121 | הכנסת, ישיבה [1],14
ירושלים
4.11.1951
ועידה יהודית תומכת בתביעת השילומים
סעיף ד׳: מדיניות החוץ
1. הודעת שר החוץ
היו״ר י. שפרינצק: הנחנו לפני חברי הכנסת את סדר
היום של ישיבה זו, ואני מוסר את רשות הדיבור לשר החוץ מר שרת.
שר החוץ מ. שרת: אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה. בחודשים ובשבועות
האחרונים חלה התפתחות בכמה מגיזרות פעולתנו והתעניינותנו בשדה מדיניות החוץ. על פי
החלטת הממשלה הנני למסור כאן סקירה קצרה על הנושאים האלה.
פרשת העזרה של ממשלת ארצות הברית לבניין מדינת
ישראל עלתה בימים אלה לשלב חדש. לאחר שני המילוות של ה״בנק ליצוא וליבוא״ בסכום
כולל של 135 מיליון דולר, לאחר הקצבת
עודפי מזון בשווי של 20 מיליון דולר, לאחר כלילת
ישראל בין הארצות הנהנות מעזרה טכנית לפי ״סעיף 4״, באה עכשיו ההענקה מאוצר
ארצות הברית, על פי החלטת הקונגרס ובאישור הנשיא, בסך 64,950 מיליון דולר.
מאז ומעולם שאפה התנועה הציונית לעזרה כספית
בינלאומית למפעלה. רעיונות גדולים מתגשמים לא בחלל ריק, אלא על רקע של מציאות
מסוימת שתנאיה נוחים להתגשמותו. אף להתגשמות רעיון זה של עזרת אומות העולם לתקומת
ישראל הוכשרו התנאים רק בימינו. מצד אחד נוצרה מדינת ישראל כנושא ממלכתי לקבלת
העזרה וכמכשיר יעיל ואחראי לביצוע התוכניות אשר לשמן היא ניתנת. מצד שני קמה ממשלת
ארצות הברית, אדירת היכולת הכספית והנושאת באחריות ראשית לעתידו של העולם
הדמוקרטי, ונקטה את הנוהג של מתן הענקות לארצות הזקוקות לעזרה לשם שיקומן
והתחזקותן.
ממשלת ישראל יזמה את ההענקה. היא ביקשה סך 150 מיליון דולר לשם עזרה
למדינה בקליטת העלייה ההמונית ובניינו המהיר של המשק הלאומי. בקשתה נתמכה על ידי
קבוצות חברים חשובות בשני בתי הקונגרס האמריקני. בהצעה שהכניסה ממשלת ארצות הברית
לקונגרס בדבר הענקות לארצות שונות באירופה ובאסיה לשנת הכספים 1952-1951, לא היתה כלולה לכתחילה
שום הקצבה למזרח התיכון. אחרי כן הציעה ממשלת ארצות הברית להעניק לישראל 25
מיליון דולר ועוד 100 מיליון לארצות אחרות
במזרח התיכון ובאפריקה. בתוצאות בירור ממושך בכל שלבי הדיון הפרלמנטרי, הועמדה
ההענקה למזרח התיכון ולאפריקה על 160 מיליון דולר, בכלל זה 65
מיליון דולר לישראל. את תוספת הסכום הזה להצעה הראשונה של ממשלת ארצות הברית יש
להעריך נוכח ההפחתה הכוללת בסך ביליון אחד ו־100 מיליון דולר, שחלה כתוצאה
מהדיון בקונגרס בהקצבות לארצות אחרות.
כספי ההענקה
מיועדים לצורכי אספקה ופיתוח כאחד. תועלתם למדינה תהיה משולשת: ראשית, ישופר באופן
ניכר מאזן המטבע הזר של המדינה על ידי תוספת עשרות מיליונים דולרים תוך תקופה קצרה.
שנית, יוזרמו לאוצר אמצעים חדשים שחשיבותם תהיה מרובה, בייחוד למפעלי פיתוח.
שלישית, תהיה בזה תרומה חשובה לייצוב המטבע הישראלי ולהפסקת אינפלציה.
בביקורי האחרון
בארצות הברית שמחתי להיווכח משיחותי עם אנשי מחלקת המדינה העוסקים בענייני המזרח
התיכון, כי מנוי וגמור עימם לעשות הכל להחשת ביצוע ההענקה. זה שבועות מתנהלות
בוושינגטון שיחות בין המומחים של מחלקת המדינה לבין שגרירותנו על פרטי השימוש
בכספי ההענקה מתוך סיכוי להגיע להסכם גמור. השיחות האלה מתנהלות על אופן הוצאת
הדולרים, ואילו על השימוש בתמורת ההענקה בלירות ישראליות תביא הממשלה את הצעותיה
לוועדה מוסמכת של הכנסת. סגל השגרירות האמריקני בישראל יוגבר על ידי תוספת עובדים,
שתפקידם יהיה לעמוד אתנו במגע בענייני ביצוע ההענקה. בימים הקרובים עומדת הממשלה
להגיש בקשה לארצות הברית בדבר הענקה שנתית חדשה לשנת הכספים האמריקנית 1953-1952.
