102 | הממשלה, ישיבה נ״ט^[1]                                                                        14.8.1951

מחלקת המדינה הופתעה ונסוגה

סעיף תע״ב: סקירות

השר מ. שרת: אני רוצה למסור על שלושה דברים. קודם כל על התפתחות העניינים בקשר עם ההענקה מממשלת אמריקה. באופן עובדתי אין לי מה להוסיף על מה שנתפרסם בעיתונות. אני בכל זאת רוצה להסביר ולתאר את מהלך העניינים.

הגענו לשלב השלישי. השלב הראשון היה כאשר קבוצת צירי בית הנבחרים וסנאטורים הכניסו הצעת חוק לשם עזרה לישראל, לתת למדינת ישראל הענקה בסך 150 מיליון דולר לשנה אחת. כנראה ה״סטייט דפרטמנט״ הופתע הן מהסכום והן מהיקף התמיכה הציבורית שהיוזמה גיבשה סביבה בשני הבתים [של קונגרס ארה״ב]. שני הדברים באו במידה ידועה כאפתעה למחלקת המדינה. מחלקת המדינה לכתחילה לא חשבה על איזו הענקה גדולה, לא לישראל ולא למדינות ערב. חשבו שאת ישראל יפטרו אולי בהענקה לפי ״סעיף 4״, זאת אומרת בערך 10 מיליון דולר וגם משהו למדינות ערב, כי הן תצטרכנה להוציא כסף ליישוב פליטים, ולזאת היו מוכנים לתת עוד 30 או 40 מיליון דולר. כאשר מחלקת המדינה עמדה לפני יוזמה זו. שהפכה לעובדה ציבורית ומדינית, היתה לה ברירה להתנגד התנגדות גמורה למתן הענקה למדינת ישראל, או להציע הצעה חיובית שלה, שתכריע נגד ההצעה הפרלמנטרית.

מחלקת המדינה החליטה ללכת בדרך בה היתה מידה מסוימת של קבלת הדין, כי כנראה נוכחו לדעת שלא תהיה תפארתם על דרך שלילית גמורה, שלא יוכלו להעמיד את עצמם בניגוד לדרך דעת הקהל בשני הבתים. מחלקת המדינה יצאה בהצעה, החתימה את טרומן והכניסו הצעה על מתן עזרה למזרח התיכון. הם ניסו לצאת חובת שני הצדדים, גם חובת האהדה לישראל בתוך הציבור האמריקני, גם חובתם למדינות ערב, שתמיכת אמריקה בישראל היא למורת רוחן, וזאת בגלל יחסי אמריקה איתן.

הם בנו את הצעתם כך: הכניסו הצעה לקבוע הענקה בסך 125 מיליון דולר, מזה 25 מיליון דולר לישראל כנגד 150 מיליון דולר לפי ההצעה הראשונה 23 מיליון דולר לכל ארצות ערב יחד, ועוד תוספת של 50 מיליון דולר ליישוב פליטים, ו-25 מיליון דולר האחרונים לפרס, ואם סכום זה נשים הצידה, הרי מ-100 מיליון דולר הציעו לתת 25 מיליון דולר לישראל ו-75 מיליון דולר למדינות ערב.

מהו השכל של הצעה זו? השכל הוא בזה שהם אומרים: כלפי אהדת ישראל אנו נוהגים שוויון. אנו נותנים 25 מיליון דולר לישראל ו־25 מיליון דולר לכל מדינות ערב יחד. ישראל שקולה כנגד כולן. אשר לארצות ערב הם יכולים לומר: ״הרי אנו נותנים לכם 75 מיליון דולר ורק 25 מיליון דולר לישראל. מדינות ערב מקבלות את מטבע החוץ, הן תקבלנה גם את הכסף אם תהיינה הסוכנויות לביצוע הדבר [ליישוב הפליטים].״ באופן כזה נוצר בשביל קבוצת התומכים שלנו מצב שהם היו צריכים לשקול איך להחזיר את הכדור למחלקת המדינה או לקבל את הכדור ולהחזיק בו.

