115| הממשלה, ישיבה ה׳^[1]                                                                            25.10.1951

יהודי ארצות הברית ומילווה העצמאות

סדר היום: סקירה

השר מ. שרת: אני מתכוון למסור לכם על שבעה נושאים: אחד, מצב ״מילווה העצמאות״^[2] והמגביות באמריקה. שניים, המשבר הכספי שלנו בארץ בהשתקפותו באמריקה. שלוש, מצב ענייני ההענקה. ארבע, בעיית העזרה הצבאית. חמש, בעיית שיתופנו בהגנת המזרח התיכון בקשר למצב במצרים. שש, ועידת פריס. שבע, עניין השילומים מגרמניה.

כאשר יצאתי מארצות הברית, נמסרו לי הסיכומים הבאים על מצב מילווה העצמאות. עד עכשיו הושג בהתחייבויות סך של 75 מיליון דולר. מהסכום הזה מכוונים 6.5 מיליון דולר לגבייה ב-1951, ו-10 מיליון דולר לאחר 1951. ישנה שאלה אם נכון עשו כאשר הוכרז מראש, כי המילווה הוא עניין לשלוש שנים, ונקבע סכום של 5 מיליון דולר לשלוש שנים. אומנם מצד אחד זה הגדיל את הסכום ואת חשיבות העניין בעיני הציבור, אולם מצד שני זה האריך את הזמן ונתן אפשרות לאנשים לומר: ״אם אני מתחייב, איני מחויב לתת את הסכום מיד, כי יש לי שהות של שלוש שנים כדי לשלם״. נעשים עכשיו כל המאמצים להסביר לאנשים, כי הם נתבעים לשלם מיד, ואחוז של עשרה מיליון משבעים מיליון איננו נראה כגדול ביותר נוכח העובדה שמראש הוכרז שזהו עניין לשלוש שנים. עד עכשיו נכנס במזומן סכום של 4.8 מיליון דולר ומקווים לגבות עד סוף 1951 את מותר 2.7 מיליון דולר, וכן חלק מההתחייבויות שייכנסו עכשיו עד הסוף. מקווים להגדיל את סך הכל של ההתחייבויות ל-1951 עד מיליון דולר.

מציינים כי ההישגים האלה של המילווה משתווים כבר עם ההכנסות של ״המגבית המאוחדת״. מציינים כי בכמה ערים גדולות עולות ההתחייבויות למילווה על ההכנסות של ״המגבית המאוחדת״, אבל רשת המילווה עוד אינה פרושה על פני כל הארץ באותו היקף ובאותה יעילות כמו ״המגבית המאוחדת״, מפני שזהו מפעל חדש ו״מילווה העצמאות״ טרם הספיק להקיף את המספר הרב של הקהילות הקטנות. לעומת זה, ברור כי ייתכנו ל״מילווה העצמאות״ אפשרויות של אופי עממי ושל שיתוף המוני הרבה יותר מאשר ל״מגבית המאוחדת״. נאמר לי, למשל, כי בשיקגו, עיר של ארבע מאות אלף יהודים, או למעלה מ-100 אלף בתי אב, מספר התורמים ל״מגבית המאוחדת״ הוא קצת יותר מאשר 10 אלפים בעוד שמקווים על ידי פעולה מסועפת של מילווה העצמאות להגיע כמעט לכל בית בשיקגו. יש ניתוח אחר: מציינים כי עד עכשיו בין החותמים על איגרות החוב ישנם אלף איש שקנו איגרות חוב על סכום של 5,000 דולר ומעלה. מציינים כי בקרב היישוב היהודי באמריקה ישנם 50 אלף איש המסוגלים לחתום על 5,000 דולר ומעלה, זאת אומרת שהקיפו עד עכשיו רק כשני אחוזים מבעלי היכולת האלו. אין זאת אומרת שייתכן בכלל להגיע למיצוי כל האפשרות הזאת, אבל, על כל פנים, זה מציין עוד את השטח הרחב שעל פניו אפשר עוד להתפשט.

ישנם שני דברים העומדים למכשול. דבר אחד תלוי בנו ודבר אחד שאיננו תלוי בנו. הדבר התלוי בנו הוא חוסר כוחות. אומנם גם באמריקה לא מצאו עדיין בכל מקום ומקום את הכוחות המתאימים למפעל. המפעל עודנו צעיר. מינו אנשים, בחרו אנשים, נתנו כיבוד לאנשים וצריך היה כעבור זמן להחליפם. אבל המאמץ כולו לוקה כיום בחוסר גיוס כוחות בארץ. אירע מה שאירע, היתה פורענות לגבי דידי. נניח שאילו הייתי בקו הבריאות כל הזמן, אני מתאר לעצמי שיכולתי לבקר לפחות בשלושים ערים. נאמתי בתשע אסיפות. מנהל המילווה, מר מונטור, התאונן כי כל האנשים שהוא ביקש מהארץ נתנו תשובה שלילית והוא דורש אנשים. אין כל ספק, כי הופעה יעילה מהארץ - לא כל הופעה - נותנת דחיפה ומחייבת. אין כל ספק, כי הופעה של איש ידוע, ושיש יחס אליו באמריקה, חשובה ביותר. איש חדש צריך כמובן לכבוש לעצמו את השם, אבל בפעולת המילווה אין זה מספיק שאדם כובש לעצמו את השם. הוא צריך להביא אתו מטען מהחוץ לרגל השנים בשרות העם והמדינה.

דבר שני המשמש מכשול לפעולה זו היא המצוקה המיוחדת במינה שנותנת עכשיו אותותיה באמריקה דווקא באותם המקצועות, מסחר ותעשיה, שאחינו בני ישראל מרוכזים בהם. אלה המקצועות הרכים, ה־soft trades, לעומת המקצועות הקשים, ה־hard trades כגון מתכת, עץ וכולי, שנהנים מגאות מיוחדת מסכנת קירבת המלחמה. יהודים רבים נכשלו בהפרזת קירבתה של המלחמה העולמית. יהודים רבים שיראו כי מלחמה עולמית היא מאחורי כותלנו, קנו כמויות רבות של מזון והכינו מלאי. כדרכם של אנשי שלומנו, עשו זאת לא רק בכספם אלא גם בכסף לווי, ועכשיו הם במצב של חנק.

יש יהודים בעלי שם, אנשים נאמנים, הנמצאים במצב קשה. בדרך כלל עליכם לדעת, כי מספר ההתחייבויות במשך כל השנים שעברו ל״מגבית המאוחדת״ שלא שולמו הוא אפסי. עניין התחייבות שם הוא עניין של כבוד מסחרי של אדם, וכל אדם המקפיד על שמו הטוב בסחר ובציבור, שומר לקיים את התחייבותו לכל קרן ציבורית. אנשים אינם מקלים ראש בהתחייבויות כאלה, והנה עכשיו ישנם אנשי שם המתקשים למלא התחייבותם לרגל המצוקה הזאת.

את כל זאת אני מוסר לא מהתרשמותי האישית, אלא לפי מה ששמעתי מפי אנשים. אני צריך להוסיף על כך, כי מחוץ להנהלת המילווה רווחת הדעה בקרב העסקנים, כי המילווה לא זכה בהצלחה יתרה. ההנחה הזאת אינה מתאשרת על ידי האנשים העוסקים במלאכה והרואים את הקשיים מבפנים ויודעים להעריך לפי זה את ההישגים שנפלו בחלקם עד עכשיו. לי כשלעצמי אין תמונה מקפת. לא ראיתי ולא שמעתי די בעצמי, אבל אני רוצה למסור התרשמויות בלתי אמצעיות שלי מאסיפות שבעצמי השתתפתי בהן. אלה היו אסיפות ממינים שונים, לפחות משלושה מינים. היו אסיפות של בעלי יכולת, ששימשו הזדמנות להחתמה. בה־באסיפה, על יד שולחן ארוחת הצהריים, היו צריכים אנשים לקום ולהכריז כמה הם נותנים, ואם הם כבר חתמו - אם הם מוכנים להגדיל את התחייבותם. היו שתיים־שלוש אסיפות כאלה. היתה לי אסיפה המונית אחת בברונקס - חלק גדול של ניו יורק שבו מרוכזים מאות אלפי יהודים - ובשבילי היא שימשה דוגמה, פרט היוצא ללמד על הכלל. והיתה לי אסיפה ממין אחר, שהיתה פעולה ארגונית. אומנם זו היתה אסיפה של נבחרים, של נציגים, אבל היא לא שימשה כהזדמנות להחתמה, כי אם לארגון ולהכשרת הכלים לפעולה.

כל האסיפות האלה שהשתתפתי בהן, בלי יוצא מן הכלל, היו מרנינות ביותר. לא היתה אסיפה אחת שהשתתפתי בה שיהיה בה איזה קול ענות של חולשה, איזה רפיון ידיים־שהוא. אינני רוצה שבשום אופן ייוחס הדבר אך ורק להשתתפותי, כי אם לכך שהיתה רוח מסוימת בציבור, ובמקום אחד או שניים היתה הרוח הזאת תוצאה של אספות קודמות שסודרו רק בכוחות מקומיים בלי כל השתתפות של איזה אורח מבחוץ. האספה בברונקס היתה בשבילי חוויה עמוקה מאוד. היה אולם מלא מפה לפה, המון צבא על הדלתות הנעולות מבחוץ. לא היה מקום להכניס סיכה בתוך האולם - (רוה״מ ד. בן^-גוריון: כך היה בבית הכנסת במוסקבה בראש השנה, וביום כיפור היה בית הכנסת במיוחד מלא למעלה מכל המשוער. אבל היהודים פחדו לגשת לאנשינו) - יהודים [בבריה״מ] חיים בחרדה עצומה. יש רצון להידבק איש לרעהו כצאן לפני סער, וזוהי ההזדמנות, כי מתי יכולים שם יהודים להיפגש כיהודים וברשות? יש גם דבקות בנכסים יהודיים.^[3] האווירה באסיפה בברונקס היתה מחושמלת. אני מוכרח לציין לשבח אמנית אחת. היתה הופעה של מולי פיקון, זמרת וקריינית שבעיני היתה גאונית. המונים באו כיוון ששמעו ששר מישראל עושה ביקור בברונקס. אבל בתוך האסיפה איני יודע אם היא לא הרימה את הרוח יותר ממני בתוכן הציוני והיהודי העמוק של הופעותיה. היו בתוכנית סתם דברים עממיים לשם בידוח, אבל היו גם דברים שזיעזעו את הנפש היהודית עד עומקה. היא היתה פעם בארץ. ביאליק ראה אותה באמריקה והביאה לארץ.

האסיפה הזאת שימשה גם הזדמנות להחתמה. אומנם היו גם מחתימים בתוך הקהל, אבל היה זה מחזה מרהיב לראות איך החלו לזרום שיקים מתוך ההמון הזה. ישנה אסיפה של אנשים נבחרים, אפילו של שלוש מאות או ארבע מאות איש, וכל אחד מכיר את השני. קוראים בשם איש והוא צריך להודיע מה הוא נותן, הרי כל שמו וכבודו בקרב חבריו תלויים בהודעתו, כי כולם יודעים מיהו ומהו. יש הבדל בין אסיפה כזו ובין אסיפה של ״עמך״. אם יהודי שולח מפינה זו או אחרת שיק על 200 דולר, או על 300 דולר, זה יפה מאוד, כי מי יודע אותו. הפליא המספר הרב של שיקים על חמש מאות דולר שזרמו באותה אסיפה. היו גם שיקים על אלף דולר, אם כי היו גם על מאה ועל חמישים, והיו גם שמסרו כסף במזומנים.

זה הראה לי על האפשרויות הגלומות במפעל הזה ברחבי ארצות הברית. אבל מובן שצריך להקדיש לכך כוחות וזמן. צריך לדעת שזוהי משימה כמו כל משימה של המדינה, ולהפריש לזה כוחות ולעבור את הארץ מעיר לעיר, מקהילה לקהילה. לפי דעתי אפשר לעשות מסביב לזה גדולות הן בתוצאות כספיות והן בחינוך ישראלי ציוני וגם יהודי להמוני היהודים.

היתה אסיפה בוושינגטון בשעת קבלת הפנים במעון החדש של השגרירות. לשגרירות יש בית חדש, מפואר מאוד, בקרבת המקום הקודם. שלושה יהודים מקומיים הקדישו את הכסף, ובמשך שנים אחדות זה יהיה הבית שלנו גם במובן המשפטי. לפני זמן לא רב נכנסו לתוך הבית הזה, השתמשו בהזדמנות [בואי] וערכו שם קבלת פנים. היו שם כארבעים עד חמישים איש. בתוך הציבור הזה נתאסף בהזדמנות זו סכום נוסף של 105 אלף דולר. לא חשוב הסכום הזה. אבל אם מישהו נתפס בהזדמנות כזו והוא צריך לתת עוד עשרת אלפים דולר, אפשר לתאר איך הוא ירצה להתנקם בכל חבריו למקצוע ולהוציא מהם עוד.