אין לממשלה כל
ספק בדבר הכרת הטובה שרוחשים הכנסת והמוני העם בישראל לקונגרס ולממשלה של ארצות
הברית על עזרתם רבת הערך למפעל קיבוץ הגלויות ובניין הארץ - (מאיר וילנר (מק״י):
והרעבת ההמונים) - יש להרים על נס את המאמצים הכבירים שהשקיעה שגרירות ישראל
בוושינגטון להשגת העזרה הזאת.
סיכוי אחר
להזרמת אמצעים ניכרים לצורכי בניין משקנו עשוי להיות נשקף מהגשמת תביעת ישראל
לשילומים מגרמניה. ההד החיובי הראשון לאיגרת שהגישו נציגי ישראל לארבע מעצמות
הכיבוש ב־12
במרס 1951 - אותה איגרת שהיה לי
הכבוד להשמיעה באוזני הכנסת[2] - היה נאומו של ראש ממשלת
גרמניה המערבית בבית הנבחרים בבון ב־27 בספטמבר 1951. נאום זה, אשר תוכנו אושר
פה אחד על ידי בית הנבחרים, הכיל הודיה במעשי הזוועה שעולל המשטר הנאצי בשם העם
הגרמני ליהדות אירופה, אם כי נעשה בו גם הניסיון להציג את רובו של העם הגרמני כנקי
מהאשמה הזאת. כן הובעה בנאום הנכונות להטיל על העם הגרמני שילומים בעד הרכוש שנשדד
והנזק החומרי שנגרם, ולהיכנס למשא ומתן לשם כך עם נציגי העם היהודי ומדינת ישראל.
ממשלת ישראל מחכה עכשיו להוכחה ממשית על נכונות ממשלת בון לשאת בתשלום קיבוצי בעד
גזל הרכוש היהודי בהיקף ההולם את ממדי הגזל ועל יסוד תביעתה של מדינת ישראל.
באיגרת שהוגשה למעצמות הכיבוש נאמר: ״פשע בעל
ממדים עצומים ואיומים כאלה אין לו כפרה בשום פיצוי חומרי״ ולהלן נאמר: ״כל
פיצוי־שהוא, ויהי גדול כאשר יהיה, אין בו שילומים על אובדן חיי אדם וערכי תרבות,
או כפרה על הסבל והייסורים של אנשים, נשים וטף שנהרגו ונטבחו בכל דרך בלתי
אנושית״. פסוקים אלה נישנו בהכרזת הוועידה של הארגונים היהודיים שנתקיימה בניו
יורק לפני כעשרה ימים. הוועידה הזאת נתכנסה לפי הזמנת הסוכנות היהודית והשתתפו בה
כ־20
ארגונים יהודיים, עולמיים וארציים. הנציגים באו מארצות הברית, אנגליה, קנדה,
ארגנטינה, דרום אפריקה וצרפת. היתה זו למעשה נציגות מקפת של הציבוריות היהודית
החופשית. הישיבות התנהלו בנשיאותו של יושב ראש סניף הנהלת הסוכנות היהודית
באמריקה, דר' נחום גולדמן. השתתף בוועידה שגריר ישראל בוושינגטון. הוועידה הכריזה,
כי כל הארגונים המיוצגים בה תומכים בלב שלם בתביעת השילומים של ישראל ודרשה את
סיפוקן של תביעות יהודיות אחרות כלפי גרמניה, בכלל זה התביעות להחזרת רכוש ולתשלום
פיצויים ליחידים, לארגונים יורשים וכיוצא באלה. רוח של אחדות יהודית, אחריות
מדינית ומסירות לישראל שררה בוועידה החשובה הזאת.
