111| דברי משה שרת בכינוס ״הדסה״,^[1] אטלנטיק סיטי (אנגלית) 16.9.1951                      

ישראל ויהדות ארצות הברית

שר החוץ מ. שרת: חיינו, בדרך כלל, אינם פשוטים כל עיקר. זכורני, יום אחד עמדתי מול כרזת תיאטרון בירושלים, שהודיעה על הצגה מתורגמת מיידיש, לאמור: ״קשה להיות יהודי״. שני נערים חלפו על פני בלכתם הביתה מבית ספרם והכרזה עוררה את סקרנותם. הם עצרו וקראו אותה, ומלאי השתוממות והביטו זה בזה וחזרו בקול על המילים ״קשה להיות יהודי״. הם פשוט לא יכלו להשיג במה מדובר - הנה הם עומדים כאן, נערים יהודים, ללא כל ספק, ומה להם ולקושי כלשהו? נבצר מהם לרדת לסוף אמירה זו.

ובכן, ידידותי, יש בקרבנו המיטיבים דעת. הקושי הוא חלק מגורלנו. הבעיות בהחלט אינן בלתי־פתירות, אבל הן מורכבות. וכל זאת מפני שאנו שונים מזולתנו.

אל נא נהסס לקבוע אמת היסטורית פשוטה זו. אל נא נשתמט ממשמעויותיה. ההיסטוריה שלנו שונה מן ההיסטוריה של עמים אחרים. אנו מהווים מקרה ייחודי בתולדות עולם. כעם נירמלנו את מעמדנו במידה רבה על ידי הקמת מדינת ישראל. אבל תהליך נורמליזציה זה הוליד בעיות חדשות משלו ועורר סיבוכים חדשים. שוב, סיבוכים אלה כלל וכלל אינם מנועים מיישוב, אבל הם מעוררים מחשבה. הם קוראים להסדרה. התרתם כרוכה במאמץ מודע.

אני תמיד מדבר בענווה רבה באוזני קהל יהודי-אמריקני על בעיות בחיי יהודי אמריקה. אינני אחד מכם. אני לומד אתכם ומשקיף עליכם מרחוק, ואפשר שאני טועה בהתרשמויותי ובמסקנותי. אבל נראה לי כי הופעתה של מדינה יהודית עצמאית לא רק העניקה לכם סיפוק עצום כיהודים, אלא גם עשתה משהו לנירמול מעמדכם כאמריקנים, ואומר באיזה מובן.

בדיוק כשם שמעמד העם היהודי בתולדות העולם ייחודי, כך ייחודיים גם ההיווצרות והגורל של ארצות הברית, ובראש וראשונה ככל שמדובר בהרכבה הגזעי. פה לפנינו אומה שנולדה כתוצאה מהצטלבות זרמי בני אדם מארצות רבות, למעשה מכל ארצות ״העולם הישן״, על פני היבשת הגדולה הזאת. כולם חברו יחדיו כדי להוות אומה אמריקנית חופשית - הדמוקרטיה האמריקנית הגדולה.

ואולם זיכרונות עבר מקשים למות. ואין כל סיבה למיתתם בנקל ובמהרה, וכן אין למותם ערך חיובי כלשהו. רוב האמריקנים מודעים היטב לכור מחצבתם. הם זוכרים את מקורם וגאים בו. ובהיקרות הזדמנות הם מעלים אותה על נס, פעמים בצורה מפוארת.

צפיתי ברחובות ניו יורק בתהלוכות של פולנים אמריקנים, רובם הגדול ילידי אמריקה, כמה מהם בני דור שני ושלישי, ואף על פי כן הם נשאו דגלים פולנים, לבשו מלבושים פולנים, גאים במסורתם הלאומית. צפיתי בתהלוכות של אירים. אשתקד נכחתי בעצרת זיכרון בניו יורק לזכר מלך שוודיה המנוח. הקתדרלה הענקית היתה מלאה וגדושה שוודים אמריקנים. כמעט לא היו שם אמריקנים אחרים זולת מי שמקורם בשוודיה. כולם היו אמריקנים. לאיש מהם לא היו מאוויים לשוב אי־פעם לשוודיה. ואף על פי כן הם היו מאוחדים בתחושת הזדהות עם שוודיה מולדתם והביעו הוקרתם למי שמעולם לא היה מלכם, אבל היה מלך הארץ אשר לה השתייכו אבותיהם. לגביהם לא עוררה הכפילות המפורשת הזאת בעיה כלשהי. להיפך, כפילות זאת הזינה תשתית בריאה למודעות אמריקנית גאה.

