123 | נאום משה שרת בעצרת הכללית, או"ם, פריס[1] (אנגלית)                             13.11.1951

 

מול ההתקפה הערבית באו״ם

שר החוץ משה שרת: אדוני הנשיא, נציגים עמיתים, לא היתה זו כוונת משלחתי לגזול מזמנה של העצרת, במהלך הוויכוח הכללי, ולהידרש לבעיה מסוימת המעסיקה את ישראל. אבל ההתקפה שנוהלה אתמול מעל דוכן זה נגד ישראל והעם היהודי בידי דר׳ ג׳מאלי, נציג עיראק,^[2] וכמה מן הדברים שנאמרו בפי הנציג הנכבד של לבנון, מחייבות תגובה קצרה.

נראה שדר' ג׳מאלי נזקק להערכה תמימה - אם לגבי אוצר הדעת של הנציגים הנכבדים היושבים פה, ואם לגבי כושר הבנתם המדינית, אם הוא סבור שתמונת המצב שביקש לצייר עשויה להתקבל חד חלק כנאמנה למציאות. בגייסו למשימתו את סגולות השיכחה הגמישה ואת האמונה מעוררת הרחמים לצורך ההנחה, שניתן להקנות סבירות לאי־אמת בכוח חזרות אין־סופיות, הוא שוב בחר להתעלם או לסלף כמה מן ההיבטים הבולטים ביותר של אותו שלב בעבר הקרוב, אשר בו היו ארצי וארצו מעורבות.

יורשה לי אפוא לרענן את זיכרונו ולהציג את העובדות כהווייתן קודם כל בהצבעה על העובדה, שהיו אלה מדינות ערב, הן ולא אחרות, לרבות ממלכת עיראק, אשר הציבו דוגמה כה ממאירה לא רק בהתעלמן מהמלצה ברורה ונחרצת של העצרת הכללית, אלא גם בהפעלתן אמצעים צבאיים בניסיון לאתגר ולמוטט אותה המלצה בכוח הזרוע - צעד ניקלה אשר בו כשלו כראוי.

שנית, שכתוצאה מאותה הרפתקה חסרת מעצורים לפלוש ולאסור מלחמה תוקפנית, נוצרה בעיית הפליטים הערביים.

שלישית, שהאחריות הכבדה להימשכות מכשלת אי־הפתרון של בעיה זו רובצת על כתפי מדינות ערב, אשר בהוסיפן חטא על פשע מסרבות לשאת ולתת על הסכם שלום, או אפילו להתקדם לעבר הסכם שכזה.

רביעית, כפי שידוע לכל המודעים עתה לבעיה, פתרונה של בעיית הפליטים הערביים עשוי להימצא אך ורק על ידי יישובם מחדש בארצות הערביות, שלרשותן עומדים שטחים גדולים של אדמות פוריות בלתי מעובדות, ולא על ידי החזרתם.

חמישית, שישראל הכריזה השכם והערב כי היא נכונה לתרום למימון יישוב מחדש זה על ידי תשלום פיצויים בעד האדמות הנטושות.

שישית, כי בתוך תקופת קיומה הקצרה העניקה ישראל קורת גג ותעסוקה להמוני יהודים שברחו מארצות ערב, לרבות 120 אלף מעיראק לבדה, שנכסיהם הוקפאו והם הגיעו ממש חסרי כל, בעוד העולם עדיין ממתין לשמוע מה נכונות מדינות ערב לעשות כדי להקל על אומללות הפליטים הערביים - אומללות מעשי ידיהן.

ולבסוף, שהעמדה הנקוטה בידי מדינות ערב בהכריזן שעדיין הן שרויות במצב מלחמה עם ישראל - עמדה שבאה לידי ביטוי מעשי בחרם כלכלי, בהסגר ימי ובניסיון שיטתי לחבל בהשתתפות ישראל בהסדר אזורי במסגרת האומות המאוחדות - פירושה הפרת אמנת האו״ם, התעלמות מחפירה מן ההחלטות שקיבלו העצרת ומועצת הביטחון שוב ושוב, ועשייה לשחוק את ההצהרות המושמעות מעל דוכן זה בדבר מסירותן של ממשלות ערב לאידיאל השלום ולדרכי שלום.

עוד ועוד דברים היה אפשר להוסיף, כדי לחשוף את המהות האמיתית של המראה המעוקמת שהוצגה פה לפניכם מעל דוכן זה, אולם משלחתי חפה מכל רצון להאריך ללא צורך מה שבהקשר זה הוא מחלוקת מילולית חסרת טעם. מוטב היה אילו יכולנו להקדיש את מאמצינו בשלב נאות לפתרון מציאותי של בעיה שפתרונה אפשרי, אם לא מכוח משא ומתן ישיר בינינו ובין שכנותינו הערביות, כי אז לפחות מכוח מאמצים משותפים יחד עם האומות המאוחדות.

