94 | הממשלה, ישיבה נ"ה[1]                                                                                  18.7.1951

יידיש, שילומים, הענקה

סעיף תל״ד: הצגות תיאטרון ביידיש

הדיון נפתח בהודעת שר הפנים משה שפירא, כי באחרונה התארגנו שתי להקות תיאטרון המבקשות להציג מופעים ביידיש כגון המחזה ״שני קוני למל״ מאת גולדפדן. ועדה הפועלת במסגרת משרד הפנים, שבה מיוצגים סופרים, אמנים, האוניברסיטה ועוד החליטה לא להרשות הצגות אלה כדי למנוע פרצה העלולה להתרחב. אמנים שביקרו בארץ הורשו להופיע ביידיש, אך לא כן לגבי להקה קבועה, או הקמת תיאטרון קבע. אף על פי כן העלתה להקה מופע ביידיש וננקטו צעדים להעמיד את השחקנים לדין. מייסדי הלהקה הגישו תביעה לבית הדין העליון על סמך עיקרון חופש הלשון הכלול במגילת העצמאות, ועל הממשלה לקבוע עמדה בעניין זה. רוה"מ ב"ג הביע דעתו כי בניגוד לעבר, במציאות הנוכחית של עליית דוברי יידיש רבים, יש להתיר הצגות ביידיש. להלן התנהל דיון שהשתרע גם על בעיית העיתונות הלועזית ומופעים בשפה הגרמנית.

השר מ. שרת: אני מצטער כי הדבר לא הובא לפני הממשלה טרם שהוגשה התביעה. זה עניין עקרוני חשוב. זה יצא עכשיו שנסוגונו בגלל שקראו אותנו לדין. הקנאות שלי לעברית ידועה לכם. היא קנאות פעילה - יותר ספרים, יותר תיאטראות, הכל יותר כמה שתרבה ידיעת העברית, אבל לא באיסורים. אין אנו יכולים שיתפרסם שאסור לשחק ביידיש בארץ. עד כמה שהדבר קשה, צריכים אנו לסגת בעניין.

מחליטים: שר הפנים יבטל את החלטת המועצה לביקורת סרטים ומחזות בדבר איסור הצגות תיאטרון ביידיש.

ראש הממשלה עוזב את הישיבה, שר החוץ יושב בראש.

סעיף תל״ו: סקירה

השר מ. שרת: ברשותכם אני רוצה למסור סקירה על כמה עניינים. נצטברו עניינים חשובים למדי. בישיבות האחרונות לא הטרדתי את הממשלה, וחוששני שעכשיו זה ייקח קצת זמן, אבל מקווה אני שהעניינים יעניינו את חברי הממשלה.

קודם כל, בשאלת השילומים מגרמניה. אתם זוכרים את האיגרת שהגשנו למעצמות. קיבלנו תשובה רישמית בכתב. קיבלנו ״נוטה״ מממשלת ארצות הברית.[2] קיבלנו ״נוטה״ גם מהממשלה הבריטית. איני יודע אם כבר נתקבלה תשובה גם מצרפת, אבל זה לא מעלה ולא מוריד, כי שלוש המעצמות ניהלו משא ומתן ביניהן על נוסח התשובה לאיגרת שלנו, ובאו לידי הסכם על תוכן התשובה.

שתי האיגרות, הבריטית והאמריקנית, אינן זהות בלשונן, אבל הן למעשה זהות בתוכנן. יש נקודה אחת או שתיים בתשובה הבריטית שאינן בתשובת אמריקה. איני חושב שיש איזו נקודה־שהיא בתשובה האמריקנית שאינה בתשובה הבריטית. הצד השווה בשתי התשובות שהן מורכבות מהנקודות הבאות: ראשית, הזדהות גמורה איתנו בהבעת ההזדעזעות מהפשע האיום שנעשה לעם היהודי, והצהרה כי הדבר לא נשכח, לא יכול להישכח, וכן הלאה. יחד עם זאת, הערה לתביעה שלנו כי אנו הארץ היחידה הזכאית לפיצויים מתוך הנימוק שקלטנו קורבנות רבים של היטלר. ארץ־ישראל אינה הארץ היחידה שקלטה קורבנות הנאציזם. אנגליה מדגישה במיוחד שקלטה קורבנות הנאציזם כל הזמן, השתדלה כל הזמן להציל קורבנות הנאציזם. גם אמריקה מצביעה על העזרה שנתנה. אמריקה גם טוענת שבגמר המלחמה קבעה חוק מיוחד לאפשר לקורבנות הנאציזם למצוא מקלט בארצות הברית. זאת ראשית.