הגענו לשלב השלישי. גם בשבילם היתה השאלה האם ללכת בקרי עם מחלקת המדינה, לעמוד על הצעת החוק הראשונה שלהם, להתעלם לגמרי מהחוק הממשלתי, או לקבל את מסגרת הצעת החוק הממשלתית, להסתגל אליה, להכניס בה תיקונים ולראות מה יוכלו לקבל. החליטו ללכת בדרך השנייה, ואז אמרו שצריך לקבל אה העיקרון שמחלקת המדינה הניחה ביסוד הצעתה - את העיקרון של שוויון - אבל תלוי איך מפרשים עיקרון זה של השוויון של ישראל ומדינות ערב. אם יש הענקה למדינות ערב של 25 מיליון דולר ועוד 50 מיליון דולר לפליטים, הרי גם ישראל מיישבת פליטים, ההענקה תהיה 25 מיליון דולר לממשלת ישראל ו-50 מיליון דולר ליישוב פליטים יהודים בישראל, וזוהי ההצעה עכשיו. זוהי כבר לא הצעה של אותה קבוצת תומכים מתוקנת, כי אם זוהי החלטה של הוועדה לענייני חוץ של הקונגרס, הבית התחתון.

הגענו לשלב מסוים. יש לראות בזאת הצלחה רצינית. זה מגדיל את ההענקה עד 75 מיליון דולר. בזאת עוד לא הוכרע הדבר. השאלה הולכת לוועדת הסנאט. אחר כך זה הולך לוועדת הכספים. להלכה ייתכן שינוי, גם לטובה. הוועדה יכולה גם להגדיל את הסכום, אבל חלילה גם ייתכן שהם יפחיתו, אם כי יש להניח שהם לא ישנו ויאשרו את הסכום. השאלה היא מה תעשה מחלקת המדינה - האם היא תקבל גם הפעם את הדין או תילחם. בכל אופן, הדרך עוד מלאה חתחתים.

כאשר מתקרבים לסוף הדבר מתעוררת שאלה הביצוע: אל״ף, נשאלת השאלה מה יהיה הסכום, כל זה לשנה אחת. בשנה לאחריה נחזור על הבקשה. בי״ת, מי יהיה המוסד המבצע את הדבר. ברור, כאשר יוחלט הדבר זה לא יקבל צורה ששר האוצר של מדינת ישראל יקבל צ׳ק על הסכום של 75 מיליון דולר, או אותו הסכום אשר עליו יוחלט. זה לא יהיה כך, אלא אז יקראו לנו וישבו איתנו וירצו לדעת על מה מוציאים אנו כסף זה. קרוב לוודאי שלא נקבל במזומנים כלום, אבל אנו גם לא נהיה מוגבלים בבחירת המצרכים והסחורות. ההבדל הגדול הראשון הוא שלא צריך יהיה לשלם.

אם יצא שאיננו יכולים לקבל את הכסף בעין, לא יהיה זה רק בתחום של capital goods [חומרי ייצור]. נוכל לקנות גם חיטה, גם תלבושת, גם אריגים. זאת אומרת שנוכל לקבל גם חומרי תצרוכת ולא רק חומרי ייצור.

ועוד - במדינות ידועות, ברוב המדינות ואולי בכל המדינות, שלחו [האמריקנים] משגיחים על ״הכשרות״, לדאוג שהכספים מוצאים למטרתם. למשל, כאשר נתנו עזרת מזון ליוגוסלביה, שלחו לא רק איש מרכזי, כי אם שלחו איש עם סגל שלם. אנשים אלה הלכו למחוזות והם במחוזות דאגו שיהיה ברור למקבלי העזרה, להמונים הגדולים, כי זוהי עזרת ארצות הברית. לא סמכו על ממשלת יוגוסלביה שהיא תספר זאת לעם. הם עבדו בכל מחוז ומחוז להבטיח שהעם האוכל את הלחם ידע לחמו של מי היא אוכל - (השר א. קפלן: לא היה כך באירופה המערבית) - שם לא הלכו למחוזות, אבל בבירות היה תמיד איש. ברומא ישב איש שלהם. זה עוד עניין למשא ומתן ולמאבק. איני פסימי בעניין זה. אפשר יהיה להשיג עד כמה שאפשר צורה נאה יותר.

