110 | הממשלה, ישיבה
ס״ג[1]
12.9.1951
תקציב לתעמולה בארצות ערב
סעיף ת״ק: סקירה
השר מ. שרת: יש לי כמה סעיפים קטנים וסעיף גדול אחד, אבל לפני שאני
ניגש לסעיפים אלה יש לי שאילתה. אני רוצה לשאול את ראש הממשלה: האם נכון הדבר שלפי
החוק, לפי טרנסקציה בנקאית שייכת כל אדמת מדינת ישראל לערבי בנצרת? הממשלה חתמה על
חוזה אתו. הדבר נתפרסם. דבר זה אושר באופן בנקאי. זה נעשה בקשר עם עניין השמיטה.
אני מציע לברר זאת. האם ניזקק למושג של ״שבת גוי״? נמכור אדמת מדינת ישראל לגוי
בהתאם לדיני השמיטה? אני מסכים שיבררו את זאת בהעדרי - (ראש הממשלה ד. בן-גוריון:
נברר את זאת) - (השר פ. רוזן: כל עוד לא פורסם על הדבר ב״רשומות", אין זה
פרסום רישמי) - אני מדבר על הצד ההפגנתי והצד החינוכי שבדבר, שאנו צריכים להיזקק
לגוי בנצרת. טוב שנשארו עוד ערבים בישראל! אחרת היו צריכים להביא אותם בקונטרבנד
[הברחה] מביירות או מקפריסין.
אני יוצא הלילה ואני נוסע כמעט אך ורק לשם אותו העסק שדיברנו עליו עד
עתה.[2] אני מקווה לשוב או בערב יום הכיפורים או למחרת יום הכיפורים. לא
אסע כמובן ביום הכיפורים, לא אסע גם בשבת. הפעם אני רוצה לקחת את אשתי אתי. ארבע
פעמים יצאתי לארצות הברית בגפי. הפעם יש הצדקה אנושית מיוחדת שתיסע אתי ואני מקווה
שלא תהיה התנגדות לכך.
ייתכן שבהעדרי יהיה דיון על התקציב. איני בא הנה בשום הצעות פורמליות,
בשום מספרים. אני רוצה לומר רק: מוכרחה לחול הגדלה ניכרת בתקציב משרד החוץ. יש
נציגויות חדשות, יש הרחבת נציגויות קיימות. אנו ניגשים להקמת נציגות בריו
דה־ז׳נירו. עלינו להגדיל נציגויות, בייחוד הנציגות בארצות הברית. כל המאמץ שמר
מונטור דיבר עליו[3] לא יצוייר בלי שיתוף הנציגות שלנו, בלי מי שיש לנו שם. לא ייתכן
שעל כל החוף המערבי יש לנו רק קונסוליה אחת. אין לנו קונסוליה בשיקגו, שיש בה 400 אלף יהודים עם סביבה
יהודית גדולה. מאמץ זה סובל, ומפני שאנו מעמיסים יותר מדי על אנשים ספורים,
בריאותם סובלת, המאמץ סובל. עלינו להגדיל הגדלה ניכרת את נציגותנו באמריקה. באמריקה
נמצאים היום הרבה יותר ממחצית העם היהודי שאנו מטפלים בו. עלינו לנכות ממספר
היהודים מיליון ושלוש מאות אלף יהודים הנמצאים בישראל ו־2 מיליונים ו־500
אלף יהודים הנמצאים מעבר ל״מסך הברזל״, וממה שנשאר בעולם כולו אולי יושבים שני
שלישים מהם בארצות הברית של אמריקה. אם נשווה את הסגל שלנו באמריקה עם הסגל של
ארצות אחרות, הרי זה מצחיק. עלינו להיזקק לעזרת אמריקה, עלינו לעמוד נגד התעמולה
העויינת המתגברת בצעדים מהירים נגדנו על ידי הנציגויות הערביות ועל ידי חוגים
שונים בתוך אמריקה. הכרחי לנו נספח מסחרי בנציגות שלנו. הכרחיים לנו נספח לענייני
תרבות, נספח לענייני עבודה, עוד איש בעל שיעור קומה לעזרת אבא אבן, וזאת אני אומר
רק לדוגמה. זה מחייב הגדלה ניכרת. יש תהליכים דומים בכמה מרכזים אחרים, אומנם פחות
מאשר באמריקה.
דבר שני - אנו מוכרחים לגשת לפעולה מאומצת של תעמולה בקרב ארצות ערב.
אנו נאשמים בראש וראשונה על ידי ידידינו בארצות הברית, שאין אנו מגיבים על התעמולה
בארצות ערב, שאין אנו מנצלים אפשרויות מגע עם ערבים. אחרי ספקות רבים באתי לידי
מסקנה, שהכרחי להקדיש כסף וכדאי להקדיש כסף למטרה זו. עשינו ניסיון ראשון והצלחנו
להגיע לידי מגע עם מדינאים מצריים. היו שיחות, מצאנו שיש לב פתוח. יש סיכויים
להשפעה, אבל סיכויים אלה להשפעה מימושם כרוך בהוצאות גדולות. אינני נוקב סכום, אבל
אני אומר שזה עלול לעלות בכספים גדולים.
