104| שיחה עם שגריר ארה״ב,^[1] תל אביב

על ההבדל בין אופטימיסט ופסימיסט

כמוס

לאחר שנתקבלו הידיעות על הדחייה הנוספת בשבות מועצת הביטחון בעקבות פניית טורקיה,^[2] החליט שר החוץ להזמין אליו באופן דחוף לירושלים את השגריר האמריקני מונט דיוויס. הפגישה נקבעה לשעה 12.30 במשרד השר בירושלים. בפגישה נכחו שמואל בנדור ואפרים עברון.

שר החוץ פתח בהבעת תודה על הקו בו נקטה נציגות ארצות הברית במועצת הביטחון בעניין סואץ, והביע תקוותו כי נציגי ארצות הברית לא יירתעו ברגע האחרון וכי ההחלטה תתקבל למרות כל הדחיות.

השגריר הביע סיפוקו מדברי שר החוץ והעיר בחיוך: ״כפי שאתה רואה, לא הטעיתי אותך. ידעתי יותר ממה שיכולתי לומר לך בשיחותינו הקודמות, ולא היה שום ספק בלבי כי ממשלתי תעמוד על קבלת ההחלטה הזו. השאלה היתה רק של

שר החוץ הביע דאגתו מהתערבותה האחרונה של טורקיה. הוא רוצה לתת ביטוי לתקוותו הנמרצת, כי העניין יובא לידי סיום מוצלח ולא יתמזמז. אם העניין יתמזמז, הרי הדבר יהיה מאוד לא מוצלח לא רק בעבור עניין סואץ, אלא תהיה לו השפעה הרסנית על סמכותה המוסרית של מועצת הביטחון בעתיד. לגבי אזרחי מדינת ישראל יהיה בכך משום שיעור רע אם לאחר כל המאמץ של המועצה לא יצא כלום. לגבי השאלה מה יהיה אם מצרים תפר את ההחלטה לכשתתקבל, הרי מוטב לחכות ולראות איזה קו ינקטו המצרים.

השגריר הסביר כי רק מטרה אחת היתה מול עיני ממשלת ארצות הברית, דהיינו, הסרת ההסגר.^[3] ממשלת ארצות הברית עשתה כל מאמץ להשיג מטרה זו. הם סבורים כי אסור להחליט מבלי שתהיה יכולת לבצע את ההחלטה. זה מסביר את כל השתלשלות העניינים והרצון לתת אפשרות למצרים להסיר את ההסגר מבלי שיהיה צורך בקבלת החלטה במועצת הביטחון. מאמצים אלה יצרו גם דעת קהל אוהדת להחלטה, ומשהסתבר שאין אונסין את המצרים, אלא נותנים להם אפשרות לסגת בכבוד, אפשר היה לגייס גם את קולותיהן של אותן המדינות במועצת הביטחון אשר היססו קודם לכן.

שר החוץ העיר, שבסלחנות אפשר לומר כי טורקיה, מכיוון שהצטרפה להחלטה, עודה רוצה לנסות למצוא דרך ליישוב הבעיה מחוץ למועצת הביטחון. אולם אם זהו סתם ניסיון לדחות את סיום הפרשה, הרי יגרום הדבר בראש וראשונה נזק למעמדה הבינלאומי של טורקיה ומובן מאליו - גם למועצת הביטחון עצמה. על כך השיב השגריר כי הוא יהיה מופתע ביותר אם טורקיה תשנה את דעתה לאחר שהביעה אותה כבר באופן פומבי. כאן סקר שר החוץ השתלשלות העניין במשך השנתיים האחרונות תוך הדגשה שדחינו את פנייתנו למועצת הביטחון לפי בקשתו של סר אלכסנדר קדוגן^[4] אשר היה סבור כי יש לתת אפשרות לפתרון העניין בדרכים דיפלומטיות רגילות. עתה, לאחר שכל המאמצים הללו נכשלו, חייבת מועצת הביטחון לפסוק הלכה. אין להניח כי המצרים יוותרו באופן ממשי, וכפי שמודיעים העיתונים, הרי פירסמה ממשלת מצרים יום קודם לכן הודעה רישמית המצהירה כי לא יחול כל שינוי ממשי בהסגר על ישראל. יש הבדל משווע בין אופן הטיפול של מועצת הביטחון בעניין החולה לבין הסבלנות ואורך הרוח אשר היא מראה בעניין הסואץ. הבדל זה אינו משמש פתיחה מוצלחת לשיחות פריס. כאן העיר, כי לפי ידיעות שמקורן בבגדאד, תשתתף עבר־הירדן בוועידת פריס ואילו ממשלת הלבנון השיבה בשלילה.