שנית, לא נכון הדבר כי לא שולמו פיצויים כוללים לקורבנות על חשבון ההרס שנגרם, וכאן מזכירים את ההחלטה שנתקבלה בוועידת הפיצויים [מגרמניה לבעלות הברית על נזקי מל״ע-2] בפריס בשנת 1945, להקציב לשיקום הקורבנות היהודיים 90 או 95 אחוז מהכסף שיגוייס משני מקורות: זהב שלא נהפך למטבע והפיקדונות של הגרמנים בארצות ניטרליות. כסף זה נמסר שווה בשווה לרשות ה״ג'וינט״ והסוכנות היהודית לארץ־ישראל.

אנגליה מוסיפה לזאת, כי בהסדר שהושג בינה ובינינו בדבר כל החשבונות הפתוחים בקשר עם ירושת המנדט, הובא בחשבון החלק המגיע לארץ־ישראל כטריטוריה, או נכון יותר למדינת ישראל כחלק של ארץ־ישראל כטריטוריה, בפיצויים שאנגליה קיבלה [מגרמניה]. בחשבון בינינו ובין אנגליה הובאו בחשבון 300 אלף לי״ש, והם משוכנעים שלא יגיע יותר לישראל כלטריטוריה, טריטוריה שהיתה שותפה במלחמה וכולי. תביעה זו הובאה על סיפוקה.

שוב מזכירות שתי האיגרות את התרומה של ״איר״ו״ ארגון הפליטים הבינלאומי [International Refugee Organization], להחזקתם של הפליטים ולהוצאות הנסיעה והשיקום של הפליטים. מזכירים את ההסכם המיוחד בין ״איר״ו״ וממשלת ישראל. הם מצטערים ומאשרים כאן, שהם מסכימים להצהרה שלנו ששום סכום לא ישווה לנזק שנגרם, ששום תשלום לא יוכל לכפר על הדם שנשפך, על הסבל שסבלו וכולי.

אנגליה אומרת, כי לאחר שסכום הפיצויים שהיא קיבלה הוא מעט מזעיר מהסכום שהיא הוציאה על המלחמה, היא יכולה להבין היטב לנפשם של האנשים המרגישים שלא קיבלו אלא חלק פעוט מהמגיע להם.

בסוף שלוש מסקנות. בזאת יש כמעט זהות לשונית בין שתי האיגרות. זהו החלק הממשי, האופרטיבי של האיגרות. בשלוש הנקודות יש שתי שליליות ואחת חיובית. יש חיוב ידוע בין שתי השליליות, מעין ״זכר למקדש כהלל״: שתי שכבות מרור וביניהן שכבת חרוסת.^[3]

ראשית, כי אין הם יכולים להסכים כי סיפוק התביעה שלנו צריך להיות תנאי קודם לכל הסדר חדש עם גרמניה. הכוונה היא לאותו הסכם שהם מבצעים עכשיו, העמדת היחסים בינם ובין גרמניה על בסיס חדש. לא נאמר על איזה בסיס. הנקודה השלילית ברורה: הם אינם מסכימים שאסור לבסס יחסים עם גרמניה על יסודות חדשים לפני שגרמניה שילמה מה שמגיע לנו לפי דעתנו.

שנית, הם מוסיפים שבהעמדת היחסים על בסיס חדש אין עדיין פתרון סופי של הבעיה, ואין בזאת עוד הסדר של שלום עם גרמניה. הם אינם יכולים לקבוע מתי יבוא הסדר של שלום עם גרמניה. שאלה זו נשארה פתוחה. מיד הם מוסיפים נקודה שלישית והיא שלילית: לאחר הסכם פריס^[4] אין הם רשאים להטיל על גרמניה, לחייב את גרמניה, בשום תשלום נוסף לאיזו מדינה־שהיא.

נוסף לתשובה זו בכתב, נאמרו דברים בעל פה. הדברים בעל פה נאמרו אומנם גם בלונדון, איני זוכר מי אמרם תחילה, אבל חשובים הדברים שנאמרו בוושינגטון.

בוושינגטון נאמרו שלושה דברים: אל״ף, הודגש בשיחה בעל פה כי אנו נצדק אם לא נראה באיגרת זו תשובה שלילית, תשובה שלילית סופית הסוגרת את הדלת, כי אם יש בזאת עוד פתח פתוח.

בי״ת, כי הם מציעים, אם אנו מסכימים, כי התשובה הזאת לא תתפרסם.

מיד אמרנו שאנו מסכימים שתשובה זו לא תתפרסם. אז באו הם בדברים עם אנגליה וצרפת והגיעו לידי הסכם שבשום מקום לא יתפרסמו התשובות. המסקנה

הראשונה מזאת היא שאנו שומרים את הדברים בסוד.