אין לגשת לתקציב גישה שיגרתית. אם נקבל את ההענקה, ואני מניח בביטחה
שנקבלנה, והיא תגיע לקרוב ל־70
מיליון דולר, נוכל לומר בהניחנו ידנו על לוח לבנו, שדבר זה עלה לאוצר בפרוטות,
בייחוד אם אנו שומעים כמה מוציאה ״המגבית היהודית המאוחדת״, כמה מוכרחה להוציא
הנהלת מילווה העצמאות,[4] הרי עלי לומר שזה עלה לאוצר בפרוטות, ואם משרד החוץ במצב כזה תובע
כספים, הוא זכאי לקוות להיענות נדיבה יותר.
כיום הזה, וזאת אני אומר לא בטרוניה על האוצר, כי אם גם להגנת האוצר, כדי
להפגין את הקושי הנורא של המצב, כיום האוצר חייב לנו בשביל הנציגויות שלנו בעולם
כולו 170
אלף דולר, ותיקחו סכום זה נגד 250
אלף דולר שעלה ביקור שתי האוניות בארצות הברית.[5] מה פירוש הדבר? פירוש הדבר גרעונות בכל הצירויות, שאי־אפשר לשאת
בהם. פירוש הדבר עיסוק או העסקת כל הצירים או המזכירים הראשונים בהתרוצצויות
לחיפוש מחפיר אחרי הלוואות מקומיות. לא בכל מקום זה גם אפשרי. תארו לעצמכם אם אפשר
לקבל הלוואה פרטית במוסקבה הבירה. המחנק מגיע לקיצו. זאת לתיאור המצב.
יש עוד שאלה אחת הקשורה קצת בתקציב. יש
לה צד פרינציפיוני. אני ראיתי בהמלצות של הוועדה לענייני שכר פקידי הממשלה המלצה
לבטל את תוספת הנציגות ובמקום זה לדרוש שכל פקיד המוציא כספים להארחה, לקשרים
חברתיים, עליו להגיש חשבון והוא יקבל את הכסף בחזרה בהתאם לחשבון. יירשם פה
בפרוטוקול, אולי גם באוזניכם, כי זוהי המלצה אבסורדית, חסרת כל שחר, המעידה
שלאנשים אין כל מושג על מה הם דנים. יסלחו לי על כך, איך מחליטים על דבר כזה בלי
לשאול לדעת איש במשרד החוץ? זה לא בא בחשבון. לא בא בחשבון שהמנהל הכללי של משרד
החוץ יקבל אותה תוספת מה שמקבל המנהל הכללי במשרד העבודה. אין להשוות את חוג ההכרה
ושטח המגע של המנהל הכללי במשרד העבודה או של המנהל הכללי במשרד האוצר עם גורמי
חוץ לשטח המגע של המנהל הכללי במשרד החוץ. קראתי בשם משרד העבודה ומשרד האוצר, כי
לדעתי גם שני משרדים אלה, שני מנהלים כלליים אלה, אינם שווים בחוג ההכרה שלהם
ובשטח המגע. אין להשוות מה שצריך להוציא בסעיף זה המזכיר הכללי במשרד התחבורה
להוצאות של ראש הטקס. בשום מדינה אין השוואות כאלו. יש הבנה שמשרד החוץ יש לו
תפקידים מסוימים, שהוא נציג המדינה ושום משרד אחר אינו נציג המדינה. לדבר זה צריכה
להיות פעם אחת לתמיד הבנה מינימלית. לא ייתכן שהאנשים יתבזו, ישקעו בגרעונות,
יכתבו מאמרים עד שעה אחת ושתיים בלילה, כדי לקבל עוד עשר או חמש עשרה לירות נוספות
לחודש. אם ידונו על כך בהעדרי, מבקש אני שיקחו לתשומת לב הערתי זו, ומוטב שלא
ידונו על זאת בהעדרי.
אני בא לסעיף קטן אחר הנוגע גם הוא
לעניינים כספיים של צירויות החוץ בישראל. צירויות החוץ הולכות ונכנסות למצוקה בגלל
הבדלי שער המטבע, השער הרישמי והשער האמיתי. ויישמע הדבר כפרדוקסלי: עד כמה
שהצירות עשירה יותר, מצוקתה גדולה יותר. שם הדברים מגיעים למשבר. מפני שהיא עשירה
יותר היא מנוצלת יותר. כאשר יהודי משכיר את ביתו לפקיד גבוה, לאחר הפקידים הגבוהים
בצירות [זרה], אם נגר עושה איזה תיקון, כאשר הספק מספק משהו, כאשר החנווני או
החנוונית תופסת שהקונה היא אשת פקיד של צירות זרה, פירושו הפקעה פרועה של מחירים,
כי כל יהודי כזה עושה לו חשבון כי לירה ישראלית אחת הוא דולר, ולפי זה הם מגישים
את חשבונותיהם. כאשר הצירויות מכניסות הנה את הדולרים הן מחליפות אותם בשער
הרישמי, והם צריכים לשלם פי שלוש. הם אינם יכולים להחזיק מעמד. הם באו בתביעה
אלינו. העניין נמשך חודשים. האוצר אומר שזה לא בא בחשבון בשום פנים ואופן שדולרים
אלה ייחשבו כדולרי ההשקעות, ועתה יש הצעה שיחשבו אותם לפחות כדולרי תיירות, שזהו
הפרש של עשרים וחמישה אחוז. אני מציע שזה יאושר, וכמובן מה שאנו נעשה לשגרירות אחת
נצטרך לעשות לכל השגרירויות והצירויות - (השרה הגב' ג. מאירסון: גם במוסקבה יש שער
מיוחד לצירויות. במקום חמישה רובל קיבלנו שמונה רובל).
