114| משה שרת, נאום מילווה העצמאות,^[1] שיקגו (אנגלית )                              אוקטובר 1951

ישראל קוראת למשקיעים

המבקר היום בצפון הנגב - חלקה הדרומי של מדינת ישראל - עשוי לדמות שהוא נמצא באחד מאזורי גידול הגרעינים הנודעים בעולמנו. הוא ישקיף סביבו ויהיה עד לתופעה יוצאת דופן בתולדות החקלאות בישראל. ככל שתרחיק עינו לראות, מאופק עד אופק, ישתרעו לפניו שדות שעורה וחיטה נרחבים, עומדים בשלים לקציר. עשרות קומביינים קוצרים את השורות הצפופות עתירות השיבולים המלאים, דשים את התבואה בתנועתם קדימה ומשאירים בעקבותיהם ערימות קש גדושות שכמותן לא ראה הנגב מעולם, שכן מעולם לא ידע הנגב מאמץ מאורגן ורב־ממדים של חריש, זריעה וקציר בשטח כה נרחב ורציף כמאמץ הזה, ומה גם שהשנה שיתף הטבע פעולה עם האדם ושפע גשמים בכמויות חריגות.

ייתכן שבשנה הבאה ירדו גשמים מועטים, אבל שדות השלף הנמוך יקטינו את סחף הרוחות, יסייעו בשימור לחלוחית הקרקע ויגבירו את פוריותה. גם זה יהיה שלב חדש בחיי הנגב, שמעבדיו המעטים הפרימיטיביים בעבר נהגו להניח את השדות חשופים אחרי הקציר, בהניחם לרוחות סוערות לשאת את שכבת הקרקע העליונה הפורייה הרחק לעבר הים.

מה מרנין ומעודד מראה הטבע השופע ברכה לאדם העובד! ואף על פי כן, בהישג זה מסתתר אתגר. רשת היישובים הפרושה על פני השטח הנרחב של הנגב עדיין דלילה עד מאוד. כדי לנצל ככל שניתן את אפשרויות תנובתו בלא להמתין להתקדמות תהליך יישובו דרך קבע, קראה הממשלה לאיכרי השרון ולחקלאי הקיבוצים בעמק יזרעאל והגליל להסתער על מרחביו כאריסים זמניים כדי לחרוש, לזרוע ולקצור. עתה הם מובילים את מטעני החיטה והשעורה היקרים צפונה אל כל פינות הארץ, וכל שק גרעינים פירושו כך וכך דולרים הנחסכים מקופת המטבע הזר הדלה של המדינה. ואולם אין בשיטת ביניים זמנית זו כדי להוסיף לאוכלוסיית הנגב או הארץ, וכן אין בה לזרז את תהליך ניצול האפשרויות החקלאיות העצומות הגלומות בנגב.

על הגשם אי־אפשר להסתמך, ומרחבים ריקים אינם בטוחים. רק אוכלוסייה גדולה שבעתיים תמלא דרך קבע את הריק. רק מים שיוזרמו ממקורות עשירים בצפון יאפשרו לנגב להתקיים ולשגשג, להצמיח עשר שיבולים בכל מקום שצמחה שיבולת אחת. הקרקע ישנה, ממתינה וזמינה כולה. האנשים ישנם, מייחלים במחנות העולים להתיישבות קבע, או מתייסרים בגיטאות ארצות המזרח, או מתגעגעים מאחורי ״מסך הברזל״ לחיים יהודים ריבוניים. הידע ישנו, נאגר במהלך שנים רבות של ניסוי וטעייה. ישנה רק שאלה של אמצעים.

החקלאות אינה נכס יחיד הגלום בנגב. אוצרות טבע שנחשפו בו מבטיחים עתיד תעשייתי ומסחרי עשיר לישראל כולה. השער הימי של אילת יהיה בבוא היום צומת של קשרי סחר חשובים בין ישראל ובין הארצות המתפתחות בקצב מהיר באפריקה ובאסיה. וסביר מאוד שבמוקדם או במאוחר יגלה האזור סוד ששמר עד כה בחובו ויבקיע נפט ממעמקיו.

כל ההתפתחויות הללו מציגות שדה נרחב ומגוון להשקעות הון פרטי, שמדינת ישראל משתוקקת לו כל כך ומבקשת לעודדו. הדוחות המבטיחים של הממשלה, שהיא עצמה גדול המשקיעים, קוראים למשקיעים, ותפקידו של מפעל איגרות החוב של ישראל הוא להעמיד לרשות הממשלה את קרנות ההשקעה הנדרשות למימוש המטרות הללו.

אולם בצד מפעל איגרות החוב של ממשלת ישראל נותר ל״מגבית היהודית המאוחדת״ התפקיד לספק לישראל, באמצעות תרומות מרצון, את האמצעים לתפעול נכסי החיים הלאומיים שאינם נושאים רווחים כלכליים, אבל מהווים את עצם הבסיס לעתיד המדינה, למילוי המשימות החיוניות של שיקום אנושי וחברתי, למימון מפעלי שיקום קרקעות ופיתוח, לקיום מאה ואחד שרותים ראשוניים הדרושים לקליטת אוכלוסיית העולים.

להוציא לפועל משימות אלה במלואן אפשר אך ורק בעזרת כספי הקרנות הנתרמים ללא תמורת רווח כספי. עזרה זו, המרחיקה ראות והניתנת מתוך היענות בלתי אנוכית, היא הזכות העליונה של ״המגבית היהודית המאוחדת״.