הדבר השלישי שהם מציעים לנו הוא לבוא בדברים עם גרמניה באופן ישיר. בינתיים היו שיחות עם מקלוי בוושינגטון. מקלוי אמר שני דברים: שלא עשינו דבר נכון שקראנו לזאת ״רפריישן״ [reparation]. ״רפריישן״ זה מושג טכני במסגרת משא ומתן עם גרמניה, ועניין ה״רפריישן״ נגמר בוועידת פריס. יחד עם זאת, הוא הביע נכונות לעזור לברר את הדברים עם גרמניה. בוושינגטון עוררו את השאלה מדוע לא נבוא בדברים עם הגרמנים באופן ישיר. אולי היה בזה רמז, שאם נבוא בדברים עם גרמניה באופן ישיר הם אולי יעזרו. נאמר ברור, שהם אינם יכולים להטיל תשלומים על גרמניה.

באיגרת האמריקנית יש הדגשת הנקודה שהם אינם יכולים להסכים לתשלומי פיצויים על חשבונם־הם. אומנם זה לא נאמר בפירוש כך, אבל יש רמז ברור. הם טוענים שהם עדיין תומכים בגרמניה, ואם גרמניה תשלם לנו יהיה בזה חלק שהיא תיקח מכספם.

נצטרך לחבר תשובה לאיגרת זו, שבה נתווכח איתם. אנו חושבים על כינוס מוסדות יהודיים מאנגליה, מאמריקה ומארצות אחרות באמריקה [הלטינית], אשר יפרסם גילוי דעת בעניין. אנו עוסקים בבירור המצב הכלכלי בגרמניה באופן מבוסס יותר, כדי להוכיח יכולת התשלום של גרמניה.

ייתכן שנצטרך לדון על קשר ישיר עם גרמניה, אבל זה אינו עניין דחוף בשבועות הקרובים, ועל זאת תדון הממשלה החדשה - (השר ד. יוסף: לא ברור מה הוסכם [עם האמריקנים] בעניין אי^-פרסום. האם אנו נחליט ונודיע להם, או לעת עתה אנו שומרים זאת בסוד אבל שומרים גם זכות לשנות את ההחלטה) - הוסכם לא לפרסם, אבל בכל יום ויום אנו יכולים לבוא ולומר שרוצים לפרסם - (השר ב. ש. שטרית: מה התכלית מכל ההסכם? מה בדבר שילומים באופן קונקרטי?) - אמרתי שהם מודיעים שאחרי הסכם פריס משנת 1945 הם אינם יכולים להטיל על גרמניה שום תשלומים נוספים - (השר פ. רוזן: אני מזכיר את הדוח של דוד הורוביץ בשובו מאמריקה, שם עם תיאור המצב הכספי עוגן ההצלה החשוב ביותר היה השילומים מגרמניה, ואם כך הדבר הרי המצב רציני מאוד. בנוגע למו״מ עם גרמניה אני מסכים בתנאי שלא נפעל מיד. נדמה לי שהתחייבנו בפני הכנסת שלא יהיה מו״מ ישיר עם גרמניה. אני מציע להחליט מיד, כי הדבר כל כך חשוב ואנו צריכים לפעול) - יש שתי הצעות: אל״ף, שנדון על משא ומתן עם גרמניה. בי״ת, שלא נדון על יחסים ישירים עם גרמניה.

מחליטים (ברוב של 1:7): לא לדון בדבר משא ומתן ישיר עם גרמניה.

היו״ר מ. שרת: אני רוצה למסור על מצב הדברים בקשר עם ההענקה [מענק, הקצבה] מארצות הברית. אסכם בקצרה מה שהשתלשל עד עכשיו.

קבוצת אנשי הקונגרס וקבוצת אנשי הסנאט הכניסו הצעה של הקצבה למדינת ישראל בסך של 150 מיליון דולר. כתוצאה מזאת באה ממשלת ארצות הברית בהצעה. כמובן שההצעה הוצעה על ידי הנשיא על פי הצעה של מחלקת המדינה. ההצעה היא של הקצבה כוללת של 125 מיליון דולר לארצות המזרח התיכון, והיא מתחלקת: 25 מיליון לפרס, 100 מיליון דולר לכל מדינות ערב ולישראל כדלקמן: 50 מיליון דולר ליישוב פליטים, 25 מיליון דולר לכל מדינות ערב יחד באופן ישיר ו־25 מיליון דולר לישראל - (השר א. קפלן: בינתיים חל שינוי: 23.5 מיליון דולר לכל אחד ו^-3 מיליון דולר לטריפוליטניה ועוד).