מסעיף קטן זה לסעיף קטן אחרון העומד מכבר על סדר היום: תערוכת כיבוש
השממה. היתה ועדת שרים: שר האוצר, שר החקלאות ואני עבדכם. ישבנו על המדוכה ברוב
דעות מכריע, וכפי שמישהו היה אומר: ברוב מיוחס של שני שלישים. הוחלט לערוך מפעל זה
בהשתתפותנו, כמובן, בירושלים בשנת 1953
או באביב או בסתיו. זה מחייב הכנה וגם התקשרות עם גורמי חוץ. בינתיים ראיתי מפעלי
יעור הן בחולות והן בהרים, וראיתי מפעלי הכשרה בהרים ומפעלי יעור בנגב אין במה
להתבייש.
זה מחייב פעולות. זה יחייב הקמת חברה מיוחדת לתערוכה, חברה בע״מ
שהממשלה תשתתף בה, וגם הסוכנות וגם ״הקרן הקיימת לישראל״, אולי עוד איזה מוסד.
הדבר מחייב תוכנית מעובדת. אני מציע: אל״ף, לאשר את המלצת ועדת השרים. בית, למנות
ועדה בינמשרדית לעניין זה - (השר פ. לבון: צריך לשתף בה מלכתחילה את ״הקרן הקיימת״
ואת הסוכנות היהודית) - שישתתפו בה נציגי משרד האוצר, משרד החקלאות ומשרד החוץ -
(רוה״מ ד. בן־גוריון: גם חברת פיק״א).
אלה הסעיפים הקטנים. עכשיו אני מגיע לסעיף הגדול - הצרה החדשה שירדה
לעולמנו ששמה ״ועידת פריס״.[6] איני מעלה בישיבה זו שאלות העצרת. לזאת יש עוד שהות למחצית השנייה
של תשרי. אני מדבר כעת על ועידת פריס של ועדת הפיוס. קראתם את התגובה הראשונה שלנו
בעיתונות.[7] צריך להתכונן קצת ברקע העניין ולהסיק מסקנות.
זוהי יוזמה אמריקנית, יוזמת מחלקת המדינה שנתנה הוראות לנציג אמריקה
בוועדת הפיוס להציע זאת בוועדה, וכמובן ששני השותפים האחרים לא יכלו להמרות פיו של
השותף הראשי. גם לצרפת וגם לטורקיה יש לכל אחת טעמים משלה להיות פעילה במדיניות
המזרח התיכון, לא להזניח שטח בעל ערך כה חשוב, כי אם בנפש חפצה הם קיבלו את הצעת
אמריקה, שזו היתה יוזמת מחלקת המדינה.
ממבט ראשון צריך לומר ש״זה רע ליהודים״. מהן הכוונות של מחלקת המדינה?
כוונות מחלקת המדינה הן שתיים: ראשית, להתרצות כלפי הערבים, לפייס את הערבים בעד
המילווה של הבנק ליצוא וליבוא [לישראל], בעד ההענקה [לישראל] ובעד החלטת מועצת
הביטחון בדבר הסואץ, ובכלל בעד הרושם שיש בעולם. כי אמריקה היא עם היהודים והעושה,
רחמנא ליצלן, רק מה שהיהודים רוצים. הם רוצים להראות למדינות ערב, שאמריקה מסוגלת
לעמוד בפני הלחץ היהודי וההשתלטות היהודית.
הדבר השני רציני יותר ויותר כן: הדאגה לביצור השלום והביטחון במזרח
התיכון. לא להשאיר את המצב פרוע ופרוץ, כאשר כל רוח מצויה יכולה לערערו עד היסוד
ולהכניס את המזרח התיכון לתוך המעגל של המדיניות האמריקנית.
כיוון זה מופנה להשיג ויתורים מישראל. זוהי הליכה בקו ההתנגדות הקלה.
איני רוצה לומר שלא היו מקרים שאמריקה לא לחצה על הערבים. למשל, באחד המגעים שהיה
לנו עם המדינאים המצרים, הביאו לנו ידיעה שציר אמריקה בקהיר הוא ידיד שלנו. להם יש
רושם כזה, אם כי לנו יש רושם אחר. אבל לדבריהם הוא אינו חדל מללחוץ על ממשלת מצרים
לעשות שלום עם ישראל. יש לו הוראה כזאת. הוא ודאי דיבר פעם אחת או פעמיים עם מישהו
[מצרי] בעניין זה, והם מספרים שיש לחץ [אמריקני] מתמיד בעניין.
אני לא לגמרי שולל האפשרות, שיכול להיות לחץ רציני על מדינה ערבית ועל
כל המדינות הערביות יחד. אבל מראש יש להניח שקל יותר ללחוץ עלינו. כי אל״ף, אנו
המעט והם הרבים, בי״ת, אנו תלויים יותר מהערבים באומות המאוחדות. [האמריקנים] עוד
לא השתחררו מהרושם שאנו ילידי האומות המאוחדות. גימ״ל, אנו רגישים יותר לזירה
הבינלאומית, כי אנו מקושרים עם העולם כולו. דל״ת, אנו זקוקים לעזרה הרבה יותר משאר
המדינות הערביות. מצבנו הכלכלי מסוכן הרבה יותר ממצבה של איזו מדינה ערבית, והם
מרגישים שעלינו הם יכולים ללחוץ.