להערת מר דייוויס, כי הודיע למחלקת המדינה כי הידיעה שישראל קיבלה את ההזמנה עודה מוקדמת, אישר שר החוץ כי הצדק עמו. נכון אומנם כי אולי יש לה לידיעה יסוד נוכח ההיסטוריה של ישראל בעניין זה, אולם טרם נתקבלה כל החלטה סופית. השר תיאר את הההכרח בקיום פגישות ישירות בין הצדדים. בפגישות כאלה בלבד קיים סיכוי כלשהו להשגת תוצאה מעשית. אף הוועדה המפשרת [ועדת הפיוס] אישרה הנחה זו. סיבה שנייה להססנותנו היא החשש מפני יוזמה של הוועדה המפשרת להציע פתרונות משלה. כל הצעה שלה תהיה ממילא המינימום אשר יתבעו הערבים, ואם אנו לא נוכל להסכים להצעות אלה, הרי ממילא ייווצר קיפאון והכישלון מובטח. בכלל, המצב מעורפל מאוד, ובשיחותינו עם חברי הוועדה המפשרת לא הצליחו להבהיר מה בכוונתם. לפני כשנתיים כתבנו לוועדה המפשרת וקבענו את עמדתנו לגבי אופן העבודה והבעיות שבטיפולה.^[5] כל מה שאמרנו אז שריר וקיים גם היום.

בהזדמנות זו הביע שר החוץ את תודתו לשגריר לא כנציג הממשלה, אלא כנציג העם האמריקני, על החלטת בית הנבחרים בקשר להקצבה לישראל. הסכום שאושר מהווה אומנם רק חמישים אחוז מההקצבה שביקשנו, אולם זהו ההבדל בין הפסימיסט והאופטימיסט. הפסימיסט בוכה על מה שלא קיבל, ואילו האופטימיסט שמח למה שכן קיבל.

השגריר ציין, כי חשוב תמיד לזכור את הידידות וההערכה של דעת הקהל האמריקני לישראל וליהודים. מאז ומתמיד התייחס הציבור האמריקני באהדה לענייננו, וחשוב מאוד שלא לפגוע באהדה זו ולשמור עליה מכל משמר. מקורה של האהדה בשני גורמים. אל״ף, אהדתו של העם האמריקני לסובל, ובי״ת, אהדה הנובעת ממוטיבים דתיים, מקריאת התנ״ך ומשאיפה לראות בהגשמת ההבטחות כפי שהונצחו בספר הספרים.

כאן התערב שר החוץ והעיר כי אהדה זו יקרה לנו מאוד, אך אנו זקוקים גם לאהדת מחלקת המדינה.

השגריר המשיך ואמר, כי מאז בא לישראל הוא שמח למצוא בה הבנה לארצות הברית ולמסורת שהיא מייצגת. נכון אומנם שיש גם דעות מיעוט בעניין זה, שאין להגזים בחשיבותן, אולם אין גם להתעלם מהן ודברים אלה עלולים להשפיע על דעת הקהל באמריקה.

בהזדמנות זו הודיע שר החוץ לשגריר, כי באמצע חודש ספטמבר הוא יצא, לפי החלטת הממשלה, לארצות־הברית כדי להשתתף בוועידת מילווה העצמאות בוושינגטון, והוא מקווה לראות גם כמה מאישי הממשלה בהזדמנות זו. השגריר הבטיח להעביר את הידיעה לממשלתו, ומסר כי הוא יוצא למחרת לחופשה קצרה בקפריסין, אולם יהיה נכון לחזור בכל עת שיידרש לכך.

בלוותו את השגריר לדלת, העיר שר החוץ כי באותו יום עומד להיחתם בוושינגטון חוזה ספנות, ידידות ומסחר בין ארצות הברית וישראל, דבר שיהווה שלב נוסף בהתפתחות היחסים בין שתי המדינות. השגריר הצטרף לדבריו של השר ואמר שהוא מקווה כי יחסים אלה יתהדקו בעתיד.^[6]