בינתיים העסיק את תשומת לב הממשלה הניסיון החדש
שעשתה ועדת הפיוס של או״ם על־ידי ועידת פריס להפסיק את הקיפאון ביחסי ישראל
והמדינות הערביות השכנות, ולפתוח פתח להתקדמות לקראת השלום. סיכויי הצלחתו של
ניסיון זה היו מלכתחילה מפוקפקים בתכלית. בחודשים האחרונים לפני ועידת פריס נשמעו
מפי נציגי מדינות ערביות הצהרות שאמרו בברור, כי אין פני העולם הערבי לשלום. הם
הכריזו כי עדיין קיים מצב המלחמה שנוצר עם פלישת צבאות ערב לישראל, וכי בשום פנים
לא ייכנסו למשא ומתן עם ישראל על שלום. מצרים סירבה למלא אחרי החלטת מועצת
הביטחון, שקבעה כי מניעת מעבר סחורות המיועדות לישראל בתעלת סואץ עומדת בניגוד
להסכם שביתת הנשק. אף על פי כן, החלטנו להיענות להזמנת הוועדה. עשינו זאת מתוך
נאמנות לשיתוף פעולה עם או״ם כעיקרון יסודי של מדיניות החוץ שלנו, וכדי לא להתחייב
באחריות להכשלת איזה מאמץ־שהוא להצרת הפרץ המפריד בינינו ובין המדינות המקיפות
אותנו עקב עמדתן האויבת.
אשר יגורנו בא. הניסיון נכשל, על כל פנים, נכשל
לעת עתה. הוברר, כי סרבנות המדינות הערביות לגשת לבניין גשר על פני התהום הרובצת
כיום בינן לבין ישראל בעינה עומדת. הצד הערבי דחה את התנאי שהציעה הוועדה לשני
הצדדים, כי קודם כל יצהירו חגיגית כי הם מתחייבים להיזקק, ביישוב הסכסוך שביניהם,
אך ורק לדרכי שלום, ומקבלים על עצמם להימנע מכל פעולה מלחמתית או מכל פעולה אויבת
שאין עמה שימוש בנשק. ישראל נענתה לתנאי זה וביקשה להרחיב את מסגרתו על ידי הצעת
חתימת אמנה על אי-התקפה הדדית. המדינות הערביות הודיעו, כי הן מוכנות אומנם לאשר
מחדש את הסכמי שביתת הנשק, אולם בתנאי שיהא ברור כי הסכמים אלה מחייבים אותן
להימנע רק מפעולה אויבת המבוצעת על ידי כוחות צבא.
הניגוד הזה בין שתי העמדות איננו מתמול שלשום.
ימיו כימי הסכמי שביתת הנשק. הצד הערבי גורס אותם כמחייבים רק הפסקת קרבות,
וכמניחים לו את החופש הגמור לקיים נגד ישראל חרם כלכלי והסגר ימי ולנקוט כל פעולה
אויבת אחרת שאין עימה שימוש בנשק. אנו טוענים, כי הסכמים אלה גוזרים על כל פעולת
איבה, בין צבאית ובין אחרת. סכסוך זה הובא לשיפוטו של המוסד הבינלאומי המוסמך -
מועצת הביטחון - והמועצה פסקה לטובתנו ונגד העמדה הערבית.
אפשר היה לצפות, כי ועדת הפיוס תתבסס על פסק הלכה
זה ותישאר נאמנה לתנאי המפורש שהיא עצמה הציגה. לא כן היה. משהוכנסה הוועידה למצב
של שיתוק על ידי סירוב הצד הערבי למלא אחרי התנאי של הוועדה במלואו, ביקשה הוועדה
מוצא מהמצר על ידי נסיגה מהתנאי. היא הודיעה, כי עם כל המרחק בין עמדות הצדדים,
הריהי מוצאת בשניהם תרומה ליצירת אווירה המאפשרת התקדמות לקראת השלום.
הודענו לוועדה, כי אין אנו שותפים להנחתה. אנו
רואים בהכשר שהיא נותנת לעמדה הערבית צעד מסוכן המערער את סמכותה המוסרית של החלטת
מועצת הביטחון, והניתן להתפרש כמניח גושפנקה של או״ם על הפירוש המסולף של הצד
הערבי להתחייבויות המוטלות עליו לפי הסכמי שביתת נשק. כל עוד לא יקבלו המדינות הערביות
את דרישת הוועדה כפי שנוסחה בראשונה - והרי לא שמענו מהן אפילו כי הן רואות את
המשא ומתן בפריס כשלב לקראת השלום - לא נוכל להיכנס לבירור איזו בעיה מהבעיות
המהוות נושא הסכסוך בינינו ובינן, באשר פירוש עמדתן היא כי פניהן לא ליישוב הסכסוך
אלא לניצול המשא ומתן לשם המשכת הסכסוך והכשלתנו בעזרת השחרור שהשיגו, לכאורה,
מתוקפה המחייב של החלטת מועצת הביטחון.