זאת היתה ההצעה של מחלקת המדינה, שהנשיא סמך את ידיו עליה. עכשיו ברור כי אלמלא ההצעה של אותן שתי הקבוצות בקונגרס ובסנאט, לא היתה ממשלת ארצות הברית מביאה הצעה זו. ההצעה שלנו, שקיבלה תמיכה חזקה כל כך בשני בתי הקונגרס, באה באפתעה למחלקת המדינה. בייחוד באה באפתעה התמיכה הפרלמנטרית והציבורית הרבה, שבאה לידי ביטוי בהצטרפות אותם הכוחות שתמכו בהצעה. אבל מחלקת המדינה - כפי שאפשר היה לשער - לא יכלה בשום פנים ואופן לעבור על העניין לסדר היום. היא ראתה הכרח לעצמה להיענות לתוכן ההצעה, ובהיענותה להצעה היא רצתה להשיג שני דברים: אל״ף, עד כמה שאפשר להקטין את ההקצבה לישראל. בי״ת, לקשור את הדבר בהקצבה למדינות ערב.

שגריר ארצות הברית מיסטר דייוויס הודיע לנו פה כי אילו אנחנו, כאשר ביקשנו את ההקצבה, היינו אומרים בפירוש כי אנו מוכנים להקדיש חלק מההקצבה לתשלום פיצויים לערבים, היינו נמנעים מהתגובה השלילית של מחלקת המדינה, והיינו מקילים מאוד על עצמנו ואולי היינו משיגים יותר כסף.

על זאת אני אמרתי, שבתזכיר שלנו למחלקת המדינה הזכרנו את עניין הפיצויים לערבים כעול וכאחת ההתחייבויות הרובצות עלינו. אפשר היה להבין, שייתכן שיהיה קשר בין שני הדברים. אילו רצתה מחלקות המדינה לנהל משא ומתן איתנו, היו יכולים בנקל להגיד: ״הדגישו עניין הפיצויים לערבים, ונוכל לתמוך בבקשתכם״. לאמיתו של דבר, כאשר דיברנו על סכומים כאלה, חשבנו גם על תשלום פיצויים לערבים. הגשנו רשימה מפורטת למה צריכים אנו להוציא את הכסף, ואם עתה מציעים להקציב לנו סכום זה, הרי ברור שאין אנו יכולים למצוא כל סכום לתשלום פיצויים לערבים. אילו היינו מקבלים שילומים מגרמניה, ששם מדובר על סכום גדול יותר, יכולנו לחשוב על תשלום פיצויים לערבים, אבל אם גם זאת לא - נצטרך לבקש הקצבה מיוחדת או מילווה מיוחד, שיאפשר לנו לשלם פיצויים לערבים.

אלו הן ההצעות העומדות לפני הבית. בינתיים החלו תומכי ההקצבה המיוחדת לישראל להתייעץ בינם לבין עצמם מה לעשות במצב כזה, כיצד להביא את שתי ההצעות לידי איזו מזיגה. לעת עתה התגבשה ההצעה דלקמן: תומכי ההצעה בשני הבתים הסכימו ביניהם לפנות לממשלה ולדרוש הגדלת הסכום הכולל ב־150 מיליון דולר, זאת אומרת יחד עם ההקצבה המוצעת על ידי מחלקת המדינה של 125 מיליון דולר - 275 מיליון דולר. הם מתכוונים להשיג את הסכום הנוסף לא על ידי הקצבה חדשה, כי אם על ידי הקטנת ההקצבה לארצות אירופה, שם יש ביליוני דולר - שם יש לדעתם כספים מיותרים. אפשר על נקלה לצמצם בסעיפים שונים ולקמץ סכום של 150 מיליון דולר שאפשר לזרוק למזרח התיכון.

בסכום של 275 מיליון דולר תישאר ההקצבה לפרס וההקצבה לפליטים הערבים וגם ההקצבה הקטנה ללא כל שינוי, והתוספת של 150 מיליון דולר תתחלק שווה בשווה בין ישראל מזה ולבין כל ארצות ערב מזה, זאת אומרת ההקצבה לישראל תהיה 100 מיליון דולר וההקצבה לארצות ערב 100 מיליון דולר. זה גרוטסקי, שצריכים להכריח את מדינות ערב לקבל 100 מיליון דולר על מנת שיוכלו לתת אותה הקצבה לישראל. אתם רואים איך מתנהל תהליך ההתפשרות של מחלקת המדינה - הם קיבלו עליהם את הדין שצריכים לתת הקצבה לישראל, הם הקטינו את הסכום וקיבלו את הפרינציפ של שוויון בינינו ובין מדינות ערב, ואם הם מבקשים להגדיל את הסכום לישראל, צריכים להגדיל גם את הסכום הניתן למדינות ערב.