כך מצטרפים שני הכיוונים לכיוון אחד, לאותו הכיוון. השאלה היא מה
המסקנה שאנו מסיקים, ולפי זה מהו התכסיס שצריך להיות. התכסיס אינו יכול להיות
פשוט. לכאורה הוא מורכב מדבר והיפוכו. אם עומדת להיערך התקפה נגדנו, צריכים אנו
לפתוח בהתקפה כדי לקדם פני ההתקפה. עשינו זאת במכתב ששלחנו[8] וגם נעשה זאת בהופעה הראשונה בוועדה. אגב, הפעם החלטנו לשלוח מכאן
נאום כתוב להופעה הראשונה בוועדה - (השר הרב י. מ. לוין: מי יהיו הנציגים שלנו
בועידה זו?) - הנציגים שלנו יהיו אנשי משרד החוץ - (השר הרב י. מ. לוין: זוהי
ועידה חשובה) - אם יש למישהו הצעה, מוכן אני לשומעה. נפתח בהתקפה, וחברנו המנוח
רמז חידש מילה: ״תגר״ - אנו נפתח בתגר לערבים: אם הם באים לא לשבת אתנו, לשם מה הם
באים? זאת אומרת שפניהם לא מועדות לשלום. אך יהיה תגר גם לוועדה: או שהם יביאו
אותם לשבת [בדיונים] יחד אתנו, או לגלות את הקלפים, לקרוע את המסווה מעל פניהם.
כיוון זה מוכרח לכלול התנגדות לכל מיני דברים שאנו איננו יכולים
לקבלם. זאת צריכה להיות התנגדות כללית לעקירת דברים ממשבצתם. לא נוכל להסכים לזאת.
לא נסכים לעשות זאת למפרע ובלי תמורה. זה מצד אחד. מצד שני מוכרח להיות כיוון לא
להביא בשום פנים ואופן לקרע בינינו ובין הוועדה, או לא להביא לידי מצב כזה שהערבים
הם כאילו עם הוועדה, ואנו מבודדים, אנו מנגד. עלינו כך לנהל את העניינים כדי להביא
את הוועדה לנסיגה, או ליצור חזית משותפת עם הוועדה.
מבחינה חיובית עלינו להביא בחשבון, שכל המחזה הנערך עכשיו בפריס זוהי
מערכה של מחזה גדול יותר שייערך בפריס, זוהי הקדמה לעצרת [או״ם]. אין ספק שכוונת
מחלקת המדינה היא להשיג מסקנות מהוועדה, שאפשר יהיה להופכן לסיסמה כללית בעצרת.
הוועדה רואה, על כל פנים, את עצמה כרשאית - וגם זוהי הדרכת מחלקת המדינה - לא רק
לעזור לקרב את שני הצדדים, אלא להציע הצעות משלה, להציע הצעות פשרה המוכרחות לכלול
ויתור מצידנו, ועצם הצעות הפשרה כבר מזיקות למעמדנו בלי לפצות אותנו במשהו -
מסירות כאילו מרחק בינינו לבין הערבים, אבל לא על חשבון הערבים אלא על חשבוננו בלי
שהערבים נותנים תמורה כלשהי, אלא הם יכולים להתעקש עוד יותר. זה לא רק מקפח את
מעמדנו. זה פותח פתח חדש למערכה בעצרת נגדנו. לא נוח להופיע בעצרת ביוזמה אמריקנית
בהצעה כזאת. זה לא נוח מפני דעת הקהל באמריקה ומפני דעת הקהל בארגון האומות
המאוחדות. אבל אם זה מופיע חתום בגושפנקה של או״ם, זה דבר אחר.
זיכרו, רבותי, ב־1947
היתה ההמלצה העיקרית לטובתנו.[9] אילו היתה ההמלצה של מדינה אחת, לא של ועדה של האומות המאוחדות
[אונסקו״פ], ספק רב אם זה היה מתקבל. אבל לאחר שזו היתה ועדה של האומות המאוחדות,
מורכבת מגורמים שונים, והיא הציעה את הדבר, היתה בזאת מראש ערובה שזה ייהפך להצעה
מרכזית שתתקבל.
אז זה פעל לטובתנו. עכשיו היגיון זה עלול לפעול נגדנו. כנגד זה אני
מציע עד כמה שאפשר למנוע התנגשות בינינו ובין הוועדה, לעשות זאת בלי להביא לידי
קרע. לא אקנא בעצמי אם אצטרך להופיע בעצרת האומות המאוחדות בהתקפה נגד ועדה של
האומות המאוחדות. רוב האומות המאוחדות בעד הוועדה שלו, הוועדה בחנה ובדקה את הדבר
ומצאה שזה כך.
המצב מורכב מאוד. לא נוכל להסתפק בהנחיות כלליות ועקרוניות. על כל צעד
ושעל יהיה עלינו לבדוק את המצב. ראש הממשלה יהיה מטופל בכך בשבועות הקרובים.