אולם לא כל השאלות התלויות ועומדות מקופלות
במסגרת הסכסוך הישיר בין ישראל לבין מדינות ערב. ישנה שאלה שפתרונה ראוי לשמש נושא
לאחריות משותפת של שני הצדדים עם האומות המאוחדות, מבלי שיהא הפתרון מוכרח להידחות
עד ליישוב הסכסוך. זוהי שאלת יישובם מחדש של הערבים שנטשו אדמתם ומקומות מגוריהם
בישראל. אחריותו של או״ם לפתרון הבעיה מובהקת: ארגון האומות המאוחדות הוא המפרנס
את הפליטים בכספי התרומות שהוא גובה מחבריו, ואף הוא הקים מוסד לחיפוש אפשרויות
תעסוקה וקליטה בשבילם [אונר״א]. שאלת עתידם של הפליטים אינה יורדת מסדר יומו.
אחריות הממשלות הערביות היא לקלוט את המוני הפליטים האלה בארצותיהן. אחריותה של
ישראל היא לשלם פיצויים בעד אדמתם הנטושה.
הממשלה החליטה להפעיל את אחריותה זו. היא מוכנה להיכנס
בלי דיחוי למשא ומתן עם ועדת הפיוס או עם כל ארגון מוסמך אחר של או״ם בדבר
הפיצויים שעליה לשלם. הווה אומר, ישראל מוכנה לעשות את התלוי בה כדי להצעיד את
הבעיה הכאובה של הפליטים הערבים לקראת פתרון חיובי. אם גורמים אחרים לא יעשו את
המוטל עליהם לפתרון הבעיה, בהם יהיה תלוי הקולר ולא בישראל. ממילא מובן, כי
נכונותה של ישראל לגרוס את שאלת תשלום הפיצויים בעד אדמת הערבים הנטושה כשאלה
נפרדת, שיש לטפל בה לאלתר, מושתתה על מספר הנחות הנובעות מעצם מהותו של העניין.
ראשית, למען תוכל ישראל לשאת בהתחייבות, צריכים
ממדיה ותנאי מילויה של ההתחייבות להיקבע בהסכם עם ממשלתה. שום הטלה שרירותית של
חובה על ישראל אינה באה כאן בחשבון. הכל תלוי בהסכם מרצון, שיושג כתוצאה ממשא ומתן
חופשי. שנית, צריך שיהא ברור כי פרשת האדמות הנטושות היא מורשת המלחמה שהיתה כפויה
על ישראל. ואין זו המורשת היחידה של המלחמה. מורשות אחרות הן הרס רכוש ואבדות נפש
שגרמה המלחמה, וכן העדר השלום עד היום הזה עם כל המסתעף ממצב זה - נזקי החרם
וההסגר וההכרח שנתונה בו המדינה להגדיל את תקציב ביטחונה הרבה למעלה מן השיעור
הרגיל. הקרקעות הנטושים לא עברו לרשותה של ישראל בעקבות קנייה סדירה בנסיבות של
שלום ויציבות. תשלום הפיצויים בעדם איננו סילוק עיסקה מסחרית רגילה. הערכת שווי
הרכוש אינו הגורם היחיד שיכול לקבוע את סכום הפיצויים. תוצאות המלחמה בכללותן
ויכולת התשלום של ישראל, שנפגעה והנפגעת עד היום ממורשת המלחמה, אף הן גורם מכריע.
במצב זה אין לדרוש מישראל יותר מתרומה הוגנת, בהתאם לנסיבות ובמסגרת יכולתה
המציאותית, להוצאות שיקום הפליטים על חשבון קרקעותיהם שעברו לרשותה.
שלישית, במצבה הכספי הקיים, אשר אין לצפות בו
למעשי ניסים, תהיה ישראל זקוקה לעזרה בינלאומית כדי לעמוד בתרומה ההוגנת הזאת במלואה.
פירוש הדבר, סידור תשלום הפיצויים יחייב מתן הלוואה לישראל, או הושטת עזרה לה
בצורה אחרת.
רביעית, הסכום שיוסכם עליו עם ישראל, ואשר ישראל
תתחייב לשלמו, צריך להוות את הפירעון הכולל והסופי של התחייבות ישראל לגבי הרכוש
הנטוש. לא ייתכן כי לאחר שיוסכם עימנו על הסכום, ותיקבע צורת פירעונו, נישאר
צפויים להפתעות של תביעות נוספות בלתי מסוימות.
חמישית, את ההתחייבות הכוללת והממצה הזאת נקבל
עלינו כלפי מוסד של או״ם, לא כלפי המדינות הערביות ולא כלפי בעלי הקרקע. חזקה, כי
לקופת אותו מוסד של או״ם ייכנסו גם כספי אחרים, תרומים על ידי חברי או״ם. מתוך
אותה קופה יוצאו הכספים לפי תוכניות שתיקבענה אם לכיסוי הוצאות ההתיישבות והקליטה,
או לסילוק תביעותיהם הכספיות של בעלים מסוימים. אין ישראל יכולה לקבל על עצמה לטפל
במספר בלתי מוגבל של תביעות אישיות נפרדות. היא תנהל את המשא ומתן על הפיצויים רק
עם מוסד של או״ם ורק למוסד של או״ם תשלם את אשר תתחייב לשלמו.
