98 | הוועדה לענייני חוץ וביטחון, הכנסת, ישיבה מיוחדת[1]                                       30.7.1951

הרצח בירדן מבשר נסיגה בתהליך השלום

סדר היום: מצב הדברים לאחר רצח המלך עבדאללה

מ. שרת - שר החוץ: אני מניח כי הנושא היחיד בישיבה זו הוא המצב שנתהווה, או עלול להתהוות במדינה אחת, שהיא שכנתנו, אחרי רצח המלך שלה: מה הסיכויים להתפתחויות יותר רחבות בזירת המזרח התיכון בכלל.

לגבי המצב כשלעצמו, להלכה ישנן שתי אפשרויות: אל״ף, שזה מעשה של איזו קבוצה מקומית ובאה ברצח זה לידי ביטוי הצטברות השנאה ויצר הנקמה. בי״ת, שזהו רצח מחושב ומתוכנן על ידי מטה מסוים, שזרועו הרחבה השיגה את אויבו בנפש של מטה זה. אומנם אין הוכחות ממשיות, לנו על כל פנים, להנחה השנייה, ועד כמה שהיה בידינו מגע אין הוכחות ממשיות בידי אלה שהיו מעוניינים מאוד להוקיע את האשמים ברצח ולנקום את נקמת המלך. אף על פי כן, לעת עתה משרד החוץ נוטה לקבל את ההנחה השנייה של רצח מתוכנן. הן בחישובים שלנו הפנימיים, ובתגובותינו הדיפלומטיות כלפי חוץ, פעלנו על יסוד ההנחה השנייה, קודם כל מפני שזה מתקבל על הדעת. שנית, תמיד מוטב כאשר ישנן שתי גירסות, אחת מקילה ואחת חמורה, להניח את הגירסה החמורה יותר ולא את המקילה.

ברצוני להוסיף: רצח זה בא כמה ימים אחרי רצח ריאד אל־צולח.^[2] קשה להניח שיד אחת תיכננה רצח זה והרצח השני. מוטב להניח שהרצח הראשון עודד את הרצח השני, כמו שמוטב להניח שרצח הלורד מוין בקהיר, אשר תוכנן על ידי יהודים,^[3] שימש מניע לרצח ראש ממשלת מצרים מאהר פחה,^[4] לא מפני שיד אחת תיכננה אלא מפני שזה היה מופת, ואנשים שכל הזמן זממו, נתגרו ואמרו לעצמם: ״אם שני בחורים יהודים שבאו מחוץ לארץ יכלו לעשות דבר כזה, אנחנו נרפים אם אנחנו לא נעשה זאת. סימן שגם אנחנו יכולים״. היתה שם השפעה פסיכולוגית כזאת. אם להניח שרצח ריאד א־צולח שימש עידוד לרצח המלך עבדאללה, זה מחליש את גרסה בי״ת, ומחזק את גרסה אל״ף. אנחנו חושבים שיש להניח כי זה היה מתוכנן ומחושב מראש, ובשלב זה מוטב לנו לפעול לפי זה. זה יותר בטוח.

אם זה היה מתוכנן מראש, ברור שזה על ידי המופתי. הוא המועמד הראשון לתפקיד זה, ומזה נובעות מסקנות חמורות מפני שאין בזה רק סילוק אישיות מרכזית, שתמיד עמדה כצר וכטריז להשפעת המופתי. אלא זה גם פינוי מקום בשביל המופתי, שלא התנקם באויבו אלא פינה לעצמו מקום ריק שלתוכו יוכל לפלוש עכשיו ולמלא אותו. אבל גם אם ההשערה הראשונה היא הנכונה, לאמיתו של דבר גם ממנה נובעות אותן המסקנות, מפני שגם אם להניח שהמופתי לא זמם זאת מראש, אין להניח שלא ינצל את ההזדמנות. גם אם לא היתה כוונה תחילה, התוצאה עלולה להיות אותה תוצאה. התוצאה היא שסולקה אישיות ששימשה ציר מרכזי למנגנון של שלטון והצטרפות של כוחות. הוצאת ציר זה מהמכונה פותח פתח להתפוקקות של המכונה כולה, משמיט את הקרקע מתחת ליציבות שנוצרה שם ופותח פתח לכל מיני התפתחויות שאין לשער אותן מראש. זה לא מוכרח להיות, אבל יכול להיות, ומוטב להניח שזה עלול להיות.