הממשלה אולי תצטרך לשבת פעם או פעמיים בשבוע רק לעניין זה. מבחינה זו אין נסיעתי
מתאימה ללוח המדיני, אבל כנראה שאין ברירה.
עכשיו יש שאלה אחת, שלפי דעתי עלינו בה להגיע למסקנה עכשיו, וזוהי
שאלת תשלום הפיצויים בעד הקרקעות הנטושים. את השאלה הזאת אפשר להציג בשני אופנים:
אפשר להציגה כסלע מחלוקת בינינו לבין ארצות ערב, ואז היא נכנסת לכל מכלול הבעיות
ואין אנו יכולים להתקדם אף צעד אחד, כי עלינו לשאול מה עושים ערבים - האם הם
משלמים נזקי המלחמה? מה יהיה כאשר נכרות ברית שלום?
אפשר להציג את השאלה לא כסלע המחלוקת, אלא כעניין של אחריות משותפת
בינינו ובין ארגון האומות המאוחדות, ואני מחייב לחלוטין את הגישה השנייה. אני
מחייב את הצגת השאלה כעניין של אחריות משותפת בינינו לבין האו״ם, וכבעיה שיש
לפותרה ללא קשר עם הבעיות האחרות - להצעה ראשונה בסדר היום ונפרדת. מדוע? מפני
שאני סבור כי אנו רק נרוויח מזאת. אין פה שאלה מה נקבל מסידור זה. אנו מקבלים
סידור העניין, כמו שראש הממשלה ציטט ואמר למר שמואל רוטברג:[10] ״שכר מצווה - מצווה״, כך אני אומר: ״שכר סידור העניין - סידור
העניין״.
אל נשכח שבפרשה זו היו לנו שני רווחים עצומים, שכבר שמנו אותם בכיסנו
וכאילו לא היו: אל״ף, הרווחנו שטחי קרקע עצומים. בי״ת, פינוי הערבים.
בראשית מדינת ישראל היינו 55
אחוז יהודים, ועתה הפכה האוכלוסייה היהודית ל־85 אחוז. אלה הם שני רווחים עצומים. העולם יודע זאת ומותר לנו לשלם
בעד שני רווחים אלה, כל שכן שאין זה תשלום בעד הרווחים שהרווחנו, אלא אם נשלם
ניפטר מפורענויות קשות ומתרבות. הדבר מעיק עלינו על כל מדרך כף רגל.
אני צריך לומר: עם כל התעמולה, עם כל ניסיונות ומאמצי ההסברה הכבירים
מצידנו, אם נעבור על כל הנאומים של אבן, שלי ושל אחרים, החוברות שהוצאנו, השיחות
שהיו לנו, הרי לפי זה צריך העולם לדעת את העובדות. אבל העולם סבור כי כאן נעשה [על
ידינו] עוול משווע. יש אולי סיבות ממלכתיות להתעלם מן העוול, אבל העוול נעשה, ואנו
לא הצלחנו לעקור מלב העולם את ההרגשה שכאן לא נעשה עוול משווע.
איני יודע אם עקבתם אחרי מה שהיה בשבוע שעבר בקושטא. התכנסו שלוש מאות
פרלמנטרים. השאלה המרכזית בדיוניהם היתה שאלת הפליטים, והמשלחות הערביות הפכו את
שאלת הפליטים הערביים לשאלה המרכזית בדיון על שאלת הפליטים העולמית. לפגישת המליאה
היתה ישיבה של ועדה מכינה. שם הצליח מר קליבנוב,[11] שהיה [ישראלי] יחיד שהשתתף בזאת, להכניס בנוסח ההצעה שתוגש לוועידה
בקושטא על החזרת הפליטים את המילים ״במידת האפשרות המעשית״. על מילים אלו היה כל
הוויכוח בקושטא, ובסופה של הוועידה נתקבלה ההצעה, בקולות של כל המשלחות נגד משלחת
ישראל, למחוק מילים אלו. הרושם הציבורי המוסרי מהוויכוח היה ניצחון מוחלט לצד
שכנגד ותבוסה ניצחת לנו. שם ישבו אנשים שהיו באסיפות ארגון האומות המאוחדות. .דני
אחד אמר ל[חבר משלחתנו] דוד הכהן לאחר שיחה ארוכה: ״טוב, שמעתי אותך. שמעתי כל
הנאומים של האדונים שרת ואבן במשך שלוש שנים בעניין זה - ולא השתכנעתי. אני סבור
שהם צודקים. הם עקורים מבתיהם. צריך לתת להם אפשרות לחזור״.
דבר זה משמש לצנינים ולמדקרות חרב, מגדיל את כושר ההיזק של הערבים
נגדנו לאין שיעור.