נעשו מאמצים, לפי הידיעות שיש בידי, מוצלחים, לגייס את הסכמת הנשיא לשינוי זה. בשיחה עם מר אייב פיינברג^[5] נתן הנשיא את ברכתו הנלהבת. מר אייב פיינברג הוא מבאי ביתו של הנשיא ונאמן שלו. לפי הנוהל המשונה והיוצא דופן של ארצות הברית, הטיל הנשיא על אייב פיינברג לדבר על זאת עם [דין] אצ׳יסון. אתמול היתה צריכה להתקיים השיחה של אייב פיינברג עם אצ׳יסון, אך התוצאות אינן ידועות. פיינברג צריך לבוא אל אצ׳יסון כשליח הנשיא, למסור לו את ההצעה ושהנשיא מבקש שמחלקת המדינה תסכים לה.

זהו שלב בתהליך. עוד לא הגענו לסופו. יש להניח שזו אינה המילה האחרונה. ייתכן שיימשך המיקוח. יש, על כל פנים, סיכויים של הגדלת ההקצבה מהסכום שקבעה מחלקת המדינה. יש על כל פנים להניח, כי 25 מיליון דולר נקבל אם כי זה חלק שישי ממה שביקשנו ולא יעורר התלהבות. אנשי הקונגרס והסנאט עומדים בכל התוקף על הגדלת ההקצבה לישראל עד 100 מיליון דולר - (השר מ. שפירא: היה גם איזה סכום לנשק) - נכון, שכחתי. תודה לך על שהזכרת. תוכנית הממשלה היתה מורכבת משני חלקים. החלק שהזכרתי - הקצבת כסף ישירה מלבד הנכונות לתת נשק ולמכור נשק לישראל ולמדינות ערב. זה עוד לא נתממש, אם כי יש תזוזה בכמה מיני נשק, באספקתם.

בינתיים, נוכח המצב ההולך ומחמיר אצלנו במטבע זר בשבועות הקרובים ביותר, בחודשים הקרובים, עלה בדעתנו שמא אפשר לממש את המינימום המוצע על ידי מחלקת המדינה, לקבל משהו על חשבון זה. בכל זאת, מדובר על סכום של 25 מיליון דולר. אומנם אפשר לומר שלפני חודשים אחדים ביקשנו סכום של 150 מיליון דולר. סכום זה לא ביקשנו סתם בעלמא. זה היה מלווה הסברת המצב הכלכלי והזכרנו את הצרכים הקונקרטיים. כסף זה הכרחי לכל הדעות, גם לפי דעת מחלקת המדינה, המציעה להקציב לנו 25 מיליון דולר, שיאפשרו לנו לקבל מיפרעה. התברר שדרך זו בלתי אפשרית. ממשלת ארצות הברית אינה יכולה להוציא אפילו פרוטה אחת בלי אישור הקונגרס. לעומת זאת, נתגלתה אפשרות אחרת. יש באמריקה מוסד שקוראים לו Reconstruction Finance Corporation. כאשר היוזמה הפרטית המהוללת פשטה את הרגל בארצות הברית, בשנים 1932-1931, אז ממשלת ארצות הברית מוכרחה היתה להשליט יוזמה לאומית כדי להציל את הארץ מכיליון חרוץ. רוזוולט פתח אז במדיניות ״ניו דיל״, וממשלת ארצות הברית באה לעזרת כל מיני מפעלים כושלים ומתפוררים על ידי אשראי לזמן ארוך, מתוך נכונות שחלק הכסף ילך לאיבוד. במשך הזמן היתה התאוששות של הכלכלה הפרטית, אבל מוסד זה נשאר. יש לו הון לא קטן. הוא עושה כל מיני טרנסקציות. יש סיכוי להיעזר על ידי מוסד זה על חשבון ההענקה או על חשבון המילווה העממי שלנו, או באופן ישיר או על ידי זה שהוא ייתן גרנטייה לבנק. זה קשור בשליחותו של השר גרי [לארה״ב]. מלבד זאת חושבים אנו לקבל כסף על חשבון ההכנסות של מילווה העצמאות, ואולי תהיה גם עזרה ממוסד זה. זה בעניין ההענקה.

עכשיו שורה שלמה של צרות. קודם כל, עניין תעלת סואץ. המצב הנוגע לתעלת סואץ הוא כזה: למעשה, כאשר מופיעה אונייה בתעלת סואץ ויש עליה מטען מיועד לישראל, נותנים לה לעבור. היא מביאה את המטען ופורקת אותו בנמל שלנו. במשרדי יש רשימה של המטענים שהובאו במשך השנתיים האחרונות, כמות לא מעטה, אבל מפעם לפעם מציקים לאונייה זו, מאיימים עליה, אומרים שיכניסו אותה לרשימה השחורה - לא יתנו לה בנמלי מצרים אפשרות תיקון, לא יתנו לה דלק.