אני חוזר לשאלה מיהו המוסד המבצע. מועמד אחד הוא מחלקת המדינה, והמועמד השני המוסד המבצע את ״תוכנית מרשל״ באירופה. זהו מוסד המבצע את העזרה שהלכה עד עכשיו לפי ״תוכנית מרשל״. אני רק רוצה למסור דעה, אם כי אנו רחוקים עוד משלב זה, אבל יחשבו בינתיים החברים על העניין. דעת האנשים שלנו העוסקים במלאכה, ללא כל יוצא מן הכלל, ללא כל פקפוק, היא שמוטב ליפול בידי המוסד המבצע את העזרה לפי ״תוכנית מרשל״. יש לזאת טעם מדיני וטעם מעשי. ברגע שזה נופל בידי מחלקת המדינה, במקום שמתרכזים כל החוטים הפוליטיים, הוצאת כל סכום נעשית קשורה בהתנהגותנו בכל מיני שאלות פוליטיות. אנו עוד זוכרים את השלב כאשר מחלקת המדינה ניסתה להטיל וטו על תשלום הבנק ליבוא ויצוא. כאשר כבר קבעו למכור לנו איזה נשק עיכבו את משלוחו, וזאת מסיבה מדינית. והסיבה המעשית - המוסד לביצוע עזרה לפי ״תוכנית מרשל״ שולט בכל הענפים הכלכליים. אם הוא נותן הקצבה דואג הוא לרשיונות יצוא, לאמצעי הובלה וכולי, ואילו מחלקת המדינה אינה משחררת מריצה ממשרד למשרד וכולי.

זה ודאי יימשך עד סוף השנה. זה מאוד מחייב לעמידה על המשמר ולמאמץ מתמיד. אני רוצה להרים ולציין את המאמצים של שני אנשים: השגריר שלנו, שעושה בזאת ימים כלילות, ומר קנן,^[2] שהיה בשרות ההסברה שלנו - )השר א. קפלן: מה זאת אומרת "היה"? האם הוא עזב את השרות שלנו?( - אנו כאילו השאלנו אותו לתנועה הציונית. הוועד הציוני האמריקני זהו הפירמה, המכשיר לפעולה ציבורית בתוך אמריקה. אבל שם לא נשארה רוח חיים. היו צריכים להכניס איש חי פעיל. השאלנו להם את מר קנן. הוא פועל עכשיו כאילו בשם גוף יהודי אמריקני מקומי. הוא פועל באותו זמן כמו איש שלנו. כמובן שיש תיאום בכל פעולה. נעשתה פעולה מאוד מאוד ענפה בארצות הברית הן באמצעות גופים מרכזיים וכן על ידי רשת שלמה של אישים אשר גויסו לשם קשר עם אנשי קונגרס וסנאטורים. לזאת היתה היענות גדולה כמו בימים הגדולים של נובמבר 1947. כל אחד פעל במקומו בקשרים שהיו לו, ומרכז כל העניין והפעולה היה מר קנן.