כך אפוא תשתית זו, כה נורמלית לגבי רוב האמריקנים האחרים, היא שחסרה ליהודים האמריקנים עד תקומת מדינת ישראל. לפני כן ניכרו הבדלים יסודיים בינם ובין יסודות אחרים באוכלוסייה האמריקנית, הבדלים שבמעון דנו לנחיתות את היהודי האמריקני. כל אמריקני ממוצע, שאבותיו באו מבריטניה או מאירלנד ומאיטליה, מגרמניה או מפולין או מכל אחת מארצות סקנדינביה, יכול לצפות במפה ולומר: ״זו האומה שאני צאצאה. זוהי אומה גאה וחופשית, חברה במשפחה האנושית, בעלת תרבות משלה. היא עלולה לבוא בנוצר לתקופת־מה, אך היא תיחלץ ותתאושש. אין לי כל סיבה להתבייש במוצאי. אני גא בהיותי אמריקני, אבל אני גם גא במוצאי, שעל ממשותו מעידה אותה אומה הקיימת היום״.

תחושה ראשונית זו, המאפיינת את האמריקני הממוצע, נשללה מן היהודי האמריקני. הוא יכול לשאוב רק סיפוק עקיף כלשהו מן העובדה, כי אי־פעם בימי קדם היה עמו חופשי ויצירתי, אבל היום, מתוך מודעות או בלעדיה, נגזר עליו להשלים עם נחיתות מעמדו בהשוואה למעמד אמריקנים זולתו. אנומליה זו היא שאועה בימינו מכוח תקומת מדינת ישראל. היהודי האמריקני אינו נצרך עוד להסתמך על ימי קדם כדי להצדיק את תביעתו למעמד שווה למעמד זולתו מבחינת מוצאו הלאומי. האומה שעליה נמנו אבות אבותיו קמה עכשיו מחדש במסגרת מדינתית מלאה ומכובדת, ומוכיחה כושר סביר של ניהול מדיניות והפעלת צבא יעיל, מדינה המשתווה במעמדה עם כל המדינות העצמאיות בימינו.

ואולם בכך עדיין לא נפתרה הבעיה במלואה בשום פנים ואופן. הגורל הכתיב סבך נוסף. מצד אחד אנו רשאים בעליל להשוות את מעמדנו למעמד זולתנו, הן בתוקף ההקמה מחדש של ישראל כמדינה עצמאית והן בתוקף היכולת להצביע בארצות התפוצה על קיום מדינת ישראל כמקור גאווה. לעומת זאת, איננו יכולים ואיננו צריכים לוותר על משהו אשר בו אנו שונים יסודית מזולתנו. שכן יש להודות באמת הפשוטה: אין שום שוויון בין הקשירות והמסירות של יהודי - אם אמריקני ואם בריטי ואם צרפתי - אל הערכים הנצחיים של היהדות, אל האינטרסים של יהודים בארצות אחרות, ועתה גם אל מדינת ישראל, ובין מהות ההרגשה שעשוי אירי אמריקני לחוות לגבי אירלנד, או סקנדינבי אמריקני לגבי שוודיה או נורווגיה.

הקשר היהודי הוא דבר־מה הרבה יותר מחייב וחיוני. תכונה מיוחדת זו היא חלק מן הגורל היהודי. הבה נתייצב פנים אל פנים אל מול עובדה בסיסית זו. זו עובדה לגיטימית לחלוטין. זהו יסוד אורגני בהיסטוריה ובמצב העולמי הנוכחי. אין פירושו של דבר, שאנו תובעים עדיפות כלשהי או זכויות מיוחדות כלשהן. כל העמים נבדלים מבחינות מסוימות זה מזה, והוא הדין לגבי נבדלותנו מכולם.