אצל האמריקנים יש רעיון שאני ככר הרציתי עליו, כי אם אנו נהיה מוכנים
לקבל עלינו את ההתחייבות, הם מוכנים לשבת ולברר כיצד אפשר לעשות זאת. אין זו עמדה
רישמית של משלת ארצות הברית. יש אנשים במחלקת המדינה הרואים כיוון זה כרצוי. הם
יודעים היטב שאין לנו כסף, ואם הם לא יתנו כסף, אין לנו במה לשלם. מחלקת המדינה
סבורה שחלק גדול של ההענקה [האמריקנית שנקבל] יוקדש לצרכים אלה. הם אומרים שהחלטה
שנתקבלה אינה החלטה למתן הענקה לישראל, אלא זוהי נתינת סמכות לנשיא ארצות הברית
לתת כסף זה למדינת ישראל. פה צריך להתחיל המשא והמתן מהו המכשיר לנתינה זו. מהי
שיטת הנתינה? לשם מה זה ניתן? נבוא במשא ומתן עם מחלקת המדינה, או עם מינהל מסוים
הקיים או שיוקם, ובוודאי תגיד מחלקת המדינה את דברה לשם מה יוצא הכסף.
אנו בגמר כל התהליך בבתי המחוקקים [של ארה״ב]. עכשיו זה עובר לוועדת
ההקצבה המשותפת, וכאשר זה יתקבל גם בוועדה אין פירוש הדבר חתימת שיק על ידי שר
האוצר האמריקני ומסירתו לשר האוצר שלנו, אלא זאת תהיה סמכות לתת, ואז יאמרו: ״בואו
חשבון וראו ותראו לשם מה רוצים אתם את הכסף״. יש להם טענה. בתזכיר שלנו, כאשר
ביססנו את בקשת מתן ההענקה, ביקשנו את הכסף למטרות מסוימות, ובתוך יתר ההצעות
הזכרנו בעצמנו את ההתחייבות [שלנו לפיצויים] כלפי הפליטים. אנו העלינו, מבחינה
מסוימת, שאלה זו. איני אומר שרק אנו גרמנו לזאת, ואיני אומר שבין רגע ניכנע. נדרוש
בשביל זה הענקה מיוחדת, הלוואה מיוחדת. נוכיח שזה יהרוס אותנו בלי לפתור את הבעיה.
אצל האמריקנים מנוי וגמור להביא למילוי התחייבות זו, להשתמש באמצעי
לחץ נגדנו, ומוטב לנו ללכת לקראתם בעניין זה. אם מציגים את השאלה, שזו שאלה בינינו
לבין האומות המאוחדות, אנו איננו נפטרים מכמה סיבוכים. אנו אומנם מחלישים את
עמדותינו בכמה עניינים, אבל אנו יוצרים מוצא של כבוד, אבל גם הוא לא בלי תנאים,
והתנאים הם אלמנטריים. אל״ף, קודם כל צריך להיות ברור שאם אנו באים לידי הסכם בזאת
זהו הגמר ואין מישהו יכול עוד הפעם לפנות אלינו בעניין זה. זה הסוף. בי״ת, צריך
להיות תנאי שסכום זה יוקדש למטרות קונסטרוקטיביות, לסידור האנשים. גימ״ל, וזה
התנאי העיקרי: אם אנו באים לידי הסכם על זאת עם ארגון האומות המאוחדות, ארגון
האומות המאוחדות אינו דורש יותר איזו הכרזה־שהיא, אינו דורש שום הכרזה. רק בתנאים
אלה יכולים אנו לתת ולשאת עם ארגון האומות המאוחדות, וגומרים אנו בזאת את ענייני
ההחזרה [של הפליטים לבתיהם].
הצד השני של המטבע ברור. על ידי זאת מנתקים אנו את תביעתנו לפיצויים
[מהערבים] בעד נזקי המלחמה מתביעת הערבים בעד הקרקעות - (השר הרב י. ל. מימון:
מדוע?) - אם אנו מציגים שאלה זו כשאלה בינינו לבין האומות המאוחדות, מהאו״ם אין
אנו יכולים לדרוש פיצויים בעד נזקי המלחמה. אנו יכולים לדרוש פיצויים בעד נזקי
המלחמה מהמדינות הערביות. אם קושרים זאת בתביעות נזקי המלחמה, כל הבניין הזה
מתערער. אז אמריקה לוחצת בכל הלחץ בעניין זה ומתנקמת גם בעניינים אחרים בעד
אי־סידור עניין זה. אז תהיה המסקנה של ועדת הפיוס שאנו נגד סידור, ו[אז] אנו
הולכים בריב לעצרת. [ואז] מתקבלת החלטה נגדנו. אם מנתקים קשר זה, יש פתח לחזית
אחת. בשטח זה יש סיכוי של השגת הסכם להסרת עניין זה [של ההחזרה] מעל הפרק, ואנו
משחררים את עצמנו מכל הסיוט הזה. אין צורך בוויתור פורמלי. ממילא צריך להיות ברור,
שזוהי תביעה חלשה, שיש לה מעט סיכויים להתקבל. אם נגיע למשא ומתן רציני על שלום,
אם נניח שתהיה אפשרות להשיג שלום בוויתור על פיצויים [לנו], נוותר על פיצויים.
בדרך כלל אין אנו מנסחים את תביעותינו כלפי מדינות ערב. דבר אחד מוסכם: צריך להביא
בחשבון את הרכוש המוקפא של יהודי עיראק.
יש שני חשבונות: מהו הסכום הכולל שנשלם, ובאיזה אופן ובאיזה שיעורים
נשלם? זה תלוי בעזרה שנקבל. לגבי הסכום הכולל זוהי שאלה איך להעריך את הקרקע. על
זה יכול להיות דין ודברים רב. צריך להביא בחשבון שאין שלום בינינו ובין מדינות
ערב. אנו עמוסים הוצאות ביטחון, יש חרם כלכלי נגדנו ועוד. זה מפחית מאוד את יכולת
התשלום שלנו. זה פוגע מאוד בנו.