כל הזמן העניין מעורער, בלתי יציב, גורם לתשלומים מופרזים של ביטוח, ויש אוניות האומרות: ״למה לנו ללכת בדרך זו ולגרום לעצמנו צרות?״ - (השר א. קפלן: יש דברים שלא הצלחנו להשיג בהובלה דרך תעלת סואץ. אף אונייה אחת לא הביאה נפט) - מה אתה ״חוטף״ לי את הנפט, האם את זאת אשכח? יש איסור גמור, מפורש, רישמי, על העברת נפט לישראל דרך תעלת סואץ.

מזאת סובלים לא רק אנחנו. הסובל הראשון הוא חברת האוניות [הזרה]. הסובלת אחר כך היא אנגליה, וסובלות כל הארצות שצריכות לקבל את חלקן בנפט המזוקק בבתי הזיקוק בחיפה. לעבודת מפעלי הזיקוק בחיפה מביאים נפט מוונצואלה, נפט אשר אינו צריך לעבור את תעלת סואץ, אלא עובר את גיברלטר. מביאים אותו בכמות מצומצמת, בכמות מספיקה לתצרוכת שלנו בארץ, ואין מנצלים את כל כוח הזיקוק של בתי הזיקוק. יש בזה בזבוז. עומד בחיפה מיתקן יקר ערך, שאינו מנוצל במצב זה בעולם.

ניגשנו לפעולה בעניין. הגשנו תלונה לוועדת שביתת הנשק [הישראלית- מצרית] ורצינו להגיש תלונה למועצת הביטחון. אנגליה פנתה אלינו בכתב וביקשה אותנו לא להגיש תלונה למועצת הביטחון. היא הרי שותפת איתנו בעניין זה. היא הנפגעת הראשונה. ביקשו אותנו לא להגיש תלונה למועצת הביטחון, כי היה להם סיכוי על ידי משא ומתן דיפלומטי עם מצרים לסדר דבר זה, ולדעתם הבאת הדבר לפני מועצת הביטחון מתוך ריב גלוי עם מצרים לא יועיל, אלא יזיק. התחשבנו בבקשה ובעצה והתאפקנו.

בינתיים הוגש הדבר לוועדת שביתת הנשק. בוועדת שביתת הנשק אנו זכינו בבירור הראשון, באינסטנציה הראשונה. היושב ראש פסק לטובתנו, זאת אומרת הוא הצביע יחד איתנו על כך שבהפרעה במהלך האוניות התקין בתעלת סואץ יש הפרה של הסכם שביתת הנשק.

מצרים הגישה ערעור בעניין. לפי תקנות הסכם שביתת הנשק יכול כל צד, שנשאר במיעוט, לערער. אז יש הרכב מסוים של ועדת הערעורים. יושב ראש מטה האו״ם בארץ הוא יושב ראש ועדת הערעורים. זה לא קורה כל יום. לא כל יום אפשר לכנס הרכב זה של הוועדה.

זה לקח זמן. במשך הזמן התברר לנו שהמשא והמתן הדיפלומטי של אנגליה עם מצרים נכשל בנקודה זו. הגשנו תלונה למועצת הביטחון. היה בירור במועצת הביטחון. בבירור זה אנגליה תמכה בנו בפה מלא. צרפת תמכה בנו, נורווגיה, שהיתה אז חברה במועצת הביטחון, תמכה בנו. מי שהצטיין בשתיקה היה ממשלת ארצות הברית. בדרך כלל, לא היתה הכרעה בהצבעה, כי אם הביטוי במועצת הביטחון היה לטובתנו, אבל היה נימוק פורמלי לא להביא דבר זה לידי הצבעה, כי אמרו: העניין ״סוב־יודיצה״, בשלב בירור לפני מוסד אחר של האו״ם. צריך לחכות לתוצאות הדיון בערעור של מצרים. אחרי זה, אם יהיה צורך בכך, אפשר לשוב ולדון במועצת הביטחון.

