128 | שיחת משה שרת – ג'ון בלנדפורד, פריס[1] (אנגלית)                                   3.12.1951

 

פיצויים לפליטים הערבים

סודי

ביום ב', 3 בדצמבר, היתה לנו שיחה עם בלנדפורד אגב ארוחת צהריים במעוני. השתתפו אתי ארתור לוריא גדעון ורפאל.

בלנדפורד סיפר כי ראה את תזכירי למזכיר הכללי מיום 28 בנובמבר.^[2] לדידו, מושתת תזכיר זה על הנחה אחת בלתי נכונה, והיא כי הסוכנות לסעד ולתעסוקה תוכל לטפל בבעיית הפליטים מכל צדדיה, בכלל זה משא ומתן עם ישראל על תשלום הפיצויים. כשלעצמו הריהו תופס את הבעיה כולה ואת תפקידי הסוכנות אחרת. הסוכנות עוסקת בהמצאת עבודה, שיכון ואפשרויות התיישבות לפליטים. מבחינה תכסיסית, כיוון שהוא מעוניין בשיתוף פעולתן של הממשלות הערביות, אין זה כדאי לו להיות מטופל בצד המדיני של הבעיה. מדינות ערב אינן מוותרות על עיקרון ההחזרה. לפי תפיסתן, פליט המקבל עבודה, או אפילו אפשרות של התיישבות, אינו מוותר על ידי כך לא על פיצויים המגיעים לו ולא על זכותו לחזור. למעשה, יש בהתיישבותו כמובן הסתלקות מתקוות ההחזרה, אך להלכה מוכרחים להקפיד על הפרדת הדברים, שאם לא כן ייווצרו מעצורים מיותרים לשיתוף פעולתם של השלטונות הערביים.

גם מבחינה עניינית מחוייבת ההפרדה. הציבור המשמש נושא לטיפולה של הסוכנות אינו זהה עם ציבור תובעי הפיצויים, יען יש בחטיבה הראשונה חלק שאיננו כלול כלל בשנייה, והם אלה שמלכתחילה לא היו בעלי נכסים בארץ ולכן אין מגיעים להם פיצויים, ולעומת זה יש בחטיבה השנייה חלק שאינו כלול בראשונה, והם אלה שמגיעים להם פיצויים אבל אינם מעוניינים כלל באפשרויות התיישבות.

בתשובה לקושיותינו הסכים בלנדפורד, כי יהיה צורך בתיאום חשבונות, אבל נשאר בדעתו כי יש כאן עניין לשתי רשויות נפרדות ולא לרשות כוללת אחת.

הסברתי את גישתנו לעניין והיא כי עניין הפיצויים הוא בינינו ובין או״ם, לא בינינו לבין תובעי הפיצויים ואף לא בינינו לבין מדינות ערב. מנוי וגמור עימנו כי נשלם רק למוסד של או״ם ולא קמעונית ליחידים. מובן מאליו, כי אנו מעוניינים חיונית להבטיח כי הסכומים שנשלם ישמשו להתיישבות ולקליטת קבע ולא יתבזבזו לריק במזומנים.

בלנדפורד לא חלק על כל ההנחות האלה, ורק טען כי מימושן מחייב מוסד מיוחד ואין סוכנותו באה בחשבון לכך. הוא הסביר כי יש לו סיכויים טובים להתקדמות מעשית במשא ומתן עם הארצות השכנות ובלבד שלא יופרע על־ידי סיבוכים מדיניים. כינוס ועידת פריס על־ידי ועדת הפיוס שימש לו סיבוך כזה: מששמעו הממשלות כי עומדים לכנס ועידה, מיד עיכבו כל פעולה מעשית בקשר עם הסוכנות בתואנה כי יש להמתין ולראות במה תסתיים הוועידה. הוא ציין כי תקציבו לשלוש השנים הבאות יהיה 250 מיליון דולר. הנחתו היא כי הקצבת 50 מיליון על ידי הקונגרס האמריקני תחזור בשנתיים הבאות וכי אנגליה וצרפת יגדילו את השתתפותן השנתית עד 25 מיליון בסך הכל, וכי 25 מיליון הנותרים יימצאו ממקורות אחרים.