דוגמה שלישית: שיקגו. בשיקגו נתכנסה ועידה של כל הארגונים היהודיים שישנם בעיר הזאת, ההסתדרות הציונית, ״הדסה״, ״הוועד היהודי האמריקני״ ועד ל״לנדסמנשפט״^[4] הקטן ביותר ועד לאיזה ״קלויז״^[5] שישנו במקום. היו שם כ־500 איש. היתה ארוחת צהריים כשרה בתכלית הכשרות. בעצם לא היה מה לאכול, נתנו צלחת של סלט וכוס קפה. היתה רוח נהדרת באסיפה. זה היה סיום הוועידה.

נשמעה שורה ארוכה מאוד של נאומים, קצרים בתכלית הקיצור. אם הנאומים קצרים, אפשר לשמוע גם מספר גדול של נאומים. כל אחד דיבר שתיים עד שלוש דקות. תחילה היתה פתיחה של הוועידה, פתיחה כללית, ואחר כך נפרדו לקבוצות, ולבסוף הודיעה כל קבוצה כמה היא לוקחת על עצמה. בסוף הודיעו: ״אל תתאכזב אם לא יהיה כסף במקום, אבל כסף יהיה״. שיקגו היא די קטנה, ואפשר להקיף בה את כל הקהילה [היהודית], אבל היא גדולה למדי וזה מחייב מאמץ של כל הארגונים.

כאשר נכנסנו לעניין זה של ״מילווה העצמאות״, לא ציפיתי מראש לזרם אדיר של כסף, אלא ראיתי זאת כהתחלה של דבר־מה ממושך ומתמיד, שזה יהיה מקור בלתי פוסק של הכנסות. מבחינה זו לא רק לא התאכזבתי, אלא יצאתי מעודד גם ממה ששמעתי וגם ממה שראיתי, אם כי ישנם הרבה אנשים האומרים שעוד לא היתה תנופה מספיקה והפעולה לא עלתה עדיין על דרך המלך.

מקוצר זמן לא עלה בידי לשבת עם אנשי ״המגבית המאוחדת״ ישיבה יסודית, אם כי נפגשתי אתם פעמים מספר. בדרך כלל העניין הולך, אם כי הוא נתקל באותם הקשיים שבהם נתקל ״המילווה העממי״. יש עדיין אנשים, גם בין עסקני ״המילווה העממי״ וגם בין עסקני ״המגבית״, הרואים את שני המפעלים האלה כמתחרים זה לזה, אם כי רבים מאד הגיעו למסקנה כי ההתחרות היא באחוז קטן, ועל כל פנים יש בזה הגדלה ניכרת של הסכום הכולל. השתתפות ב״מגבית״ מביאה לידי שחרור ממס, השתתפות במילווה אינה מביאה לידי שחרור כזה. לעומת זה, על ידי השתתפות במילווה רוכש האדם גם נייר ידוע, אבל לא חדרה עדיין ההכרה בלבות האנשים שזוהי השקעה. ההענקה של הממשלה האמריקנית אינה משחררת את היהודי מהכרה מוסרית בצורך לחתום על איגרות חוב, אלא היא עוד מחזקת הכרה זו - אם הממשלה האמריקנית נותנת כספים לעסק הזה, זה גם מחייב יהודים וגם מעורר אמון במפעל.

בניו יורק רבתי יש עכשיו סכסוך בין ״המילווה״ ו״המגבית״. היתה פה התייעצות בעניין זה. נקראו אליה שני הצדדים, לכאורה הושג איזה הסדר, אבל כל אחד מפרש עכשיו את ההסדר לפי דעתו ויש מצב של התנגשות מזוינת כמעט. למחרת צאתי מארצות הברית עמדה השגרירות להיכנס בעובי הקורה. איני יודע אם היא הצליחה. זוהי רעה חולה.

אני עובר לשאלת המשבר הכספי שלנו. ידענו כל הזמן שאנחנו נתונים במצוקה חריפה מאוד, שאין לנו כל מלאי של דולרים ושאנחנו חיים מהיד לפה. ידענו גם שנעשו מאמצים מיוחדים על ידי [השר יעקב גרי] ועל ידי דר׳ בארט^[6] כשהיו באמריקה, על ידי מר [דוד] הורוביץ בשבועות האחרונים, לסחוט קצת יותר כספים ממקורות שונים ולהעביר אותנו על פני התהומות שפערו את פיהן. אף על פי כן, המשבר האחרון בכל חריפותו ודחיפותו פרץ במפתיע בשביל הנציגות המדינית שלנו וזה מחייב איזה תיקון. לא ייתכן שדבר כזה יחזור. ביום חמישי אחר הצהריים באו למעון הנציגות שלנו בניו יורק אנשי הכספים, האדונים רוזנבליט, גרין, גדעון שטראוס והאמר,^[7] הביאו לנו טבלה ואמרו לנו מה המצב. התברר כי אם עד יום שני לא יושג סכום של מיליון וחצי או של שני מיליון, אנחנו אבודים, ולא היתה דרך אחרת אלא להזעיק כוחות על ידי התערבות הכוחות העליונים. זה היה, כאמור, ביום חמישי אחר הצהריים. מיד אחרי זה מתחיל ה־weekend, שבו אי־אפשר לעשות שום דבר, זאת אומרת שנשאר רק חצי יום לפעולה. זה לא רק זיעזע אותנו. זה יצר מחנק גמור במצבנו. אחר כך טיכסו עצה והעבירו אותנו אל יום ב׳. אולם התברר שביום ד׳ יש תשלום גדול ושאין רואים עצה איך לכסותו. עוד אדבר על השאלה הזאת של הפתעות, אבל הזדעזענו עוד מדבר אחד. הזדעזענו לשמע הידיעה שהגיעה מהארץ, ונמסרה בשיחת טלפון, כאילו אנשי הבנק [בנק ישראל] דנים על נוסח הודעה לבנקים שאין ביכולתנו לשלם.

אנחנו מבינים שיכול להיות מצב שכלו כל הקיצים, ואז צריך גם למות בכבוד. אבל לא יכולנו להעלות על הדעת שאנחנו יכולים בלי מאמצים נואשים להסכים לכך שהגענו למצב כזה. היה ברור מה פירוש הדבר. פירושה של הצהרה כזאת היה חורבן גמור של ״מילווה העצמאות״. לא רק שהדבר היה נודע מיד בכלל החוגים הכספיים, והיהודים היו חברים לזה, אלא המוסד הממשלתי [האמריקני] שאישר את ״המילווה העממי״ היה מיד מבטל את אישורו - ואסור היה יותר להפיץ את איגרות החוב. ושנית, חשבנו כי זה יביא מיד להפסקת כל אשראי וכל אספקה וכל יבוא של מזון וכל יבוא אחר. אומנם היו אצלנו שנכנסו בדיון: אם הדבר הוא בלתי נמנע - מה עדיף? שהבנק ייכשל או שהמדינה תיכשל? בכל זאת חשבו שמוטב שהבנק ייכשל, כי בנק הוא בנק ואין זה בנק המדינה, אבל המדינה תהיה עדיין קיימת והאשראי שלה עדיין קיים ועומד. אבל ברור היה, על כל פנים, שנחוץ להיזקק למאמצים מדיניים שלא עשינו אותם עד עכשיו. הייתי מוכרח לקחת עלי אחריות לאפשר פניה ל״סטייט דפרטמנט״. זאת הצעתי, כאשר נסע מר גרי [ארצה], שנפנה ל״סטייט דפרטמנט״ ונסתמך על ההענקה העומדת להתאשר כדי להשיג כספים. הדבר הזה לא נעשה אז, כי התברר שאין כל אפשרות להשיג כספים ולא מפני חשש מדיני, אלא מפני שאין כל אפשרות להשיג כספים מ״הסטייט דפרטמנט״. אבל הפעם עמדה, קודם כל, השאלה אם לפנות ל״סטייט דיפרטמנט״. ברור היה שמבחינה ידועה אנחנו מכניסים בזה את ראשנו לתוך לוע הארי. יכולים לנצל מיד את העניין נגדנו בכל מיני שטחים מדיניים וגם בשטחים כספיים. אבל לא היתה לנו ברירה ודאגנו להציג את הדבר הזה באופן שיבולע לנו מעניין זה פחות, או לא יבולע כלל.

התגובה הפתיעה אותנו בחיוב שלה, כמובן במסגרת יכולתו של ה״סטייט דפרטמנט״, שהיא מוגבלת בהרבה סייגים. טענו שתי טענות: טענה אחת מדינית וטענה אחת כספית תכסיסית. באותו יום היתה שיחה למר אבן עם מר מקגי, שנקבעה מקודם, וגם ארוחת צהריים שמר מקגי ערך בשבילי ובשביל אנשי ה״סטייט דפרטמנט״ ואנשינו. אמרנו כך: ״לפני כמה וכמה חודשים ביקשנו הענקה של מאה וחמישים מיליון דולר, מפני שהיא היתה דרושה לנו. עשינו חשבון מה דרוש לנו ומה חסר לנו. עבר זמן רב מאז. מה שחסר לנו עכשיו אלה הם עשרה אחוז מהסכום הנ״ל. אין זאת אומרת שהפרזנו בדרישתנו. לו קיבלנו את ההענקה ההיא בזמנה, היה מצבנו יותר קל. היינו עושים עבודת בניין הרבה יותר גדולה. היינו עושים אותה באופן רציונלי יותר ולא מתוך חיים מהיד לפה. אבל ברור שמה שחסר לנו עכשיו זהו סכום של 5 מיליון דולר״. הטענה המדינית שטען מר אבן היתה שכדאי להם עכשיו לעזור לנו, כי אם חלילה יקרה מה שעלול לקרות למדינת ישראל, ואת ההענקה הם ישלמו, כי זה הוא חוק, יצא הדבר כלפי הערבים שהם מצילים את המדינה מפשיטת רגל. יעזרו עכשיו וישלמו את הענקה מתוך התהליכים הרגילים של הקונגרס. היה ברור להם שלא רצוי לגרום לזעזוע במדינת ישראל לרגל המצב במזרח התיכון, כי אין זה נתון מאליו שבמדינת ישראל ישרור תמיד שקט ושלום - גם שם יכול להיות ״שמח״ אם יחסר לחם וכדומה. הם הבינו זאת. הם אמרו: ״כסף אין ל׳סטייט דפרטמנט'. את ההענקה אי־אפשר להקדים כי יש תהליך חוקי ואין שום כוח בעולם שיכול לחרוג מהמסגרת הזאת. אלה הם עניינים של קונסטיטוציה״. אבל אם בנקאים יפנו אליהם וישאלו אותם מה מצבה של מדינת ישראל, הם יאמרו שיש לראות את ההענקה כעובדה - אז זה היה עוד לפני האישורים האחרונים, עכשיו חסר רק האישור הפורמלי של הנשיא - ושהם מצידם יחישו עד כמה שאפשר את התשלומים, זאת אומרת שאין זו הלכה מי יודע למתי, אלא שבקרוב יהיה כסף למדינת ישראל.

את זאת הבטיחו והם קיימו יותר מאשר הם הבטיחו. השיחה הזאת היתה כבר. הכינונו גם קו הגנה שני. ישנו Financial Reconstruction Corporation שבראשו עומד מר וויליאם סיימינגטון. זהו מוסד ממשלתי שהקים רוזוולט לעזרת בנקים ומוסדות כושלים אחרים. הוא עשה זאת בראשית כהונתו, בימי המשבר הגדול. בינתיים נחלצה אמריקה מהמשבר ונשארו כספים. מוסד זה נותן כספים לעניינים ידועים, אבל ערכם לא רק בזה. מר סיימינגטון הוא אישיות גדולה בחוגים הכספיים, ולדיבור שלו יש משקל רב אצל כל בנקאי. גויסה השפעה בעניין זה, ומר סיימינגטון הודיע יותר עוד ממר מקגי - הוא יכול להיות חופשי יותר בפעולה - שהוא מוכן לעזור ושהוא מוכן לדבר עם כל בנקאי שנציין אותו מבלי שההוא יפנה אליו. הוא הביע את נכונותו להיות יוזם של שיחות אם נאמר לו לאן לפנות. נדמה לי, שעוד לא נזקקנו לזה.

אחרי ששמענו זאת ממר מקגי, נעשתה פעולה בקרב הבנקאים בניו יורק והפעולה היתה מכוונת להשגת מילווה של עשרה מיליון דולר לחודשים הקרובים, בהנחה כיManufacturers' Trust  יתנו עשרה מיליון דולר מהבנק האמריקני, ועוד

בנקים המרוכזים סביבו יתנו חמישה מיליון דולר. בזהירות רבה נאמר ל-Manufacturers' Trust National City מה יש להם לצפות מה״סטייט דפרטמנט״. הם אמרו כי אם הם יבינו שיש סיכוי, גם מבלי שתהיה התחייבות שמההענקה יתחילו לכסות הוצאות שכבר עשינו, בשבילם תהיה זאת תשובה חיובית. את זאת הם קיבלו ביד נדיבה. היתה שיחה של מר מקגי ומר גרטנר כאיש כלכלי של ה״סטייט דפרטמנט״, עם סגן הנשיא של Manufacturers' Trust, בהשתתפות מר [טדי] קולק. קיבלנו מברק שהם תיארו את התמונה כתמונה מעודדת ושאין לתת לנו להיכשל.