התקיים הבירור השני. הגנרל ריילי ישב ראש. הוא פסק לטובת מצרים, נגדנו. מבחינה פורמלית מה הוא אמר? הוא אמר: ״אני יכול לדון רק על יסוד הסכם שביתת הנשק. אין לי אלא מה שעיני רואות שכתוב בהסכם שביתת הנשק. בהסכם שביתת הנשק כתוב, שלכוחות הצבא של מצרים אסור להפריע לאיזו אונייה, להעברת איזה מטען, אבל לא נאמר שכוחות לא־צבאיים אסור להם להפריע למעבר אונייה או להעברת מטען. היות ובתעלת סואץ אין הצבא המצרי מעביר או לא מעביר אונייה, אלא יש שם שלטונות אזרחיים - או הנהלת התעלה או המכס - שאינם מעבירים את האוניות, אין בזאת הפרת הסכם שביתת הנשק״. הוא הוסיף ואמר, שאין זו אלא גישה פורמלית-טכנית. הוא דן לפי האות הכתובה, אך אם לדון לפי רוח ההסכם, יש בזאת הפרה גלויה וזדונית של הסכם שביתת הנשק. יש לראות בזאת צעד נגד השלום, ומצרים לא תוכל להצדיק מעשה זה. הוא אמר: ״אילו בשעת המשא והמתן על הסכם שביתת הנשק ברודוס, היו מניחים הנחה כלשהי שמצרים עלולה לעשות כדבר הזה היו ודאי מנסחים אחרת את הסכם שביתת הנשק. חובת מצרים היא להפסיק מיד את הנוהג הפסול הזה״. על כל פנים, הוא מבין כי העניין לא יסתיים בפסק הדין השלילי שלו, אלא הוא מוכרח לבוא לבירור בפני מוסד גבוה יותר.

מבחינת התוכן אנו זכינו. מבחינת פורמלית זכתה מצרים. מצרים טענה: מצב המלחמה בינה לבין ישראל לא נגמר. היא טענה ששורר מצב מלחמה בין מצרים לבין ישראל, ואילו יכלה - בלי להיזקק לכוחות צבא שלה - לתפוס אונייה ישראלית בים התיכון ולהחרים את המטען אשר באונייה, היתה היא צודקת ולא היתה מפרה בזאת כל הסכם שבינה לבין ישראל. אין זאת אומרת שהיא מתכוונת להגשים זאת. היא לעולם - הדובר בשם מצרים חזר שש פעמים על המילה ״לעולם״ - לא תעשה זאת, אבל - המשיך הדובר המצרי - אין אנו דנים על זאת מה נעשה ומה לא נעשה, אלא מה רשאים אנו לעשות לפי הדין, ולפי הדין רשאים אנו לעשות זאת.

המצרים גם אמרו בשיחה פרטית לגנרל ריילי: ״מה רוצה מאיתנו ישראל? הלא אין אנו מפריעים לשום מטען שלהם לעבוד דרך תעלת סואץ. אנו מפריעים רק להעברת נפט. הנפט הוא אינו של ישראל. הנפט הוא של אנגליה. זהו ריב בינינו לבין אנגליה ולא בינינו לבין ישראל״.

ההחלטה של הגנרל ריילי גרמה מיד זעזוע במהלך האוניות לישראל. החלטנו להגיש מחדש תלונה למועצת הביטחון. החלטנו להגיש תלונה אם יתברר לנו ששום צד אינו מגיש תלונה. אם נוכל להביא את אנגליה, או איזו מדינה אחרת, להגיש תלונה, אנו נהיה בקו השני, אבל המגעים הראשונים עם אנגליה, אמריקה וצרפת לא גילו כל נטייה מצד מעצמות אלה לנקוט יוזמה. צרפת טענה: ״זה אינו הזמן המתאים ואין צורך להסתכסך עכשיו. יש מצב רע בפרס״. אומנם לדעתנו דווקא להיפך. כאשר בתי הזיקוק באבדאן שותקו, מתי זמן מתאים יותר לעשות לפתיחת ולהפעלת בתי הזיקוק בחיפה? אנגליה אמרה שהיא צריכה עוד לשקול בדבר. אמריקה גילתה חוסר כל רצון לעשות משהו, באשר היא מקווה להיבנות מחורבנה של אנגליה במזרח התיכון. חששנו מאוד וחוששים אנו לקוצר הראות של המעצמות האלו.