הבעיה שלנו יחידה במינה. אין כאן מה להסתיר או להתבייש בו. זהו סימן לידה. זה דבר הגורם לקיומנו הרוחני להיות מורכב יותר, אבל מן המורכבות הזאת אי־אפשר לחמוק ועל העולם הנאור להשלים עימה. וכן גם אין כאן שורש כלשהו לסכסוך טרגי או בלתי פתיר. להיפך, בעולם חופשי ושלוו עשוי אפיון זה של החיים היהודיים להיות לגורם של הרמוניה בינלאומית. זוהי אחת הסיבות לכך שיהודים באשר הם, כיהודים, חייבים להיות מעוניינים במידה חיונית בשימור ובשיקום שלום וחרות.

גישה סינתטית לבעייתנו פותחת ערוצים לאינטגרציה הרמונית של האינטרסים המעורבים. טלו את היחסים בין ישראל וארצות הברית. מבחינת ישראל נודעת חשיבות חיונית לגיוס וקיום ידידות ותמיכה מצד הדמוקרטיה הגדולה שלכם. למדינה זו אנו נושאים עינינו כדי לשאוב הדרכה במאמצנו החלוצי ותמיכה בפתרון מיכלול הבעיות הכלכליות והפיננסיות שלפניהן אנו ניצבים. בתמורה אנו מציעים לארצות הברית את ידידותנו, אשר בה צריכה ארצכם להיות מעוניינת כשלעצמה.

אולם היכן הערובה להצלחתנו במאמצינו לקיים את אהדת ארצות הברית? לעומת זאת, כיצד תוכל ארצות הברית לבטוח בנו כמי שנתמיד בידידותנו? אומנם נכון הדבר, שאנו מטפחים אותו סוג של דמוקרטיה אשר לו מסורה ארצות הברית. אך אפשר לטעון, שאוריינטציות מדיניות קמות ונופלות ואינן מתאפיינות בתמידיות. היש כאן, במקרה שלפנינו, ערובה מהותית לידידות קבע?

אני סבור, כי נוכחות חמישה מיליון יהודים בארצות הברית, האחריות שחשה ישראל כלפיהם מזה, ומזה היחס הלבבי שלהם, מעניקים ביטחון מוחלט כזה. כל עוד הקשר בין ישראל ויהדות אמריקה יתמיד חרף כל החילוקים שעלולים לצוץ מדי פעם בפעם בין ממשלת ישראל וממשלת ארצות ברית סביב החלטה פוליטית זו או אחרת, או בשל קו מדיני כלשהו, לעולם לא יתחולל קרע בין שתי הארצות, מפני שישראל לעולם לא תיפנה עורף ליהדות האמריקנית. ומפני - כך כולנו מאמינים - שיהדות אמריקה לעולם לא תפנה עורף לישראל.

בדיוק כשם שנאמנותה של ישראל ליהודי אמריקה מטילה עליה התחייבויות מוסריות ופוליטיות, כך גם נאמנותה של היהדות האמריקנית לישראל יוצרת אינטרס אמריקני לעמוד לימין ישראל. ככל שיש לישראל חשיבות כלשהי בעיני ארצות הברית - לא לי להגזים בחשיבות זו, אך גם אל נמזער אותה, שהרי אנו תופסים פינה חיונית באזור חיוני - אין ארצות הברית יכולה בשום פנים ואופן להיות אדישה לצורה ולמהות של מדיניותנו.

לפיכך, ככל שמעמדנו הטריטוריאלי, נניח, מוגבל מאוד מבחינת האינטרס של ארצות הברית, ואף על פי כן הוא ממשי, אין היא יכולה שלא לראות את נאמנותה של יהדות אמריקה לישראל כנכס למדיניותה. וכנגד זה, ככל שידידות ארצות הברית היא אבן פינה באוריינטציה הבינלאומית של ישראל, האזרחות הטוטלית של היהודים האמריקנים ונאמנותם הבלתי מסויגת לארצם ולממשלתם מהווים נכס שאין ערוך לו מבחינת עתידה של ישראל.