אלי פנו בתביעות נמרצות כל האנשים העוסקים בעניינים אלה, הן מהצד הכספי והן מהצד השני, וגם אנשי מוסדות, אנשי הסוכנות היהודית העוסקים בדבר הזה, בתביעה נמרצת לגבי שני דברים: אל״ף, שלא תהיינה הפתעות, שידעו מראש את לוח התשלומים עד כמה שאפשר לחודש או חודשיים, וידעו עד כמה שאפשר לטכס עצה בעוד מועד, שהדברים לא יבואו אליהם במפתיע. זוהי תביעה כללית. בי״ת, עכשיו ישנה תביעה יותר מצומצמת, שאוציא ממנה את הסוכנות, כי היא נוגעת בדבר במידה ידועה כנתבעת ואז אין היא תובעת פה, והיא תביעה של ריכוז גמור ומוחלט של כל הכספים שלנו באמריקה במובן הרחב של המילה הזאת, ביד אחת. אומרים שנוצר מצב בלתי אפשרי שאין לקבלו, שבשעה שעניין של 200 או 300 אלף דולר הוא עניין חיים ומוות למדינה והוא עלול להכריע בשאלה אם המדינה עומדת או נופלת, ומונחים 200 אלף או 400 אלף דולר בקופה ציונית בניו יורק, אי־אפשר להשיג אותם, וכאן לפנינו עניין של שעות, עניין בוער, כי במשך שעות מתפשטת הידיעה ברחוב הממון בניו יורק [״וול סטריט״], כי ממשלת ישראל לא עמדה בהתחייבותה, השטר לא שולם במועדו, צריך אז מנהל ״הקרן הקיימת״ בניו יורק לטלגרף לדר' גרנות^[8] בירושלים ויש לחכות שניים או שלושה ימים עד שתתקבל תשובה. דבר כזה לא ייתכן. אמרו לי, שבקופת ״הקרן הקיימת״ בניו יורק מונחים 400 אלף דולר, אבל הם אמרו שאינם יכולים לתיתם לנו כי אין להם סמכות לכך והם מחכים לידיעה מירושלים, אבל הכסף דרוש לנו היום. אם לא - אנחנו אבודים.

אני פונה למר מנדל פישר.^[9] מר מנדל פישר אומר לי שאין לו 400 אלף דולר אלא 200 אלף דולר, כי הוא קיבל הוראה לשלם סכום ל״הלווציה״. אמרתי לו שייתן לנו את ה־200 אלף. הוספתי שאני מקבל על אחריותי שהוא ייתן לנו את ה־200 אלף וכל מה שהוא יכול להשיג. לבסוף נתן לנו 300 אלף דולר - ה־200 אלף היו לו ומשהו גירד ממקומות שונים. עוברים יומיים או יום וחצי, פונים אלי שוב ואומרים לי כך: ״ל׳ג׳וינט' מגיע מ׳המגבית היהודית המאוחדת' תשלום של מיליון דולר. ה׳ג׳וינט׳ הודיע כי הוא מוכן לוותר על התור שלו לטובת המדינה כדי לעזור למדינה״. בדרך כלל, אין אנשי הכספים שלנו יכולים לגמור את ההלל על התנהגות ה״ג׳וינט״ ואנשי ה״ג׳וינט״ בעניין זה. הם מבינים היטב מה זה בשביל העולם היהודי, בשבילם ובשביל כל המוסדות האלה מפולת כספית של מדינת ישראל. יש גם רגש אחווה יהודית. אצל איש כמו יוסף שוורץ^[10] זה ישנו במידה גדושה. אין האנשים שלנו יכולים לגמור את ההלל על נכונותם של ה״ג׳וינט״ ואנשי ה״ג׳וינט״ ובראשם יוסף שורץ ואדי ורבורג,^[11] לבוא לעזרה מעבר לכל גדר היכולת שלהם. והנה ה״ג׳וינט״ ויתר על תורו בתשלום. והנה מתברר של״ג׳וינט״ לא מגיע עדיין סכום של מיליון אלא של 800 אלף דולר. ה״מגבית היהודית המאוחדת״ מקבלת הודעה מה״ג׳וינט״ שהוא מוכן לוותר על תורו לטובת מדינת ישראל. ״המגבית היהודית המאוחדת״ מעבירה באופן שיגרתי את הסכום של 800 אלף דולר ל״מגבית הארץ־ישראלית המאוחדת״.^[12] ״המגבית הארץ־ישראלית המאוחדת״ נותנת מיד 400 אלף דולר לסוכנות היהודית ו־400 אלף דולר ל״קרן הקיימת לישראל״.

אם כן, הסיכום הוא: המדינה פונה ל״ג׳וינט״, ה״ג׳וינט״ נכון לעזור ומוותר על תורו ב״מגבית״, רצים ל״מגבית היהודית המאוחדת״ והיא שולחת ל״מגבית הארץ־ישראלית המאוחדת״. רצים ל״מגבית הארץ־ישראלית״, אחר כך רצים לסוכנות היהודית ו״הקרן הקיימת לישראל״. לבסוף אומרת ״הקרן הקיימת״ שתיתן 150 אלף דולר ושהסוכנות היהודית תיתן 150 אלף דולר. מתחיל מיקוח בין המדינה ובין שני המוסדות. הכספים דרושים להם בוודאי למטרות חשובות. כשאני אומר לדר' מרטין רוזנבליט: ״מדוע נתת בכלל שהכסף שה׳ג׳וינט׳ ויתר עליו לטובת המדינה, יעבור ל׳מגבית הארץ־ישראלית המאוחדת'? מדוע לא אמרת ל׳ג׳וינט׳: קחו את הכסף ותתנוהו למדינה?״ על זה השיב דר' רוזנבליט: ״אין הדבר פשוט כל כך בשביל ה׳ג׳וינט׳. הוא יודע שאם ייתן לנו את הכסף, הוא לא יראהו כבר בדולרים״. נאמר לו: ״אתה שולח כסף לארץ למלב״ן^[13] ולמטרות אחרות. נשלם לך את הכסף בחזרה בארץ״. הוא יקבל אז כסף ישראלי, אבל אם הוא מסכים לדחיית תורו, ואחר כך יקבל את הכסף מ״המגבית היהודית המאוחדת״ הוא יקבל אותו בדולרים. אבל טענתי: ״הרי הסוכנות היהודית ו׳הקרן הקיימת לישראל׳ לא היו מקבלות עכשיו כל אחת את 400 אלף הדולרים אילמלא עזרת ה׳ג׳וינט׳ למדינה!״

אלה הם שני הדברים שאנשינו ואנשי המוסדות דורשים: אל״ף, ריכוז ההתחייבויות, שהאנשים המטפלים בדבר ידעו מראש, בעוד מועד, מה צפוי. בי״ת, ריכוז האמצעים, הדולרים שישנם. הם הגיעו לדרישה שהמפקח על המטבע ישב בניו יורק, או שאיש שלו ישב בניו יורק, ששם יהיה ריכוז הדולרים כי זהו מרכז העצבים והם משותקים לא רק מפני שאין כסף, אלא מפני שאין אנחנו יכולים לפעול. שם זהו עניין של שעות. השבועות האחרונים עברו במצב של שריפה בלתי פוסקת יום יום ולילה לילה - (השר א. קפלן: האם יש לך מושג על הכנסות ״המגבית היהודית המאוחדת״?) - לא. לא הספקתי לברר. זה היה רשום אצלי בתוכנית. ביום האחרון קרה לי מה שקרה בפריס - הטיסה התבטלה במועד הקבוע והחברה הודיעה לי שהיא מובנה להקדים את הטיסה בחצי יום ודברים שנקבעו לאותו חצי יום נתבטלו.

כדי להעריך מה הושג בתחום של הענקת ממשלת ארצות הברית למדינת ישראל, אסקור בקיצור נמרץ את שלבי ההשתלשלות. מלכתחילה לא היתה כל יוזמה ממשלתית של ארצות הברית בעניין זה, לא של ה״סטייט דפרטמנט״ ולא של הנשיא. בהצעות התקציב שלהם לקונגרס לא הציעו הקצבה כזו. אילו נשאר הדבר לראות עינו של ה״סטייט דפרטמנט״ הוא היה מסתפק לא רק לגבינו אלא לגבי כל ארצות המזרח התיכון - אתם תראו איך שארצות שונות במזרח התיכון נהנו מיוזמתנו וחייבות לנו תודה על עשרות מיליוני דולרים. בהפעלת ״סעיף 4״, הנמצא מראש במסגרת של סכומים מצומצמים, זה יכול להגיע לכל היותר למיליונים, בשום פנים לא לעשרות מיליונים, בוודאי לא למאות מיליונים. בעקבות סעיף זה יכול לבוא משלוח מומחים, מתן אפשרות להשתלמות למומחים ולכל היותר זה יכול להגיע להשקעה כספית באיזה ניסיון כלכלי חשוב. נעשתה עבודה עצומה לאין ערוך במאמץ הגדול והמתמיד על ידי שני אנשים, בייחוד מר אבא אבן ואיש פחות מפורסם, מר ישעיהו [סיי] קנן, המנהל את לשכת העיתונות ליד משלחתנו לאו״ם, שהשאלנו אותו ל־American Zionist Council,^[14] והוא ניצח על הפעולה של רכישת אנשים בקונגרס ומסביב לקונגרס. ריכזנו לטובת ההצעה קבוצת ידידים ובראשם את מנהיגי שתי המפלגות.^[15]

פה אני צריך להזכיר את עזרתו של דר' [אבא הלל] סילבר לגבי רכישת מר טאפט^[16] לעניין, והם תמכו בהצעתנו על הענקה של 150 מיליון דולר. בעצם הסכום של 150 מיליון דולר ננקט על פי הצעת הידידים האלה, שאמרו שיש לשאוף למאה מיליון דולר. הם ראו הקצבה של מאה מיליון דולר כריאלית ביותר, ולשם כך יש לדעתם לדרוש 150 מיליון דולר, כי בין כך יקטינו את הסכום. אחרי שהוגשה הצעת חוק בעניין זה, והתברר שיש מאחוריה תמיכה מכובדת בשני הבתים [של הקונגרס] ובין שתי המפלגות, הבין ה״סטייט דפרטמנט״ כי פטור בלא כלום אי־אפשר, ביקש לתפוס את הרע במיעוטו והציע הצעה על 125 מיליון דולר, מזה 50 מיליון דולר ליישוב פליטים ערביים, 25 מיליון דולר למדינות הערביות, 25 מיליון דולר לפרס ו־25 מיליון דולר למדינת ישראל. כך נהנתה גם פרס מהיוזמה שלנו.

אנשינו בקונגרס אמרו: ״ללכת בקרי עם ה'סטייט דפרטמנט' אי־אפשר. צריך להסתגל במידה מסוימת לקו שלהם. הבה נקבל את העיקרון של שוויון ביניכם ובין ארצות ערב, אבל אז נוסיף 50 מיליון דולר לישראל בעד קליטת פליטים״, ובאופן כזה הוגשה הצעה אחרת, שבה חלו הקטנות וכיום היא עומדת כפי שהיא עומדת. היה גם קיצוץ שהוחזר. מדינת ישראל תקבל 65 מיליון דולר. החוק שנתקבל אומר כך: ״50 מיליון דולר ליישוב פליטים ערביים, 50 מיליון דולר לעזרת פליטים יהודיים בישראל, 60 מיליון דולר לעזרה כלכלית לארצות המזרה התיכון״. זהו כל מה שנאמר בחוק. על חלוקת 60 המיליון לא נאמר כל דבר מפורש בחוק, אלא נאמר עזרה כלכלית לארצות המזרח התיכון. ה״סטייט דפרטמנט״ אמר איך הוא מציע לחלק את הסכום הזה. זה נאמר בעדותו לפני הבתים והוועדות: 25 מיליון דולר לפרס, 15 מיליון דולר למדינות ערב, 15 מיליון דולר לישראל ו־5 מיליון דולר לחבש, לוב, ליבריה ועוד כמה ארצות שזוכות מן ההפקר. יש חשיבות לדבר, שבחוק לא נאמר שום דבר מפורש על אופן חלוקת הסכום הזה. הכלל ״אין מעבירים מצדקה לצדקה״ חל רק על אותם הדברים שנתפרשו בחוק. אין הוא חל על דברים שלא נאמרו בחוק. הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ה״סטייט דפרטמנט״ שקבע, יכול לשנות. מכלל זה נשקפת סכנה, אבל ממנו נשקף גם סיכוי - והסיכוי עולה.

