1 | ועדה מדינית, מפא״י^[1]                                                                             3.1.1952

מקסימום עזרה - מינימום התחייבות

סעיף א: שאלות מדיניות

היו״ר מ. ארגוב: על סדר היום שאלות מדיניות. הכוונה היא שנשמע לא רק סקירה, אלא שנשמע גם ויכוח. רשות הדיבור למשה שרת.

מ. שרת: אין לי כל כוונה שיהיה ויכוח ואינני מזדהה עם היו״ר בעניין זה. אני מבין כי לאחר שהחברים ישמעו סקירה על המצב, תוכלנה להישאל שאלות ואשתדל לענות עליהן. אם אחר כך יתברר שישנם דברים שחברים חולקים עליהם, יכול להיות ויכוח, אבל הוא איננו מוכרח להיות.

לפני כמה חודשים - זה היה עוד לפני הבחירות^[2] - החל אצלנו בירור בשאלות מדיניות חוץ בוועדה המדינית של המפלגה.^[3] היתה פתיחה שלי והחל ויכוח שלא נגמר. אני מצטער כל הזמן על אי-סיומו של אותו ויכוח, שנתגלעו בו חילוקי דעות שבמידה רבה הפתיעו אותי. אני גם אמרתי, כי הדברים נמצאים בזרימתם, אינם קופאים על שמריהם. ציינתי באיזה כוונים זורמת ההתפתחות, ונדמה לי שהיה ברור מדברי כי העניינים אינם מוכרחים לעמוד דווקא באותה נקודה שניסיתי לצלמם באותה הרצאה, אלא הם ילכו באותו כיוון קדימה.

ציינתי כי ישנם שני כיווני התפתחות ראשיים המביאים לידי הגברת הזיקה שלנו למעצמות המערב. שני כיוונים אלה, אמרתי: אל״ף, עולמי, בי״ת, ישראלי מיוחד. העולמי הוא החרפת המשבר העולמי והקושי הנובע מזה להחזיק מעמד בשטח הביניים ההולך וצר,^[4] אשר הניסיון להחזיק מעמד בו נעשה יותר ויותר קשה, גם מסוכן. הכיוון השני שציינתי הוא עוצמת התהליך של כינוס הפזורים ובניין הארץ, והזיקה ההולכת וגוברת שתהליך זה יוצר בשביל מדינת ישראל לעזרת חוץ - וגם העובדה כי עזרת חוץ מקורותיה מצומצמים רק בתחום ״העולם הפתוח״. אולם נגעתי ברקע רחב יותר של השאלות, ונדמה לי, שיש להכניס במעגל הבירור עוד שתי סוגיות.

סוגיה אל״ף - הריב האידיאולוגי המתנהל ברחבי תבל, האוכל גם בנו, המלחמה על נפש הנוער, על נפש העם, אשר בה בעצם, לא תיתכן ניטרליות, לא תיתכן אי-הזדהות. פה יש ריב חד ונוקב.

תהיתי גם על עתידו של העם היהודי, מבחינה זו מבחינת חופש הקשר בין חלקיו וחופש ביטויו, התארגנותו ועזרתו לעניין המדינה, שגם הם גילויים מיוחדים ל״עולם הפתוח״ שאינם בנמצא ב״עולם הסגור״. אולם בראש וראשונה עמדתי על כיווני ההתפתחות, וציינתי בראשונה כיוון עולמי של התחדדות הריב וכיוון ישראלי של התגברות הזיקה שלנו לעזרת חוץ.

אני רוצה, קודם כל, לקבוע כי שני כיוונים אלה התמידו, לא נעצרו מאז. זיקתנו לעזרת ארצות הברית נעשתה עניין של חיים ומוות בשביל מדינת ישראל ובשביל אוכלוסיית מדינת ישראל במלוא מובן המילים האלה. הסיכוי להשיג את העזרה הזאת הן מהציבור היהודי והן ממשלת ארצות הברית עצמה נעשו יותר ויותר תלויים ברושם, לא אומר בניסוחי מדיניותינו הבינלאומית, אבל ברושם שעמדתנו הבינלאומית עושה בתוך ארצות הברית הן בתוך הציבור היהודי והן לגבי פקידי השלטון והממשלה עצמה.

במשך הזמן צפו כמה בעיות מסוימות. אנו, נוסף למגבית, המילווה העממי [מפעל ״הבונדס״] והמילווה הממשלתי על ידי הבנק ליצוא ויבוא, פלשנו לתחום חדש של עזרה שהוא עזרה ישירה מאוצר ארצות הברית. קיבלנו הענקה ראשונה בסך 65 מיליון דולר, ואנו נושאים את נפשנו להענקה גדולה יותר בשנת התקציב הבאה. ביקשנו 124 מיליון דולר. אנו סבורים כי יש סיכויים, פחות או יותר ממשיים, לקבל כ־100 מיליון דולר, אבל ייתכן שנקבל פחות. רק 80 מיליון דולר. ברצוני לומר כי אשתקד ביקשנו 150 מיליון דולר והיו אנשים בתוך תוכנו, שראו כחלום שווא בכלל איזו הענקה־שהיא ולא האמינו, כפרו בזה כפירה מוחלטת ואמרו כי זה לא יקום ולא יהיה. האופטימיסטים שבתוכנו קיוו ל־50 מיליון דולר, קיבלנו 65 מיליון דולר. יכולנו להגיע ל־70, 75, יכולנו לרדת גם ל־40, 35. ההצעה הראשונה של ממשלת ארצות הברית היתה 25 מיליון דולר, וגם הצעה זו באה רק לאחר שגייסנו תנועה ציבורית בתוך בית הנבחרים [הקונגרס] האמריקני בתוך שני הבתים. כך שישנן פה תנודות חריפות מאוד והן עלולות עוד להיות, אבל התייצבנו על בסיס זה וכבר לא נסור ממנו. צריך שיהיה ברור באיזו אווירה מתנהלת פעולה זו.

פעולה זו מתנהלת בתוך ארצות הברית הנתונה בשני מיני קדחת. קדחת אחת, נפשית, של שינאה לקומוניזם, הפחד מהקומוניזם, ההסתכלות בכל אחד, בכל ציבור וציבור, בכל ארץ וארץ, בכל חוג וחוג, קודם כל מבחינת ״הלנו אתה אם לצרינו?״^[5] האם בעניין זה אתה כשורה או אינך כשורה? קדחת שנייה, אפשר לומר, גשמית. זוהי ההזדיינות והכוננות המעשית למלחמה. השתלטות השלטון על המשק, מבחינה זו קודם כל על מקורות החומר הגולמי, גם על עוצמת הייצור וכיוונו קודם כל למטרת זיון.

אני קובע את כל העובדות הללו כנתונות, כמו שנתונות הפלנטות בגודלן ובמסלולן בעולם, כמו שנתונים החולות והטרשים של אדמתנו. כל זה היה רצוי שיהיה אחרת, אבל אני קובע את כל זה כנתון. אפשר במאמרים בעיתונים לקבול ולהתרעם, אבל מאמרים אלה אינם יכולים להוות קו מנחה בשביל מדיניות מעשית ומתמדת, שמטרתה לא רק להסדיר ולהצדיק כי אם מטרתה להשיג איזה דבר. היא [המדיניות המעשית] חייבת לקבל עובדות אלה כעובדות יסוד שלא תחול בהן תמורה בעתיד הקרוב, ולפי זה עליה לכוון את דרכה. דרושה לנו פלדה, ואת הפלדה אנו יכולים להשיג רק בארצות הברית או בשוק יותר רחב שארצות הברית חולשת עליו.

