107| שיחת משה שרת עם ג׳ון בלנדפורד,^[1] ירושלים                                                                                      5.9.1951

ביקרני מר בלנדפורד, אשר חזר למזרח התיכון כמנהל סוכנות הסעד והתעסוקה, בא במקומו של קנדי שהתפטר,^[2] ובלוויית מר [מקס הנרי] הובר מלשכת הקשר של סוכנות הסעד. עמי ישב דר' גרשון מרון.

כלפינו עורר שלוש שאלות.

ראשית, הנהיה מוכנים לפתור את בעיית הפיצויים מחוץ למסגרת ההסדר הכללי? הן זהו המכשול העיקרי לשלום - מדוע לא נסירו תחילה?

אמרתי כי ודאי ידועות לו שיחותיהם של האדונים פאלמר ובארקו עמנו. ענה בחיוב. הוספתי כי גם אם נלך בדרך זו לא נוכל בשום פנים להתעלם מהרכוש היהודי שהוקפא בעיראק, אלא נביאו בחשבון. לא חלק על כך. עוד העירותי כי משא ומתן בינינו לבין או״ם זוהי שאלה אחרת, אבל במסגרת של ועידת פריס לא נוכל להימנע מלעורר תביעות שכנגד, כגון, הפיצויים שאנו תובעים בעד נזקי המלחמה וכן מידת השפעתם של החרם וההסגר הערבי על יכולת התשלום שלנו. הערה זו העיבה את פניו. לרגל הזכרת עניין [רכוש יהודי] עיראק העירותי תשומת לבו לחלל שנוצר בחיים הכלכליים של ערי עיראק, בייחוד של בגדאד, עם יציאת היהודים מתוכן - חלל שיכול להתמלא על ידי היסודות העירונים שבקרב הפליטים: סוחרים, חנוונים זעירים, בעלי מלאכה.

שנית, הנהיה מוכנים לדון עם ירדן בהשתתפות הסוכנות על הסדר בענייני המים? הנסכים לוועדת מהנדסים שתברר את הבעיה?

עניתי, כי בעניין טענת הרדידות והמליחות^[3] הצענו לירדנים פגישה ישירה והם לא נענו. אשר לשאלה בכללה, הרי ראשית, היקפה רחב יותר, כי אין לפתור בעיה כה רצינית בנפרד מפתרון בעיה יותר כללית של יחסים כלכליים בין ארצות.

שלישית, הנהיה מוכנים לקחת על עצמנו כליל את הדאגה לפליטים שבישראל, מיעוטם הקטן יהודים,^[4] רובם הגדול ערבים?

שאלתי אם הוא סבור כי צעד כזה מצדנו ישפיע באיזו מידה לטובה על עמדת הערבים. ענה סתמית, כי כל דבר טוב משפיע לטובה. המשיך בהסברה כי דבר זה ישפר את מעמדנו כלפי ארצות הברית: אנו נעזרים בנדיבות רבה על ידי אותה ארץ - חובה מוסרית מוטלת עלינו לשחרר את קרנות או״ם ממעמסה זו. סוף סוף אנו קיימים כבר שלוש שנים, האנשים האלה הם אזרחי המדינה - מדוע לא נישא בעולם? אומנם אנו מבצעים מפעל פיתוח כביר, אבל היא הנותנת - בתוך מפעל הפיתוח הגדול נקל להבליע את הדאגה לעשרים אלף [פליטים] אלה. והרי אנו מקבלים עזרה רבה וכולי. מאוד חזר והדגיש דבר זה.

דר' מרון העיר, כי בלנדפורד עצמו דיבר איתנו לפני כשנה על הרעיון כי ישראל תקבל עליה את הטיפול והדאגה לכל הפליטים אשר בשטחה, כיהודים וערבים, תמורת תשלום חד־פעמי על ידי סוכנות הסעד והתעסוקה ובזה תסתיים כל פעולה של כלכלת הפליטים והספקת עבודה בשבילם. מאז לא שמענו מהם דבר כמה חודשים, ורק בדצמבר 1950 ביקר אצלנו [ג׳ימס] קין, סגנו של קנדי, ודיבר בשם קנדי על כוונתה של סוכנות הסעד והתעסוקה להציע לנו תשלום של ״קצת יותר ממיליון דולרים״ כדי לאפשר לנו פתרון סופי ומהיר, ועמדתנו להצעה זו היתה חיובית. אבל השיחה הרשמית בהשתתפות קנדי וחבריו, בה הם רצו להצהיר הצהרה זו בצורה רשמית, לא התקיימה מעולם.

בלנדפורד השיב כי הצעתם לשלם סכום חד־פעמי היתה מוכרחה לרדת מן הפרק גם בגלל חוסר תקציב. מרון הוסיף כי עוד לפני חודשים מספר הציע קנדי בזמן ביקור פרידה בקריה, כי ישראל תדאג להבא בעצמה לפליטים על ידי פעולה מתאימה מצד מוסדותיה, משרד הסעד, ותקבל מסוכנות הסעד והתעסוקה לשם זה את התקציב המקובל, היינו שני דולר לגולגולת לחודש, כדי לחלק אלפיים מנות מזון לערבים ואלפיים תשע מאות מנות ליהודים. תשובתנו להצעה זו היתה חיובית, אבל מעולם לא קיבלנו פנייה רשמית.

[1] השיחה התקיימה בלשכת משרד החוץ בירושלים. סיכום השיחה נכתב בידי משה שרת (תלחמ״י 6, עמ׳ 611-609). ג׳ון בלנפורד, מנהל סוכנות הסעד והתעסוקה של או״ם (אונר״א).

[2] הווארד קנדי, מנהל תוכנית הסעד והתעסוקה הקודם.

[3] מליחות מי הירדן מדרום לכנרת. ר' לעיל מסמך 94, עמ' 631-630.