היה ויכוח פנימי רב בתוך המכונה הממשלתית של ארצות הברית: מה יהיה מכשיר הביצוע להענקה. היו שני מועמדים לכך. מועמד אחד: זהו ה״סטייט דפרטמנט״ בעצמו ובכבודו. עמדה השאלה אם יש ל״סטייט דפרטמנט״ מכשיר לכך. יש לו מחלקה המטפלת בהוצאת כספים והיא Technical Cooperation Administration – T.C.A.. אומנם מוסד זה הוקם רק לטיפול בהקצבות על פי ״סעיף 4״. אמר ה״סטייט דפרטמנט״: נפתח את המוסד ויטפל גם בזאת. המועמד השני היה המוסד שעסק ב״תוכנית מרשל״, שנקרא תחילה Economical Cooperation Administration – E.C.A. והתבטל, ובמקומו קם Mutual Security Administration – M.S.A., שבתוכו יושב מר הרימן^[17]

מיודענו. לנו רצוי שזה לא יהיה בתוך ה״סטייט דפרטמנט״, כי הם יכולים לעשות איתנו חשבון על כל ״פשע מדיני״ [שלנו]. מצד אחד היינו מעוניינים שהדבר יעבור למר הרימן, אולם מצד שני היינו מעוניינים שלא לקומם נגדנו את ה״סטייט דפרטמנט״ כמכשיר ביצוע, שמא נהיה נמכרים לידם. יתר על כן: ה״סטייט דפרטמנט״, מתוך הנחה שיזכה בריב הזה, ניגש בינתיים להכנות והיה חשש שבינתיים יתגבשו דפוסים והכרעות מבלי שנהיה בעניין, כך שצריך היה לרכז השפעות שהדבר יהיה בידי מר הרימן, ויחד עם זה יש להיכנס במשא ומתן עם ה״סטייט דפרטמנט״ ולגלות שיתוף פעולה אתו. אם כי אין עדיין אישור פורמלי סופי של הנשיא, ברור שה״סטייט דפרטמנט״ יעשה את הדבר והוא מתנהג כבעל בית של העניין והוא נכנס כבר בעובי הקורה של הדיונים. הוא כבר לקח על עצמו להבטיח לבנקים דברים ידועים. הוא כבר מינה איש לשולחו לארץ וכבר נמנו אנשים בשגרירות פה לטפל בדבר.

מהו סדר הפעולה עכשיו? קודם כל, נכנסנו במשא ומתן על כיסוי הוצאות שהיו, והדבר נתקבל לעת עתה עקרונית, כך שהמבחן הזה יבוא כאשר יתקבל אישור הנשיא ואז יש להם סמכות לפעול. אם לא להניח שרימו אותנו, או שיום אחד תשתנה דעתם מן הקצה אל הקצה, יש להניח בביטחה שהם ייגשו לתשלומים במשך נובמבר. ייתכן שזה יהיה גם במחצית הראשונה [של החודש], אבל אי־אפשר לקבוע מסמרות. אמרו לי כי יקשה לקבל מסכומים אלה על חשבון דלק, אבל יקל לקבל אותם על חשבון חיטה ומצרכים אחרים. כרגע אני מדבר ביחס לעבר. אין זה מבריאת העולם, אלא מאחד ביולי, שאז מתחילה שנת התקציב באמריקה. עשו לי חשבון, שבעד חיטה בלבד הוצאנו מאחד ביולי עד סוף ספטמבר 7 מיליון דולר, ואם יעשו חשבון ער סוף אוקטובר יהיו עוד 3 מיליון דולר. יש חשבון של כותנה על מיליון אחד. ומקווים לקבל 10 עד 12 מיליון דולר במזומן על חשבון הקניות שכבר עשינו ושכבר שילמנו בעדן. זהו שלב ראשון.

אחר כך ייכנסו בדיון לעתיד לבוא. אנו רואים סיכוי לגמור כמה עניינים מוסכמים בוושינגטון, דברים שאין מה לחקור ביחס אליהם, מיצרכים ראשונים הנכנסים למסגרת. רק דברים שלא יוסכם עליהם בוושינגטון, שיישארו פתוחים, יימסרו לטיפולו של השליח שיבוא הנה ושל חבריו. ההנחה היא - כנראה שהם כבר אמרו זאת - לקבל קודם כל החלטה עקרונית באיזה יחס מתחלק הסכום בין צורכי אספקה ובין צורכי פיתוח. בדרך כלל הלחץ יהיה לתת יותר לפיתוח מאשר לאספקה. חברים שלנו מניחים, כי לגבי 1951 אפשר יהיה לקבל יותר בשביל אספקה מאשר בשביל פיתוח ושהדבר יקשה יותר ויותר בשנים הבאות. מניחים כי תיקבע פרופורציה של 50-50 בין אספקה ופיתוח, שלמעשה זה יהיה 70-30 לטובת אספקה, כי יהיו חומרים גולמיים שאפשר יהיה להכניסם למסגרת פיתוח, שלמעשה זהו חלק מהאספקה שלנו.

המועד האחרון להשגת התשלומים האלה על חשבון ההענקה הוא 30 ביוני 1952. מכאן המהירות הרבה שבה צריכה הפעולה להיעשות. אין זאת אומרת, שעד 30 ביוני צריך להוציא את כל כספי ההענקה, אלא יש להתחייב על תשלומים - (השר א. קפלן: ישנה טלגרמה נוספת, שמחוץ למצרך אחד צריך להשיג את כל שאר המיצרכים לכל המאוחר עד ספטמבר 1952) - אם לאחר המועד ההוא נשארת יתרה, היא מתבטלת. אפשר כמובן ללכת שוב לקונגרס ולבקשה, אבל אז צריכים לחזור שוב על כל התהליכים. זה שביק, זה שובק.^[18] פה הסכנה. לעומת זה, יש פה גם סיכוי. מניחים בביטחה כי פרס לא תספיק לטפל בכספי ההענקה. בכלל פרס מרחפת בעולמות עליונים של עקרונות לאומיים ואינה דואגת לפרנסה. זהו אומץ לב מזהיר, אבל דאגה לפרנסה אין בזה. אם ימשיכו לנהוג כך, איני רואה שהם יזדרזו להגיש תוכניות ולהגשימן. אנחנו בנידון זה זריזים יותר מהם. אין להם כל מכונה מתאימה כמו שיש לנו באמריקה, אם כי אין היא מספיקה. כך שהאנשים שלנו רואים סיכוי לא רק לקבל כל מה שמגיע לנו - אם נעבוד היטב גם פה וגם שם - אלא לבוא ל״סטייט דפרטמנט״ ולומר: ״אצלנו הדברים בוערים ופה מונחים סכומי כסף שהקונגרס אישר אותם בשביל המזרח התיכון, וה׳סטייט דפרטמנט׳ רשאי מבחינה משפטית להעבירם מסעיף לסעיף, מארץ לארץ״. אי־אפשר להם לעשות זאת לגבי הסכומים המוקצבים לפליטים, כי אלה נקובים במפורש בחוק, אבל אפשר להם לעשות זאת לגבי הסכום של 60 מיליון דולר - (השר ד. יוסף: זה בלי ועדת הכספים של הכנסת שלהם?) - משמעות החוק היא שוועדת הכספים שלהם הסכימה מראש לתת ייפוי כוח למוסד המבצע.

שולחים אלינו משלחת לענייני ההענקה. לכתחילה קיימת התחייבות מצד ממשלת ארצות הברית רק לגבי 1951, אולם המשלחת עושה את תוכניותיה לשהייה של שלוש שנים. אין זאת אומרת רק לשלוש שנים, אבל לפחות לשלוש שנים, מפני שהיא מניחה כדבר המובן מאליו כי העניין הזה יימשך. ב־28 בנובמבר יעלה מהאונייה בחוף חיפה איש ששמו ברוס מקדניאל, שהוא אגב מומחה חקלאי, מומחה להדרים, פירסם פעם מאמרים בירחון ״הדר״ של מר טולקובסקי. הוא היה המזכיר הכללי של ארגון מגדלי ההדרים בקליפורניה, איש כלכלה. האנשים שנפגשו אתו מספרים עליו כי הוא עושה רושם של איש חיובי, נעים בהליכותיו. הוא יביא אתו והבר של שישה מומחים: מומחה מיוחד לחקלאות, למזון, יהיה איש כלכלה, יהיה מומחה לתובלה יהיה מומחה לכוח, ובאותם הסעיפים שביחס אליהם לא יקבעו מסמרות בוושינגטון, נצטרך לבוא לידי הסכם אתו פה בארץ.^[19] ייתכן שיביע דעות ביחס לעניינים הכלכליים בארץ, שאנחנו יכולים לקבלן או לא לקבלן, אבל יש להיכנס לדבר הזה. זהו הסידור. אם איננו רוצים בסידור זה, אנחנו יכולים לא לבקש עזרה מממשלת ארצות הברית. אם אנחנו מבקשים עזרה, יש פטר ריקמה,^[20] נוהג של יחסים, ואנחנו נכנסים לריקמה הזאת. יכול להיות שיהיו דברים שביחס אליהם יאמרו לנו: ״תכניסו אותם לתוכנית הפיתוח״. ייתכן שזה יותר נוח להם שהם מממנים צרכים אלה ואלה.

לפי לוח הזמנים צריך היה הדיון להתחיל כבר ביום שני שעבר. איני יודע אם ברור לחברים איך מופעל בדרך כלל כל העסק הזה. התנאי להענקה הוא שאנחנו צריכים לשלם סכום מקביל, אם כי בכסף שלנו. נניח שאנחנו מכניסים את צורכי חברת החשמל בתוכנית הפיתוח, כי היא זקוקה לדולרים. הם נותנים לנו את הסכום הזה, אבל אנחנו צריכים להכניס כסכום הזה במטבע שלנו לקרן הפיתוח. הם יכולים להוציא 5 אחוזים להוצאות השגרירות והמשלחת שלהם. זה כולל גם שכר דירה ורכישת בתים בשביל השגרירות והמשלחת.

אנחנו מוכרחים, בלי כל דיחוי, להגיש בקשה ל״מתן״^[21] ל־1952. הנשיא מגיש את התקציב הראשון שלו לקונגרס ב־15 בנובמבר, וכדי שיהיו לנו סיכוים טובים יותר לקבלה, כדי שלא יוכלו לומר לנו ״איחרתם. לא הבאנו זאת בחשבון. זה מכביד, נצטרך לקצץ״, מוכרחה הבקשה שלנו להיות מונחת לפניהם בימים הראשונים של נובמבר - (השר א. קפלן: הנשיא מכניס את הצעתו במועד מאוחר יותר) - כך, על כל פנים, אמרו לי. אנחנו צריכים לקבל פה במשרד האוצר ובמשרד החוץ את הטיוטה באחד בנובמבר, כדי שנוכל להעביר את ההצעה לשם בעוד מועד. מר אבן מכין את הביסוס המדיני. ישנה שאלה איזה סכום לדרוש. דעת מר גאס^[22] היא לדרוש 120 מיליון דולר על מנת להשיג 100 מיליון. מדוע לא לדרוש 150 מיליון דולר? כדי שלא יהיה רושם שנטפלנו באופן שיגרתי ל־150 מיליון. יתר על כן, צריכה להיעשות פעולה כלפי ה״סטייט דפרטמנט״, לנסות להשפיע עליו שייקח על עצמו הפעם את היוזמה. צריך לומר להם, כמובן בלשון עדינה, שהם בעצם נחלו אשתקד מפלה כפולה, ניטלה היוזמה מידיהם וכשהדבר אושר לא הם קיבלו את השבח. כל העולם ידע שזה נעשה על אפם ועל חמתם. אם יוצא כבר כסף אמריקני, ייקחו את היוזמה ויקבלו הם את הכבוד ושלא נהיה זקוקים למשיכת חוטים ציבוריים באמריקה להצלחת הפעולה הזאת. צריך להשפיע על השגריר [האמריקני] כאן, שילמד מהלקח השלילי של השנה שעברה. ברור, כי אומנם פתחנו לנו מקור - ואני מקווה שיהיה זה מקור מתמיד ולא אכזב - של עזרה והכנסה בדולרים, אבל גם הכנסנו את צווארנו בעול מסוים. הדברים כרוכים זה בזה - (רוה״מ ד. בן^-גוריון: לפום צערא אגרא).^[23]

הוא הדין ובמידה הרבה יותר גדולה, אולי במידה הרבה יותר רגישה, לגבי העזרה הצבאית. קודם כל, מהו הרקע? באותו חוק מפורש סכום של 40 מיליון דולר בערך לעזרה צבאית לארצות המזרח התיכון, ואין שום חלוקה בדבר פרטי הסכום, וגם כאן ה״סטייט דפרטמנט״, או ה״פנטגון״, נזהרו מלהציע איזו חלוקה־שהיא. זה לגמרי סתום. הסכום הזה מיועד למתן נשק וציוד צבאי ללא תמורה, ללא תשלום. חינם אין כסף כמתנה - (רוה״מ ד. בן-גוריון: מה כלול בציוד צבאי?) - איזה סוגי נשק כלולים בזה לא אוכל לומר. הנחתם היא לציוד צבאי ממש. לא מן הנמנע, שנוכל להוכיח להם שאפשר לתת סכומים למיבדוק בחיפה או לאיזה כביש - (רוה״מ ד. בן^-גוריון: האם זה כולל תעשייה צבאית?) - לא אוכל לומר אם זה כולל תעשייה צבאית. הנחתי היא שכן, אבל אין זו הנחה מוסמכת.

מלבד זה יש להם סמכות למכור נשק ממחסנים ממשלתיים במחירים נמוכים ובתנאים נוחים. זה נוסף למתנה. זה אינו מוגבל בסכום. זה בתמורה.