מבחינה מדינית הרי אנו צריכים אז להשיג את הפלדה מארצות הברית, אבל כאשר אלה שקובעים למה היא תשמש מכוונים אותה קודם כל לזיון לשם מערכה מסוימת. הוא הדין כשרוצים להשיג גופרית וחומרים אחרים. אני מביא רק שניים אלה לדוגמה. מבחינה זו העניינים לא התרככו אלא התחדדו יותר ויותר. כאשר הופענו בעניין ההענקה, אומנם אנו ביססנו אותה והצדקנו אותה אך ורק, או כמעט אך ורק, בצורכי קיבוץ גלויות ובניין הארץ. זו היתה גישתם של המבקשים, אבל לא כן היתה גישתם של הנותנים. הנותנים בנו על בקשה זו, קודם כל או כמעט אך ורק מבחינה אחת - מדינה זו לנו או לצרינו?

כל גורם^[6] נבדק, ראשית כל, אם הוא כשורה מבחינה אידיאולוגית, ושנית, אם הוא כשר מן הבחינה המעשית. כלומר, האם במקרה שתקרה מלחמה הוא יהיה איתנו או נגדנו. גם אם הוא איננו איתנו ואיננו נגדנו, הרי שהוא יורד מדרגת הזכאות לעזרה לשפל המדרגה, אשר עלולה להיות גם למטה מאפס, ואשר אם עומדות על הפרק תביעות עזרה ממדינות המוכנות ומכריזות שהן מוכנות להילחם, הרי אם יש מדינה אשר ברור מראש שהיא לא תילחם, אין היא מוכנה לעמוד בשום התחרות עם בקשותיהן של אותן המדינות המציעות תמורת עזרת ארצות הברית את עזרתךהן. גישת הנותן היתה, אם כן, אחרת מגישת המקבלים. הם טענו אך ורק לפי זה ולפיכך היתה התפתחות המדיניות שלנו כלפי ארצות הברית מוכרחה להיכנס לתוך משעול צר בין שני קצוות. הקצה האחד הוא הימנעות מפורשת מכל התחייבות. הקצה השני הוא התחייבויות יותר מדי מפורשות. לפי זה הייתי מנסח את הקו אשר הלכנו בו, ולפי דעתי אנו מוכרחים ללכת בו גם להבא, בנוסחה פשוטה למדי: מאמץ להשיג מקסימום של עזרה מתוך מינימום של התחייבות.

עד עכשיו הצלחנו להימנע מהתחייבויות פומביות, וגם אם לא מהתחייבויות פומביות הרי על כל פנים מהתחייבויות מפורשות מדי. נמנענו עד כה אפילו בשיחות פנימיות שבפנימיות מהתחייבות להילחם בצד ארצות הברית, אחת היא באילו נסיבות היא תקרה, או באיזו סביבה. גם לא נדרשנו למסור התחייבות כזו. בעצם, לא התחייבנו שום התחייבות רישמית והחלטית למלחמה בכל פינה של המזרח התיכון אם המזרח התיכון יעורב במלחמה.

נכון, כי נשמעו מצידנו הצהרות גם בפומבי - ואין בנידון זה כל הבדל בין הצהרותינו בפומבי לבין הצהרותינו בשיחות פנימיות - שאם נותקף ואם העצמאות שלנו והדמוקרטיה שלנו יהיו בסכנה, אנו נילחם. אולם כל מערכת הקשרים וההתקשרויות שלנו, וכל פעולת ההסברה שלנו היתה מכוונת למטרה אחת: ליצור סביבנו מערכת יחסים עם ארצות הברית באווירה של ידידות ולנטוע אמון על ידי סגנון הופעתנו ואופן דיבורינו בקרב ציבור ארצות הברית, כי במקרה של משבר עולמי אנו איתם. בלי הצלחת המאמץ הזה של נטיעת אמון מסוג זה בקרב ציבור ארצות הברית לא היתה אפשרית כל הצלחה־שהיא במאמץ שבא בעקבותיו - מאמץ השגת העזרה. שני הדברים האלה אחוזים זה בזה כפתילה בשלהבת.

אני רוצה להרוס אשליה אחת, אשר חוגים אחדים בארץ מנסים להיאחז בה, שאפשר מבחינה זו להבחין בין עזרת הציבור היהודי בארצות הברית לנו לבין עזרת ממשלת ארצות הברית. אם נעשה חשבון מציאותי נוקב, ובכמה חלקים של השטח הוא איננו מוכרח להיות כה נוקב, הוא פשוט ואלמנטרי. ניווכח שאין אבחנה כזו קיימת למעשה וזאת משתי בחינות. נתחיל מן ״המגבית״.

יש כאן שתי בחינות: בחינת העמדה המדינית של הציבור היהודי באמריקה, ובחינת האפשרות המעשית הניתנת לו לתרום על ידי ממשלת ארצות הברית. אינני מדבר על כך, שממשלת ארצות הברית יכולה גם לאסור הוצאת דולרים. היא לא עשתה זאת עד כה, כי אין זו אחת הארצות שהנהיגו הסגר על הוצאת מטבע מתוכה ולא כל טרנסקציה כזו טעונה אישור מיוחד. החופש לכשעצמו איננו פותר את הבעיה. ״המגבית היהודית המאוחדת״ באמריקה נמנית על אותם המפעלים, שהתרומות למענם פטורות ממס הכנסה. בכל עת ובכל שעה יכול לבוא פסק אחר, המוציא את ״המגבית היהודית המאוחדת״ מכלל המפעלים האלה, ופירוש הדבר פשוט מאוד. אם יהודי תורם 100 אלף דולר, הרי עושה הוא זאת שאילמלא תרם אותם הם היו מהווים חלק מן הרווח שלו, ועל 100 אלף דולר הוא היה משלם לאוצר המדינה [מס הכנסה בסך] 60 עד 70 אלף דולר. כאשר הוא תורם 100 אלף הוא תורם למעשה רק 30 עד 40 אלף, ואילו 60 עד 70 אלף הוא לוקח כאילו חזרה מאוצר ממשלת ארצות הברית. נקל לשער באיזו מידה משפיע הסדר זה על מצב המגביות הפטורות ממס, וכיצד הוא יורד אם ייפסק. אגב אורחא, אותו הסדר קיים גם באנגליה, אך לא בכל הארצות.

״המילווה העממי״ [״הבונדס״], אשר לכאורה פתוח לכל אזרחי ארצות הברית, הוא למעשה מפעל יהודי ב-99.9 אחוזיו, אבל האפשרות לנהל פעולה כזאת באמריקה, להפיץ ברבים שטרי מילווה של מדינה אחרת, טעונה לא רק אישור חד-פעמי של אוצר ממשלת ארצות הברית, אלא כפופה לפיקוח יומיומי מתמיד של ארגון מיוחד של האוצר, אשר בכל עת ובכל שעה יכול להתערב ולשלול ממנו את הרשות הזו.