אני בא להציע לממשלה לאשר קו זה, לתת למשלחת שלנו סמכות לברר אפשרות
זו. לא להתחייב בלי אישור נוסף, אבל להיכנס בשיחות על יסוד זה כדי לברר אפשרות של
סידור עניין הפיצויים בעד קרקעות הערבים בתנאי של ביטול תביעת ההחזרה [של
הפליטים], ונקבל כתב פיטורין בעניין זה.
ייתכן שרק רוב הסכום [שיוקדש לפיצויי קרקע] ילך לאיזו קרן מרכזית
ליישוב הפליטים, וחלק הסכום יוציאו לפיצויים אישיים. בלי ספק תהיה קבוצת בעלי
קרקעות שלא ירצו בסידור זה. יהיה טעם מדיני לפצות את אלה, אבל הקו הכללי של
הפיצויים צריך להיות יישוב הפליטים. לא נוכל להתנות תנאי בל יעבור, שאת כל הסכום
הזה יוציאו אך ורק ליישוב פליטים. אם הם ימצאו לנחוץ לתת למישהו פיצויים אישיים,
לא נעשה אנחנו תנאי בל יעבור שאסור לעשות זאת - (השר א. קפלן: האם יש לנו מושג
כלשהו על איזה סכום הם חושבים? בעיתונות היו ידיעות כאילו קבעו כבר את הסכום) - יש
שהגיעו לסכומים פנטסטיים. אחרים אמרו שעל זה אין לדבר. יש המזכירים 300 מיליון דולר.
להלן התנהל דיון. פתח ראש הממשלה בייג ואמר שברצונו לחזק
את דברי מיש בשני דברים: הצורך לחזק את סגל שגרירות ישראל
בוושינגטון וההכרח לטפח יחסים טובים עם ממשלת ארה״ב, שבלעדיהם לא תיתכן תמיכת
יהדות ארה״ב בישראל. השר קפלן עורר את שאלת שווי קרקעות הפליטים והשר י. מ. לוין
שאל אם יש סיכוי שהאו״ם ישתתף בתשלום הפיצויים.
השר מ. שרת: ברור שנביא בחשבון את הקרקעות שלנו שנשארו אצל הצד שכנגד.
לשאלת השר הרב לוין: אם האו״ם ישתתף בפיצויים, הנחה אל״ף היא כי אין לנו כסף, ולכן
גם אם נקבל עלינו לשלם, צריך לעזור לנו לשלם או על ידי הלוואה או על ידי הענקה,
וזה יכול לבוא או באופן ישיר מאמריקה או באופן עקיף, זאת אומרת מאמריקה בצינורות
האו״ם, כי כשמגיעים לכספי או״ם זה 70
אחוז כסף אמריקני. בי״ת, גם אם נשלם, זה לא יספיק לפתרון הבעיה ויהיה צורך בתרומות
נוספות של האו״ם, וכדאי לאו״ם לתמוך בזאת, כי גם עד עתה מוציא האו״ם כסף בדרכים לא
כלכליות, הרי פעם אחת יתנו סכום גדול וייפטרו מהבעיה. אלה הם שני דברים אורגניים
הנובעים מטבעו של העניין. לשאלתו של שר האוצר - ברור שכל זה מכוון להתיישבות,
וייתכן שיש אנשים הרוצים כסף. הפעולה מכוונת להרקת המחנות [של הפליטים], ואמצעי
הלחץ הוא: ״או אתם הולכים להתיישב או מפסיקים את הסיוע״. אם הם יאמרו: ״אנו נשארים
פה״ והממשלה של אותה ארץ תסכים. אין עצה ואין תבונה. בכוח לא יקחו אותם לשום מקום.
גם ההתיישבות וגם פינוי המחנות לא יבואו כל כך מהר. זוהי שאלה של גילוי אפשרות
התיישבות, הכנת תוכנית. אומרים שתוכנית [התיישבות הפליטים ב]סיני גמורה ומוכנה
לביצוע, רק דבר אחד חסר - מים. אמרתי כאשר סיפרו לי זאת: ״אינך יכול למשוך צינור
מהנילוס?״ הוא אמר: ״לא, זה יותר מדי יקר״. אי־אפשר לצפות שמיד יחדל הלחץ של
הבעיה. ההכרזה [שלנו] על הנכונות לעשות בדבר זה תהיה פירוק הלחץ מעלינו, הפניית
הלחץ לצדדים אחרים - כלפי האו״ם, כלפי ארצות הברית, כלפי מדינות ערב. כי ייאמר:
״יש אפשרות סידור, תנו קרקע, סדרו מקום״ - ואחר כך, מבחינה מדינית, כאשר יהיה
סירוב מצר הערבים לעשות שלום, לא יהיה להם תירוץ.
