130 | שיחת משה שרת – רובר שומאן, פריס[1] (אנגלית)                                  18.12.1951

ישראל לימין צרפת - מדאגה ליהודי מרוקו

ביקשתי לראות את מר שומאן בהמשך לפגישותי בפריס עם שרי חוץ המעצמות שיש להם נגיעה מיוחדת בעניינינו, לאחר שנפגשתי כבר עם מר אצ'יסון, מר אידן ו[שר החוץ הטורקי] פרופ' מחמט קופרולו.^[2] נלווה אלי הציר מוריס פישר.

מר שומאן פתח בשאלה לשלומו של הנשיא [חיים וייצמן]. אמרתי כי לשמחת כולנו חלה הטבה ניכרת במצבו. הוספתי כי אף אני נתכוונתי בעצם לפתוח את השיחה בהזכרת הנשיא. באשר כשנפרדתי ממנו ביקשני במיוחד למסור את דרישת שלומו האישית למר שומאן. דר' וייצמן שמר זכרונות נעימים מאוד מפגישתו עם שר החוץ של צרפת. נגעתי בשאלת מרוקו והבעתי צערי על כי לא היתה לי הזדמנות לשמוע את נאומו של מר שומאן אמש בעצרת. הייתי בישיבת המליאה בבוקר, אבל הוגד לי כי יש עוד רשימה ארוכה של נואמים ולא שיערתי כי תורו של מר שומאן לענות יגיע בו ביום.

מר שומאן אישר, כי היה זה ניסיון לא קל לשבת עד תשע בערב ברציפות. מזה עבר לשפוך את לבו על כל התסבוכת שגרמה יוזמתה של מצרים, ואמר דברים מרים כלפי ״הליגה הערבית״.^[3] הוסיף כי רק אחרי שירד מן הדוכן נודע לו על שיחתו האחרונה של הסולטן [של מרוקו] עם הנציב הצרפתי, בה הביע הסולטן תקוותו כי בדרך של משא ומתן אפשר יהיה להגיע להסכם גמור עם ממשלת צרפת על צורת השלטון העתידה במרוקו. קו זה עומד בניגוד גמור להתקפת ״הליגה״, וחבל כי לא ידע את הדבר בעוד מועד.

בארוחת הצהריים שהיתה לנו מיד לאחר השיחה בביתו של הציר פישר עם כמה מאנשי קיי־דורסיי [משרד החוץ הצרפתי], הוברר כי הדבר היה ידוע במשרד החוץ לפני שקם שומאן לשאת את נאומו, אבל בשל רשלנותו של מישהו לא הגיע לידיעת שר החוץ. ישמש נא מקרה זה אזהרה לכל המזכירים הפרטיים באשר הם שם.

אמרתי, כי בהצבעה תמכנו בעמדת צרפת ומר שומאן מיהר להודות לי על כך. הסברתי כי תמיכתנו נבעה מתוך שני שיקולים יסודיים: ראשית, הקו הכללי שלנו לפעול עד כמה שאפשר במשותף עם צרפת בזירה הבינלאומית. שנית, דאגתנו לגורל יהודי מרוקו.

מר שומאן הביע הערכה לנקודה הראשונה, ועל השנייה הגיב בהערה שהיה ברור ממנה כי הוא מסכים בהחלט כי עצמאות מרוקו פירושה סכנה ליהודים, ומבין כי דבר זה מוכרח להטריד אותנו.

המשכתי, כי לעומת שני השיקולים שהכריעו את הכף היו לנו גם ספקות קשים שהיינו מוכרחים להתגבר עליהם. מר שומאן העיר, כי גם לארצות הברית היו ספקות. אמרתי כי יש הבדל־מה בינינו לבין האמריקנים, ואפילו בינינו לבין הצרפתים. האמריקנים נשארים באמריקה, הצרפתים באירופה, ואילו אנו באסיה. נמצא כי אנו מקוממים נגדנו את העולם הסובב אותנו. בכיוון זה אנו עתידים בוודאי לשמוע דברי ביקורת חריפים בכנסת. מר שומאן הציע לי להסתייע בהצהרת הסולטן בתשובה לביקורת, ושוב הביע הערכה לעמדתנו.