זה מן הבחינה המעשית, אך לא רק מהבחינה המעשית. ציבור יהודי ארצות הברית הוא אומנם בכללו וביסוד נשמתו ציבור פטריוטי יהודי, אולם הפטריוטיזם היהודי שלו איננו, ולא יכול להיות, בשוב פנים ואופן על חשבון הפטריוטיזם האמריקני שלו. אין כאן שאלה להיכנס לנשמת היהודי ולקבוע באיזו מידה הוא פטריוט יהודי ובאיזו מידה הוא פטריוט אמריקני. ואין שאלה לבחון כליות ולב ולקבוע באיזו מידה פטריוטיזם יהודי הוא דבר כנה, מושרש עמוק בלב, ובאיזו מידה פטריוטיזם אמריקני הוא דבר שמן השפה ולחוץ. כי בסופו של חשבון יש כאן שאלה מדינית. יש ליהודי אמריקה תפיסה מסוימת לגבי האינטרס שלהם, והאינטרס שלהם הוא ליהנות מן החופש והרווחה ומביטחון החיים שיש להם, והם מבינים ומרגישים בחוש שלהם כי דבר זה תלוי בראש וראשונה, ובאחרית הכל, במעמדם בקרב הציבור האמריקני הרחב ובמעמדם בעיני ממשלת ארצות הברית, והם מבינים היטב שאסור שיהיה כאן קודם כל ספק-ספיקא לגבי הנאמנות שלהם לארצות הברית ולמשטר החיים של ארצות הברית. ברגע שאמון זה מתערער הם מתייצבים בראש מישור משופע, שממנו דרך חלקלקה לאובדן בשבילם. אם [אנו] רוצים שהם יהיו קשורים ונאמנים למדינת ישראל, הרי דרישתם הראשונה היא שמדינת ישראל תהיה בידידות עם ארצות הברית ולא מנוגדת לה. לא כל שכן אם רוצים שהם יתרמו לטובת המדינה הזו ולמפעל המתנהל בתחומיה. התנאי הזה מפורש מאוד גם אם לא תמיד מופיע בתנאים ובדרישות שהם מציגים, היות והוא כלל מובן מאליו, שאין לדון ולהתווכח על כך, שמדינה אשר הם תורמים לטובתה, או לטובת האנשים הנקלטים בה, או לטובת מפעל שמתנהל בה - גם אם אין תורמים ישר לקופת המדינה - תנאי הוא כי מדינה זו תהיה בידידות עם ארצות הברית וכי המפעל המתנהל במדינה זו יקבל את ברכתו של שלטון ארצות הברית.

שני הדברים האלה אינם סותרים זה את זה, אלא עולים בד בבד ומקבילים זה לזה: הגישה המדינית הציבורית והחשבון המעשי. כל שכן אם איננו מסתפקים, ואיננו מסתפקים, כי איננו יכולים ואיננו רשאיים להסתפק בעזרת יהודי ארצות הברית לכל צורותיה, אם זה משלוח מנות לתושבי המדינה, אם אלו תרומות ל״מגבית״ או חתימה על שטרי מילווה או השקעות כאן, כי אם עוברים לעבר מזה ופונים [ישירות] לממשלה ומקבלים מתנת מזון, כפי שקיבלנו אשתקד יתרת מזון בסך 20 מיליון דולר, או מילווה ״הבנק ליצוא ויבוא״, או הענקה שניתנה. וישנן עוד אפשרויות.

כל זה מחייב יצירת אווירה מסוימת האופפת את יחסינו עם המדינה הזו, ומאמץ לנטוע אמון מסוים בליבם כלפינו, לעת עתה בלי תשלום במזומנים - ״תשלום במזומנים״ בשפת ההתחייבויות המפורשות המרחיקות לכת^[7] - [אלא] רק מתוך תכסיסי שכנוע ויצירת אווירה של יחסים. דבר זה חייב לא רק מצוות ״עשה״, כלומר איך לדבר, מה להסביר, כיצד לגשת וכולי, כי אם חייב גם הרבה מצוות ״אל תעשה״, כלומר מה לא לומר וממה להימנע. אולם מצב זה, מכיוון שאיננו קופא על שמריו, כי אם כל הזמן נמצא בתהליך של התפתחות, מעמיד אותנו חדשים לבקרים בפני מבחנים חדשים.

נניח, אם מתכנסת עצרת או״ם, ואם בעצרת זו צפות שאלות מסוימות על סדר היום, אזי הקשר בין הצבעה שלנו כזו או אחרת, בשאלה מסוימת, ובין החלשת הסיכויים שלנו לקבל עזרה הוא קשר חשמלי, בלתי אמצעי. על כל פנים, הרגישות היא כזאת, האחריות שלנו היא כזאת, שאיננו יכולים לעשות ניסיון בלי לשקול את הצד הזה. אין זאת אומרת שאנו גוזרים עלינו מראש בכל עניין ועניין לעשות את רצון ארצות הברית ולמצוא חן בעיניהם. לגמרי לא. אבל איננו יכולים בשום פנים להתעלם מן השיקול הזה, מן המשמעות שיכולה להיות לעמדתנו, ואם אנו עושים צעד שלא לרצון ארצות הברית, אנו מוכרחים ללוות אותו מיד במאמץ הסברה אשר צריך להיות מכוון, קודם כל, למטרה לנטוע אמון בידידות היסוד שלנו.

כינוס עצרת או״ם, או הצעה זו או אחרת, אינם התהליכים היחידים המתנהלים בזירה הבינלאומית. יש מלחמת קוריאה ויש תביעה למשלוח צבא למלחמה זו - דבר שעד כה הצלחנו להימנע ממנו, והצלחנו להסביר אותו כפי שהצלחנו. אולם, קודם כל, עניין קוריאה כשלעצמו לא הסתיים. שנית, קוריאה כזו יכולה להתרחש באיזה מקום אחר, ואני רוצה לומר שמבחינה זו עדיין לא נסתיים העניין [של קוריאה]. עדיין לא יצאנו מתוכו. זהו חשבון פתוח ועדיין לא מחוסל. ונוכח העובדה שזהו חשבון פתוח, יש להעריך את העובדה שעד עכשיו התחמקנו מן העניין ויצאנו בשלום. קיבלנו הענקה ועוד עזרה בצורות אחרות, אך אין זאת אומרת שמחר או מחרתיים איננו עלול להתחולל משבר, או שאנו עלולים להיכנס לאיזה מצר בשטח זה. קוריאה טרם חוסלה ויכולות להיות ״קוריאות״ חדשות אשר יכולות להעמיד אותנו בפני מבחנים חדשים. אבל קוריאה - אם להשתמש במונח זה כשם דבר - איננו התהליך הצבאי היחיד המתנהל כיום בעולם. ישנם עוד תהליכים אחרים, תהליכי כוננות להגנה, כוננות למלחמת עולם, שבמרוצת הזמן מתחילים להקיף גם את המזרח התיכון. כמו בכל שטחי החיים, התפתחויות אינן באות לעולם בבדידות, הן לרוב משתלבות זו עם זו, לפעמים משתלבות מתוך סתירה, ולפעמים משתלבות מתוך תיאום מכוון או לא מכוון.