יחסים אלה, הפועלים אהדדי בשני הכיוונים, הם שוב דבר מיוחד במינו במירקם העולמי של היחסים הבין־מדינתיים. במובן מסוים, דבר זה מציב הן את ארצות הברית והן את ישראל זו מול זו מעבר לתחרות. שכן אין מדינה כלשהי במזרח התיכון שתוכל להגיע אי פעם לאינטימיות שכזאת של קשר עם ארצות הברית כפי שהיא מאפיינת את ישראל מכוח קירבתה אל היהדות האמריקנית. לעומת זאת, אין שום מעצמה דגולה בימינו היכולה להשיג אותו מקום בחיי ישראל כזה שמאפיין את ארצות הברית כתוצאה מן האינטרס השורשי והגדל של יהודי אמריקה בגורלה של ישראל. מצב זה יוצר אתגר נכבד למעצמה גדולה אחרת [כלומר בריה״מ], אשר גם בתחומיה יושבים המוני יהודים - המונים שלעולם לא נשכחם ואשר בדרך כלשהי גם לגביהם אנו חשים אחריות. ואולם אותה מעצמה מוצאת את עצמה מחוץ לתחרות בשל משטרה הפנימי, שאינו מאפשר חרות כלשהי לביטוי עצמי לקבוצות אנשים או ליחידים, או לקיים קשר עם העולם החיצון.

אין צורך לומר, כי הקשירות של יהודים היושבים בארצות אחרות עם ישראל לא הומצאה מתוך כוונה לשמש מכשיר לאוריינטציה פוליטית מסוימת. היא קיימת לשם עצמה ומושרשת בהיסטוריה יהודית ובמודעות היהודית בימינו. היא צומחת ממעמקי נשמת העם. מכאן כוחה העצמי והערובה לאי־שבירותה. כך הוא מפני שסולידריות פוליטית במקרה זה היא מוצר לוואי של אחדות אורגנית המקיימת את הסולידריות הפוליטית. אילמלא היה קשר זה מושתת על אחדות אורגנית, הוא היה נשאר בגדר מגמה חולפת ונראה שלא היה עומד איתן מול מחצן של תמורות מהפכניות, אשר אין מנוס מהתחוללותן בעולם הלא יציב של ימינו. אבל מפני שהמודעות של האחדות היהודית והקשר בין עם וארץ הולדתו הם משהו מתמשך, בעצם ניצחי, לכן כל דבר המוקם על בסיס זה מתאפיין בקיום של קבע.

אני מזמין אתכן גם להסכים, כי הקשירות של יהודים עם ישראל, שהיא הערך המרכזי בעולם החיים היהודיים של הדור הנוכחי, עשויה אפילו באמריקה להרחיק אל מעבר לצורתה השגרתית המתבטאת בהתעניינות, אהדה, איכפתיות, סיוע, ביקורים או שיתוף בהישגים תרבותיים כפי שכבר עשויים לנבוע מתוך המאמצים היצירתיים של ישראל. היא עשויה להרחיק עוד יותר ולהוליך לפעמים להזדהות מלאה עם מדינת ישראל מכוח הגירה והתיישבות בה. ומדוע לא? לא מפני פחד מן העתיד, גם לא, חלילה, עקב פגם כלשהו. איני מכיר אינטרס חיוני יותר בעולם היהודי מאשר המשך קיומה של היהדות האמריקנית בתנאי חרות, שגשוג וביטחון. איני מכיר איוולת ממאירה יותר מן הניסיון ההפוך לצייר תחזיות שליליות.

אילו נדרשתי למצות את ההיסטוריה היהודית בימינו במשפט אחד, הייתי אומר שהיא מורכבת מאסון אחד ומשני ניסים. האסון הוא מה שאירע ליהדות אירופה. שני הניסים הם, ראשית, מה שעלה בידי העם היהודי בהנהגת התנועה הציונית להשיג בארץ־ישראל בין שתי המלחמות, כלומר מה ששימש בסיס למדינה והגנה עליו נגד כוחות עודפים, ושנית, העובדה שברגע הגורלי בהיסטוריה שלנו נמצאה בארצות הברית קהילה יהודית גדולה, פורחת וחופשית, שהיה בכוחה להטיל את משקלה על כפות המאזניים של ההחלטה הבינלאומית, ולתרום מעושרה למאבק על שרידותה ישראל.

