119|
ישיבת הוועדה המדינית, מפא״י,[1] ירושלים
29.10.1951
המפלגה הולכת ״צו גרונדע״
את הדיון פתח זלמן ארן והציע לבחור לתפקיד מזכיר
המפלגה את משה ביתן.[2] מיד
אחרי ז. ארן דיבר משה שרת.
משה שרת: אני שומע בפעם הראשונה הצעה זו. אני מצטרף אליה בלב שלם.
מתחילת הפרשה של חיפושי מזכיר היתה לי ההכרה שעלינו לחרוג ממסגרת האנשים המקובלים
כמועמדים. עלינו לקחת איש חדש וצעיר. לא כל איש חדש ולא כל איש צעיר - איש חדש
וצעיר שיש אמון אליו. מלכתחילה היה לי מועמד, אבל איני מביא את מועמדותו כי האיש
סירב לקבל עליו תפקיד זה. מאין הצעה, היות וההצעה שלי ירדה מעל הפרק, ואם כי איני
מכיר את משה ביתן בעבודה, אלא רק בהופעה ציבורית, אני חותם בשתי הידיים.
להלן התנהל דיון ובמהלכו שיבח זלמן ארן את כישורי משה
ביתן והביע את ביטחונו בהצלחתו בתפקיד המוצע. משה שרת דיבר מייד אחר כך:
משה שרת: אני רוצה להמשיך קצת ברוח זו. העניין רציני מאוד ואנחנו
צריכים פעם לעשות מאמץ בכיוון מסוים. אני מתקומם נגד התפישה הזאת של גיל ושל שם.
היה זמן שזקני התנועה היו בני שלושים - (דוד בן-גוריון: היו בני עשרים) - והם ידעו
לקחת על עצמם אחריות היסטורית להכוונת הדברים ואיש לא חשב אותם לנערים. האם מפני
שהם נעשו עכשיו בני ארבעים, בני חמישים ובני שישים, לכן בני שלושים אינם עכשיו
בוגרים? זוהי גישה אבסורדית, חסרת כל שחר לעניין. אני מתבייש לשמוע דברים כאלה.
כאשר נוסדה מדינת ישראל, נתמנה ציר אחד שהיה בן שלושים וציר אחר שהיה בן שלושים
ושלוש, ורבים, קשישים מהם, יכלו ללמוד מהם איך לנהל עניינים ואיך לייצג את המדינה.
זה מבחינת הגיל.
ועכשיו מבחינת השם. מה שדרוש עכשיו למפלגה זהו כוח לאין שיעור יותר מאשר
שם. הכוח סופו שירכוש לו שם. ברור שנחוץ לנו כוח תנועתי. האם אנחנו מדברים על
שכירים? האיש שהזכיר זיאמה וגם אני הם גידולי התנועה. הם בכל רמ״ח אבריהם, בכל
מחשבותיהם והגיגיהם, גידולי התנועה. יש אצלנו סוג אנשים שיש בהם כוח. על כל פנים
אנשים המכירים אותם סבורים שיש בהם כוח גדול. הכוח הזה הוצע אומנם לדברים חשובים.
הוא מסוגל לדברים גדולים יותר. האחריות תסחוט מהאנשים יותר כוח. פריון התנועה כולה
יגדל אם יותן לאנשים מסוימים מרחב גדול יותר של פעולה.
מובן שיכולים גם לטעות. יכול זלמן לטעות בהערכתו.
יכול אני לטעות בהערכתי. אבל אני מתפלא שרואים את זה כצעד כה נועז. לא שמבטלים את
המרכז ולא שמבטלים את הוועדה המרכזת או את הממשלה או את הסוכנות ואומרים: ״אתה
תנהל את התנועה כולה״. המרכז הזה נשאר. הוועדה המרכזת נשארת. הממשלה נשארת. כבוד
השיבה במקומו מונח ומוחות התנועה ישנם. אבל כשדרוש מנוף, כוח מניע, יבורך הגיל
היותר צעיר לכך. יכול להיות כי אם נלך בדרך זו, נטיל תפקיד קשה מאוד על האיש הזה.
הוא יצטרך לכבוש לעצמו את מקומו. הוא יצטרך לפלס לעצמו דרך. יש בינינו אנשים שהתנסו
בעניין זה, שנמסר להם תפקיד והרגשת התנועה היתה נגדם. הם היו צריכים לכבוש לעצמם
את מקומם. על ידי עשייה יכבוש האיש לעצמו את מקומו. אני מאמין כי יש בו כוח עשייה,
ועכשיו כוח עשייה הוא העיקר.
כל החודשים האלה בארץ ובחו״ל אני חי בדיכאון
מתמיד. אני מרגיש כי המפלגה הולכת ״צו גרונדע״.[3] היא מתפוררת וכל יום
מוסיף הרס. אפשר לדבר על פנחס לבון[4] כמובן אפשר. אבל כמה זמן
אפשר לדבר על פנחס לבון ומה יהיה בינתיים? במקום זה צריכים להעמיד איש שיתחיל
לעבוד, ושיורגש כי נכנסת רוח חיים לעבודה. למחרת הבחירות היו צריכים לצאת מאה אנשים
לנאום, ופה בא שיתוק כזה, וישנם המוני עולים שיש לטפל בהם. הברירה היא או לקבל את
ההצעה שהוצעה או להתפשר עם זאת שעוד שבועות וחדשים תימשך ההתפוררות ואחר כך יימצא
אולי חבר ותיק שיירתם ואחר כך יצטרכו למצוא לו עזרה.
לאחר דיון נוסף נערכה הצבעה.
ברוב של תשעה נתקבלה הצעת זלמן ארן ומשה שרת לבחור במשה ביתן למזכיר
המפלגה.