עניין זה של הגנת המזרח התיכון איננו דבר שרק ארצות הברית יכולה להיות מעוניינת בו. גם אנו מעוניינים בו, והעניין שלנו יותר מורכב מעניינה של ארצות הברית. בשבילם עומדת שאלת האזור כולו, ובשבילנו זה קודם כל שאלה מה יהיה איתנו בתוך האזור. אך גם לגבי האזור אין העניין שלנו שווה לעניינה של ארצות הברית. ארצות הברית יכולה לערוך תוכנית הגנה עולמית, ובלי כל ספק ישנם בתיקי המטה הראשי של ארצות הברית, או המטה הראשי המאוחד של מעצמות המערב, כמה וכמה תוכניות למקרים שונים, ויכולה להיות שם תוכנית אשר אחת מהנחות היסוד שלה היא הפקרת המזרח התיכון בשלב מסוים של המלחמה, אולי בשלבים הראשוניים של המלחמה, אם מתוך שיקול שלא יהיה די כוח להחזיק מעמד באזור זה, או מתוך שיקול שלא כדאי יהיה להוציא יותר מדי כוח במזרח התיכון בשעה שמוטב להוציאו באיזו עמדה אחרת ביתר יעילות. במלחמת העולם השנייה היו כמה וכמה פינות אשר ויתרו עליהן, ואחרי כן חזרו וכבשו אותן, אך בינתיים קרה באותה ארץ מה שקרה.

ארצות הברית יכולה לתאר לעצמה בגישה הסובייקטיבית שלה במזרח התיכון, צעד כזה בשלב מסוים של המלחמה, אשר לא יכריע מבחינתה של ארצות הברית, לא רק את גורל העולם אלא אפילו את גורל המזרח התיכון. בה בשעה, שתוך זמן כזה יכול הדבר הזה להתפרש עבורנו כסתימת גולל. אפילו בינינו מדברים על סכנת פלישה סובייטית למזרח התיכון רק מבחינת הסכנה שיכולה להיות נשקפת מזה למשטר הדמוקרטי שלנו או למרות הציונות בתוך הארץ. זוהי לפי דעתי אשליה עצמית אם אנו, ברצותנו לחשב כל מה שיכול לקרות, מצטמצמים רק בזה. יכולים להיות דברים הרבה יותר חמורים. איננו יודעים ואיננו יכולים לדעת איזה הסדר תרצה ברית המועצות להנהיג במזרח התיכון, באיזו התקשרות היא תיכנס עם העולם הערבי ואלו מסקנות היא תסיק מתוך כך לדידינו ולדידי מיעוטים אחרים במזרח התיכון. אנו רק יודעים שכאשר היא מגיעה לידי איזו מסקנה, יש לה הכוח המעשי והנפשי לבצע את המסקנה הזאת במלואה, בלי להשגיח בצד האנושי של הביצוע הזה. אין הדאגה שלנו, אם כן, עולה בד בבד עם הדאגה האמריקאית.

אך אפילו אם לא נפליג לאפשרויות כל כך מרוחקות ולסכנות כל כך חמורות של עקירה מן השורש, גלות חדשה, טריפת קלפים באסיה ועוד דברים כאלה, הרי גם מבחינתנו־אנו בעולם הסטטי, כאשר אנו מוקפים עשרות מליונים ששונאים אותנו ומתחנכים יום יום לשנוא אותנו, הרי אנו יודעים היטב מה זה מחייב אותנו. מתוך כך יצא שאנו היינו הראשונים אשר התחילו לדבר עם ארצות הברית בשאלות הגנה ועזרה צבאית, מפני שבעיית ההגנה איננה יורדת מעל סדר יומנו ועזרה צבאית נחוצה לנו ממש כעזרה כלכלית ואפילו יותר. אילו היינו בטוחים שבשעת עבת־! נוכל להגן על עצמנו היינו יכולים לגשת לבניין, אבל אם זה איננו, מה בצע בבנייה? ברור שהדברים משולבים ושבלי פעולת בנייה לא נוכל להתגונן, אך בשום פנים ואופן אי־אפשר להוריד את בעיית ההגנה למקום שני בסדר העדיפויות. בעיה זו מוכרחה להישאר במקום הראשון ואת זאת ודאי לא נעשה בלי עזרה.

אפילו אם יכולנו לייצר בעצמנו את כל הנשק הדרוש לנו, הרי ארצנו אינה מפיקה את חומרי הגלם הדרושים לשם כך. אנו יכולים לקבל זאת רק ממקורות זרים ומתוכם אך ורק ממקורות מערביים. נעשה על ידינו מאמץ נמרץ וממושך מאוד על מנת להביא נשק קל בכסף מלא מצ׳כוסלובקיה ולא הצלחנו מפני סירובה של צ׳כוסלובקיה למכור, סירוב הנובע מתוך תוכנית מסוימת המתגבשת עכשיו בגוש הסובייטי, בדבר שליטה מרכזית על הנשק כולו המיועד למטרות מסוימות ואינו פנוי להיות נמכר לחו״ל.^[8] גם לו השגנו סוגי נשק אלה בצ׳כוסלובקיה, לא היה זה פותר בשום פנים ואופן את בעיית ההגנה שלנו, היות ותותחים כבדים, אווירונים ועוד סוגי נשק דומים, לא היו לנו כל סיכויים להשיג ממקור זה. נראה היה לי במשך כמה חודשים שתהייה אפשרות להשיג רובים ומקלעים, אך גם אפשרות זו נעלמה מהאופק - (ע. גוברין: האם למצרים שלחו נשק?) - אין לנו ידיעות על כך, בזמן האחרון ודאי לא.

ברוד שביחס לחומרים גולמיים אין לנו כל סיכויים להשיגם מעבר ל״מסך הברזל״. פנינו פעם, פעמיים ושלוש פעמים לארצות הברית וביקשנו עזרה צבאית. אנו מקבלים עזרה צבאית יקרת ערך על ידי אימונים. אתם יודעים שכיום מתאמנים אנשים שלנו למאות באנגליה, בארצות הברית, ובצרפת. במאמר מוסגר אציין לסיפוק כולנו, כי ישנה הצטיינות כללית, כמעט ללא יוצא מן הכלל, של כל האנשים שלנו הלומדים בחו״ל. הם לרוב ראשונים. יש כמה וכמה עובדות. למשל, איש שלנו הוא ראשון בקורס אשר משתתפים בו עשרות אנשים ומעשרות ארצות. יש שורה של דוחות מצרפת מקורסים בהם היו אנשים שלנו ואנשים מן המזרח התיכון, מסוריה ומהלבנון, וכמעט בכל דוח הופיעו שני פסוקים. הפסוק הראשון היה: היחסים בין הישראלים לבין הסורים (או הלבנונים) מצויינים; המשפט השני: הישראליים ראשונים בקורס, הסוריים (או הלבנוניים) אחרונים בקורס. הוא הדבר באנגליה והוא הדבר בארצות הברית, בקורסים לתעופה.

עצם האפשרות הזאת להגיע לקורסים אלה היא פרי הנחות ידועות לגבי עמדתנו. אם אנו בפעם הראשונה קנינו תותחים כבדים, כמות מסוימת של תותחים כבדים בארץ מערבית, לא בארצות הברית, הקנייה הזאת היינו צריכים לשלם בעדה וזה עלה לנו בקושי עצום, הרי בסופו של דבר הגענו לכך רק כתוצאה של משא ומתן דיפלומטי מהדרגה הגבוהה ביותר בין שתי הארצות. והתוצאה, בסופו של חשבון, בהחלטת הקבינט באותה הארץ. המשא ומתן הדיפלומטי לא יכול להתקדם אלא באותה אווירה, על יסוד אותן ההנחות.