אם נודעה לנס השני חשיבות מכרעת עבורנו בעבר, מדוע עלינו להניח כי נוכל לוותר עליו בשנים יבואו? שהרי עצם הבסיס של העתיד היהודי, התנאי ההכרחי להמשך ההתפתחות והשגשוג של ישראל, הוא שאמריקה תישאר ארץ חופשית וחזקה, ושהקהילה היהודית באמריקה תמשיך ליהנות משגשוגה ומחופשיותה.

כך אפוא לא מתוך פחד, לא עקב רדיפות כלשהן או בשל אפליה, אלא מתוך גודש הלב היהודי, מתוך הטוהר והשגב של הדחף להיות שותף אישי לחיזיון הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית, להתגשמות שאיפת עמנו מדורי דורות, מתוך התהליך הפלאי הכפול של הלידה מחדש של הארץ ושל העם, האומנם לא יהיה זה לגיטימי כי כמה יהודים, צעירים ולא כל כך צעירים, חדורי האידיאל של הצטרפות והתיישבות, יעשו את ישראל לביתם הממשי?

לא באתי הנה כדי לנהל תעמולה לעלייה, אם כי ידוע לכן יפה עד כמה בתקופה הנוכחית של הגירה המונית לא מבוקרת מארצות נחשלות, זקוקים אנו לכוח אדם נבחר, והרשו לי להוסיף, לכוח של נשים, וכמובן לרופאים, אחיות, מהנדסים, טכנאים, לכל סוג של כישרון מקצועי שניתן להעלותו על הדעת, ובכלל לאנשים משכילים. ואולם אינני ניגש לבעיה מנקודת מבט של צורכי ישראל. אני מנסה להשקיף עליה מן הזווית של חיי הנפש שלכן.

מדוע צריך להיראות כה משונה ובלתי סביר, אם יהודים בארץ חופשית בוחרים בחופשיות לנהל חיים יהודיים מלאים, אם נערים ונערות החיים בקירבכם־אתם נתפסים לרוח הרפתקנית נעלה השואפת ליצירת חברה יהודית חדשה ונמשכים לאידיאליזם חלוצי? אם הם יוצאים מבתיהם לא כדי לסייע או להדריך אחרים, אלא כדי לממש השתתפות עצמית ישירה, להיות מעורבים בתהליכים בסיסיים של יצירת חברה חדשה ממסד ועד טפחות? אם זו יוזמה נאצלת, מדוע צריכה אצילות זו להיעדר לחלוטין מחיי היהדות האמריקנית? אם זה ביטוי של יצירתיות יהודית, מדוע על יהודים אמריקנים בלבד להתנער ממנה?

זו אינה תעמולה. זו אינה הפצרה. אין זו קריאה לקום וללכת. זו אך ורק הענקת לגיטימיות להליכה לגבי מי שבוחרים לעשות זאת - לגיטימיות הן מבחינת החיים היהודיים והן מבחינת הדמוקרטיה האמריקנית.

עלייה היא כמובן צורת השותפות המלאה ביותר והיא כרוכה במעבר פיסי ובמטמורפוזה חברתית, ומה שאולי הוא הקשה ביותר - ההתמוססות ההדרגתית של האינדיווידואליות האמריקנית האופיינית בכור ההיתוך של ישראל.

אך לפני צעד סופי זה ישנה קשת רחבה של שלבי השתתפות וקשר, המקיפה היבטים שונים של פעילות כלכלית, פוליטית ותרבותית, וכך, בד בבד עם מרוצת הזמן ועם מימוש התקווה שישראל תולה בהיבטים אלה, ותוך שברחבי התפוצות השאיפה להישאר יהודי אינה נחלשת אלא תמשיך לצמוח ולהתפתח, יקרבו כל אלה יותר ויותר את היהדות האמריקנית ואת ישראל זו אל זו.