מדינת ישראל, כמדינה מוקפת במדינות לא ידידותיות, מן ההכרח שתהיה רגישה עד מאוד לבעיית ביטחונה, ולהשפעה שנודעת למצב העולם על ביטחון זה. יתר על כן, כמדינה הנתונה במילוי משימה כפולה של החייאת ארץ ושיקום עם, יש לה אינטרס חיוני בשמירת היציבות הבינלאומית, שכן הסיכוי להצלחת מאמץ מהפכני זה שלה מותנה בבירור באקלים של שלום.

ענייננו בשלום העולם מתחזק שבעתיים מתוך דאגתנו לגורל יהודים הפזורים כקבוצות מיעוט ברחבי עולם, שמעמדם בארצות רבות, אם כי לשמחתנו לא בכולן, ממשיך להיות מעורער. לבסוף, ומעל לכל, אנו הצטרפנו לארגון האו״ם על מנת לקחת חלק במאמץ עולמי נרחב לביצור השלום. בעמנו פועמת ההכרה כי חובתנו להיות מסורים לאידיאלים של שלום העולם ואחוות אנוש, שהורישו לנו חזון אבותינו ונבואותיהם.

משום כך אנו שותפים לחלוטין להרגשת הכאב, שרבים מן הנציגים הנכבדים הביעו במהלך הוויכוח הנוכחי במילים כדרבנות - הרגשה הנובעת ממצבו הטרגי של העולם החצוי עקב סכסוך בין שני משטרים יריבים, שלכאורה אין יישובו אפשרי, ונוכח אי-היציבות המאפיינת סכסוך זה עד כדי כך שהעולם עומד על סף שואה.

ההישג המיוחל בסכסוך זה הוא לא פחות מאשר השליטה על נפש האנושות, ואולם הסערות שיחולל הסכסוך עלולות לשים קץ, במהלכן הקטלני, לעצם קיומה של האנושות. השאלה הגורלית היא האם מתוך דאגה כלל עולמית לשרידת הציוויליזציה האנושית, ואולי אף של המין האנושי, תחזק ותכריע השאיפה להגן על החברה האנושית מפני הרס עצמי.

משלחת ישראל, מתוך דאגה זו, תקדיש את מירב שימת הלב לעיון בהצעות שהוגשו לעצרת להגבלה ושליטה בכלי נשק ולשיתוף כל המעצמות בשיטות יעילות לקיום ביטחון העולם.

בעוד העימות הרעיוני בין הקומוניזם לבין הדמוקרטיה החופשית חובק עולם ומלואו, ניטש בימינו סכסוך נוסף, שונה באופיו, המשתרע על פני יריעת ענק של שטחים באסיה ובאפריקה הכוללת בתוכה, באחת מפינותיה, את ארצי ישראל. אנו עדים לניגודים עמוקים ומרחיקי לכת, עיתים רדומים ועמומים, עיתים מתלקחים לסכסוכים אלימים, בין מערב ומזרח, בין ארצות מפותחות יותר לבין ארצות נחשלות מבחינה חברתית, בין עמים הרגילים לשלוט לבין אומות שעד לאחרונה היו משועבדות, בין המערב על התפתחותו התעשייתית הגבוהה לבין המזרח המקיץ זה עתה מתרדמת דורות.

העובדה שישראל עצמה אינה מעורבת יותר ישירות בעימות זה אינה גורמת לה להיות אדישה למהלכו ולתוצאותיו. היעדר שלום בינינו ובין שכנינו גם הוא אינו פועל למניעת אהדתנו למאבק המתנהל בעולם הסובב אותנו. שיקולים קרובי טווח של הגנה עצמית עשויים להכתיב לנו עמדות, אשר בתנאי שלום ויחסי שכנות טובה היינו מאושרים להימנע מהן. אנו נשתדל למצוא את הפתרון המעשי לבעיית ארץ־ישראל, ואם לא נוכל למצוא אותו באמצעות שיתוף פעולה עם מדינות ערב, נעשה ניסיון למצוא אותו בעזרת שיתוף פעולה עם האו״ם. אנו איננו תומכים בביטול חד־צדדי של חוזים מחייבים, ואנו מבחינים בין נכסים לאומיים ועולמיים. איננו יכולים להסכים, למשל, שתעלה ימית בינלאומית [סואץ] תיראה כאילו היא נהר פנימי של המדינה השוכנת משני עבריה, וזאת על אף העובדה שאנו מתייחסים באהדה עמוקה לשאיפות כנות לחופש ועצמאות. אנו משתדלים לשאת מבטנו מעל לקצף גלי הים הסוערים של המחלוקת הגועשת סביבנו, ולצפות לעבר האופק הרחוק של סולידריות לאורך ימים.