מי שנרתע מהמסקנה הנובעת מזאת ירתע מהצעד הראשון. מי שאיננו נרתע מהצעד הראשון - מוכרח ללכת עד הסוף. ללכת עד הסוף פירושו לא למכור את הנשמה, אבל פירושו לא רק לא לערער אלא לחזק יום יום את ההנחות היסודיות, לא תמיד מפורשות, שעליהן המאמץ הזה מוכרח להיות מושתת אם הכוונה להגיע להצלחה. נקודת המוצא שלנו במסע הזה, במסע ההסברה, ובמסע המאמץ להשיג עזרה צבאית, היתה לאו דווקא התכוננות למלחמה עולמית, אלא הצורך שלנו בנשק לשם החזקת מעמד והתכוננות לכל פורענות שלא תבוא. המאמץ הזה נעשה בימים אלה והוא הופנה כלפי מעצמה אשר בימים אלה מתכוננת למלחמה, הסבורה שזאת חובתה הראשונית כלפי עצמה וכלפי העולם ולפי שיקול זה בוחנת כל הצעה הבאה לפניה. לפי שיקול זה היא שוקלת את הצעותיה ואיננה רוצה בשום פנים ואופן להיכנס בו בסתירות פנימיות, אלא שכל הפעולות והמעשים שלה יהיו מכוונים לדבר הראשי הזה של הגברת כוח המערב למקרה של מלחמה עולמית, שהיא סבורה שסכנתה היא על סדר היום, על כל פנים סבורה כי התכוננות צריכה לעמוד על סדר היום אם היא רוצה להסיר מסדר היום את המלחמה. לכן טבעי היה הדבר שלא נסתפק אך ורק בשאלת נשק לצרכים המיוחדים שלנו, ובמקרה של התנגשות חדשה בינינו לבין העולם הערבי הסובב אותנו, אלא ננסה לחדור מאחורי הפרגוד הכבד ולנסות לברר מה חושבת המעצמה הזאת אם תקרה מלחמה כזאת, ומה יכול להיות מקומנו במערכה הזו אשר בה יכול להיות תלוי גורלנו.

נדמה לי שאמרתי בסקירתי לפני חודשים אחדים, אך אחזור על זה גם כעת: כל הניתוח הזה אינו צריך בשום פנים ואופן לומר לנו שאנו עומדים ערב מלחמה עולמית. אין זו עובדה כלל, אבל עובדה היא שהעולם חי באווירה של ערב מלחמה.

עובדה היא כי העולם מתכונן למלחמה, עובדה כי העולם בוחן כל צעד וכל גורם באמת מידה זו. כאשר החלה ההתכוננות למלחמה עולמית והחלה פעולת תכנון רבתי בקרב העולם המערבי, הוא התנהל בהדרגה מסוימת. אם נחשוב את ארצות הברית למטה הראשי של התכונה הזו, הרי על סדר יומו של המטה הזה עמדו קודם כל בעיות ההגנה של חופי האוקיינוס האטלנטי משני הצדדים ובעיות ההגנה של חופי האוקיינוס השקט, שני האוקיינוסים הסובבים את ארצות הברית. בשורה ראשונה לא חשבו ולא דאגו לבעיות הגנת המזרח התיכון, אבל במשך הזמן הגיעו גם לכך ועל ידי כך נכנסו למעגל של תכונה יותר פעילה, בהיקף עולמי וכל מה שנבע מזה, וצפה תוכנית הפיקוד למזרח התיכון. כאשר ברורים היסודות הפרובלמטיים הכרוכים בשבילנו בנושא זה, הרי מצד אחד רואים כי אם יש תכונה להגנת המזרח התיכון אז לא קל לנו להינזר מעניין זה ולהעמיד את עצמנו מראש מחוצה לו. קודם כל, ההלכות שיכולים [האמריקנים] לפסוק בענייני הגנת המזרח התיכון כעת יכולות לקבוע למשך שנים. הם יכולים לקבוע כעת את עקרונות הקדשת נשק למרכזי המזרח התיכון, ואם אנו לא נהיה בתוך העניין אנו עלולים למצוא את עצמנו מוצאים מעניין זה.

שנית, התקשרויות שונות בין ארצות המזרח הקרוב ובין מעצמות המערב בשטח זה של הגנת המזרח התיכון, יכולות לקבוע באופן מכריע את גורל היחסים בין המדינות האלה ובין מעצמות המערב ולקבוע את גורלן של המדינות האלה במערכה המערבית. אם אנו מראים אדישות בעניין זה, אם בפועל ממש אנו מוציאים את עצמנו מן הכלל, אנו יכולים להפסיד בעניינים מדיניים כלליים. יתר על כן, אם מאדישותנו כלפי עניין זה, או מעמדה של כפירה בעניין, של חוסר כל זיקה, לא ישתמע כי אין לבנו שלם בכלל עם הגנת מזרח התיכון נגד פלישה סובייטית וכי לא ישתמע כי עניין של פלישה סובייטית איננו דבר שמחריד אותנו ושגורם לנו נדודיי שינה, וכי [אנו] רואים אפשרות להסתגל גם למצב הזה ורואים אפשרות של פריחה וקיום למדינת ישראל גם במצב של סובייטיזציה, אם יתקבל רושם כזה שזהו השורש של אדישותנו כלפי תוכנית המזרח התיכון, או החלטתנו בפועל לא להזדהות איתה, הדבר הזה עלול להשבית כל עזרה לנו מצד ארצות הברית ועל ידי זה להמיט כליה על מפעלנו ועצם קיומנו.

לעומת זאת, ברורים השיקולים השליליים היכולים להביא אותנו לידי התנגשות לכל השתתפות שלנו בעניין זה או, על כל פנים, המחייבת אותנו לסיוגים מרחיקי לכת. קודם כל, כניסה למעגל הזה אומרת עם מדינות אויבות, ואם תהיה מלחמה עולמית לא ברור אם יהיה צורך בכל מערכת ההגנה הזאת אפילו לטובת ארצות הברית, לגמרי לא ברור - בכל הדברים האלה השמא מרובה מן הברי - ובינתיים המדינות הערביות מקבלות נשק ואם אנו שותפים איתן הן יודעות גם את סודותינו והם יכולים להיות מנוצלים למלחמה נגדנו, אם במקרה של מלחמה עולמית או מחוצה לה.

השיקול השני זאת עמדתנו העולמית בזירה הבינלאומית הכללית בכלל, ובפרט עמדתנו בזירה היהודית העולמית, האחריות שאנו מרגישים לגורלם של קיבוצי היהודים בכל הארצות למעשה והרצון שלנו לא לעשות דבר אשר עלול להחמיר את גורלם החמור בלאו הכי של קיבוצי יהודים מסוימים [בגוש הסובייטי], ומתוך כך המסקנה לא לעשות צעד מרחיק לכת, מפוצץ, לפי הרושם שלנו, העלול להמיט שואה על יהודים וגם לנתק קשרים שאנו בכל זאת במידת-מה יכולים ליהנות מהם במערכת יחסינו הבינלאומיים.