האפשרויות להלכה בלתי מוגבלות. קודם כל, אפשרות של חזרת המופתי להשתתפות פעילה בחיים המדיניים בחלק מארץ־ישראל, ממערב לירדן, ועל ידי כך במזרח התיכון בכלל, מציאת משען בקרב אותה האוכלוסייה הערבית משני עברי הנהר, אבל בייחוד ממערב לנהר, שנשארה נאמנה למופתי. אומנם קרנו ירדה מאוד, אבל לא נעלמה כליל וסילוקו של עבדאללה פותח פתח לכל האפשרויות האלה. אינני צריך להרבות במילים על חומר האפשרות הזאת בשבילנו. אבל גם מחוץ לזה ישנה שאלה באיזו מידה זה מערער את יציבות הממלכה הזאת ששמה ״הממלכה הירדנית ההאשמית״, ולאיזה כיוונים זה עלול לדחוף. ישנן אפשרויות רבות: יתר הפרדה בין שני עברי הירדן במקום יתר הידוק, ניסיונות של איחוד מבפנים או מבחוץ אם עם סוריה או עם עיראק, או בהתפתחות יותר רחבה עם שתיהן, ריב על הכיסא מבפנים, הידוק היחסים עם אנגליה או להיפך, ערעור היחסים עם אנגליה, ליבוי הניגודים שישנם בין ״הלגיון״ ובין האוכלוסייה הפלשתינאית, לעומת זה, חרחור ריב בין ״הלגיון״ ובין מפקדיו הבריטיים. כאשר חל זעזוע אחד, וזה זעזוע רציני במערכת הכוחות שאינה מבורכת ביציבות אורגנית, בייחוד על רקע טבעם של אנשים שאינו יציב כשלעצמו, יכולות להיות כל מיני השפעות, גם השפעות בשוחד בכסף וכל מיני תופעות דומות, אז יכול להתחיל תהליך של התפוקקות.

אני רוצה לעבור מזה קצת לסקירה עובדתית גרידא במידה שעלה בידינו לברר מה קרה שם. זו לא היתה ההתנקשות הראשונה במלך. היו כמה התנקשויות שלא הצליחו. פעם היה מוקש ופעם היו יריות. המלך עצמו, אם משום שבאמת היה בטוח, או משום שראה צורך לנהוג כך מטעמים של השפעה פסיכולוגית, סלד במשמר יותר מדי חזק או במשמר בכלל. הוא הוזהר מנסיעה זו לירושלים והוא לא שעה לאזהרה. כאשר התקרב למסגד ציווה לסלק את המשמר, כי המשמר היה יותר מדי כבד ולא לפי כבוד המקום. הרוצח הסתתר מאחרי קבוצת שיח׳ים שקיבלו את פניו בעצם כניסתו למסגד, ומעל שכמם התחיל לירות ופגע באנשים מימין ומשמאל. לפי הידיעות שלנו, רק המלך ורוצחו נהרגו. הכדור פגע בראשו והרגו במקום. היתה התפרעות מיידית ספונטנית של ״הלגיון״, התנפלויות על חנויות ועל אנשים. אין הודעות שנהרגו אנשים. השלטונות אינם מודים שאנשים נהרגו וטוענים שהשתלטו על המצב מיד, וכי כיום שורר שם שקט גמור.

גם שם, כנראה, רווחת הדעה, שאילו המופתי ניצל את המצב מיד ובא והכריז על עצמו, אז הדברים יכלו להגיע להתפרצות פנימית. אבל כנראה או שלא היתה לו כוונה כזאת או שהיסס. בכל אופן, הוא החמיץ את המצב. השלטון מתפאר שהוא שליט במצב אבל אין דברים אלה מרגיעים אותנו ואין לדעת מה ילד יום.

