108 | משרד החוץ, התייעצות
בכירי המשרד,[1] תל אביב
9.9.1951
לקראת ועידת פריס ועצרת פריס
במהלך הדיון אמר מ״ש:
שר החוץ: קשה לקבל את הגירסה, כי כל היוזמה לכינוס בפריס נובעת מרצון
לחסל את ועדת הפיוס. כדי לחסלה אין צורך בכינוסה ובכישלון דרמטי מפוצץ. מדוע
נותנים לה יוזמה? אם הוועדה מציעה, יש לתת לה שהות לדיין בהצעותיה. ייתכן שישנה
כוונה כללית לחסלה, אך כינוס זה נועד כדי ללחוץ עלינו. אם ועדת הפיוס תגיע להחלטה
מסוימת, תוכל העצרת להשתמש בה ולגבש סביבה רוב.
מה נובע מזה? 1.
עלינו לחזק את טענותינו והסתייגותנו בדבר יוזמת ועדת הפיוס, כי הערבים אינם מוכנים
להתקדם לקראת שלום. בעניין זה נאלץ כנראה להתנגש עם הוועדה. 2. במה נוכל להתקדם באמת? בעניין הפיצויים. נצטרך כנראה לדון עם
האו״ם ולתרום את חלקנו ממשית. אם נדבר עם הערבים לא נוכל לוותר על תביעותנו לנזקי
מלחמה, ואילו עם האו״ם נוכל לעשות זאת מבלי להסתבך. ייתכן שמוטב שאנו בעצמנו נטיל
את הצעתנו על השולחן.
ארצות הברית רוצה בשתיים: 1.
הפגנה של ממש כלפי הערבים שהיא תומכת בהם נגדנו. 2. יציבות במזרח התיכון.
הצרה היא שאין העניין מוגבל לנו ולערבים. יש עוד גורמים שלוחצים. אנו
תלויים בעולם ועלינו להתחשב בו בכל צעד מצעדינו. מה התמורה? חיסול בעיית הפליטים
לכשעצמו הוא התמורה, ולמעשה הן כבר קיבלנו את התמורה: רכוש ערבי עצום והוא נמצא
בידינו, והמיעוט הערבי הוקטן ל־15
אחוז. גם אני אינני סבור שנוותר על התמורה.
ההחלטה שעלינו להשיג צריכה להיות: 1. שום מדינה חברת או״ם אינה זכאית להציג דרישה שמדינה אחרת לא
תשתתף באיזה ארגון בינלאומי בגלל סיבה כלשהי. 2. אם דרישה כזאת מוצגת, רשאית המזכירות הכללית של האו״ם להתעלם
ממנה. 3.
אין מזכירות האו״ם יכולה לקבוע מושב ועידה כלשהי במקום שמדינה מסוימת אינה יכולה
לשבת בו בגלל יחסים עם איזו מדינה אחרת.