לשאלת השר שטרית בנוגע לטיפול בערבים שבארץ.[12] זה לא יתעורר בפני ועדת הפיוס. ועדת הפיוס היא ועדה של האומות
המאוחדות, הן קפדניות מאוד לגבי כתב הסמכות שלהן. אם הם לא יתעוררו לומר שזה לא
בסמכותם, נאמר אנו שזה מחוץ לכתב הסמכות. איפה זה יתעורר? בעצרת. הקדשתי הרבה זמן
לניסיון לפתרון לרעה חולה אחת - בעיית הקרקעות הנטושים של הערבים הלא־נפקדים,
הערבים הנמצאים בישראל וברשות. אין להם כל שליטה על הקרקעות שלהם. הקרקעות שלהם
נתונים בידי אפוטרופוס, או נתונים בידי יהודים. ישבתי עם מומחים ועמדתי להביא
הצעה. לדאבוני לא יכולתי להביא את המומחים לידי עמק השווה. יש מומחים משפטיים ויש
מומחים קרקעיים ועסקנים קרקעיים. הכרחנו אותם לשבת מחדש ולהביא הצעה אחת. כאשר היא
תהיה אני מציע לאשר זאת מיד ולפעול בעניין זה לפני הכנסת. על כל פנים, יהיה הכרח
לטפל בזאת כשאשוב.
אני קבעתי קו להתנגד ולהתקיף, אומנם לא ללכת בקו של סכסוך עם האומות
המאוחדות. יש החלטת האומות המאוחדות של העצרת האחרונה האומרת: ״שני הצדדים חייבים
להיכנס למשא ומתן ישיר ביניהם או באמצעות ועדת הפיוס״. אם איזה צד מסרב להיכנס
למשא ומתן ישיר, אין הוא מפר את החלטת או״ם, אבל אם אנו נאמר: ״רק משא ומתן ישיר״,
אנו מפרים בזאת את החלטת האו״ם, ומבחינה תכסיסית זה לא כדאי לנו - (השר הרב י. ל.
מימון: המצב אינו טוב) - השאלה היא מהו הרע במיעוטו אם אנו יוצאים בסכסוך גלוי עם
ועדת הפיוס נוסף לסכסוך עם הערבים. המצב עד היום אינו טוב אם ייאמר שאנו עזבנו את
הוועידה. זה המצב הגרוע ביותר שיכול להיות בעצרת. כל שכן אם יש לפחות שאלה אחת
שאנו מעוניינים לדון עליה רק עם אורגן של האו״ם, אין אנו מודים שאנו חייבים כסף זה
למדינות ערב. כסף או תמורתו חייב העולם לערבים אלה, לא למדינות ערב. גם לנו יש בזה
אחריות, אבל זוהי אחריות משותפת שלנו ושל האומות המאוחדות וגם של מדינות ערב, נדון
על זאת עם האומות המאוחדות ולא עם הערבים.
עניין עידוד השוד - העידוד כבר נעשה בזאת, שעיראק אמרה ליהודים: ״אתם
יכולים ללכת, ומי שהולך אינו לוקח אתו את רכושו״. זאת יכולה לעשות גם מצרים. האם
לאחר שזה נעשה, אנו מוחלים לממשלת עיראק על הרכוש היהודי? אנו צריכים לנסות לא
למחול. למעשה יש הבדל רב בין עיראק ומצרים מבחינה זו.
מה שאמר השר הרב לוין לביקורת האיש, כי אנו שולחים לו הפעם נאום מוכן,
וכי לדעתו זה לא טוב, צריך אני לומר לו שהאיש יודע יפה לנאום.[13] הוא נאם לא פעם לשביעת רצוננו הגמורה, ואפילו מר אבן קיבל כבר
מאתנו הודעות מוכתבות, לא כי פה יודעים לנאום טוב יותר, אלא יש שיקול דעת, יש
החלטת הממשלה, דעת שר החוץ ומשרד החוץ - אז שולחים נאום מוכן. זה לגמרי אינו פוסל
את האיש. רוב המיניסטרים נואמים נאומים כתובים על ידי פקידיהם. אנו עובדים עבודת
פרך, כל ארוחה[14] זוהי עבודת פרך, ויושבים וכותבים בלילה את הנאום. יש איש אחד
באומות המאוחדות שהוא לעיתים כותב בעצמו את נאומיו ולעיתים מקבל אותם ממוסקבה. זהו
וישינסקי, הוא יושב כל הלילות וכותב את נאומיו. מה שאנו שלחנו לפריס זוהי הודעה
בפתיחה.
עכשיו אני רוצה להגיע למסקנות: לא תהיה החלטה בעניין תוספת הנציגות
לעובדי משרד החוץ עד שובי. זה קשור בדוח ועדת השכר לעובדי המדינה.
בענייני התקציב תהיה שיחה רצינית בין אנשי האוצר ובין אנשי משרד החוץ,
כדי להגיע לעמק השווה ולא יעשה האוצר רק הישר בעיניו, אלא גם הישר בעיני משרד
החוץ.
הממשלה צריכה לקבל החלטה לחשב הדולרים לנציגויות חוץ בישראל בשער של
הדולרים לתיירים - (השר א. קפלן: עלינו קצת לשקול זאת) - (השרה הגב' ג. מאיר: אני
בעד זה, אבל נבין שאם אנו מדברים על הבאת מומחים אמריקניים וכולי, אין ספק ששאלה
זו תתעורר עוד) - אני מציע שזה יעמוד כסעיף ראשון בישיבה בשבוע הבא, ויוחלט כי זה
יחול גם על המשלחות הארכיאולוגיות שתבואנה לחפור אצלנו.