הקשר רב הפנים הזה מעורר גם בעיות. הן נובעות מן העובדה, שכמה מן הקשרים הללו עשויים ללבוש ביטויים ארגוניים בעוד שאחרים עשויים להישאר תחומים במלואם במסגרת החיים האישיים. גם בתחום הארגוני הם עשויים להתאפיין במיגוון צורות ולחולל חיכוכים.

המורכבות של החיים היהודיים המודרניים, המיגוון שלהם בתוך כל קהילה בארצה, ואף יותר מזה - בין קהילות בארצות שונות - גורמים לכך שכל ניסיון לתחום את כל הקשרים עם ישראל במיבנה אחיד אחד, לא רק חסר תוחלת, אלא מזיק בעליל. יש ערך רב למאמץ מאורגן, וייתכן שאחידות תהיה למועיל עד דרגה ידועה, אבל עיקרון החופש חייב לעמוד מעל כל מסגרת ומחיצה. הקשר בין ישראל והעם היהודי חייב, בסופו של דבר, להיות ישיר, חופשי וחף מכל הגבלה פורמלית וכל מסורת ארגונית.

אתן ודאי מבינות לעבר איזו קרקע מסוכנת אני מתקדם עכשיו במהלך הרצאתי, אשר לאורכה, חוששני, צעדתי על פני כמה כמה מהמורות מסוכנות. כוונתי לבעיית היחסים בין ישראל וההסתדרות הציונית מצד אחד, ומצד שני ליחסים בין ישראל והקהילות היהודיות ברחבי העולם החופשי.

הייתי רוצה, ראשית, לקבוע ברורות שלוש עובדות שלדעתי עומדות מעבר לכל ויכוח: ראשית, המדינה היהודית היא הצאצא והמוצר של התנועה הציונית העולמית. נכון הדבר, כי בשלבים האחרונים של בואה לעולם עמד לימין ישראל מיפגן נהדר של אחדות יהודית עולמית, אשר ציונים, לא־ציונים ואנטי־ציונים רבים תרמו לה כל אחד את חלקו. אולם בעשרות השנים הקודמות היתה זו התנועה הציונית אשר נשאה את דגל הריבונות היהודית לבדה, ללא סיוע, תכופות אף הופרעה ונשללה. היא ניצבה כביטוי היחיד של הרצון המשותף של העם היהודי, והפגינה את הכושר של העם היהודי לצקת את הרצון הזה לפעולה מכוח יצירה של עובדות ממשיות של עוצמה יהודית בארצנו. היה עליה לפלס נתיב ולגבור לא רק על פני מחסומים חיצוניים, אלא גם על פני גילויים של אדישות והתנגדות מבפנים. בכוח הישגיה הגדולים היא הביאה את העולם, לרבות יהדות העולם, להכיר כי מדינה יהודית היא אפשרות מעשית וכורח דחוף. זה קודם כל.

שנית, התפקידים שמילאה ההסתדרות הציונית לא באו אל קיצם עם ייסוד המדינה. הם ממשיכים לפעול גם בשלב החדש של קיומנו והתפתחותנו. תפקידים אלה - הבאת העולים, יישובם על האדמה, הקמת מפעלי פיתוח - הם מטבעם תפקידי המדינה. אפילו לפני הקמת המדינה, ההסתדרות הציונית פעלה למעשה כסמכות מדינתית והיה לה מעמד מוכר.

עכשיו, שמדינה יהודית עומדת על תילה, שיתוף הפעולה בינה ובין ההסתדרות הציונית הכרחי וקורא להסדרה פורמלית. התפקידים טעונים תיחום. סמכויות טעונות הגדרה. שיתוף הפעולה חייב להיות מושתת על יסודות משפטיים מוצקים. זה כרוך בהענקת מעמד מסוים להסתדרות הציונית העולמית לשם מטרות מסוימות במסגרת העבודה שהיא עושה ותמשיך לעשות בישראל.