שישית, מכל סכום של פיצויים שנתחייב לשלם, ינוכה
סכום מתאים על חשבון הרכוש היהודי שהוקפא בעיראק, בהתאם להכרזתנו הידועה.[3]
לבסוף, הפעלת התחייבותנו לשם פיצויים על רקע של
הסכם בינינו לבין מוסד מוסמך של או״ם תיתכן רק אם יהא ברור כי היא פוטרת אותנו מכל
תרומה אחרת לפתרון הבעיה. הווה אומר, כי היא מסירה לחלוטין מסדר היום את בעיית
ההחזרה [של הפליטים הערבים].
אלו הן בקווים כלליים ההנחות, שעל פיהן אנו
מוכנים לגשת מיד לבירור עניין הפיצויים עם מוסדות או״ם. שאלות אחרות הנתונות
בינינו לבין המדינות הערביות השכנות תחכינה למשא ומתן של שלום עימהן. אנו
מעוניינים כמקודם בהחשת המשא ומתן הזה ושואפים בכל מאודנו לשלום, אך עמדת הצד
שכנגד מצווה עלינו להיות מוכנים גם להיפוכו של שלום. הצרה היא - ואכן זוהי צרת
הזמן - כי אין בעיית ביטחוננו מצטמצמת בדאגה הזאת.
תשומת לבנו מרוכזת כמקודם בביצור הגנת הארץ נגד
כל סכנה העלולה להיות נשקפת לביטחונה מצד המדינות השכנות. עם זה, אין אנו יכולים
להסיח דעתנו מבעיות ביטחון יותר מרחיקות, הכרוכות בסכנת מלחמת עולם חדשה אשר ענניה
מוסיפים להקדיר את האופק המדיני. העובדה כשלעצמה, כי המעצמות האדירות שקועות בדאגה
פן יפרוץ מחדש ריב עולמי, זאת הפעם השלישית בחיי דורנו, וכי הן מכוונות את כל
מעשיהן ואוזרות את כל כוחותיהן לעמוד הכן לקראת השואה, ואולי למנוע אותה על ידי
עצם הכוננות הזאת - עובדה זו יוצרת מציאות מדינית אשר בשום פנים לא נוכל להתעלם
ממנה.
שמירת השלום העולמי היא צורך חיינו ומשאת נפשנו
כמקודם. אין למדיניות ישראל שאיפה יותר נעלה מלתרום את חלקה המעט להשגת המטרה
הזאת. מלחמה עולמית חדשה היא בנפש משימתנו ההיסטורית - הפרחת שממות המולדת וקיבוץ
גלויות העם. מלחמת עולם שלישית מאיימת בנחשול דמים חדש על קהילות ישראל בארצות
שונות. אנו מתקוממים בכל כוחות נפשנו - כיהודים, כישראלים וכבני אדם - נגד כל
מחשבת זדון על מלחמת תוקפנות או על כל מלחמה יזומה. אולם המציאות הבינלאומית רבת
האימים מחייבת גם אותנו, ואולי בייחוד אותנו, לעמוד הכן לקראת כל פורענות. מנוי
וגמור עם הממשלה הזאת לעשות הכל למען תוכל להגן במלוא היעילות האפשרית על עצמאותה
של ישראל ועל משטר החרות השורר בתוכה נגד כל סכנת תוקפנות ושעבוד העלולה להגיח
אליה במהלך המלחמה החדשה, אם תפרוץ. כעצמאות כלפי חוץ כן החרות כלפי פנים הן נשמת
חייו של העם היושב בציון והוא יחרף נפשו על שלטון החופש בחייו המדיניים והחברתיים
כשם שנלחם ויילחם על קוממיותו הלאומית.
הדאגה החמורה לגורל שני נכסי היסוד האלה איננה
יורדת מסדר יומנו, גם אם אין אנו סבורים כי המלחמה היא גזירת הגורל, וכי היא
מוכרחה להביא עלינו את סכנת הכיבוש. מוטב להיכון לרע לחינם מלהסתכן בו ללא הכנה,
ואם אנו מצווים על כוננות, עלינו לראות בעין בהירה ולשקול בדעה צלולה כל סכנה
אפשרית.