הוקמה שם ממשלה חדשה. בהקמת הממשלה היתה נטייה לצרף את היסודות העיקריים שישנם, ושאפשר בעזרתם לייצב את השלטון עד הבחירות, לחזק את הצד הלאומי ולפתוח פתח ליתר לשון משותפת עם ה״ליגה״, בייחוד עם מצרים, אולי יותר משהדבר היה בימי המלך. לעומת זה, לחזק מאוד בקרב הפלשתינאים אנשים שאין כל חשש של מופתאיות לגבי דידם, אלא להיפך. למעשה, מאחד־עשר חברי הקבינט ישנם רק ארבעה פלשתינאים וזה באחד פחות מאשר בממשלה הקודמת. מארבעת הפלשתינאים שניים הם מנהיגים מובהקים של האופוזיציה למופתי ובעלי מסורת של שיתוף פעולה עם המלך בתקופה קודמת - זהו ראש עיריית שכם ומי שהיה ראש עיריית טול כרם שנים רבות, ושני האחרים הם פקידי המנדט, על כל פנים, משתפי פעולה עם האנגלים. בראש הממשלה עומד איש^[5] שלא היה אף פעם מופתאי, אבל תמיד נקט עמדה ערבית לאומית פטריוטית, תמיד היה באופוזיציה מסוימת למלך אף על פי שעבדו יחד, אבל לדעתו המלך לא התחשב די בשיקולים ערביים לאומיים, לא די או בכלל לא.

ברור, שכרגע שעת המשבר קרובה, אלא אם כן ישנה תוכנית שמוכנה במסתרים ותופיע בתהליך פתאומי. אין ספק ששעת המשבר הקרובה הן הבחירות. ברור, שהעובדה כי הארץ הולכת לבחירות זה בולם את היצרים, כי ישנם גורמים שבוודאי אומרים: ״נראה מה תיתנה הבחירות. אם לא תיתנה תוצאות טובות, נלך בדרכים אחרות״. על הבחירות הוחלט עוד קודם והן לא באו לרגל המצב, כי הממשלה [הקודמת] של סמיר ריפאעי פיזרה את הפרלמנט והכריזה על בחירות אחרות. היא פיזרה את הפרלמנט, כי בפרלמנט התגבשה אופוזיציה לממשלה במשקל מכריע ולא היה מוצא אחר, ויש לחכות מה תיתנה הבחירות האלה.

דבר שני שיש לקבל אותו כהנחה מבוססת בהחלט זהו שעם סילוקו של המלך סולק הגורם החשוב האחרון שהתחייב, למרות כל הקושי והמעצורים שהיו מבפנים, לחתור לאיזה הסדר־שהוא עם ישראל. ואומנם בחודשים האחרונים היה ברור שזו רק עמדה אפלטונית מצד המלך, שאין בכוחו להביא אותה לידי מימוש. עכשיו, אחרי שסולק, על אחת כמה וכמה.

יש לציין שני תהליכים שחלו בתקופה האחרונה בממלכה השכנה לאחר הסיפוח [של חלקי הגדה המערבית], שפעלו בכיוון מצטרף ומשתלב: אל״ף, החלשת מעמדו של המלך ותגבורת הפרלמנט והממשלה לעומתו, תהליך של התפתחות חיים קונסטיטוציוניים. בי״ת, תגבורת היסוד הפלשתינאי. לפי אומדנה שאני חושב אותה לשמרנית, ישנם בממלכת הירדן 600 אלף פלשתינאים ו־400 אלף עבר ירדנים. אני הייתי תמיד סבור שיש יותר פלשתינאים, ואם להביא בחשבון [את שתי הגדות] גם את המזרח וגם את המערב, אני סבור שיש שם 750 אלף פלשתינאים. אבל אפילו לפי האומדנה המצומצמת הזאת יש רוב לפלשתינאים, רוב במספר וכל שכן רוב במשקל במשק, בכספים, בתרבות ובכושר מינהלתי. וזהו התהליך השני - העתקת מרכז הכובד מהיסוד העבר־ירדני ליסוד הפלשתינאי בדעת הקהל ובמכונת השלטון. גם בעיר עמאן עצמה חל גידול עצום, יש בה כ־170-150 אלף תושבים, וגם עכשיו יש בה כנראה רוב פלשתינאי וזה משנה לגמרי את פני המציאות.