העובדה השלישית היא שלישראל עצמה יש אינטרס חיוני בהמשך קיומה ובגידולה של התנועה הציונית בכל הארצות שבהן היא חופשית לפעול. ישראל חייבת להעניק לתנועה הציונית את מלוא שיתוף הפעולה האפשרי ואת תמיכתה המוסרית. היא רואה את התנועה הציונית כבעל הברית הראשון במעלה בהוויה היהודית. ואולם כל ההצעות הללו אינן פירושן השתלטות או התבדלות. לישראל יש אינטרס חיוני ביותר באהדתם ובתמיכתם של כל היהודים באשר הם, ציונים ולא ציונים. היא שואפת לקיים מגע וקשרי סולידריות וצינורות השפעה תרבותית הדדית עם כל החוגים והגופים היהודים המעוניינים בשיתוף פעולה כזה.

משום כך צריך שיהא ברור, כי אי־אפשר שהתנועה הציונית, ולמעשה כל ארגון־שהוא, יחצוץ בין ישראל ובין מוסד או חוג יהודים כלשהו שאינם נמנים עם התנועה הציונית. על ישראל מוטלת החובה ליצור ולקיים מגע ישיר עם כל היהודים המעוניינים בכך, להיות פתוחה לכולם ולהבטיח שכל יחיד יהודי וכל קבוצת יהודים ירגישו שהם נהנים משוויון מלא עם כל יחיד יהודי אחר או קבוצת יהודים אחרים ככל שמדובר בקשר וביכולת מגע עם ישראל. מידת הקירבה של המגעים חייבת להתבסס אך ורק על הרצון לשתף פעולה ולקשור יחסי אמון הדדי. אסור שקירבה זו תושפע מקשרי עבר.

אני מבקש להדגיש, כי מעמד כלשהו שתחליט הכנסת בישראל להעניק להסתדרות הציונית - לספק לה צרכים מעשיים מסוימים ולקבוע לה מעמד משפטי מסוים - ישים אך ורק לגבי פעולות ההסתדרות הציונית בתחומי ישראל. טווח השליטה של ממשלת ישראל אינו חורג אל מחוץ לגבולות המדינה, ובדיוק כשם שממשלת ישראל ריבונית לחלוטין אך בתחומי ישראל, כן גם היא חפה מכל שאיפה להתערב בחיי ציבורים יהודים ולהפעיל עליהם השפעה ישירה כלשהי בכל אתר בעולם מחוץ לגבולות ישראל.

אתן מודעות היטב, שכל הבעיות הללו עמדו בהרחבה לנגד עיני הקונגרס הציוני העולמי העשרים ושלושה.^[2] אני סבור שמותר לראות קונגרס זה אך כראשון בסידרת אירועים שיוקדשו לבחינת השינויים שהתחוללו בעקבות תקומת מדינת ישראל, במעמד העם היהודי בעולם ובמסקנות המתחייבות מן התמורה המהפכנית העמוקה הזאת.

ככל הנראה, היה זה אך טבעי שהחיפוש אחרי פתרון עורר מחלוקות סביב הגדרות, שכמה מהן הציעו מקסימום, ואחרות מינימום, בתחום המחוייבויות של ישראל כלפי התנועה הציונית. ההגדרה הממעיטה עוררה אכזבה בחוגים הציונים. ההגדרה המרחיבה עוררה אי־הסכמות בקרב חוגים לא ציונים. כוונתי, כמובן, רק לאותם לא ציונים השואפים בכנות לראות את ישראל מתפתחת ומשגשגת, ומעוניינים מאוד למלא את חלקם בתהליך זה. אין ספק בעיני, כי מרגע שגלי המחלוקת ישככו ויירגעו, ויתגבש הסדר מוגדר, יתברר שהן החששות פן מעמד ההסתדרות הציונית ילקה בחסר, והן החששות שהוא ירחיק לכת, היו חסרי יסוד.

בהזדמנות זו של השתתפותי היום בהתכנסות ציונית מובהקת וסמכותית זאת, ביקשתי להבהיר כמה בעיות שאפשר שאינן עומדות בראש דאגותיכן כחברות ארגון ״הדסה״, אבל אני מניח שהן מעסיקות אתכן כנמנות עם התנועה הציונית. מעמדכן הוא רב זכויות. אם יהדות אמריקה היא בגדר נס, ״הדסה״ היא נס בתוך נס. השפעתו של נס זה ניכרת הרחק מעבר למסגרת הארגונית ולאתר הגיאוגרפי.