אין ארצנו שוכנת לבדד. היא מהווה חלק בלתי נפרד
של אזור המשתרע מסביב לה. הקשר בין הארץ לבין האזור כולו הוא צו הגורל ההיסטורי
אשר שום אמצאה מדינית מחוכמת לא תוכל לשנותו. כן הוכיח הניסיון ההיסטורי, כי יש
למלחמת דמים היגיון אכזרי אשר חוקי הברזל שלו אינם נרתעים ואינם מתבטלים מפני
הכרזות מילוליות המחייבות לכל היותר רק את בעליהן. לפיכך אוסרת עלינו הדאגה
לביטחוננו את האדישות לגורל האזור שבתחומיו אנו נתונים, כשם שאין היא מתירה לנו את
שוויון הנפש לעתיד העולם כולו.
לא לבדד תשכון ישראל החדשה לא רק במזרח התיכון,
אלא בקרב עמי תבל. אנו מעוניינים חיונית בשלום העולם כולו ובביצור מעמד הדמוקרטיה
החופשית בתוכו. אנו דוגלים בזכות כל אומה לבור לה את המשטר הטוב בעיניה, ושוללים
זכות התערבותה של מדינה בחייה הפנימיים של חברתה מתוך ניסיון לכפות עליה משטר
מדיני וחברתי על כורחה. אדיר חפצנו לראות יחסי יציבות וסובלנות הדדית בין שני פלגי
העולם של זמננו. יתר על כן, אנו חרדים לכל שיירת עולים המגיעה אלינו מכל ארץ־שהיא,
ולא נשכח אף לרגע את אחריותנו כלפי אחים יהודים [בבריה״מ] המנותקים מאיתנו. שום
מחיצה ושום מסך [ברזל] לא ייאשו אותנו מלזכות ולראות בחידוש אחדותו של העם היהודי
בעולם, ובחופש כל חלקיו לעזור למדינת ישראל ולעלות אליה גם בתנאי עולם מפולג
למשטריו. אבל עובדה ניצחת היא, כי רק משטר דמוקרטי חופשי נותן כיום אפשרות להמוני
העם היהודי להביא לידי ביטוי את רצונם הקיבוצי, להתארגן לפעולה עצמית, לפתח את
תרבותם הלאומית, להתקשר עם חלקים אחרים של העם, ליצור קשר חי עם מדינת ישראל ולבוא
לעזרת בניינה וקיבוץ הגלויות בתוכה. ההגנה על השלום והדמוקרטיה כאחד היא תנאי בל
יעבור לשמירת קיומו העצמי ולטיפוח רוחו היוצרת של העם היהודי.
הן מבחינת השלום והן מבחינת הדמוקרטיה חמור
מעמדנו בתוך אזור המזרח התיכון. את גופו של אזור זה חוצה החומה המפרידה בינינו לבין
העולם הערבי, חומה אשר איבתו הקימה אותה ואשר בכל יום ויום היא עלולה ליהפך לבסיס
של התקפה נגדנו. ואילו הדמוקרטיה נשארה זמורת זר ברוב ארצות האזור, ללא שורשים
בחיי העם וללא סימני חיות אמיתית. האקדח משמש מכשיר נוח לפתרון בעיות משטר. פועמת
אומנם שאיפה כנה לקוממיות לאומית שלמה, אך שאיפה זאת מנוצלת ללא כל אחריות בתחרות
פנימית על שלטון בין מפלגות, כנופיות ובתי מלוכה. מערכות גורליות, המכוונות לכאורה
להשגת מלוא העצמאות, מערכות המזעזעות את המזרח התיכון ומסעירות את העולם כולו,
נקשרות ללא ראיית הנולד ויש שאינן באות אלא להסיח את דעת העם מהעוני והמחסור שאין
ברצונם ובכוחם של שליטיו להצילו מהם.
שתי הנסיבות כאחד - הן העדר השלום הפנימי באזור
והן תלישות הדמוקרטיה בתוכו - מחייבות אותנו להגביר ביתר שאת את דאגתנו לגורל
האזור הזה כולו במקרה של מלחמה עולמית, לביצור מעמדנו בתוכו, לגיוס עזרה וסעד
למאמצי התבצרותנו הכלכלית והצבאית ולתפיסה יותר רחבת היקף ומרחיקת ראות של בעיית
ביטחוננו ועתידנו. מתוך תפיסה כזאת נתנה הממשלה דעתה על התוכניות להגנה כוללת של
אזור המזרח התיכון, המנסרות זה מכבר בחוגי המעצמות המערביות. מעצמות אלו לא הזמינו
את ישראל להשתתף בעריכתן או בביצוען של תוכניות ההגנה האזוריות. הן רק מסרו לממשלת
ישראל בשבועות האחרונים ידיעות כלליות על מהלך ההכנות להקמת המיפקדה האזורית, ובזה
אישרו כי הן רואות את ישראל כמדינה מזרח תיכונית אשר שום עניין הנוגע לאזור כולו
אינו יכול להיות זר לה. עד כמה שידוע לנו, טרם הוקמה המיפקדה האזורית ורק נתקבלו
החלטות ומתנהל משא ומתן על הקמתה.