העניין השני - עניין המאמץ [המדיני בתחום חופש השיט בתעלת סואץ]. גם כאן נמשכת המערכה העקשנית בבת אחת גם אצלנו פה, כמובן גם בוושינגטון, בניו יורק ובכל הבירות הנוגעות בדבר. אתם יודעים כי הגורם הראשון אשר התנדב להתגייס לעניין זה היה אנגליה. אמריקה היססה, עמדה מאחור, פיקפקה אם היא צריכה ללכת בקרי עם מצרים, להרשיע אותה לפני מועצת הביטחון, ושאלה: ״האם אי-אפשר להשיג תוצאה רצויה על ידי פעולה דיפלומטית?״ אנגליה עמדה מעבר לייאוש לאחר פעולה דיפלומטית. אמריקה עוד לא נוסתה בזאת. היא באה סוף סוף לדעה, שפעולה דיפלומטית לא תועיל. על כל פנים, יש צורך לחזק אותה על ידי הצעה רישמית של מועצת הביטחון. נמסר לנו רישמית שהיא מוכנה ללכת למועצת הביטחון.

עתה התגלו היסוסים בין המדינות הבינוניות והקטנות. מידת הרגישות לתגובת מצרים, לתגובת הגוש הערבי בכלל, אין כלל לשער איך פוחדים לנגוע בהם, ויש לזאת השפעה והסיבות לכך השפעות ערביות מקומיות והסתבכויות עם מוסלמים. יש ארבע מדינות מהססות: ברזיל, טורקיה, אקוודור ויוגוסלביה. שלושת הראשונות מהוות כאילו קבוצה מלוכדת, המנסה למצוא דרך של סידור שלא יגרום להבאת השאלה למועצת הביטחון. ההיסוסים מצד יוגוסלביה באו לנו כאכזבה, כי יוגוסלביה בדרך כלל הלכה איתנו בעניינים אלה. התברר כי יוגוסלביה הסתבכה בעניין על ידי אינטריגה של ה״קומינפורם״. בין כל האינטריגות של ה״קומינפורם״, שבעזרתן הוא מנסה להבאיש את ריח יוגוסלביה בעולם המוסלמי,^[3] מנצל ה״קומינפורם״ את המוסלמים שבברית המועצות, וגם ביוגוסלביה, כדי להציג את יוגוסלביה כמדינה אנטי-מוסלמית. הוא רוצה לסכסך ריב בין יוגוסלביה והעולם המוסלמי. היתה ועידה של מוסלמים בקרצ׳י [פקיסטן], שלמופתי שלנו [חאג׳ אמין אל־חוסייני] היתה יד בה, ושם נתקבלה החלטה נגד שתי מדינות בעולם: נגד ישראל ונגד יוגוסלביה. יש למופתי טינה נגד יוגוסלביה מהזמן שהוא גייס מתנדבים מוסלמים [בוסניים] ביוגוסלביה לצידו של היטלר נגד הפרטיזנים היוגוסלביים. על זאת היו לנו לא פעם דיבורים די רציניים בבלגרד. עתה מנסים גם ה״קומינפורם״ וגם המופתי להציג את יוגוסלביה כמדינה אנטי־מוסלמית.

נציג יוגוסלביה במועצת הביטחון בא אלינו בהצעה. בנוסח ההצעה כתוב calls upon, שאפשר לפרש ״מטילה״. במקום זה הציע הוא לומר requests. מר אבן היה צריך להראות לו את ההחלטה בעניין החולה, ששם נאמר חמש פעמים calls upon על מדינת ישראל. אמריקה הודיעה שהיא תתנגד לתיקון זה, יחד עם זאת הוא בא בשורה של הצעות להמתיק את ההקדמה להחלטה. ההקדמה מונה את כל פשעי מצרים. זה ודאי יתקבל, אבל זה אינו משנה את האופי האופרטיבי של ההחלטה. אם חלק זה יישאר כאשר הוצע, בייחוד אם יישאר calls upon המצב הפורמלי הוא שמחרתיים צריכה להיות ישיבת מועצת הביטחון. הדברים יובאו לידי מבחן. אנגליה, אמריקה וצרפת יצביעו בעד ההחלטה, אבל אין ביטחון שיהיו שבעת הקולות הדרושים. אמריקה לא תהיה אומללה אם לא יהיו שבעת הקולות כי היא תהיה נקייה כלפינו, כלפי הציבור הפרוגרסיבי שלה, כי היא הצביעה בעד הצעת אנגליה, יחד עם זאת לא תביא את מצרים למצוקה נפשית חזקה מדי. אם יוגוסלביה לא תצביע בעד ההצעה, ואם אקוודור או ברזיל לא יצביעו, אין שבעה מצביעי בעד. זוהי מערכה שאנו משקיעים בה הרבה כוחות.

