתה למפלגה עמדה אמיצה מאוד, מזהירה ותקיפה וציונית במאה אחוזים. לא היתה מלבדה כל הופעה ציונית אחרת. היתה הופעה, גם אם היתה אולי כנה, אך יהודית גלותית מובהקת,^[24] ואילו בשאר ההופעות היו מצד האופוזיציה כל מיני סילופים, סילוף יבסקי,^[25] סילוף קומוניסטי כללי,^[26] סילוף בעל-ביתי נטול כל חזון,^[27] כל אחריות קיבוצית, עמדה אנטי מוסרית מובהקת, וכל זה על מנת להשיג עוד מספר קולות בוחרים. לעומת אלה היתה עמדה חדורת תבונה מצד חברי סיעתנו, אשר קראו לדרך לגמרי לא קלה, אך דרך בונה, דרך יוצרת, דרך המביטה אל העתיד. את זה צריך עכשיו להעביר לרחבי הציבור ולנטוע בו אומץ וביטחון בנכונות דרכה של המפלגה.