שני התהליכים האלה כאחד הרחיקו את האפשרות של הסדר והורידו את ממלכת הירדן מהמקום של מועמד ראשון לשלום. אינני נכנס כרגע להערכת הדברים אם זה טוב ואם זה רע. אני רק קובע עובדה. ברור, שכל ההתפתחות הזאת צריכה להעמיד אותנו הכן הן מבחינה צבאית והן מבחינה מדינית-דיפלומטית, וזה היה שיקול הדעת של הממשלה בימים הטרופים והנסערים האלה מבפנים ומבחוץ, ואלה היו ההוראות וההנחיות לנציגינו. ניתנו הוראות בכל הבירות להביע חרדה נוכח מה שנשקף, ולהסביר כי מדינת ישראל מוכרחה לעמוד הכן על המשמר ובכל משבר לאחוז באמצעים שייראו לה כדי לעמוד על משמר ענייניה. ניתנו בייחוד הוראות לנציגינו בוושינגטון ובלונדון לציין ביתר דיוק מה האפשרויות החמורות שאנחנו רואים, ולומר שנראה כל ניסיון לשינוי הסטטוס־קוו הטריטוריאלי, וכל העתקת כובד ביחסי הכוחות שתהיה נגדנו - נראה כדבר הפוגע בנו ומחייב אותנו לתגובה.

זה לעת עתה. הממשלה לא היתה סבורה בשום פנים ואופן, כי מה שהתחולל והמצב שנוצר מחייבים או מצדיקים איזו פעולה יזומה מצידנו, שיכולה רק להיות לרועץ לנו ולהציגנו ככוח מתגרה והורס את שיווי המשקל והיציבות במזרח התיכון, ועל ידי כך מגייס נגדנו לא רק כוחות ערביים במזרח התיכון אלא כוחות בינלאומיים שפועלים מתוך הצהרת שלוש המעצמות^[6] והפעלת מכונת או״ם, אבל שעלינו לעמוד הכן, לפקוח עין על המצב ובכל שלב של התפתחות שתבוא לחשב את המעשים שלנו מתוך תכונה למסיבות שבהן פעולה זו תהיה מוצדקת ותהיה בעלת סיכויים.

בשלב זה הציגו כמה מחברי הוועדה שאלות ענייניות למ"ש.

מ שרת - שר החוץ: אינני יודע אם אענה לפי סדר הצגת השאלות. היו פה גם שאלות אינפורמטיביות גרידא.

בנוגע לעניין השושלת [של המלוכה] המצב הוא כזה: לא כתוב במפורש בחוקה של עבר הירדן, שאפשר ללא כל פקפוק ומחלוקת לקבוע קו איך לנהוג עכשיו. אני כשלעצמי אינני יוריסט לענייני קונסטיטוציה, אבל לאחר שקראתי את הסעיפים הבאים בחשבון, אני סבור שאם טלאל אינו יכול להיות מלך, אז בנו צריך להיות, אם יש לו בן, ויש לו בן. רק אם אין לו בן יכולה להופיע מועמדותו של נאיף. זה מה שקראתי ומגיעות אלינו ידיעות כי כך חושבים לסדר את העניין הן בחוגי החצר וגם בלונדון, כי נאיף יהיה העוצר והבן של טלאל, חוסיין, יהיה המלך וייווצר מצב שקיים עכשיו בבגדאד, שפייצל השני הוא המלך ובן דודו הוא העוצר. אין כל ספק, שטלאל אינו בא בחשבון לשבת על הכיסא. יש לנו בעניין זה ידיעות מהימנות בתכלית. הוא חולה עצבים אנוש, יש לו מניה של רדיפה אחריו ושל בגידה בו. ישנם נסיונות מצד מעוניינים אחרים להיאחז בו ולהציג את כל הגירסה הזאת כעלילה, אבל קשה להניח כי במצב הנפשי שהוא נמצא בו הוא ניתן לניצול. אינני רוצה לשלול כל אפשרות קיצונית, נאיף בכלל הוא איש חסר אופי ומאומרי ההן. העניין התחיל במשפחה בעניין התסביך בין האב ובין הבן טלאל, שהיה הבן הסורר, ונאיף היה הבן הנאמן, ובאופן כזה יצא שטלאל מתנגד למדיניות של אביו ולמעשה נהפך לנקודת אחיזה בידי יריביו של אביו, אבל אף פעם לא נאחזו בו. הוא יכול לשמש נושא לסכסוך ולהסתכסכות, אבל קשה להניח שהוא בעצמו בא בחשבון כגורם פעיל בכל התסבוכת הזאת, ויש להניח כי בדרך זו עומדים לפתור את הבעיה של המלך חוסין ומינוי נאיף כעוצר לו.