העובדה כי בשלב מסוים הוזמנו מדינות ערביות
להשתתף בהקמת המיפקדה האזורית, גרמה לממשלה חרדה. כל נשק שניתן ושיינתן למדינה
ערבית המסרבת לכרות שלום עם ישראל, ומכריזה כי עודנה נמצאת במצב של מלחמה אתה,
מוכרח להיראות לנו כמיועד בראש וראשונה להיות מופנה בכל עת מצוא נגדנו, כל שכן אם
עניין הגנת הדמוקרטיה זר ללבה של אותה מדינה לחלוטין. מסתבר, כי לאחר סירובה של
מצרים ואי-היענותן של יתר מדינות ״הליגה הערבית״ לתת יד להגנה האזורית, החליטו
המדינות המייסדות לגשת להקמת המיפקדה האזורית בלעדיהן, אבל אין לשער כי על ידי כך
נאמרה בעניין זה המילה האחרונה.
שאלת שיתופה של ישראל במיפקדה האזורית לא
נתעוררה, אך נוכח המתהווה במזרח התיכון ובעולם כולו, ובנסיבות המיוחדות הקובעות את
מצבה הכלכלי והצבאי של ישראל, מוקדשים כל מאמצי הממשלה לחיזוק כוחה הכספי וההגנתי
של המדינה למען תוכל למלא בהצלחה את משימות הקליטה והבניין המוטלות עליה, לבצר את
ביטחונה ולתרום את חלקה להגנת השלום האזורי והעולמי אם יהא צורך בכך. כמקודם תחתור
הממשלה לקיים יחסי ידידות עם כל המדינות השוחרות שלום ונוטות ידידות לישראל, אך
ענייניה החיוניים ביותר מצווים עליה בראש וראשונה להדק את קשריה עם אותן מדינות
אשר קיבוצי היהודים שבהן חופשים לעזור לה בשליחותה ההיסטורית, ואשר ממשלותיהם
מוכנות לסייע בידה לעמוד בניסיונות הקשים העוברים עליה כיום ואשר נכונו לה עדיין
בעתיד הקרוב.
היו״ר י. שפרינצק: שמענו את הודעת שר החוץ בשאלה זו ואנו עוברים לדיון
הכללי.
ישראל רוקח (הציונים הכלליים): יש לי שאלה ליושב ראש. אני רוצה לדעת
אם השאלה של השילומים מגרמניה נכללת בתוך הוויכוח של שמונה שעות, או יהיה על כך
ויכוח בנפרד. אם השאלה איננה נכללת בוויכוח יש לי הצעה.
היו״ר י. שפרינצק: אני מניח שבתוך הזמן של שמונה שעות, שהחליטה עליו
הוועדה המתמדת, יכולות לבוא גם השאלות שחבר הכנסת רוקח מעוניין בהן. רשות הדיבור
לשר החוץ לסדר היום.
שר החוץ מ. שרת: רצוני לסלק ולמנוע אי-הבנה. בוועדת החוץ והביטחון
נתעוררה שאלה של צורת הגשת תביעת השילומים: אם זה מחייב משא ומתן, איזה משא ומתן
זה מחייב, ועוד. אני אמרתי, כי לפי דעתי אין השאלה הזאת עומדת כיום על הפרק.
לכשתעמוד על הפרק - יהיה דיון. אני כללתי בסקירתי הערות עובדתיות אחדות בשאלת
השילומים, באשר זהו אחד הנושאים אשר טופל בו בזמן האחרון. לא היתה כוונתי להעלות
זאת לדיון. אם השאלה היא אם להגיש תביעה לשילומים, הרי התביעה לשילומים הוגשה לפני
כמה חודשים. אם השאלה היא איזה משא ומתן לנהל, אין הממשלה מביאה שאלה זאת בפני
הכנסת, וכאשר תעמוד השאלה הזאת לפני הממשלה היא לא תקבע שום מסמרות ולא תחייב שום
דבר - (אריה בן-אליעזר (תנועת החרות): ישנה החלטה ברורה, שנתקבלה
בישיבת ועדת החוץ בנוכחות שר החוץ, והיא ששאלת גרמניה לא תיכלל בדיון הפוליטי היום
אלא תהווה שאלה נפרדת שהכנסת תדון בה) - (ישראל רוקח (״הציונים הכלליים״): האם
יהיה דיון נפרד?) - כאשר יבוא יומו.