אלה הם השיקולים בעד ונגד. ושוב פעם, במשעול הצר בין שני הקצוות האלה אנו מוכרחים ללכת ובו אנו מוכרחים לנהל את העניין. בעצם לכך הוקדשו מאמצינו הדיפלומטיים במשך החודשים והשבועות האחרונים, הן במגע ישיר עם ממשלת ארצות הברית בוושינגטון ופה, במשא ומתן עם אנגליה בלונדון ופה, ובפגישות עם כל המדינות האלו בעצרת או״ם. אינני יודע אם העלינו פתרון גמור לבעיה זו, אם הסרנו מעל סדר היום סכנה של כל משבר חדש, אלא הלכנו בדרך ידועה ולעת עתה הלכנו בה בשלום. זאת אומרת נמנענו, לא רק נמנענו ממשברים ביחסים, אבל השגנו את האמון, כי יצרנו רקע להמשך העזרה מבלי לעשות צעדים מרחיקי לכת המסכנים ערכים אחרים של המדיניות שלנו.

בן־גוריון טיפל בזה עוד כאשר היה בארצות הברית. השגרירות בוושינגטון זה לחם חוקם וגם בחלקי נפל לעסוק לא מעט בסוגיה הזו. אנו הצגנו את הדבר כך, אם לסכם את כל הפרשיות האלה של מגע, של משא ומתן, הסברה ושכנוע. כמובן שלא אמרנו כי עניין הגנת המזרח התיכון לא נוגע לנו. הדגשנו חזור והדגש שזאת שאלה העומדת ברום עולמנו. ברור שחזרנו על ההצהרה שלנו שלא רק שאנו מוכנים להשתתף בזה, כי אם שזוהי שאלת חיים בשבילנו, לא רק כבוד להגן על עצמאותנו המדינית ועל הדמוקרטיה הפנימית שלה. ברור שלא שללנו מראש אפשרות של השתתפותנו בהגנת המזרח התיכון גם מחוץ לתחומי הארץ, אבל יצרנו בהחלט רושם כי זה עניין שיש לדבר עליו, כי במצב מסוים נהיה מוכנים גם להילחם מחוץ לגבולות הארץ ולו גם מטעם פשוט: אם יש סכנת פלישה אין מחכים דווקא על הגבול עד שהאויב יבוא, אלא פוגשים את האויב בכל מקום. כאמור, בעניין זה אין שום התחייבויות, אין שום נוסחה והצהרה ואין שום התחייבות פורמלית. כמובן שהיינו מעוניינים ליצור את הרושם שאנו כוח צבאי רציני, שמצד שני צריך להיות מעוניינים בשיתופו של הכוח הזה. יש כאן אפשרויות שכדאי מאוד לממש אותן במצב מסוים, ולעת עתה כדאי להשקיע בהרחבתן ופיתוחן של האפשרויות האלו.

הסברנו מדוע לא באה בחשבון השתתפותנו הישירה בפיקוד המזרח התיכון, כפי שעלה במחשבה, אם מדינה ערבית ראשית נכנסת לפני ולפנים של המטה המרכזי של הפיקוד, אם מדינות ערביות אחרות מתקשרות איתו, נוכח היחס איתן, נוכח המזימות שאינן חדלות לרחוש נגדנו ונוכח המלחמה הקרה נגדנו - ולפעמים לא כל כך קרה - שמנהלים נגדנו בכוח ממש. דיברנו דברים גלויים גם להסתייגות השנייה שלנו: מהו מצבנו כלפי קיבוצי היהודים שמעבר למסך הברזל, באיזו אחריות אנו מרגישים כלפיהם, ואני רוצה לאמור כי באחת הפגישות האחרונות^[9] נעשה ניסיון להוציא את הבעיה הזאת מהמסגרת הצרה והמעשית של בעיית העלייה ולהעביר אותה למסגרת יותר רחבה, מבחינה היסטורית יותר מרחיקת לכת, של זיקה הדדית של מדינת ישראל ובין קיבוצי יהודים הנשארים כל אחד בארץ גלותו והאחריות שמדינת ישראל מרגישה נגד קיבוצים אלה. נעשה ניסיון להסביר את מצבה ואת בעיית קיומה של יהדות רוסיה, לאו דוקא בעיית עלייתה, והסכנה הנשקפת לקיומה הגשמי, התהליכים שהתחוללו מסביב ליהדות רוסיה לרגל הקמת מדינת ישראל והאחריות שהדבר הזה מטיל עלינו, גורלם של יהודי רוסיה כבני תערובת של מדינת ישראל בידי שלטון צר, איך יכול השלטון הזה להיפרע ביהודי רוסיה על חשבון מדינת ישראל, שנניח ידו לא תשיג אותה, את המדינה הזאת, אבל תשיג את יהודי רוסיה. ההבדל מבחינה זו בין המלחמה העולמית השנייה ובין מלחמת עולם שלישית אם תפרוץ. איך כבר עכשיו, יש להניח, השלטון הסובייטי בודק לגבי כל גורם אתני את מהימנותו או אי־מהימנותו אם תפרוץ מלחמת עולם שלישית, ואיזו אחריות טרגית זה מטיל עלינו, ואין אנו יכולים בשום פנים לעשות צעד שיכול אולי לשמש דחיפה אחרונה, יכולים לדחוף אותם [את יהודי בריה״מ] על ידי כך ישר לתוך התהום.

יש רושם כי הדברים האלה נקלטו. מתוך כך באה ההסברה מדוע אנו רואים את עצמנו חייבים וזכאים לא להזדהות בכל בעיה בינלאומית עם עמדת ארצות הברית, אלא תמיד לנסות ללכת באמצע, לא להביא לידי ניתוק, לא רק לא להביא לידי ניתוק עם ברית המועצות, אלא לשמור על משטר מסוים של היחסים עם ברית המועצות - כי ניתוק יחסים אין גם בין רוסיה וארצות הברית, יש ביניהן חילופי שגרירים - אין להשוות את שני הדברים האלה. בשיחה הוצג הדבר כך: נניח שלאנגליה יש שני מיליון אנגלים בתוך ברית המועצות והם בידי השלטון הזה לחיים או למוות, האם זה לא היה מסייג סיוגים מרחיקים מאוד את מדיניות האימפריה הבריטית כלפי ברית המועצות? יש רושם כי הדברים האלה נקלטו.

אבל אין להתעלם מאינטרס אחד שישנו לצד שכנגד, שהוא אינטרס שלילי לגבי דידנו, אשר סייע להבנת הקו המיוחד הזה שלנו, וזה האינטרס שיש לאמריקה, כמו לאנגליה מקודם למרות הסכסוכים, לרתק את העולם הערבי אליהן. אם יש נימוקים מכריעים מאוד אשר מונעים בעדנו מלהצטרך הצטרכות פשוטה כזאת וקלה לפיקוד המזרח התיכון, כמובן שהדאגה הראשונה שלנו היא שהדבר הזה לא יתקבל כאי- הזדהות, כי הדבר לא יתקבל כעמידה מנגד, לא יתקבל כהפקרת האינטרסים שלהן, לא יתקבל כעדות שיש תהום בינינו ובינן, לכן זה מוכרח להיות מלווה בהסברה מעמיקה מאוד, שתבהיר להן את הניגוד היהודי והישראלי שבדבר, מבלי לערער את יסודות האמון, כי אם להפך, אגב הידוק היסודות האלו.