כאלה הן הידיעות המגיעות אלינו מלונדון. אשר לכוונות אנגליה בכלל - ודאי שזה אחד הגורמים החשובים מאוד בכל המצב הזה וזה אחד המיבצעים שאנחנו שקועים בהם - לברר את כוונותיה של אנגליה. בירור כוונותיה של אנגליה אפשרי לא רק על ידי ריגול, כי אם גם על ידי בירור ידידותי, ואולי יותר בדרך השנייה מאשר בדרך הראשונה.

מפי ארצות הברית שמענו הודעה ברורה, כי הם רואים את עבר־הירדן כעמדה בריטית בראש ובראשונה, והם יתאמו את מדיניותם עם הבריטים בעניין זה. אינני אומר שזו היתה הצהרה רישמית באוזני ממשלת ישראל, אבל זה נאמר על ידי נציג אחראי מאוד בשיחה מוקדשת לנושא זה בוושינגטון ב״סטייט דפרטמנט״. אשר לתוכניות האיחוד למיניהן, הן בכלל קיימות ועומדות ונישאות על האופק כל הזמן. קשה לראות לעת עתה במה הרצח מסלק מעל הדרך את אבני הנגף הכבדות המונחות לקראת איחוד, בין כזה ובין כזה, אם כי זה יכול לשמש כוח מניע לאחד האיחודים. הרצח יכול לשמש כוח מניע לאיחוד עם עיראק יותר מאשר עם סוריה, אבל הוא גם עלול להחמיר את דרך המעצורים לאיחוד זה. האיחוד הזה יכול להיות רצוי לשושלת ההאשמית [השולטת בעיראק ובירדן], אבל אינו דווקא רצוי לשתי האוכלוסיות בעבר־הירדן. ניסיון לדחוק את קץ האיחוד יכול לגרות יתר התנגשויות. אינני נכנס לפרשה זו. זה נושא רחב: מדוע האוכלוסיה העיראקית אינה מעוניינת באיחוד זה, כי אז היא תיהפך למיעוט. מדוע הכורדים צריכים לחשוש שיהיו בטלים בשישים ויהפכו בעלי ברית להאשמים נגד האיחוד וכולי. ודבר זה חל גם על הפלשתינאים. להלכה אפשר היה לחשוב על כתר משותף, ושפייצל השני יהיה מלך, כי הוא כבר מלך והוא יפרוס מלכותו גם על עבר־הירדן. זו היתה אחת ההשערות שהועלו על הדעת מיד עם הרצח, והיא נשמעה באיזה מקום, אבל לעת עתה לא נמצאו כל סימוכין לה ולעת עתה המחשבה אינה הולכת בדרך זו.

אשר לאיחוד עם סוריה, כאן, בלי כל ספק, תהיה התנגשות רצינית מבפנים. אינני יודע אם סוריה במצבה המעורער תהיה מוכנה לצעד נועז בכיוון זה. יש למצרים עניין להפריע לאיחוד בין עבר הירדן ובין עיראק. להלכה ייתכן שיש למצרים עניין לאיחוד עבר הירדן עם סוריה, אבל מבחינה שלילית. אינני יודע אם מצרים מעוניינת באיחוד מדינות מבחינה חיובית, אבל כדי להפריע למזימה האשמית זה הרע במיעוטו. קשה להניח כי מצרים תפעיל נשק אם לטובת דבר זה או כדי למנוע דבר אחר. קשה לשער זאת. היא ודאי תגייס השפעה מדינית, אבל קשה לשער שתיתן לצבא הוראה לנוע לשם השגת דבר זה, או לשם הפרעה לדבר אחר.