אספקת נשק מארצות הברית לנו תיתכן בשלוש דרכים, בכל אחת מהן ובשלושתן יחד: אל״ף, קנייה שלנו בשוק. גם זה טעון אישור מדיני של השלטון. בנוגע לזה חלו הקלות רבות. היה זמן שמנעו מאיתנו רישיונות. בזמן האחרון החלו לתת רישיונות ביד נדיבה יותר מאשר קודם. אבל לזה דרושים דולרים. בי״ת, מכירה ממקורות ממשלתיים בתנאים נוחים. גימ״ל, נתינת נשק במתנה. שני הדברים האחרונים טעונים אישור עקרוני של הארץ המבקשת, שהיא ראויה לעזרה הזאת. הנוהל הוא כי האישור הזה אינו ניתן אלא אם כן הארץ מבקשת את זאת. ישנה שאלה של ץ1111?1§11? - זכאות. יש לפנות ולבקש שיכניסו אותנו לרשימת הארצות הזכאיות. יש המגלים פנים שונות בהלכה הזאת. יש אומרים שאם נפנה ונבקש שימכרו לנו נשק, הרי בזה כאילו אנחנו מבקשים שיאשרו אותנו גם מבחינה עקרונית. אבל אם נפנה ונבקש שימכרו לנו נשק ומכרו, אין זאת אומרת שאישרו אותנו כארץ הזכאית לקבל נשק בלי תמורה. לזה נצטרך לפנות לחוד.

זהו השלב הראשון - אישור זכאותה של הארץ. אם האישור הזה ניתן, לפי הנוהל הקיים עד עכשיו בא השלב השני, והשלב השני הוא שנשלחת משלחת צבאית לארץ המבקשת. אפשר להתנות תנאים. באה משלחת צבאית והיא נכנסת בדברים עם המטה הכללי. היא רוצה לדעת דברים, על כל פנים, באותם הענפים שבהם אנחנו מבקשים עזרה. ייתכן שלא נבקש עזרה לאווירונים, אז המשלחת לא תיכנס לחקירה בשאלת האווירונים שלנו. אבל אם נבקש תותחים, ייתכן שתרצה לדעת איזה תותחים יש לנו ומהו מערך הכוחות שיש לנו לשימוש בתותחים, והיא תרצה אולי לבדוק אם המערך יעיל או שאנחנו נוהגים בזבוז. אם נבקש סוגי נשק ידועים, תבקש אולי המשלחת לדעת איזה סידורים יש לנו כדי להשתמש בהם. ארץ אחת ביקשה מהם מטוסי דחף, והתברר שבאותה ארץ אין אף שדה תעופה אחד שיוכל לשאת מטוסי דחף. אמרו: ״תבנו קודם שדות תעופה מתאימים, אחר כך תבקשו מטוסים אלה״. לפעמים מתברר שאין לאותה ארץ צורך בדבר הזה, או שאין להם מומחים לכך. אצלם ההנחה היא שהכל בצמצום ואין שפע. הם יכולים לבקש בכלל ידיעות על הצבא ועל מערך הכוחות שלנו. זוהי משלחת אל״ף.

אפשר אולי לעשות חלק מעבודת משלחת אל״ף הצבאית בוושינגטון, כמו שעושים לגבי משלחת ה״מתן״. אבל אין כמעט סיכוי שלא תבוא משלחת כזו. אם אחרי זה היא ממליצה המלצות, נשלחת משלחת נוספת. המשלחת הזאה היא שוב צבאית. אפשר לסדר שחבריה יבואו כנספחים צבאיים של השגרירות. מה תפקידה? מתחיל משלוח הנשק. הנשק הזה איננו נשלח למטה הלאומי של אותה ארץ, אלא למשלחת האמריקנית. היא מקבלת את הנשק. היא בודקת אותו אם הגיע במצב טוב. זוהי אחריותה של אמריקה. אמריקה לא תשלח משם נשק ללא דאגה שלא יתקבל פה במצב של קלקול, כי יצא לעז עליה. המשלחת האמריקנית מקבלת את הנשק בנמל, בודקת אותו אם הגיע במצב כשר, ואז היא מוסרת אותו לארץ המבקשת. היא גם מדריכה אותה בזמן הראשון בשימוש בנשק.

לפני שיצאתי לאמריקה התרשמנו פה מדוגמת יוגוסלביה, שקבעה כאילו תקדים יותר נוח לנו. כשיוגוסלביה באה אתם לידי הסכם על קבלת נשק, אמרה כאילו: ״אבל בלי משלחות. תסמכו עלינו״. אמריקה הבינה את מצבה של יוגוסלביה ולא התעקשה לשלוח לשם משלחת. בדרך כלל זהו קו כללי. מתחשבים מאוד במצבים מיוחדים, בהתחייבויות מיוחדות, ברגשות מיוחדים של כל ארץ וארץ. אין פה שיגרה אחת נוקשה. אמריקה לא שלחה משלחת ליוגוסלביה, אבל התברר שהתקדים היוגוסלבי קצת יותר רחב. הוא מכוון. הוא כולל, קודם כל, הצהרת טיטו שהצבא היוגוסלבי יילחם נגד כל פלישה סובייטית באירופה - (השר יוסף: דבר זה פורסם?) - לא ידוע לי אם דבר זה פורסם או לא. בי״ת, אומנם לא הלכה משלחת צבאית אמריקנית ליוגוסלביה, אבל ראש המטה היוגוסלבי נסע ל״פנטגון״ וישב עם אנשי המטה האמריקני. יש להניח שהוא לא שוחח אתם על מזג האוויר. הוא דן איתם על תוכניות ובודאי פרש לפניהם חומר. הוא ישב אתם ישיבות רבות. זאת אומרת, כאילו יגאל ידין היה נוסע ל״פנטגון״ והיה יושב שם ישיבות עם המטה האמריקני. גימ״ל, גנרל קולינס^[24] נסע ליוגוסלביה.

אם לדגול בתקדים היוגוסלבי, צריך לדגול בו בשלמותו. אין לבחור מתוכו רק מה שיותר נוח לנו. ברור, שאין דוחקים בנו ואין לוחצים עלינו. בכל זמן, בכל שלב ושלב, היוזמה שלנו. לא באה הפרה להיניק. כל הזמן העגל רוצה לינוק. הצעד הראשון שלנו לא היה להציע את עצמנו כשותף בתוכנית הגנת המזרח התיכון, אבל ביקשנו נשק, ביקשנו אפשרות של אימונים, הצענו אפשרות של שימוש בתע״ש שלנו למטרות ידועות. כל ההצעות היו מצידנו. והם נענו או לא נענו. וכך המצב גם עכשיו.

אני צריך לסור קצת הצידה. זו לא תהיה אולי סטייה, אלא דרך המלך של הבירור מסביב לענייני מצרים.

אגב, הסכומים העומדים לרשותו של ה״פנטגון״ הם כה עצומים - שכשאתה עובר מעזרה כלכלית לעזרה צבאית אתה עובר לממדים אחרים לגמרי, לממדים פנטסטיים, כך שלמעשה אין הגבלות בשטח זה. מה שהם ימצאו לנכון לעשות, יעשו, והם יעשו זאת בממדים הנראים להם כדרושים.

ישנה שאלה של הגשת בקשה לעזרה צבאית לשנת 1952. דעת האנשים שלנו היא שצריכה לבוא מצידנו הצעה על סכומים הרבה יותר גדולים מאשר העזרה הכלכלית. לא ייבהלו, אם נדרוש עזרה כלכלית על סכום של 120 מיליון דולר, ועזרה צבאית על סכום של 200 מיליון דולר. ייתכן שמבחינה מדינית לא ירצו לתת סכום כזה, אבל מבחינה צבאית הם עוסקים בממדים כאלה.

אני בא אפוא לבירור מסביב לענייני מצרים. התמונה המתקבלת היא כזאת: ישבו מדינאים וראש המטות באוטווה ותיכננו את הגנת העולם המערבי בתחולתה למזרח התיכון, ושם הוחלט להיענות לתביעה הקיימת ועומדת של טורקיה ויון, שהן תשותפנה בהגנת המזרח התיכון. שם הוחלט להזמין את מצרים. שם כנראה הוחלט לדבר איתנו רק לאחר הבירור עם מצרים. איני יכול לומר, כי הוחלט להזמין אותנו להצטרף לתוכנית ההגנה, אבל הוחלט לדבר איתנו רק אחרי זה, וזה מתוך שיקול פשוט: אם ידברו איתנו לפני שידברו עם מצרים, סותמים את הגולל על השתתפות ערבית. אם ידברו איתנו אחר כך, יש סיכויים. כנראה שלא הניחו אז, כי מצרים לא תקבל את ההזמנה. וכנראה הניחו, שאם יציעו למצרים את השתתפותה יציעוה בצורה זו שהצבא הבריטי ישנה את הבסיס שלו, ובמקום שתעלת סואץ היתה קודם בסיס של הצבא הבריטי על יסוד חוזה מדיני בין בריטניה ומצרים, יהיה זה חלק מהחוזה הצבאי להגנת המזרח התיכון, שגם מצרים שותפת לו. המעשה שעשתה מצרים [בדחיית ההצעה] דחק את הקץ ושיבש את כל התוכנית הזאת. המעשה שעשתה מצרים היה הפתעה בייחוד בשביל אמריקה.

מדוע עשתה מצרים את אשר עשתה? לפי ידיעות שלנו - ולנו יש עכשיו בפריס קשרים לא רעים עם חוגים מצריים - היתה זו דוגמה טיפוסית של דיוורסיה לשדה מדיניות החוץ, כדי להשתלט על דעת קהל מבפנים, דוגמה למבצע של הרפתקה, שהמלך [פארוק] והוואפד כאחד היו שותפים בו. כי חצר המלך היתה שרויה בפחד ומפלגת הוואפד לא היתה שקטה לגבי הנעשה בארץ: תעמולת האופוזיציה ותעמולת הקומוניסטים, והרוגז בקרב ההמונים ויוקר החיים, וההרגשה שלא עשו שום דבר להטבת מצב דלת העם, וגם המרירות הרבה שזרעה ברחבי העם המפלה הצבאית במלחמה שלנו, שהיא מצמיחה עדיין את פירותיה, וכדי להפנות את העם מכל זה ניסו לשלהב אותו בחזית לאומית חדשה. ומפני זה כל כך קשה ואולי בלתי אפשרית הנסיגה. זו דרכם. הם קודם משלהבים את האספסוף הזה ואחר כך הם נעשים משועבדים לו ואינם מעזים להמרות את פיו, ונוצר מצב פסיכולוגי של חוסר ברירה כמו בפרס. בפרס יודעים שזהו [הלאמת משק הנפט] בשבילם אסון כלכלי, שהם ממיטים חורבן על הארץ, שהם לא יוכלו להפעיל את בתי הזיקוק, שפירושה האחרון של התפתחות העניינים הוא אולי קומוניזם והם רחוקים מזה כמונו, אבל הם נכנסו למצב שלא יוכלו ללכת בדרך אחרת ואינם יודעים מה יעשו. היה מאמר מעניין של פיליפ טוינבי ב״ניו יורק טיימס״ על השאלה הזאת.

אם כן, מה יהיה עכשיו כשמצרים סירבה להשתתף בתוכנית הגנת המזרח התיכון? בעצם היא לא סירבה. היא אמרה: ״לא נדון על הדבר הזה עד שהצבא הבריטי יצא את מצרים״. במצב הנוכחי ישנן להלכה שלוש אפשרויות. ישנה אפשרות שמצרים תיסוג ותתפשר. ישנה אפשרות שאמריקה תבגוד באנגליה ותתפשר עם מצרים על חשבון אנגליה. ישנה אפשרות שהמצב יישאר בקיפאונו.

אני נוטה לאפשרות השלישית, אבל איני בטוח. ישנה גם אפשרות רביעית, שינסו להשיג את התפטרותה [של ממשלת מצרים] והסכמתה של מצרים על חשבוננו, על ידי ויתורים שיציעו לה בעניינים הנוגעים לנו - (השר א. קפלן: ברדיו היתה הודעה של אמריקה, שהחליטו להגשים את התוכנית בלי מצרים) - אני יודע זאת. הדבר היה בעיתונות. כשם שהמערב הופתע מהעניין כך גם מצרים טעתה בחשבון והופתעה מהתוצאות. מצרים הסתמכה על התקדים של פרס. חשבה, שכמו שהיה לגבי פרס לא תאשר אמריקה גם במצרים את ההתנהגות הבריטית. היא גם ציפתה לתגובה ערבית נמרצת יותר. אומנם התגובה היא עכשיו ששום מדינה ערבית לא תלך לתוכנית הגנה בטרם שמצרים תלך, אבל אין הפגנות כאלה בדמשק ובבירות ערביות אחרות כמו שהיו במצרים. לא היתה תגובה אסיאתית בעניין זה, כפי שמצרים ציפתה לה. במצרים ישנה מבוכה רבה. מורגשת גם עצבנות רבה על ידינו.

ישנו רושם, שמצרים אינה מעוניינת להחריף יותר מדי את הסכסוך והיא גם מחפשת אפשרויות של תיווך. אין לראות נכונות של נסיגה מצידה. אשר לאפשרות של בגידה מצד אמריקה, התרשמותי הסובייקטיבית היא שהדבר הזה איננו בלתי נמנע במשך הזמן. אני סבור, שלו הייתי שר חוץ בריטי הייתי צריך לדאוג למה שיהיה בוושינגטון ולא למה שיהיה בסואץ. לעת עתה ישנה עמדה תקיפה.