אבל יש גם צד שני לבעיה. אינני יודע אם להם רצויה הזדרזות כניסתנו לפיקוד המזרח התיכון. הסכסוך שלהם עם הערבים לא הזיק לעמדת ישראל, אך לא אומר שהם מוכנים לוותר על העולם הערבי ולהינחם בנו. הם מוכרחים להמשיך לחתור לעזרתו של העולם הערבי. השאלה המטרידה אותם ביותר היא כמה העולם האחר [הגוש הסובייטי] יכול להיבנות בעזרת העולם הערבי להם או אי-עזרת העולם הערבי להם. הם לא מעוניינים בהרחבת התהום בינם ובין העולם הערבי ומוכרחים לחתור לגישור התהום הזה. במצב כזה חשוב להם מאוד להיות בקשר עם מדינת ישראל ולקבל ממדינת ישראל הצהרת אמון בצורה זו או אחרת, בצורה מפורשת או לא. לא כל כך רצוי להם להכניס את ישראל כבר לסוד ארגוני טכני, כי זה יכול לשמש מכשול נוסף על דרך המעצורים שלהם להגיע לעמק השווה עם העולם הערבי.

כשאנו אומרים שאיננו יכולים להיכנס לפיקוד המזרח התיכון שערבים עלולים לשבת בו כשווים איתם, זה מתקבל על דעתם. להם זה יותר נוח, כי זה יכול להפריע לכניסת הערבים לפיקוד. מכאן מתחילה הסכנה שכנגד, שההתקשרות עם הערבים יכולה להיות על חשבוננו, ההתקשרות עם הערבים יכולה להיות כזאת שמעמידה טריז בפני זיקה אלינו, שיכולה להביא מידה ידועה של הפקרתנו, על כל פנים, יכולה להכביד על מתן עזרה לנו, יכולה לשמש מכשול בדרך למתן עזרה לנו.

עניין שהחל לנסר בימים האחרונים. יש כנראה תוכנית חדשה של ״הליגה הערבית״, על כל פנים של יסודות מסוימים של ״הליגה הערבית״. הניסיון של עיראק, של נורי סעיד^[10] לחפש מוצא מהסבך שנוצר שיספק את מעצמות המערב, לחדש את הברית בינם ובין העולם הערבי, ואשר לא רק שלא יפגע בעצמאות היסוד של העולם הערבי אלא יבצר אותה, ואשר לא רק לא יערער את עמדת ״הליגה הערבית״ אלא יבסס אותה. זאת תוכנית האומרת ש״הליגה הערבית״ מוכנה לשתף פעולה עם מעצמות המערב בהגנת המזרח התיכון, אם ״הליגה הערבית״ תוכר כברית הגנה אזורית של המזרה התיכון המשתלבת בברית ההגנה האטלנטית. זאת היא בערך התוכנית עד כמה שידוע לנו. התגובות הראשונות שזכתה להן התוכנית הזאת מצד מעצמות המערב היתה תגובה קרירה מאוד, אפשר לומר שלילית ממבט ראשון. אין ביטחון שאין בזה התחלה של בניין גשר. זהו הדיבור הראשון של ״הליגה״. יכולה לבוא הצעה כנגד שמשנה את זאת, אבל מקבלת את היסוד. יכול להיות שיתחיל תהליך של התקרבות הדדית שיביא סכנה בשבילנו, סכנת אובדן עמדה מדינית, דחיקתנו הצידה, והעיקר - כניסה לפרשת יחסים חדשים עם העולם הערבי, אשר אחד מתנאיה אולי, על כל פנים מתוצאותיה - יהיה צמצום עזרה לישראל. אפשרות זאת היא רחוקה מאוד, ונקווה שלא תקום ולא תבוא, ויש לנו לא מעט כלי מלחמה למערכה הזאת, לא כל כך קל לה לאמריקה להפקיר את ישראל. ישראל כשלעצמה היא בעיה: מה יהיה פרצופה של הארץ, באיזה כיוון תלך, מה יהיה גורל חייה הפנימיים. ידוע שיש בישראל גם חומר נפץ.^[11] ידוע שהיא היתה על סף רעב. המאמצים שנעשו על ידי ״הסטייט דפרטמנט״ להרחיק מעלינו סכנה כלכלית היו לא קטנים על ידי השפעתם על בנקים אמריקאיים, הזדקקות של ״הסטייט דפרטמנט״ לכל מיני אמצעים ללא כל תקדים, זקיפת תשלומים על חשבון הוצאות שנעשו בעבר שזה ללא כל תקדים, מעידים על משהו.

ועוד פעם אני אומר מה שאמרתי - אנו ביססנו את הבקשה להענקה לא על נכונותנו לעזור להם בשעת מלחמה, ביססנו אותה על הצורך שלנו בקליטת עלייה ופיתוח הארץ לשם קליטת העלייה. הם בראש וראשונה רוצים ליצור לעצמם עמדה על ידי כך, אך כלום היה צורך לנו להכריז על זאת בקולי קולות? כשאנו מבקשים עזרה אנו אומרים: אתם נתתם את הסכום הזה, לא כדאי לכם שאנו בינתיים נאבד אשראי בשוק, תאמרו לבנקים האלה שלא כדאי להם להחמיר בדין. הם, יכול להיות בגישתם המשפטית, הבינו כי מוכרחים לעשות זאת, אחרת יש כאן תסבוכת הקומוניזם,^[12] אך לא מחובתנו להגיד להם אחרת. אדרבה יחשבו כך. יש קלף שאפשר לשחק בו. ישנה דעת קהל יהודית ואמריקנית כללית, שתכביד על ממשלת ארצות הברית במקרה של אי-היענות לתביעות חדשות של עזרה. ישנו חשבון של מאזן הכוחות במזרח התיכון שאנו בהחלט ממלאים בו תפקיד. אנו סבורים כי הגורמים [האמריקנים] האלה לא יוותרו, עם בריתם עם הערבים, על הברית איתנו. במידה ידועה קיים גם חשבון הפוך אצלם לא להקריב את ענייניה החיוניים של ישראל לגמרי, או בכלל לא להקריבם למען ההתקשרות החדשה עם הערבים, אלא להגיע לתיאום הדברים. רצוני לומר כי אנו לא הגענו כאן לאיזה שלב של סיום הפרשה, אנו עומדים באמצע הפרשה הזאת, איננו יודעים עוד מה ילד יום ואם נצליח ללכת עד הסוף בדרך הזאת שאני מתווה לפניכם.

אחת הבעיות שטרם נפתרו היא בעיית הסיוע הצבאי. היו לנו בזמן האחרון רכישות נשק חשובות למדי, זה מתחלק לכמה ראשים:

אל״ף, קבלת נשק בתנאים נוחים. המצב כרגע הוא כזה שבלי אישור מדיני אי־אפשר לקנות נשק. גם כשאתה משלם בעדו במיטב כספך יש שאלה להשיג את האישור המדיני.

בי״ת, יש שאלה להשיג את מיטב הכסף הזה. אם יש אפשרות לקנות נשק בשוק הפרטי, אינך יכול לממש את זאת בלי אישור מדיני. ישנה אפשרות לקנות נשק ממקורות מדיניים. זה יותר נוח. ישנה במקרה כזה גם אפשרות להשיג נשק חינם אין כסף. וכאן מתחילה השאלה. יכול להיות שהנשק הזה הוא כלל לא נחוץ לנו. אם הוא נחוץ לנו אנו לא יכולים לזלזל באפשרות לקנות אותו יותר בזול, כשלנו חסר כסף בשביל חיטה, פניצילין ובנזין. יתר על כן, לא יכולים לזלזל להשיג נשק חינם ולומר: לא נזקק לחסדים. מלבד זאת יכולה להיות אפשרות להלביש כמה צורות של עזרה כלכלית בלבוש עזרה צבאית. הלחץ שלהם הוא להקדיש יותר מהכספים למפעלי פיתוח ופחות להסברה. ההכרח המר מאלץ אותנו ללחוץ בכיוון הפוך. מבחינת ההיגיון הכלכלי הם צודקים. נניח, יכולים להיות מפעלי יסוד שאפשר להציג אותם כבעלי ערך הגנתי ביטחוני. הרחבת הנמל או בניין מסילת ברזל או תוספת כבישים ועוד דברים כאלה אשר אין צורך להסביר את ערכם ההגנתי כדי להבין שהם דרושים לנו, אך הם דרושים לנו מבחינה משקית. כלפי חוץ אפשר להציג אותם כבעלי ערך הגנתי ועל ידי כך אנו יכולים ליהנות מקרנות השמורות לסיוע צבאי.