עמדת המעצמות לתוכניות האיחוד - מצד אמריקה יש כל הזמן עמדה פושרת לגבי תוכניות האיחוד, אבל גם עמדה של אי־התערבות. אם הדבר יבוא בדרכי שלום בהסכמת התושבים, ובלי לערער את היציבות - ניחא. מצד אנגליה מורגשת יותר ויותר הסתייגות. יש להסביר הסתייגות זו אולי בזה, שלא קל לבוא לידי הסדר עם עבר־הירדן לחוד ועם עיראק לחוד מאשר עם ממלכה יותר חזקה. אם כזה המצב, שבמצרים חלה נסיגה ולא ברור מה יהיה המצב, וגם בעיראק חלה נסיגה ועבר־הירדן היא נקודה רצויה, מוטב לאנגליה להיאחז בנקודה זו. אבל אין לי ביטחון בנוגע לגישתה בעניין זה. זה מיבצע לאחד מנושאי הבירור שאנחנו עושים.

על תוכניות המופתי איננו יודעים. אינני יודע אם מישהו יודע. הוא איש סוד עצמו.

על מה ישענו האנגלים בעבר־הירדן? אני מתאר לעצמי, שזהו התפקיד של קירקברייד^[7] לחפש לו משען. בלי ספק, ישנם אנשים בממשלה שמוכנים ללכת עם האנגלים. בלי ספק, ישנם אנשים בקצונה של ״הלגיון״ שיהיו מוכנים ללכת עם האנגלים, באשר קודם כל אינם יודעים ממי יקבלו משכורת אם לא ילכו עם האנגלים. זה גם תלוי באנגלים איך ינהגו, אם ינהגו בתקיפות או ברכות. זה מחייב לעקוב אחרי הנעשה ולעמוד על המשמר.

לא ידוע לנו על הצהרת ראש ממשלת עבר־הירדן על שחרור אדמות פלשתינה. בעיתון כתוב שהוא אמר: ״להבטיח את זכויותיהם של התושבים הערביים המקוריים של ארץ־ישראל״. אם לנתח את נאומו, יש בו פיסקה שמצלצלת כדבר יותר חמור. ישנה התחייבות לעמול להגשמת ״התוכניות של המעמד הערבי״ וזה פירושו איחוד ערבי גדול או פדרציה ערבית. אבל פיסקה כזאת נשנתה בכל נאום של ראש הממשלה כאשר עלה לשלטון, זה נאמר כבר הרבה פעמים ולעת עתה לא הקימה מסורת במזרח התיכון.

אינני יכול לקבל את ההנחה המשתמעת משאלתו של חבר הכנסת ברנשטיין, כי העובדה שאנחנו תקופה מסוימת ביכרנו ניסיון של משא ומתן עם עבר־הירדן היא שדחתה את השלום עם מצרים. ההתפתחות היתה הפוכה: קודם התרכזנו בבירור אפשרויות של משא ומתן עם מצרים והשקענו בזה מאמצים לא קטנים. על כל פנים, נאמר למצרים באופן ברור, כי לדידנו הדבר הרצוי ביותר זה קודם כל להסתדר איתם, ושאנחנו חושבים כי יש לזה רקע, באשר שתינו מדינות עצמאיות ואין ניגודים יסודיים-אורגניים בינינו ובין מצרים כאשר יש, ויכולים להיות, בינינו ובין מדינות ערב אחרות. רק כאשר התברר שאיננו מתקדמים בדרך זו, והברירה לפנינו היתה לנסות להתקדם בדרך אחרת או לא להתקדם בכלל, אז עברנו לשלב שני של ניסיונות עם עבר־הירדן. המצב לא היה: לאחר שיוזמתנו כלפי מצרים נדחתה על ידי מצרים, לנסות יוזמה כלפי עבר־הירדן, אלא השאלה היתה: לאחר שמצרים דחתה, ועבר־הירדן יוזמת כלפינו, האם אנחנו רשאים לדחות את יוזמת עבר־הירדן? חשבנו שאיננו רשאים, אלא [יש] למצות מה שאפשר מדבר זה. היוזמה הזאת בשלב הראשון שלה לא הצליחה, כי לא היינו מוכנים לתת למלך מה שביקש, ובשלב שני לא הצליחה מפני שהמלך איבד את היכולת של מסירת הסחורה לרגל שני התהליכים המשולבים שהתחוללו בעבר־הירדן ושכבר דיברתי עליהם.