הדבר השלישי הוא דבר חדש. קיבלנו הזמנה מוועדת הפיוס, שפתאום שבה לתחייה, לשלוח נציגים לפריס בהתחלת ספטמבר לוועידה [במטרה] לשוחח על שאלות העומדות ותלויות בינינו ובין מדינות ערב. לזאת יש קצת היסטוריה. היוזמה היתה מתחילתה צרפתית. היתה התייעצות של נציגי צרפת במזרח התיכון. הצרפתים חרדים למעמדם במזרח התיכון, ההולך ונעלם לגמרי. הם מעריכים כל עמדה שיש להם. אם יש להם חבר בוועדת הפיוס, זוהי עמדה בשבילם, עמדה צרפתית. אבל במה דברים אמורים? אם המוסד פעיל. אחרת הם יכולים לאבד את עולמם, ולכן הם באו בהצעה כלפי אנגליה ואמריקה שיעשו ״דמרש״, לחץ עלינו ועל הערבים, שאנו מוכרחים להתפשר בינינו. ההצעה הזו לא מצאה הד.

עכשיו זה הופיע בצורה של יוזמה אמריקנית. אמריקה מודאגת על ידי המצב של חוסר יציבות במזרח התיכון, המביא להתפרעות ולהתפרצות מזמן לזמן. גם עניין הסואץ גורם כאב ראש, מסבך, מכריח לנקוט עמדות אנטי־ערביות שאינן רצויות ונוחות לה. עניין החולה מאיים באיזו הפרה רצינית של היציבות וכולי. באו לידי מסקנה שמוכרחים לעשות איזה מאמץ לסדר את העניינים. יש כאילו מכשיר, ועדת הפיוס, והחליטו פעם אחרונה לבדוק את יעילות המכשיר, אם יעלה להזיז את העניינים לקראת פתרון על ידי מכשיר זה. אם לא - תבוא אולי שעת כושר בעצרת הקרובה לחסל את ועדת הפיוס ויצטרכו להכין דבר אחר - אם החלטת העצרת, אם לחץ ישיר על הצדדים - כדי להביא את הדברים לידי גמר. אני מדבר באופן אלגבראי. זוהי הנוסחה. אין אני מדבר על הפרטים והצדדים השונים של השאלה.

אני צריך לומר, כי היוזמה האמריקנית לא גויסה מלכתחילה. מסרתי בזמנו דעתי על הנציג הראשי האמריקני פאלמר, ויש לו סגן בארקו, לא אויב לגמרי לנו, בחור מאוד ער. הם באו לידי הכרה - זו היתה יוזמתו של בארקו - שצריך להציע למחלקת המדינה פעולה בעניין הפיצויים, זאת אומרת להביא אותנו לידי הסכמה בדבר הפיצויים, להוציא עניין זה מכל המכלול, כדי שזה לא ישמש אבן נגף למשא ומתן, גם יחדל לשמש מסווה לערבים להתכסות בזאת ולא להיכנס למשא ומתן על שלום. אם זה יסודר, קשה יהיה לסרב וזה ידחוף להסדר. הם שקלו איך לקחת את לבנו, והחליטו לעשות זאת באופן פשוט מאוד - שאמריקה תודיע שהיא תשלם. ההתחייבות [לשלם פיצויים] היא שלנו. אנו מכירים שאנו צריכים לשלם ומשלמים. באופן מעשי אנו מקבלים מאמריקה הלוואה לזמן ארוך בצורה נוחה. איני יודע מה הצורה שהם מתארים לעצמם, אבל הם יודעים שאין לנו אפשרות לקבל על עצמנו תשלום כזה, ואמריקה תודיע שהיא מוכנה לגייס את הסכום הדרוש אם אנחנו מבחינה עקרונית מסכימים לשלם, ואחר כך נשארת השאלה איך לשלם פיצויים, האם פיצויים כוללים או פיצויים לכל פרט ופרט. אלה הם היסודות העיקריים של התוכנית. הם באו גם כן אל מחלקת המדינה בהצעה לנקוט יוזמה בעניין והדברים נפגשו.