ברגע שעוברים מעזרה כלכלית לעזרה צבאית משתנים הדיונים. עזרה צבאית מחושבת במאות מיליונים ויותר קל להשיג אותה. באותו החוק, חוק ההגנה ההדדי, אשר לפי סעיף אחד קיבלנו הענקה של 65 מיליון. יש סעיף תקציב לעזרה צבאית למזרח התיכון בסך 40 מיליון דולר. סכומי העזרה הכלכלית התחלקו בין הארצות. עכשיו יש מקרה, שפרס כנראה מסרבת לקבל את 25 המיליון המיועדים לה, ואין שום דבר בעולם המונע בעד ה״סטייט דפרטמנט״ להקדיש את זאת לישראל, זאת אומרת ה״סטייס דפרטמנט״ לא התחייב על זאת לפני הקונגרס והקונגרס חייב להוציא את זאת למזרח התיכון ואפשר להעביר מצדקה לצדקה. אין מעבירים זאת מעזרה כלכלית לעזרה צבאית. על העזרה הצבאית ה״סטייט דפרטמנט״ יכול לפסוק, שם עוד לא חלה שום חלוקה.

נניח שאנו יכולים להשיג מזה 10 מיליון, אולי 15 מיליון ואולי 5 מיליון. מתייצבת שאלה בשבילנו אם אנו יכולים מראש לוותר על כך, אבל זה יכול להיות כרוך בתנאים. אני רוצה שיובן: כל הענקה כזאת, כל עזרה כזאת התנאים שהיא כרוכה בהם כלולים בגוף העניין, הם לא תנאים חיצוניים. למשל, אם קיבלנו הלוואה מהבנק ליצוא ויבוא, ברור שקיבלנו אותה בתנאים מסוימים. התנאים היו כי נוציא את הכסף על תוכניות שהבנק הזה מאשר, התנאי היה כלול בגופו של העניין. לא אמרו: ניתן את ההלוואה הזאת אם תצביעו בעדנו באו״ם. הוא הדבר לגבי עזרה צבאית. עזרה צבאית כמובן תינתן מתוך הנחה שאנו מדינה בעלת ברית, אבל התנאים יהיו כלולים בגוף העזרה הצבאית. הם יכולים להיות לא קלים, יכולים להיות בתנאי של משלחת צבאית שתפקח על השימוש בכספים האלה. יכולים להיות תנאים של ידיעת עניינים צבאיים ידועים.

יש מקרים כאלה, שאיזו מדינה ביקשה מטוסי ג׳ט, מטוסי דחף, ונוכחו לדעת כי אין בארץ אף שדה תעופה אחד שיכול לשאת מטוס דחף. ברור שזה אבסורד ואמרו לאותה הארץ: אנו לא מספיקים לייצר את המטוסים בשביל ארצות שנחוץ להן, ולא יכולים לתת מטוסי דחף לארצות שאין להן שדות תעופה היכולים לשאת מטוסים אלה. כאן יש מצד אחר נוהג מסוים ויש גם סטיות מהנוהג. כשהחל המשא ומתן בינם לבין יוגוסלביה על עזרה צבאית, ביסוד המשא ומתן היתה הצהרה של טיטו כי יוגוסלביה תילחם אם תהיה תוקפנות סובייטית באיזו פינה-שהיא של אירופה, וזה שלושים דיוויזיות. אבל יוגוסלביה ביקשה כי לא תתהלך [בארצם] משלחת צבאית לפיקוח. אבל אז הם הזמינו את המטה היוגוסלבי לוושינגטון, ואינני יודע עדיין אם אין משלחת צבאית [אמריקנית] מוסווית ביוגוסלביה כיום.

פה ישנן כל מיני אפשרויות ויכולים לעמוד על המקח, אבל ביסודו של חשבון צריכה להיות שאלה אם הדבר הזה הכרחי לנו או לא הכרחי. נניח שאנו ננסה לנצל מה שניתן, ייתכן שיאמרו לנו כי לא מוכנים לתת שום דבר מ-40 מיליון לנו, יכולים לומר כי זה מוקדש למזרח התיכון כולו, כל זמן שלא ניתן לערבים לא ניתן גם לכם. ייתכן שנביא אותם במצוקה, ייתכן שזה יפתח פתח, ייתכן שאנו נצליח להשיג ממקור זה כספים בשביל בניין שאפשר לתרץ אותם כמפעלים צבאיים, וזה יכול לשחרר לנו דולרים בשביל קניית נשק באישור, אבל אז זה לא כרוך באותו פיקוח שהקבלה הישירה של הנשק כרוכה בו.

אבל ייתכן שיאמרו: לא, הסכום הזה קדוש לסיוע צבאי. לסיוע צבאי איננו מוכנים עדיין. הם יכולים לתרץ כי הייצור עדיין איננו מספיק, אבל לא ניתן לנמל חיפה, לא לנמל בדרום ולא לנמל באילת. אינני רוצה שהחברים יחשבו כי ישנה תוכנית של מסילת ברזל לאילת. אני אומר זאת רק כדי לסבר את האוזן. כל זה ייתכן. אבל כאשר אנו נתונים באותה מצוקה איומה שאנו נתונים בה, ואתמול ישבה ועדת שרים ואחד הדברים שדנו עליהם היה הערכת הצורך שלנו בדולרים במשך השנה לדברים ההכרחיים ביותר, ולעומת זה סיכויי השגת הדברים, ועמדנו בפני פרץ רחב ולא ראינו כל אפשרות לסתום אותו. ברור שבשנת 1952 לא נגיע לכלייה גמורה, אבל זה רק אומר איזה מאבקים, איזה מבחנים וצרות צרורות צפויים לנו. במצב זה כל 5 מיליון דולר, כל 10 מיליון דולר זהו דבר שיהיה פשע מצדנו אם לא ננצלו, אם נבזבזו. כך שגם בשטח זה, לא ביוזמתנו, אנו עלולים להיכנס לסיבוכים מסוימים.

זוהי התמונה הכללית ודרך מאוד לא קלה שאנו הולכים בה, אבל נדמה לי כי יש לה היגיון פנימי שלה, ונדמה לי שזהו ההיגיון המוכרח, לא יכול להיות היגיון אחר. רק בדרך זו תקוות מוצא מן המצר למרחב, ורק בדרך זו תקוות הגנה של מדינת ישראל מפני כל פורענות שהיא, אם קטנה או גדולה - ורק דרך זו מובילה לעצמאותנו השלמה לעתיד לבוא.

בתום דברי מ"ש לא נשאלו שאלות.