אני מניח שלנו ברור היכן אנחנו עומדים בעניין זה. אנחנו איננו מעוניינים בשום פנים שאפשר יהיה לקרוע חוזים בכל עת מצוא. ושנית, איננו מעוניינים שתעלת סואץ תיהפך לנחל מצרים, שלא תהיה בה תחבורה בינלאומית. האם יעמדו בינתיים הבריטים והאמריקנים, או יפסחו על מצרים וילכו קדימה לפי תוכנית אוטווה? המצב כשעזבתי את וושינגטון היה מצב של קיפאון וקצת מבוכה. הדברים אינם הולכים לפי תוכניתם. בדרך כלל, האמריקנים הם הרבה יותר אדוקים בתכנון ובהיקשרות עם תוכניות וביצוע תוכניות מאשר הבריטים. הבריטים הרבה יותר גמישים. האמריקנים מזכירים בנידון זה את הגרמנים. הם מחשיבים מאוד blue print [תוכנית אב], וקשה להם לחרוג ממסגרת שנקבעה מראש. אם הידיעות שהגיעו נכונות, הם החליטו ללכת הלאה לאחר שנתנו למצרים אפשרות ראשונה, וזו סירבה.

היו לי ולמר אבן שיחות עם מר מקגי בעניין זה. מר מקגי פתח בעצם כמתנצל. הוא מבין, כי צעדם בוודאי הפתיע אותנו ועורר אצלנו חששות וכולי וכולי. הוא רוצה להרגיענו: ״לא יבולע לכם בשום אופן, אבל תבינו כי הדבר המכריע הוא ההגנה, ואין אנחנו יכולים בשום אופן להתעלם ממצרים, והיינו מוכרחים לפנות למצרים תחילה״.

שאלתי אותו: ״אבל איך אתה מתאר לעצמך את הדבר? נניח שאתם פונים אלינו באיזו צורה של שיתוף. כל צורת שיתוף פירושה שיתוף בידיעות ותיאום של תכנון. איך אתם יכולים לצפות שנהיה מוכנים לכך, כשאצלכם, בתוך תוכי העניינים, במקום כבוד, יושבת מדינה המכריזה שהיא אויבת לנו, שהיא במלחמה אתנו? הם אומרים זאת ולא אנחנו״. התשובה הראשונה שלו היתה: ״מצרים לא ענתה עדיין״. אמרתי: ״אתה רוצה לומר, שסירוב מצרים מציל את המצב? אבל אתם מבחינתכם לא פניתם למצרים על מנת שתסרב, זאת אומרת שאתם הייתם מוכנים להעמידנו בפני ברירה קשה״. וכאן באה תשובה רצינית: ״המצב הזה ברור בהחלט ומאוד שמנו לב לדבר, אבל אין לנו ברירה. אנחנו מוכרחים לדון על כל בעיה לחוד. איננו יכולים לקשור את הדברים״. הכוונה היא לומר שתוכניות ההגנה של המערב קודמות לכל. יש אומנם סכסוך במזרח התיכון. אם אפשר לפתור אותו - צריך לפתור אותו. אם אי־אפשר לפתור אותו - אין להקל ראש בתוכניות ההגנה העולמיות בגלל הסכסוך שבמזרח התיכון. אם ישנם בינתיים חששות ואינטרסים, צריך לשים להם לב, צריך לטכס עצה – "Face the problems as they are". אמרתי לו: ״ישנה עוד שאלה שנייה בקשר לתעלת סואץ. בקשר לתעלת סואץ ישנה החלטה של מועצת הביטחון. מצרים ממרה את פי מועצת הביטחון. היא הודיעה שלא תקיים את ההחלטה. כשפניתם למצרים לא התניתם איתה שתקיים את החלטת מועצת הביטחון בקשר לתעלת סואץ״. שוב אמר: ״You must keep this issue separate״. אמרתי לו: ״ברור שמצרים מוכרחה לפרש את פנייתכם אליה, בשעה שאתם יודעים שאין היא ממלאת אחרי החלטת מועצת הביטחון, שאין זה נורא אם אין היא ממלאת אחרי ההחלטה. אתם שוללים בזה את עמדת מועצת הביטחון״. אמר: ״לזה איני מסכים. נקטנו עמדה ברורה״. שאלתי: ״מה יהיה אם תופיע אונייה נושאת דגל ישראלי בשערי תעלת סואץ?״ אמר: ״אני שואל את עצמי מדוע זה לא קרה עד עכשיו״. אמרתי: ״נניח שזה יקרה יום אחד, ונניח כי מצרים לא תיתן לאונייה הזאת לעבור. האם אתה מסכים שייווצר מצב רציני של הפרה גלויה של החלטת מועצת הביטחון?״ אמר: ״בהחלט, ועמדתנו בשאלה זו ידועה וברורה. קבענו עמדה״.

לנו ברור שהם לא ירדפו אחרי מצרים, שלא יהיו מוכנים להתקשרות מרחיקה לכת איתם. יש בזה גם ברכה. בינתיים צריך לדאוג שיחזקו אותנו. השאלה היא אם היחסים עם מצרים השפיעו לטובה על מעמדנו. אי־אפשר לענות על כך תשובה ברורה, אבל יש רושם שכן השפיעו לטובה גם באנגליה וגם באמריקה, אם כי באנגליה יש פנים לכאן ולכאן. יש לציין את האווירה הטובה של היחסים עם ה״סטייט דפרטמנט״ בעניין ההענקה. העובדה, כי באותה ארוחת צהריים דגל מר מקגי בהענקה כאילו זהו מפעל של ה״סטייט דפרטמנט״, אומרת משהו. גם אופן הדיבור, גם בנכונות לעבוד בקצב מהיר בביצוע ההענקה, וגם הנכונות להרגיע את הבנקים - כל זה מתקשר בהתרשמותי עם המצב הכללי במזרח התיכון. טבעי הוא שבמצב זה יגידו: ״אין זו השעה להחליש את ישראל. אין זו השעה לפגוע בישראל״.

גם באנגליה ישנו רושם כזה, אם כי שם נשמעים גם קולות אחרים. בעיתונות האנגלית, גם ב״טיימס״ וגם ב״אקונומיסט״, נעשה ניסיון לחדש את הוויכוח בשאלת ישראל ולחדש את הויכוח עם אמריקה בשאלת מדיניותה לגבי ישראל, ולהציג את כל עניין הקמת המדינה שלנו כשורש הרוגז הערבי, כשורש אי־ האמון, כשורש התערערות עמדות המערב במזרח התיכון. מאמר אחד כזה לפחות נתפרסם ב״הרלד טריביון״ באמריקה, המוקיע את ישראל כשורש כל התסבוכת - (השר ב. ש. שטרית: מה התכלית של מאמרים כאלה?) - המסקנה יכולה להיות שצריך עכשיו לקצץ במדינה. היה מאמר חתום ב״הרלד טריביון״, המפתח את התיזה הזאת. את המאמרים בעיתונות האנגלית יש אולי לראות כניסיון להעמיד טריז בפני פשרה אמריקנית-מצרית על חשבון אנגליה, ולהציג במקום זה פשרה מערבית על חשבון ישראל. אבל למען האמת יש לומר, כי למחרת המאמר שציינתי ב״טיימס״, הופיע באותו ״טיימס״ מאמר ראשי בנוסח אחר לגמרי, שבו נאמר: ״אומנם חשיבותן של ארצות ערב במקומה עומדת, אבל אין לזלזל בחשיבותה של ישראל. היא מעוניינת בשלום וביציבות. זוהי בשבילה שאלה חיונית. היא קשורה קשר אמיץ עם המערב מתוך אינטרס עצמי שלה, כי רק מן המערב תוכל לקבל עזרה בשביל המפעל הכלכלי העצום שהיא עושה. טוב היה לשתף את הערבים, אבל אם אין סיכוי לשתף את הערבים, מדוע להתעלם בינתיים מישראל?״ להלכה אנחנו מוכרחים לעמוד על המשמר ולדאוג שמא ינסו להתפשר על חשבוננו. למעשה לא ראינו לעת עתה כל סימן לזה, וגם לא כל כך קל להניח לפי שיקול מעשי שזה יהיה. כי מה הם יכולים להציע למצרים? הדבר הגדול שהם יכולים להציע הוא שהם ינסו לקחת מאיתנו את אילת ויבטיחו על ידי כך רציפות בין מצרים ובין העולם הערבי. אי־הרציפות הוא אחד הדברים המרגיזים והמגרים ביותר את הערבים. על הצעה כזו ישנן שתי תשובות; ספק רב אם מצרים תראה עכשיו בזה פיצוי בעד סואץ, סודאן^[25] וכולי. שם הדברים עומדים ברומו של עולם. אולי סודאן חשובה יותר לאנגלים מאשר סואץ. סודאן זהו אינטרס בריטי מובהק. צ׳רציל מחשיב את סודאן יותר מאשר את סואץ. ויש להניח שגם מצרים תתייחס לזה אחרת. שנית, אין לראות איך יבצעו צעד כזה, איך ייקחו מאיתנו את אילת. הם לא ייקחו אותה בלי או״ם. באו״ם זה לא יהיה כל כך פשוט. יכול כמובן להיות עלינו לחץ רב, אבל אפשר לעמוד גם בפני לחץ. הם יודעים שיש גבולות ללחץ שלהם עלינו. הם אינם רוצים להסתבך ביותר. הם אינם רוצים שישראל תהיה כפרס וכמצרים, אם כי ישראל נתונה להגבלות. לא כל כך קל לשער שילכו בדרך זו, אם כי אין להתפרק מהנשק הזה ובעניין זה בחזית המדינית שלנו.

על כל פנים, העניין שאנו צריכים לטכס עצה עליו הוא שאלת שילובנו בהגנת המזרח התיכון הן מבחינה מדינית והן בקשר ישיר עם עניין הנשק. היה זמן, שכאשר דובר איתנו על עניין זה נאמר לנו בפירוש כי אין כוונה להקים ברית כללית, ואין כוונה שאנו נחתום על חוזה, אלא רוצים בסידור מעשי איתנו. זה היה בערך נוסח דיבורו של הגנרל רוברטסון כאשר היה פה, וגם אנו התקדמנו בכיוון זה. אין אנו יודעים מדוע נקטו הם קו זה, האם הם חשבו שמוטב לתפוס את המועט ולא המרובה, או בהתחשבות עם המצב המיוחד והמסובך שלנו. אולי ראו תמונת המזרח התיכון כולו, שאנו בריב עם הערבים, שאין אנו יכולים לחתום על חוזה יחד עם אויבינו בנפש. בשבילנו קיימות בעניין זה שתי הסתייגויות. מחר הם יכולים להתפייס עם מצרים, ואז אנו נמצאים במסיבה אחת עם אויבנו בנפש, ואנו נמצאים איתו במסיבה המחייבת אמון הדדי וזה מסוכן. שנית, ברור שזהו צעד מרחיק לכת ביחסינו עם העולם המזרח אירופי, ואנו - אם רק אפשר - מעוניינים להימנע מצעדים מרחיקי לכת בשטח זה. איני יודע איך זה ישפיע על העלייה מרומניה, ואם כי אין כל סימנים של ריכוך כלשהו מצד רוסיה לגני עליית היהודים משם, הרי אנו אין אנו מסירים מסדר יומנו דרישתנו להתרת עליית היהודים מרוסיה, ובוודאי שאין אנו מעוניינים במו ידינו לשים מכשולים על דרך זו. זה יהיה גם יום שחור בשביל היהדות הרוסית.

אין להתעלם מהאפשרות שאנו נעמוד כאן בפני בעיות חמורות מאוד. אם אפשר להסתדר בדרך של סידור מעשי, בלי רעש, בלי פומביות, בלי התקשרות מרחיקה לכת, בלי כניסה למסגרת כללית [של פיקוד המזה״ת], אם אפשר להסתדר בסידור נפרד איתנו - מה טוב.

יכול להיות, שמחר מחרתיים נקבל הזמנה ונצטרך לטכס עצה. יש מרחב ידוע לתמרון, זאת אומרת ניסיון להסביר את הסבך המיוחד של מצבנו ולתבוע התחשבות ברגישות שלנו. זה אינו מרחב רב. המרחב לתמרון צר מאוד ויש כאן שאלות יסוד.

באמריקה הכל נדון אך ורק מאספקלריה זו. גם בציבוריות האמריקנית וגם במדיניות האמריקנית. אנו אומנם את הבקשה להענקה לא ביססנו בענייני צבא, אבל שילמנו גם שם מס ידוע למצב רוח זה, אולי ב־10 אחוזים, וב־80 אחוז הדגשנו קליטת העלייה, בניין הארץ, האופי האנושי היוצר של מפעלנו. אבל אם מישהו הקשיב, או מישהו קרא את פרשת הוויכוח הן בקונגרס והן בקבינט, יודע ששם היה היחס הפוך. מישהו אומנם הזכיר כלאחר יד קליטת העלייה, הבניין הגדול שאנו בונים בארץ, אבל הנימוקים הנוקבים והמשכנעים ביותר היו: ״זוהי ארץ דמוקרטית״, ״זוהי ארץ שאנו יכולים לסמוך עליה״, ״זוהי עמדה חשובה לעמדה שלנו״.

אומנם אנו, כלפי פנים, יכולים לומר שזה אינו מחייב אותנו. לא שמנו הדברים בפי האנשים. לא על פי פקודתנו דיברו. אבל קובעת בשבילנו שזאת היתה ההנמקה.