בדיוק כשם שהעם היהודי יחיד במינו, בדיוק כשם שיהדות אמריקה היא מבחינה מסוימת יחידה במינה, כך גם ״הדסה״ היא תופעה מיוחדת במינה. ואומר לכן מאיזו בחינה בראש וראשונה, לפחות ככל שאני מבין לנפשכן ומעריך אתכן.

זה כך מפני שיהיה אשר יהיה הדבר שתעשו - הוא מבורך. באומרי זאת אין כוונתי לקבוע שארגון ״הדסה״ חסין ממישגים. חלילה לי להתיימר ולייחס לכן את התכונה המדאיגה של אי־יכולת לשגות. ואולם כל תחומי פעילותכן ומגמתכן מכוונים להשגת מטרות מועילות באופן מעשי ויעיל, ללא סטייה קלה ביותר בהפניית מאמציכן לעבר מה שעשוי להיות שנוי במחלוקת ומפוקפק.

ועתה, לו תחתיכן הייתי, לא הייתי מודאג מפני המעשיות המובהקת שבעבודתכן.

היו סמוכות ובטוחות, כי ככל שעבודה זו תימשך, כל עוד היא תיעשה באותה דבקות ובאותה מסירות, יובטח התוכן הרוחני של ארגונכן מכוח עצמו. משימתכן העיקרית היא להרחיב את טווח מאמצכן ועוצמתו. לעשות עוד מעבר לטוב שכבר אתן עושות, ואם אפשר - עם שאני מפקפק בדבר - לעשות זאת קצת טוב יותר. אבל בעיקר - לעשות יותר בתגובה לצרכינו הגדלים והולכים.

אחת הדרכים הבטוחות ביותר להגדלת כמות היא על ידי שיפור איכות. תפקידכן העיקרי צריך להיות החינוך הציוני. אני סבור, כי תנאי הכרחי לחברות ב״הדסה״ צריך להיות ביקור בישראל. עמידה מלאה בתנאי זה אולי אינה אפשרית לאלתר, אולם מן ההכרח שתינקט מדיניות ארוכת טווח במטרה לאפשר, במרוצת הזמן, לכל חברות ״הדסה״ לבקר בישראל למען תראינה במו עיניהן בעיקר שני דברים - מה נעשה והושג על ידי ״הדסה״, ומה ממתין להיעשות בידיה. אין זה רק עניין של התרשמות מהמוסדות, מהיישובים, מבתי הספר, מבתי החולים, מכל ההישגים הממשיים שנוצרו. העניין הוא בתפיסת רוח הדברים, בהעמקה לתוך נשמת מה שקם ונוצר - ובהבאת קורטוב מזה חזרה הביתה לאמריקה.

הקשר הזה שלנו, הייחודי ככל שהינו, פותח אפיקים נהדרים לאפשרויות של הדדיות אנושית, של השפעה הדדית והשראה הדדית מרוממות נפש, מעשירות נשמה. אנו מבקשים ללמוד מכן כל שרק אפשר. כשאתן באות אלינו אל תחפזו לחזור. השתהו מעט, עיבדו מעט, ילמדו מעט. אך, אנא, הבינו שאתן גם צריכות ללמוד. חפשו וגלו מה פירוש ישראל, איזה מין כור היתוך היא ומה מתהווה מתוכו. ראו בעיניכן מה מרשים במיוחד כל כך, מה מרגש עמוקות כל כך, חוו את ההשפעה המדהימה של ישראל על עם ועל ארץ, על האיחוד הפלאי המתחולל ביניהם.

איש לא יוכל לנבא מה צורות ילבשו האחדות היהודית והקשר היהודי עם ישראל בעתיד. לדורנו־אנו ניתן להניח יסודות למיבנה הנעלה של חיים יהודים יצירתיים. אתן רשאיות להיות גאות על חלקכן במפעל הכביר הזה. מי ייתן, וחלקכן הממשי עד כה יחייב אתכן לעשות את מאמצכן ראוי לגודל השעה.