שאלנוהו כיצד הוא אומר לפתור את בעיית המועצה הקיימת ליד הסוכנויות, אשר עליה בעיקר יצא הקצף מאת המזכיר הכללי ולשם החלפתה בא הרעיון בדבר הקמת ה״מפלצת״ של ועדת אחת־עשרה מדינות בניו יורק. תשובתו היתה כי אין צורך בקיומה המתמיד של המועצה, אלא נציגי המדינות המשתתפות בה יתכנסו מפקידה לפקידה, נאמר פעמיים בשנה, כדי לעיין בתוכניותיו ולאשרן. עובדים במחיצתו כבר כ־150 פקידי או״ם והוא מקווה כי מספרם יגדל.

הוא הביע ספק אם יעלה בידנו לחסל בעצרת זו את עניין ההחזרה [של הפליטים הפלסטינים], ובזה העיד כי תפס נכונה את עוקץ התוכנית שהגשנו למזכיר הכללי. ענינו כי חיסול עניין ההחזרה הוא תנאי לכניסתינו למשא ומתן עם או״ם בשאלת הפיצויים. לא ייתכן לדרוש מאיתנו התחייבויות סופיות לגבי פיצויים כל עוד אנו צפויים לדרישות בלתי מוגבלות בתחום ההחזרה.

הוספתי כי הוא כנראה משופע בכסף ואין לו צורך כלל בתרומתנו על חשבון הפיצויים. אנו היינו סבורים כי נכונותנו לגשת למימוש ההתחייבות שקיבלנו על עצמנו תשמש דחיפה למפעל הקליטה [במדינות ערב]. נראה כי אין הדבר כך. אם יבואו אלינו שוב בתביעת ההחזרה, לא נוכל להתקדם בעניין הפיצויים והדברים מבחינה זו יישארו על עומדם. במצב זה לא נוכל לקיים את התחייבותנו לזמן בלתי מוגבל - היא עלולה להתמזמז במרוצת הזמן.

בלנדפורד ענה, כי ההתחייבות היא עניין עקרוני הכרוך באחריות בינלאומית, אך למעשה הוא עצמו אינו גורס ערבוב סכומי הפיצויים עם ההקצבות לקליטה. לדידו, תרומות המדינות לקרן הקליטה לחוד ותשלומי פיצויים מצד ישראל לבעלי התביעות לחוד.

אמרתי כי הצגה כזו של העניין עלולה לסבך אותו לדידנו. שאלתי אם אותו גוף של ארבע מדינות, שיתוועד בכל חצי שנה לאישור תוכניות הסוכנות, לא יוכל לשמש גם מכשיר או״ם למשא ומתן איתנו בשאלת הפיצויים. הוא שלל את רעיון איחוד התפקידים בגוף אחד, בייחוד מכיוון שגוף זה יתכנס בביירות. טען כי מוטב להקים לעניין הפיצויים גוף נפרד בניו יורק. ציינתי, כי בתזכירי [למזכ״ל או״ם] כלולה הצעה בדבר הקמת ועדה של שלוש מעצמות בניו יורק. אם יהיה הכרח, לא מן הנמנע לקבוע את הוועדה הניו־יורקית בהרכב זהה עם הוועדה הביירותית. הוא לא התנגד לפתרון זה אבל ראה את העניין כחורג מגדר סמכותו.

את השיחה סיים [בלנדפורד] בשתי הערות. ראשית, שאל עד מתי נטיל על או״ם את נטל 23 אלף הפליטים שבישראל? כלום אין אלה אזרחי המדינה? כלום לא הגיעה השעה לישראל לקבל על עצמה אחריות מלאה להם? רמז כי מאחר שקיבלנו עזרה ישירה מארצות הברית, שוב אין לנו פתחון פה להטיל מעמסה זו על האו״ם. שנית, השמיע אזהרה כי עד כמה שידוע לו, מנסר עדיין רעיון בדבר הענקת סמכויות מדיניות נוספות לריילי. היה ברור, כי אין הדבר לרצון לו כלל וכלל.

כל גישתו היתה של אדם המרוכז כולו בתפקידו, שוקד עליו במסירות רבה, רואה סיכויים חשובים לתוצאות של ממש ורק חושש פן יפריעו לו על ידי איזו התערבות מיותרת או הסדר כללי בלתי רצוי.