יכול להיות שלא הגיעה עוד השעה להכריע, אבל צריך שיהיה ברור שאנו עלולים לעמוד בפני הכרעות חמורות. בינתיים יש עניין קבלת הנשק. התכוננתי לדבר על זאת לפני שנודע לי שאמריקה מתקדמת בעניין זה. אנו יכולים לעמוד בעוד ימים אחדים בפני הודעה בעלת חשיבות רבה. התכוננתי להציע לממשלה שהיא תיתן סמכות לשני שרים: שרי הביטחון והחוץ, זאת אמרתי לראש הממשלה שהוא גם שר הביטחון ולשר החוץ, ברגע שייראה לדרוש להגיש בקשה, שאנו ניחשב כזכאים לקבל נשק.

ראיתי ברכה רבה בזאת, כי נקדים כל התקשרות שלהם עם איזו מדינה ערבית־שהיא על ידי הגשת בקשה מצידנו. אם ייאמר לנו, שהם עוד אינם מוכנים לקבל בקשה, ייתכן שלא מוכרחים לקבל צורה של הגשת בקשה רישמית. יכול להיות שזו יכולה להיות שאלה: ״האם רצוי שאנו נגיש בקשה מצידנו? אנו מוכנים להגיש״. יכול להיות שתירשם השאלה ששאלנו אם אנו צריכים להגיש בקשה, ואם תבוא התשובה ״כן״ - נגיש אותה, ואדרבה, לפני ימים אחדים נראה המצב שהם יאמרו כך, אבל בינתיים יירשם שאנו שאלנו, שאנו מוכנים להגיש בקשה, זה יוצר לחץ מסוים עליהם.

יש חברים החושבים, שדבר זה יכול להועיל. אנו מוכנים לקבל חלקנו מ־40 מיליון הדולר. הם מונעים זאת מאיתנו, בינתיים רובץ עלינו תקציב הביטחון, רובץ עלינו קשות, ובינתיים צריכים הם להגדיל את העזרה הכלכלית. אם יש קשר חופשי, יש הצהרה מצידנו שאנו מוכנים לקבל מזה לצורכינו, בינתיים, עצם הבקשה שאנו מגישים להקצבה מכספים אלה אומרת היכן אנו עומדים.

עוד ישנו חשש לגבי הוויכוח שיהיה [בקונגרס] בדבר ההקצבה לשנת 1952. ויכוח זה יכול עוד להיות בחורף, לפני ינואר. יכול מישהו מהמתנגדים לנצל עובדה זו שלא פנינו לקבל נשק זה, וזה יכול להשפיע לרעה על גורל ויכוח זה.

אני סבור שיש לתת לנו סמכות זו, ואנו נפעילה ברגע שנמצא לנחוץ. בדרך כלל זוהי שעה שדרושות לנו סמכויות רחבות עד כמה שאפשר על מנת שיהיה ברור שאנו נשתמש בהן במידה מינימלית ככל האפשר ורק בשעת ההכרח.

עכשיו אני עובר לוועידת [ועדת הפיוס] פריס. אני מניח שהחברים קיבלו ידיעות על מהלך העניינים עד עכשיו, ואיני צריך למסור סקירה על ההתפתחות מראשיתה. הבעיה שלנו שם מורכבת משתי משימות, משני עקרונות. העיקרון הראשון הוא לא להיכנס למשא ומתן עם הערבים אפילו בעקיפין על יסוד שהוא מזיק לנו. העיקרון השני - לא להביא לידי כך שאפשר יהיה להאשים אותנו בפיצוץ הוועידה ואפשר יהיה אחר כך להרשיע אותנו בעצרת, שמנענו איזו אפשרות של התקדמות.

שני הדברים האלה יכולים לעמוד בניגוד אחד לשני. הם עומדים היום בניגוד אחד לשני. מבחינת ההיגיון, מבחינת היושר המדיני, עמדתנו חזקה מאוד. הוועדה היא שאמרה כי קודם כל צריכים שני הצדדים לחתום על התחייבות לא להיזקק למעשי איבה. אנו נתנו לזאת ניסוח מרחיק לכת יותר. הוועדה נסוגה מדרישתה זו. היא נסוגה נסיגה כפולה. בראשונה אמרה שכל זמן שלא יחתמו על דבר זה היא לא תתקדם, אבל אחר כך קיבלה את הניסוח הערבי כמניח את הדעת. הניסוח הערבי נותן פירוש מצומצם ולפי הכרתנו הוא מסלף תוכן הסכמי שביתת הנשק. אם הוועדה מקבלת ניסוח ערבי זה כמניח את הדעת, בזאת מקבלים הערבים בפעם הראשונה גושפנקה של האומות המאוחדות שמותר לבצע מעשי איבה, מותר להטיל חרם כלכלי אליבא דאומות המאוחדות, הסגר כלכלי מותר אליבא דאומות המאוחדות. פירושו של דבר זה הוא גם ערעור החלטת מועצת הביטחון, כי שאלה זו נדונה ונפסקה בה הלכה.

אך פועלים כאן כנראה שני יצרים: אל״ף, יצר הוועדה להתקדם ויהי מה, להופיע באיזה דין וחשבון שהוא. בי״ת, ומה שאני חושב שפועל פה דבר עמוק יותר, דבר מסוכן יותר, זהו הקו המדיני של מחלקת המדינה של ארצות הברית. כל הוועידה הזאת בפריס היתה יוזמה אמריקנית, ויהיה מותר לראות בה שני דברים: ניסיון אמריקני לפצות את העולם הערבי בעד כל הטובות שאמריקה גומלת לנו: המילווה של הבנק ליצוא וליבוא, אחר כך ההענקה. הם רצו בכיוון זה להכין את הדברים לקראת העצרת. למה להם לבוא בהצעות שונות בעצרת, לשאת בגנאי כאילו הם מציקים לישראל, בגנאי שלנו ובגנאי של חלק של דעת הקהל? מוטב שהדברים יובאו לעצרת על ידי מוסד של האומות המאוחדות. הם משתמשים במעמדם בתוך הוועדה להביא זאת ככיוון יסוד, ואחר כך להופיע לפני העצרת בגושפנקה של מוסד האומות המאוחדות.

כיוון זה לכאורה סותר את הכיוון שהולכים בו כלפי מצרים בעניין אזור ההגנה. בעניין זה החליטו כאילו להיות תקיפים, לא לוותר, לתמוך בעמדה הבריטית בסואץ. למעשה אין סתירה, כי ידועה המימרה: ״אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך״, כי בינתיים מסבירים להם פנים ונוהגים בוותרנות כלפיהם בשטח אחר. הם נוהגים בשני הדברים כאחד.

העובדה שזה יופיע בפני העצרת, העובדה שמאחורי זה עומדת מחלקת המדינה - שתי העובדות אלה אינן אומרות שאנו יכולים להתעקש במאה אחוז ללא כל גמישות, אם כי עמדתנו תצדק. הבעיה שלנו היא לא להיות צודקים, אלא להינצל ממפלות. אני רואה דרך כזו, גם דעת חברים אחרים בוושינגטון ובפריס היא שיש אולי דרך לצאת בשלום מהמצר. אנו צריכים להבחין - דרך זו אינה חדשה, אני הלכתי בדרך זו כאשר הצעתי לממשלה לפני נסיעתי לתת סמכות לפתוח בגישה חדשה בעניין הפיצויים - דרך זו פירושה להבחין בין העניינים הנתונים בינינו ובין מדינות ערב, השנויים במחלוקת בינינו ובין מדינות ערב, עניינים שנועדו לשמש חומר למשא ומתן בינינו לבין מדינות ערב, משא ומתן המחייב הנחות מוקדמות שאינן קיימות עכשיו, והעיקר - סירוב הערבים לחתום גם על דברי הוועדה. עלינו להבדיל בין הדברים האלה ובין הדברים שאפשר להניח כנתונים בינינו ובין האומות המאוחדות, ולדעתנו אנו חייבים או רשאים לראות את עצמנו בדעה אחת עם האומות המאוחדות.

עניין מסוג שני הוא עניין הפיצויים לערבים. אנו איננו חייבים פיצויים אלה למדינות אלא להמוני הפרטים, אבל אין אנו גורסים מילוי התחייבות זו לפרטים, כי זה בלתי אפשרי. העניין כולו מופיע כאחריות האומות המאוחדות. האומות המאוחדות אחראיות גם למעשה לפליטים אלה, כי האומות המאוחדות תומכות כל הזמן מאמצעיהן ומהתרומות שאוספים. האנשים של האומות המאוחדות מטפלים בפליטים, וכשאלת פליטים זוהי דאגה בינלאומית.

אנו מוכנים לשיתוף פעולה בפתרון כחברים באומות המאוחדות, ולא רק כחברים באומות המאוחדות אלא כמי שרובצת עליו אחריות מסוימת, כי ירשנו משהו במלחמה זו. קרקעות הערבים נמצאות כיום בידינו, ברכושנו, ואנו חייבים מבחינה מדינית, לגופו של העניין, להצעידו לקראת פתרון, ואין אנו מדברים על החזרה אלא על התיישבות בארצות אחרות. זהו תנאי בל יעבור כשבילנו, ועלינו להיחלץ מהמועקה.

זוהי מועקה שאנו נתונים בה במידה חריפה ביותר בחזית הבינלאומית, מועקה שבארץ יש מושג חיוור מאוד וחלש מאוד עליה. איני יודע אם החברים שמעו דין וחשבון על הוועידה הפרלמנטרית הבינלאומית בקושטא, החברים ודאי לא שמעו מה קורה לכל מרצה שלנו המופיע בפני חוג נוצרי ידידותי בארצות הברית. על מה שואלים את המרצה, על מה חוקרים אותו? לא שואלים לגורל היהודים בארץ, כי אם לגורל הפליטים הערבים. יש תעמולה ארסית מאוד נגדנו בעיתונות האמריקנית. היה מאמר גדול ב״לייף״ עם תמונות, תמונות מזעזעות של טיפוסי פליטים, ילדים, נשים, משפחות, תמונות של סבל רב.

בשבילנו זו אינה שאלה מה נקבל תמורת זאת, כי זה רווח בשבילנו. זה לא ויתור אלא מאמץ להשיג רווח גדול. זה היה תוכן הצעתי לממשלה, והממשלה אישרה להתקדם בכיוון זה. אנו פעלנו בנידון זה גם בפריס, גם בוושינגטון.

לחוד עומדות השאלות כמו אלו הכלולות בסעיף 5 של הצעות הוועדה [לפיוס]. סעיף זה כשלעצמו מתחלק לשבעה סעיפים: סידורים טריטוריאליים, פיקוח בינלאומי על המים, שאלת רצועת עזה, אפשרות לנמל חופשי בחיפה ועוד ועוד ועוד. סעיף זה הוא בינינו ובין מדינות ערב. בזאת מסרבים אנו לדון כל עוד אין הרקע הדרוש לכך מלבד מה שיש לנו לומר בנוגע לסדר היום. על שאלות מסוג זה אין אנו מוכנים לדון. הודענו לוועדה, כי איננו רואים בהודעה הערבית הודעה מספקת, ואנו משתדלים להוקיע את הסילוף שבה. אנו מדגישים את המצב בו אנו נמצאים, כי אין כל ביטחון שהמשא והמתן יקדם אותנו לאיזה דבר. הערבים ידחו את חמשת הסעיפים מיד כשיהיה הדיון המעשי בהם, ומראש הורע מצבנו. הוא הורע באישורן של האומות המאוחדות.

אנו מוכנים להמשיך בדיון עם ועדת הפיוס על שאלות שבינינו ובינה כנציגת האומות המאוחדות. בזאת אנו נותנים כאילו תשובה חיובית. אין אנו נותנים תשובה שלילית. יחד עם זאת אנו מקילים על מעמדנו. אם הוועדה תגיד שהיא רוצה לתת לנו את הסברותיה המפורטות בחמשת הסעיפים, כמו שהיא נתנה זאת לערבים, אין אנו צריכים לדעתי לסרב לקבל את ההסברות, אלא לשמוע את הסברות הוועדה. אם תהיה שאלה של דיון, נכנסים לדיון באותה המסגרת שקבענו ואין חורגים ממסגרת זו. זוהי הצעתי בדבר קו פעולתנו בוועידת פריס, ועלינו לקבל היום החלטה בעניין זה, כי עלי לטלגרף לחברים מה עליהם לעשות.

הדבר האחרון הוא עניין השילומים. אני רוצה קודם כל להודיע לממשלה, כי אנו עושים עכשיו מאמצים לברר בעקיפין, באמצעות אנשים יהודים, מה מושגיה של ממשלת בון על השילומים - האם הם רוצים לצאת ידי חובה בעזרה מיליונים בלבד, או שהם מבינים שהעניין הוא עניין של מאות מיליונים דולרים. אני מקווה, שתוך שבועות אחדים נדע משהו בעניין זה. אין אנו עומדים עדיין לפני החלטה, אבל יהיה ברור לממשלה שנעמוד עוד לפני החלטה להיכנס למשא ומתן עם ממשלת בון, אם יתברר כי הם מוכנים לדבר ״ביזנס״, כי בשום דרך אחרת העניינים לא יתקדמו. אם הגשנו תביעות לשילומים, הרי זה לא כדי שזה יירשם על לוחות ההיסטוריה, אלא כדי להשיג תוצאות ממשיות, ואנו מוכרחים להיות מוכנים למשא ומתן כזה.