מתעוררת שורה שלמה של שאלות. לפי הרושם הראשון בעיתונות, לפי צורת הפרסום בעיתונות, מתקבל הרושם כאילו זוהי הזמנה למשא ומתן ישיר בין הצדדים. למעשה, בנוסח ההזמנה שקיבלנו, נאמר ״לדבר עם הוועדה״ - ״די זעלבע יענטע, אפילו ניט אנדערש געשלייערט״ [יידיש: אותה גברת אפילו לא בשינוי אדרת], דבר שני נאמר: ״הוועדה תחשוב את עצמה לרשאית להציע הצעות של פשרה בעניינים מסוימים״, מה שהוועדה עד עכשיו לא עשתה.

מתעוררות שלוש שאלות: אל״ף, האם באמת זוהי הזמנה לחידוש הנוהל שהיה והוכיח את חוסר יעילותו - חידוש משא ומתן בלתי ישיר [באמצעות הוועדה]? בי״ת, מהו סדר היום? מי יקבע את סדר היום? האם סדר היום צריך להיות מוסכם? מהו הנוהל כדי להגיע לסדר יום מוסכם? גימ״ל, מה פירוש ״תנקוט יוזמה ותציע הצעות״? מה תהיינה ההצעות ואיך אלה ישפיעו על גורל העניין?

כאן אני צריך לגלות טפח מהידוע לנו. ידוע לנו, כי בהתייעצות שהיתה בתוך המכונה של מחלקת המדינה, ההתייעצות לא היתה אתמול. היא היתה לפני חודשים אחדים, אבל לא ידוע לי שאחרי זה היתה התייעצות נוספת ששינתה מהמוחלט בהתייעצות הקודמת. בהתייעצות ההיא הוסכם בערך כך: מלחמת ישראל-ערב נגמרה בזאת שישראל זכתה בשטח, מדינות ערב זכו בפליטים. זהו באופן ״אובייקטיבי״ לגמרי, כאילו זה עתה ירדו מהמרס על גבי האדמה, ובלי לבדוק מי צודק ומי אינו צודק הם אומרים שמוכרחים לבוא לידי שלום. אי-אפשר לבוא לידי שלום בלי ויתורים מצד ישראל, ולכן צריך לדרוש ויתורים מצד ישראל. כיוון שישראל קיבלה שטח ולא קיבלה פליטים, מוכרחים להשיג ויתורים ממשיים או לגבי השטח או לגבי החזרת הפליטים. לא ייתכן שישראל תקבל את כל השטח וגם לא תחזיר פליטים. או שתוותר על שטח ושם אפשר יהיה ליישב פליטים, או שתקבל פליטים לתוך מדינת ישראל, אבל אין להמשיך כאשר ישראל לא תחזיר פליטים וגם לא תסכים לשינוי הגבולות. צריך גם לגמור את עניין הפיצויים.

אלו הן בערך המסקנות, ואם זהו הקו המנחה את המדיניות של מחלקת המדינה עד היום הזה, אם מחלקת המדינה נותנת הוראות לחבר אמריקני של ועדת הפיוס, אם החבר האמריקני קובע בוועדה, ואין בזאת כל ספק, כי השותפים האחרים הם צרפת וטורקיה, אם ההנחיה של מחלקת המדינה היא על יסוד בסיס זה, נקל לשער בפני מה אנו עלולים לעמוד.