להלן התנהל דיון ממושך בהשתתפות דוברי הסיעות
השונות. אחרון הדוברים היה הרב מ. נורוק. דבריו מובאים כאן במקוצר שכן הוא היחיד
שמ״ש השיב לו.
מרדכי נורוק (המזרחי): בית גבוה. מפני חוסר זמן אני נאלץ לנגוע רק
בבעיה אחת, בעיית יחסנו לעם המרצחים. מיום קיומה של הכנסת הריבונית של מדינת ישראל
לא עמדה לפנינו בעיה כה רצינית. אומנם שמענו בסיפוק רב את הודעת שר החוץ שלנו,
שהממשלה לא החליטה בכלל על דבר מגע ישיר עם גרמניה, ובכל אופן תביא את הצעותיה
במועד לפני הכנסת. בכל זאת לבי חרד בקירבי, שמא ועידת ניו יורק תפתיע אותנו למעשה
ב״פט אקומפלי״ [עובדה מוגמרת], ומשום כך חובתי לעמוד על הבעיה הזאת. מהבמה הרמה
הזאת קבענו יום זיכרון לשליש עמנו, שהושמד באכזריות נוראה בתוכנית מסוימת על ידי
העמלקים הגרמניים, יוצרי האנטישמיות במשך מאות בשנים, ועכשיו אנו רוצים לכבד את
זכרם של קדושינו בזה שעומדים לשבת ליד שולחן אחד עם מרצחיהם - וכל העם הגרמני אשם
ברצח. כל מגע ומשא ישיר עם מרצחי עמנו הריהו בכל אופן התחלת סליחתנו וכפרתנו, הוא
חילול זכר הקדושים ופגיעה קשה בכבודו ומוסרו של עם ישראל.
כסף לא נקבל כלל, אולם ניעשה לסוכנות להפצת
סחורות מגרמניה, סחורות אשר דם יהודי עודו נוטף מהן. השילומים ידרשו להקים איזו
נציגות גרמנית בארץ ונציגות שלנו בארץ הטמאה וזה יהיה למעשה חיסול מצב המלחמה עם
המרצחים והכרה בארצם. בזה אנחנו נותנים פתחון פה ופותחים שער לכל מסחר של יהודים
עם המרצחים. מה שמותר למדינה ולסוכנות מותר גם ליחיד.
עוד בתש״ח דרשתי כאן, במוסדות הציוניים ובקונגרס
[היהודי] העולמי, לדאוג לשילומים בדרך בינלאומית, בעקיפין, על יד המעצמות הגדולות,
חוזה השלום, בית המשפט העליון בהאג, מוסדות חשובים אחרים של האומות המאוחדות. אז
עדיין היה יחסן של המעצמות המנצחות לגרמניה אחר לגמרי. עכשיו כולן משתדלות לטהר את
השרץ בק״ן טעמים ולנצל אותו לבשר תותחים כלפי המזרח. וזה רק כחצי שנה מאז שמדינתנו
פנתה למעצמות, פנייה שנעשתה באיחור זמן רב. הגישושים מצר הסוכנות [היהודית] ואחר
כך מצד המדינה בגרמניה על ידי פקידים גבוהים, עוד לפני שנתיים, כבר הסירו את
המחיצה וגרמו לנו נזק מוסרי וחומרי גם יחד.
שר החוץ מ. שרת: אדוני הרב נורוק. האם אינך יודע, שקיימת כל הזמן
בגרמניה נציגות קבועה של הסוכנות, המנהלת כל הזמן משא ומתן עם השלטונות הגרמניים
בנוגע להחזרת רכוש יהודי? ולא רק הסוכנות היהודית, אלא ארגונים יהודיים אחרים.
ישנה נציגות מגוונת של ארגונים יהודיים שעוסקים בכך. זהו סוד לגביך? אינך יודע על
כך? מדוע אינך מתריע על כך?
הדיון הסתיים בנאום שרת העבודה ג. מאירסון, שבו התפלמסה עם ח"כ י. ריפתין. היו"ר י. שפרינצק הודיע כי הדיון יימשך למחרת, 5.11.1951. מ"ש נעדר מדיון זה עקב יציאתו לפריס והדיון הסתיים בנאום תשובה של רוה"מ ד. בן-גוריון (דברי הכנסת 10, עמ' 334-333).
------------
[1] דברי הכנסת 10, עמ' 277 סעיף ד'.
[2] ר' לעיל מסמך 29, עמ' 280-275.
[3] ר' לעיל מסמך 33, עמ' 298.