בנוגע לחוזה שביתת הנשק, חוזה שביתת הנשק אינו פותח פתח להפרתו עם גמר השלטון, אבל חוזה שביתת הנשק זה חוזה בינינו ובין מדינה מסוימת. נניח, אם עבר־הירדן מתאחדת עם עיראק וזו מדינה אחת, אז יש יסוד לומר כי אין חוזה שביתת הנשק מחייב אותנו יותר כאשר שכנתנו היא מדינה אחת [כזאת]. עם עיראק אין לנו חוזה שביתת נשק, אבל גם אם היה חוזה עם עיראק לחוד ועם עבר־ הירדן לחוד, כאשר הן מתאחדות זה גוש חדש שאיתו אין לנו חוזה שביתת נשק. אפשר לטעון כך. עלינו לזכור תמיד שאנחנו עומדים מול הצהרת שלוש המעצמות נגד שינוי הסטטוס קוו, המחייבת אותן לפעול במקרה של שינוי הסטטוס קוו.

עכשיו אני ניגש לשאלות יותר יסודיות שבמדיניותנו. יכולתי לענות במשפט קצר: מוטב לחכות עד שתהיה ממשלת אחרת [בישראל], אשר תשב על המדוכה בשאלה חמורה זו. אינני חושב שהממשלה הזאת [הנוכחית] יכולה לפסוק דבר. היא בטוחה שלא יכולה להיות כל יוזמה־שהיא של [שימוש ב]נשק [של ישראל]. כל יוזמה־שהיא של נשק מצידה [של ישראל] כיום פירושה להדק את כל החזית הערבית והבינלאומית כולה נגדה, ושהפעלתו [של נשק] יהווה גורם מכריע ובלתי אמצעי על מצבנו הכספי, ולא מן הנמנע גם [שיגרום] תוצאות צבאיות נגדנו. אבל ישנה שאלה אולי של יוזמות מדיניות מסוימות, ואולי גם יוזמות אחרות. הממשלה העתידה תצטרך לתת דעתה על דבר זה כדבר ראשון בסדר יומה של המדינה, וצריכה לתת דעתה על שאלות של חשבון לאחר הבחירות. החשבון של ממשלה זו הוא כי לעת עתה איננו מחמיצים דבר אם אנחנו עומדים על המשמר.

אשר לעמידה על המשמר - אני סבור כי המטה [של צה״ל] ער למצב, והמטה שקל ושוקל כל מיני אפשרויות וכל מיני משימות שיכולות להיות מוטלות עליו - מה התוכניות במקרה זה ומה הכוח שיכול לעמוד לרשות ביצוע משימה זו או אחרת. אבל המטה נתון להלך רוח כזה - (מ. בנטוב: רק בשלב של תכנון?) - אינני יודע מה הסידורים הפנימיים בצבא. בדיוק לא אוכל לומר איך מכריזים מצב הכן בצבא. ברור שכל מוביליזציה אינה סוד. זוהי הכרזה, וכל הכרזה במצב כזה היתה יכולה להתפרש כצעד מגרה, כצעד פעיל ומחייב אחרים לתגובה, ואז אנו מופיעים כתוקפן ואחרים כמתגוננים נגדנו. מישהו הגדיר את זה: ״אקטיביות ולא אגרסיביות״. פירושו גם לא רושם של אגרסיביות.

חבר הכנסת בגין שאל על הודעת מר אילת [ההודעה לא אותרה]. עלי לחזור על מה שעניתי במקרים דומים: משרד החוץ אחראי להודעותיהם של כל נציגיו, משרד החוץ אחראי גם להודעה זו - (א. ליבנה: האם ישנם רמזים ליחסה של רוסיה לכל העניין הזה של עבר^-הירדן?) - שמחה.