זהו הדבר הראשון שרציתי לומר, וישנו גם דבר שני. היום נפתחת בניו יורק ועידה של הארגונים היהודיים בעניין השילומים. ועידה זו יזמנו אנחנו. צעד אחד שלנו היה הגשת התביעה - זו היתה תביעה לתשלומים קולקטיביים. שום ארגון יהודי לא התעורר לעשות זאת ולהגיש זאת בשם העם היהודי. כאשר הגשנו את התביעה, כמה ארגונים [יהודיים] הביעו מהשפה ולחוץ תמיכה. אומנם לא היתה התנגדות. במהלך עניין זה, עוד לפני נאומו של אדנאואר,^[26] ראינו צורך לחזק תביעה זו הן כלפי גרמניה והן כלפי המעצמות. למען תמיכה בתביעה זו הצענו לכנס ועידה של הארגונים היהודיים העולמיים. זו היתה יוזמתנו. הארגונים היהודיים בעצמם לא התעוררו לזאת. שום ארגון יהודי לא חשב שיש צורך לגייס ולכנס את העם היהודי בעניין זה.

יצא כך שוועידה זו, שיזמנו לפני שידענו על נאומו של אדנאואר, מתכנסת לאחר נאומו של אדנאואר. הסוכנות הזמינה לפי יוזמתנו את הארגונים היהודיים לוועידה זו. כולם נענו. גם ה״אמריקן ג׳ואיש קומיטי״),^[27] יבוא לוועידה. הארגונים מוזמנים להיות נוכחים בוועידה, להשמיע בה דברם, להסביר את עמדתם. כאשר ועידה זו מתכנסת לאור נאומו של אדנאואר, ובנאומו של אדנאואר נאמר במפורש שהם מוכנים לדון ״מיט דן פיטיטרן דס יידישן שטטס און ז־ס יידישן פולקס״,^[28] שגרמניה מוכנה לדון עם אלה על התשלומים, הרי ברור שדיבור זה עורר תיאבון.

היתה לנו פגישה פנימית, לא לפרסום, עם הארגונים היהודיים המרוכזים באמריקה כהכנה לקראת הוועידה הכללית. הסוכנות היהודית כינסה פגישה זו. היו בה הסוכנות היהודית, המועצה הציונית, ה״אמריקן ג'ואיש קומיטי״, ״אמריקן ג׳ואיש קונגרס״, ״בני ברית״, ״אמריקן ג׳ואיש לייבור קומיטי״, ״ג׳ואיש וור וטרנס״. היתה פגישה והיה דיון.

יש שאלה אם יהיה משא ומתן. כולם מניחים שיהיה משא ומתן. לזאת יש נכונות, אבל ישנה שאלה אם תהיה נציגות אחת שתופיע כלפי ממשלת גרמניה, או תהיינה שתי נציגויות. ברור שהיה רצוי שתהיה רק נציגות אחת - נציגות של מדינת ישראל. לא באה בחשבון נציגות משותפת של מדינת ישראל עם ארגונים בלתי ממלכתיים מחוץ למדינת ישראל. זה בלתי אפשרי למדינה. זה לא נוח לארגונים או לכמה מהם, ל״אמריקן ג׳ואיש קומיטי״ או ל״בורד אוף דפיוטיז״.^[29] זו היתה גם בראשונה מחשבתו של דר' נחום גולדמן. יהיה משא ומתן בין שתי המדינות, יהיה ועד מייעץ ליד המשלחת של המדינה ויהיה קשר בין המדינה והארגונים הבלתי ממלכתיים. דבר זה לא נתקבל על ידי הארגונים. גם הסוכנות היהודית לא קיבלה עמדה זו. נחום גולדמן ואחרים חושבים עכשיו, שצריכות להיות שתי משלחות והן תתאמנה את הדברים ביניהן. גרמניה צריכה לדעת, שיש לה עניין עם מדינת ישראל ועם יהדות העולם.

במידה שלא נוכל להיחלץ מזאת - לא התווכחתי רבות איתם. ניסיתי להציע איזה הסדר חלוקת הסמכויות, חלוקת העבודה בין שתי המשלחות, ואמרתי: ״לא ייתכן כי לפני גרמניה תופענה שתי תביעות לתשלומים קיבוציים, תשלום קיבוצי אחד למדינת ישראל ותשלום קיבוצי שני ליהדות העולם, אלא את התביעה לתשלום קיבוצי צריך לרכז בידי מדינת ישראל. רק היא מופיעה בזאת. מלבד זה יש עניין של פרטים: החזרת הרכוש, תשלומי פיצויים לאנשים נפגעים. כאן יש עניינים שבתחיקה ועניינים שבביצוע. גם עניינים אלה אינם בסדר והארגונים ירכזו בידיהם את הטיפול בתביעות אלו. הם אינם באים לדרוש כסף. הם באים לדרוש תחיקה וביצוע מסודר ומזורז.

אני מוכרח להודיע לחברים כי לא הצלחתי. דעתי לא נתקבלה על דעת המסובים, ודעת המסובים היתה - גם הסוכנות שוב בתוך זה - כי גם המשלחת המופיעה בשם יהדות העולם מופיעה בתביעת תשלומים, אבל הם מוכנים - כנראה שגם ה״ג׳וינט״ מוכן לזאת - ה״ג׳וינט״ לא השתתף בפגישה - להתחייב כלפינו שהכספים שהם יקבלו כולם יוקדשו לישראל, אבל לאו דווקא לממשלת ישראל - (השר א. קפלן: גם הם דורשים כסף?) - אני הצעתי שרק אנו נדרוש כסף והם ידרשו סידורים לטובת היהודים המפוזרים בעולם, גם אנו יכולים לדרוש סידורים לטובת האזרחים שלנו. ואם אני אומר שלא הצלחתי במסיבה זו, זאת אומרת שהם לא ויתרו והם רוצים לדרוש כסף - (השר ב. צ. דינבורג: לא היה אף אחד שתמך בנו?) - לא השתתפתי בישיבה כולה, כי הייתי אז עוד בחזקת חולה. זה היה עוד לפני הניתוח.^[30] זה היה כשקיבלתי יום חופשה מבית החולים.

היתה לי שיחה טלפונית של חצי שעה עם נחום גולדמן בין וושינגטון וניו יורק. אני טענתי כי להופיע בפני הגרמנים בשתי תביעות כספיות זהו קודם כל ביזיון, וגם מבחינה מסחרית זה לא כדאי ולא טוב, כי הם יכולים לשחק בזה נגד זה. הם יכולים לומר לנו: ״אילו ידענו שאנו גומרים בזאת, יכולנו לתת לכם יותר, אבל הרי אתם יודעים שמחר יכולה להופיע נציגות העם היהודי ולדרוש ממנו שוב כסף״, ולנציגות של יהדות העולם הם יכולים לומר: ״חלק הארי של הכסף מוכרחים אנו לתת למדינת ישראל. מה יכולים אנו לתת לכם, רק פירורים״. גולדמן טוען את ההיפך. הם מבטיחים שהכסף יוצא בישראל. אולי יצטרכו להוציא אחוז קטן מאוד גם בחוץ לארץ - (השרה הגב' ג. מאירסון: איך יחלקו ביסוס התביעות?) - ביסוס התביעות אפשר לחלק. אם תקראו את האיגרת שהגשנו, תראו שאפשר לחלק את ביסוס התביעות. באיגרת זאת כתבנו שמדינת ישראל שיקמה חצי מיליון של קורבנות גרמניה הנאצית. זה נימוק יעיל ביותר בהשפעה על הגרמנים ובהשפעה על המעצמות. מדינת ישראל מודיעה, שהיא נתנה מקלט לחצי מיליון מקורבנות הנאצים, לא כמו באמריקה, שכל אחד ואחד דאג לעצמו, אלא שיקמנו אותם במאמץ הקיבוצי של העם היושב פה. המדינה שיעבדה את עתידה, לוותה כסף ושיקמה את קורבנות הנאצים, רכושם של אנשים אלה ושל אחרים נתון בידי הגזלן. הגזלן צריך להחזיר את זאת.

מה דרכי הביסוס האחרים? יש רכוש ללא יורשים. קשה לומר שכל הרכוש ללא יורשים שייך למדינת ישראל. יש עוד יהודים אחרים בעולם. הניסיון שלנו להופיע בשם העם היהודי לא התקבל במסיבה זו. אין כל סיכוי שיתקבל במסיבה אחרת, כי אז צריכים אנו קודם כל מראש לוותר על ה״אמריקן ג׳ואיש קומיטי״. וגם על ה״אמריקן ג׳ואיש לייבור קומיטי״. בתחילת הישיבה לא היה ה״אמריקן ג׳ואיש קומיטי״. נחום גולדמן מסר דין וחשבון, וכאשר הוא הזכיר את ה״אמריקן ג׳ואיש קומיטי״ שאל מיד פאט^[31] מה עמדת ה״אמריקן ג׳ואיש קומיטי״? סימן שאינו מוכן לסטות ממנה ימינה או שמאלה. איני יודע מה ארוכים יהיו הויכוחים עם הסוכנות היהודית ועם ה״קונגרס היהודי [העולמי]״. הרי ה״קונגרס היהודי״ מאבד על ידי כך כל זכות קיומו. גם ה״ג׳ואיש וור ווטרנס״ לא יסכימו לכך שמדינת ישראל מדברת בשם העם היהודי. אנו אמרנו שזוהי המדינה היחידה שישנה לעם היהודי. זוהי עובדה. על זאת היו המחאות של ה״אמירקן ג׳ואיש קומיטי״. רצינו שהם ילכו למחלקת המדינה של ארצות הברית. לא רצו ללכת, לא רצו להזדהות עם הכתוב על המדינה. בסופו של דבר אומנם הלכו, אבל זה היה לאחר חילופי דברים בעל פה ובכתב.

בינתיים יש ועידה. לי היתה פגישה עם נציגי הסוכנות היהודית ישראל גולדשטיין ומוריס בוקשטיין, הם קיבלו את זאת. מוריס בוקשטיין הציע זאת לאחר שהתווכחתי אתם, שבוועידה זו לא ייקבעו מסמרות בשאלה זו. בשאלה מי מופיע לא צריכים לקבל החלטה, כי לא ידוע אם יופיעו, וכמו כן אין לקבוע כבר היום באיזו תביעות מופיעים, אלא ייקבע אורגן הפועל בשם ארגונים אלה ותינתן הוראה לפעול בהסכם עם מדינת ישראל, אם כי אנו רוצים להתוות מראש אנה פני הדברים מועדות.

תוכנית הוועידה היא שתתנהל ברוב ישיבותיה בדלתיים סגורות. בסופה תהיה ישיבה אחת בדלתיים פתוחות - ישיבה הצהרתית שהעיתונות תשתתף בה. תהיה הצהרה שבזאת אינו מתחסל החשבון שלנו העם הגרמני. העם הגרמני חייב לשלם בעד מה שגרם לעם היהודי. בישיבה הצהרתית זו ינאמו דר' נחום גולדמן, השגריר שלנו ועוד נואם אחד או שניים מצד היסודות הבלתי ציוניים.^[32] בישיבה זו יפרסמו תוכנית. תוכנית זו היו צריכים עוד לחבר על מנת שתהיה ראויה לפרסום ושתעשה רושם. זוהי ועידה ליום אחד או ליום וחצי.

בזאת גמרתי את הדין וחשבון שלי. אני מבין שהכנסת מתכנסת ביום שני, 5 בנובמבר. היה בדעתי לעזוב את הארץ ביום ראשון, אבל היות ועלי להישבע^[33] ואני רוצה להישבע, אוכל לעשות זאת רק לאחר כינוס הכנסת, ואצא מיד לאחר ישיבת הכנסת לפתיחת עצרת האומות המאוחדות לפריס - (רוה״מ ד. בן-גוריון: איני יודע אם תוכל לצאת) - איננו יכולים בשום פנים ואופן להזיז עכשיו את אבן מוושינגטון. הוא יעסוק בעניין ה״מתן״ ובעניינים השוטפים, גם בענייני הצבא ובענייני ההגנה, ואהיה מוכרח להיות ראש המשלחת בעצרת האומות המאוחדות, אחרת אין לנו ראש משלחת. יש שאלה של ויכוח כללי, וייתכן שאצטרך להשתתף בוויכוח הכללי - (רוה״מ ד. בן-גוריון: אין שר החוץ מוכרח להיות בישיבת עצרת האומות המאוחדות מהיום הראשון) - המשלחת שלנו לא תוכל להתנהל [בלעדי]. מה לעשות, אני לא הכינותי אישיות אחרת שתוכל לעמוד בראש המשלחת שלנו - (רוה״מ ד. בן-גוריון: אני חושב שאפשר לאחר את היציאה) - הדבר קבוע מראש לפי הנוהל של השנים הקודמות, ולא הנחתי שהשנה יהיה אחרת. אני צריך לדעת החלטה מפורשת בדבר ועידת פריס. הם הזמינו אותנו לפגישה ביום רביעי ואנו ביקשנו דחייה לארבעים ושמונה שעות. החברים צריכים לדעת במה להופיע מחר - (רוה״מ ד. בן-גוריון: אם אין התנגדות, מתקבלת כהוראה לוועידה בפריס הקווים כפי שאתה הצעת).