רבים מאיתנו חזרו לארץ אבותינו שבאסיה, השוכנת לאורך החוף המזרחי של הים התיכון, אחרי שאבותינו לדורותיהם ישבו ונדדו מאות בשנים בארצות העולם המערבי. אנו הקמנו מחדש בית של קבע בסביבתנו הישנה והחדשה. אנו נהיה גוף אורגני בתוכה ולא נהיה מנוכרים לה. אנו נתמיד בטיפוח קשרינו עם הקהילות היהודיות בכל אתר, ובתוך כך, בד בבד, נחתור לקיים יחסים הדוקים עם שכנינו הקרובים והרחוקים. במאמצינו לחדש ולחזק את תרבותנו הלאומית בארץ מולדתנו, נקפיד לשמר, ללמוד וליישם את היסודות הטובים ביותר של המסורת והקידמה של המערב, ונהיה נאמנים לעקרונות ולהישגים של הדמוקרטיה המערבית.

אנו נתונים בתקופה מהפכנית במשמעותה ההיסטורית הרחבה, שסיבותיה ושורשיה נעוצים בעובדה שאבד הכלח על יחסי תלות ושררה. מדינות רבות במזרח הגיעו לעצמאות מדינית מקץ מאות שנות שיעבוד, מצב שבימינו אינו מתיישב עם המציאות הלאומית והבינלאומית. מאבק השחרור שלהן, שבכמה מקרים התנהל בד בבד עם מדינאות מרחיקת ראות שנקטו המדינות השליטות לשעבר, הניב את התמורה הזאת. אולם התהליך עדיין רחוק מהשלמתו. ארוכה הדרך מעצמאות פורמלית לעצמאות ממשית. גם מדינות ותיקות חותרות לחסל את מורשת הנחיתות אשר עימה השלימו זמן רב. כל העמים האלה, החלשים יותר, תובעים מעמד של שוויון מלא, ואילו מדינות המערב, לעומת זה, חותרות לקיים עמדות שבהן לא רק היה תלוי כוחן, אלא שמהן הן שאבו חלק ניכר משגשוגן. החידה ההיסטורית היא האם אינטרסים אלה נוגדים בהכרח, או שמא ניתן ליישבם.

המוני אדם בארצות הנחשלות עומדים על פרשת דרכים של בחירה בין דמוקרטיה אמיתית ובין היפוכה הגמור. לגבי כמה מארצות אלה כבר נפל הפור ובהן איבדה הדמוקרטיה סיכוי להתגשם בקרוב. אך יש ארצות אחרות, שעדיין עומדות על סף הכרעה על אופי משטרן. לגביהן נשאלת השאלה האם מן ההכרח שהשגת עצמאות מלאה תלווה באיבוד חופש הפרט נוכח יעילותו האכזרית של משטר דיקטטורי?

האו״ם, שתחת דגלו נקבצו כל האומות, קטנות כגדולות, על יסוד שוויון מלא ללא הבדלי צבע והשתייכות דתית, הוא סמל לאמונת כולנו לא רק בניצחון הסופי של אחוות אנוש, אלא גם במימוש אידיאל נעלה זה בימינו-אנו. ואולם מסגרת סימלית זאת של אחדות ושוויון להלכה עדיין אין פירושה אחדות ושוויון למעשה, ואין בה כדי לערוב לפתרון סכסוכים חמורים בין כוחות לא שווים. מצב זה מאיים על יציבות המזרח התיכון וחלקים גדולים של אסיה ואפריקה.

שלום העולם תלוי בנכונות הגושים המתחרים לחיות יחדיו. המשך קיומה של האנושות מצריך מאמץ עליון של האו״ם - מדיני, תרבותי, כלכלי - לפתרון הבעיות המטרידות אותנו. מדינת ישראל מבקשת לתרום את חלקה למאמץ זה בשם עם אשר ייסורים וסבל של מאות שנות אופל לא הצליחו לשבור את גאוותו הלאומית ולשים קץ לגאונו היוצר, בשם עם שתקומתו היא פרי ניצחון רצון אנוש על תהפוכות ההיסטוריה.