אמרתי כי ברצוני להימלך בדעתו נוכח המצב שנוצר בבחירת החבר האחד־עשר של מועצת הביטחון.^[4] כשלעצמנו, הרינו מצביעים בעד בילורוסיה - לא מתוך תמיכה בברית המועצות לשמה, אלא קודם כל מפני גישתנו העקרונית לשאלות היסוד של או״ם. נוסף לכך, אין יוון רצויה לנו מפאת עצמה כמדינה שתמכה תמיד בגוש הערבי נגדנו.^[5]

מר שומאן אמר, כי גם הם הצביעו בתחילה בעד בילורוסיה, אבל בהצבעות האחרונות עברו לצד יוון. הם משוכנעים, כי מצד אמריקה נעשתה בעניין זה טעות מעיקרה. אין הם רואים סיכוי בטוח לבחירתה של יוון, כי מתגבש מיעוט לצד בילורוסיה המונע יצירת שני שלישים לטובת יריבתה. ייתכן כי יש עוד אפשרות לשוב ולעיין בדבר. במקרה זה יהיה צורך לדאוג כי ברית המועצות תציע מועמד אחר מתוך הגוש שלה.

עברתי לשאלות הנוגעות לנו באופן ישיר והרציתי את פרשתנו בשאלת ועדת הפיוס - המסקנות השליליות שיש להסיק מניסיון פעולתה של הוועדה בשלוש שנות קיומה, ואשר הוועדה עצמה מסיקה אותן בדוח שלה לעצרת. סיפרתי על הלך הרוח השורר במחלקת המדינה בוושינגטון לטובת מיפנה בשיטת פעולתו של מוסד או״ם שיישאר ממונה על הדבר - הפסקת כל יוזמה והימנעות מפעילות רצופה, אלא רק עמידת הכן להיענות לבקשת שני הצדדים, או אחד מהם, במקרה אם ירצו להסתייע באו״ם לשם כניסה למשא ומתן. פיתחתי את שיטתי בדבר שלושת המיכלולים - ביטחון מזה ופליטים מזה, הנשארים בטיפולו המתמיד של או״ם, ולעומתם מכלול היחסים בין המדינות שאין או״ם חייב להתערב בו אלא לכשיידרש. כל הסוגייה הזאת עם המסקנות שהגיעו לידיהן ועדת הפיוס ומחלקת המדינה, היו חדשות למר שומאן. הוא שאל שאלות לברר לעצמו את העניין מבלי לנקוט עמדה. הצטדק כי בזמן האחרון היה מטופל בעניינים אחרים והודה על ההזדמנות שנתנו לו ללמוד את הנושא.

במהלך ההסברה ציינתי, כי ודאי יחול שינוי במעמדו של מוסד או״ם אשר יירש את ועדת הפיוס ומקום מושבו יהיה בניו יורק. הדגשתי כי בין אם יישא המוסד החדש את השם הישן של ועדת הפיוס, ובין אם יחול שינוי בשם, מובטחת לדעתנו השתתפות צרפת בו.

כסעיף אחרון בסדר יומי נגעתי בשאלת ירושלים ואמרתי כי מוטב לא לעורר את השאלה הזאת כלל בעצרת זו. ענייני המזרח התיכון מסובכים למדי גם בלאו הכי, ומן הראוי לחסוך לעצרת תסבוכת נוספת. לעומת זה, מצב העניינים לגבי המקומות הקדושים מצטיין ביציבות, ועל כל פנים היחסים בינינו לבין המוסדות הקתוליים מתפתחים באופן המניח את הדעת.

מר שומאן הביע את קורת רוחו להודעתי האחרונה, ואישר כי לא הגיעו אליו שום תלונות מהמוסדות הקתוליים על יחסנו אליהם. אומנם, כאשר נרצח מלך ירדן היה לו חשש רציני כי בעקבות הרצח יבואו זעזועים חמורים שיסכנו את המצב, אבל לשמחתו נתבדו חששות אלו ונשתררה יציבות גמורה. אשר לשאלת ירושלים בעצרת, הצהיר בהדגשה רבה כי אין בעצרת זו בכוונת צרפת לנקוט כל יוזמה־שהיא, גם לא להצטרף ליוזמת איזו מדינה אחרת אם תינקט, ולאמיתו של דבר שום מדינה לא פנתה לצרפת בעניין זה. הוא הביע הסכמה עם הנחתי כי מוטב לא לעורר את השאלה.

נפרדנו בדברי תודה וברכה לבביים כרגיל. השיחה ארכה 35 דקות.