לעת עתה עשיתי שני צעדים. קודם כל, אני חייב תשובה בכל הנימוס. פתחתי מתוך זה שחזרתי שבדרך כלל מוכנים אנו לשתף פעולה, לחפש כל דרך יעילה לפתור סכסוכים, אבל לפני שאני אציע משהו לממשלתי, אני מבקש למען הדרכתי והדרכת ממשלתי לברר את הנקודות הבאות: מה פירוש הדבר? האם פירוש הדבר משא ומתן ישיר עם מדינות ערב, או שוב רק משא ומתן עם הוועדה? בי״ת, מהו סדר היום? אם הם אינם מציעים סדר יום, באיזו דרך אפשר להגיע לסדר יום מוסכם?

אני רוצה להזכיר כי עוד בשנת 1949, כמעט לפני שנתיים, זה היה ב-28 באוקטובר 1949. ב-12 בספטמבר בשנה ההיא קיבלנו איגרת מוועדת הפיוס ועל איגרתם עניתי באיגרת מצידי ב-28 באוקטובר 1949. באיגרת זו התרכזתי בעיקר בשני דברים: אל״ף, הנוהל של משא ומתן הבלתי ישיר והוכחת אפסותו, חוסר כל יעילותו, והצעתי להפסיק את כל המשחק הזה. בי״ת, טענתי נגד זה שהוועדה תנקוט יוזמה ותציע הצעות. אמרתי שברגע שהוועדה מציעה הצעות, גם אם הערבים אינם מקבלים ואנו איננו מקבלים, אי-אפשר להזיז מזאת את הערבים והזהרתי מללכת בדרך זו. ייתכן שאצטרך להוציא את האיגרת מהגנזים ולשולחה עוד הפעם לוועדה.^[4]

יחד עם זאת, איני מעלה על הדעת שנוכל לסרב ללכת לפגישה אם הערבים ילכו אליה. נצטרך להיאבק, להסתייג, לנקוט בכל אמצעי הזהירות והביטחון. לעת עתה אין אנו יודעים מה תגובת הערבים - (מר ז. שרף: לפי העיתונים אמרו לבנון וסוריה שהן לא ילכו) - איני יודע על הודעה זו של שתי הארצות הערביות. בינתיים צריכים אנו להיזהר מלומר דברים שליליים בשלב זה. אם ועידה זו לא תתקיים בגלל סירוב הערבים, מדוע צריכים אנו לעזור להם לחלק את האחריות [איתנו] על אי קיום הוועידה? מבחינה עקרונית הגיבונו בתגובה חיובית. רק שאלנו שאלות. אבל לא הראינו כל התנגדות בשלב זה.

דבר שני: התקשרתי עם השגריר שלנו בוושינגטון. אני רוצה להימלך בדעתו האם לא לבוא בשלב זה [לאמריקנים] ולומר: תראו, אתם ודאי בעצה אחת עם האיש שלכם [בוועדת הפיוס], אולי אתם תנקטו יוזמה שיהיה ברור על מה אין לדבר: אין לדבר על ויתור בשטח ואין לדבר על החזרת הפליטים. על שאר העניינים יכולים לדבר, אבל אם ידברו על שני העניינים האלה, אתם לא רק שלא תועילו לעניין השלום עם הערבים, אלא תזיקו, תכבידו רק את לב הערבים. הם לא יוותרו והפרץ ייעשה רחב יותר ואתם נמצאים מקלקלים ולא מתקנים. הנימוק שלנו הוא שמוטב לא לעשות זאת היום, כי על ידי זאת מגרים אותם דווקא ללמד אותנו פרק בפרשת בלק,^[5] ואולי לא כדאי ברגע זה להתנות תנאים, כי על ידי זאת אנו יוצרים לנו קושי נוסף. אולי [כדאי] לעכב כל דבר מצידנו ולראות מה תהיה תגובת הערבים. זה נמצא בשלב התייעצות בינינו ובין השגריר [אבא אבן]. אני רוצה לדעת מה דעתו לפי הרגשתו במקום.