בינתיים קרה איזה דבר. זה מתקשר עם אילת, שאדבר עליה לחוד. קרה בינתיים אינצידנט בין מצרים לבין אנגליה בתעלת סואץ. המצרים עצרו אוניית אספקה בריטית שהיתה בדרך לעקבה, ערכו בה חיפוש מדוקדק, גרמו גם איזה נזק אגב החיפוש, ורק אחר כך נתנו לה ללכת. אנגליה כנראה התכוונה לשמור רבר זה בסוד, כדי לא לבוא לידי ביזיון. לנו נודע דבר זה מהמקורות שלנו. קיבלנו דין וחשבון מדוקדק ומפורט ממה שקרה, ואנו פירסמנו את זאת. לא פירסמנו זאת רישמית בשמנו, אבל דאגנו שעיתונאים ידעו זאת, והלכו טלגרמות מכאן להתם, והגיעו טלגרמות גם ללונדון ובפגישת עיתונאים שהיתה במשרד החוץ הבריטי שאל בא כוח סוכנות הידיעות היהודית: ״מה בנוגע לתפיסת האונייה ׳אמפייר ריץ׳ על ידי המצרים?״ זה היה עשרה ימים לאחר חיפוש המצרים באונייה הבריטית. דובר משרד החוץ לא השיב, ואז החל מטר שאלות מצדדים אחרים. לבסוף התפרסם הדבר. הממשלה היתה צריכה להודות בכך. היה ויכוח על זאת בפרלמנט, שהביא את הממשלה במצוקה רבתי. זה סגר לאנגליה דרך נסיגה. הזמנו אותה לנקוט עמדה במועצת הביטחון. התהליך התחיל כבר, באשר אנו הודענו שמגישים תלונה. אנגליה אינה יכולה להסתלק, כי היא הנפגעת העיקרית, והעולם ידע שהיא נרתעה מפני מצרים. אנגליה אינה יכולה אלא להיכנס למערכה.

עכשיו המצב הוא כזה, אם כי אומנם הבירור, כאשר הוא יהיה - הוא צריך להיות כל יום - יהיה באופן פורמלי על פי התלונה שלנו, אבל ההצעה להחלטה, נוסח ההחלטה להצבעה, יוגש על ידי אנגליה. אנו איננו יכולים להגיש שום הצעה להחלטה במועצת הביטחון, כי ישראל אינה חברה במועצה. כל חבר של האומות המאוחדות יכול לדרוש כינוס מועצת הביטחןן. כל חבר יכול להופיע במועצת הביטחון ולומר שזוהי שאלה של הביטחון שלו, שהביטחון שלו בסכנה, ועל ידי כך ביטחון העולם בסכנה. המדינה המתלוננת מוזמנת לישיבת מועצת הביטחון. היא יכולה להביא טענותיה בעל פה, אבל היא לא רק שאינה יכולה להצביע, אלא היא גם אינה יכולה להציע נוסח החלטה, אלא היא יכולה לבקש חבר מועצת הביטחון להציע הצעה, אם הוא מקבל עליו מה שנקרא באנגלית sponsorship, תמיכה בעברית. אנגליה הסכימה לנקוט יוזמה. צרפת הצטרפה אליה. אמריקה, בלי חשק רב, תתמוך בה. אבל מה יהיה גורלו של נוסח ההחלטה המוצע אין לדעת. נוסח ההצעה שהוצע למועצה מניח את הדעת. העניין נוסח באופן חריף למדי, אבל ספק רב אם ההחלטה תתקבל.

כדי שהחלטה תתקבל במועצת הביטחון דרושים שבעה קולות. ספק רב אם יצטרפו שבעה קולות. ברור כבר, שברית המועצות תימנע מהצבעה. במשך עשרת הימים האחרונים היתה פעילות עצומה על ידי הקריה [משרד החוץ] ועל ידי הנציגויות שלנו בעולם כולו. היות ואני עסוק קצת עכשיו בעניינים אחרים, אני מוכרח לציין לשבח את מר [וולטר] איתן, שניצח על הפעולה. הוא גילה מרץ עצום וערות למופת. יש בירות שאנו לא מיוצגים בהן. היתה פעולה בבירות ששם מיוצגים אנו וגם בבירות שאנו לא מיוצגים בהן. היו כמה שיחות גם במוסקבה וגם בפראג ובוורשה. מכל מקום, בפראג קיבלנו תגובה אופיינית מאוד לכל הגוש המזרחי. [שר החוץ] שירוקי אמר לקובובי:^[6] ״אתם מוציאים את הערמונים מן האש בשביל האנגלים״. זה מעניין מאוד. בכלל, מדינת ישראל כמדינה עצמאית אינה קיימת. אין לה אינטרסים. קיימים רק המחנות, הגושים הגדולים בעולם. יש אינטרס סובייטי ויש אינטרס אנגלו-אמריקני. אם האינטרס האנגלו-אמריקני ברגע זה מתאים לאינטרסים שלנו, הרי אנו עושים רק למען אנגליה. אם אנו מתקיפים את מצרים כי היא מפריעה מעבר אוניית נפט אלינו, הרי אנו ״מוציאים ערמונים מן האש בשביל אנגליה״. אבל אם בזאת אנו עושים למעננו, זאת הוא אינו יכול להבין וזה אינו חשוב לו. ברור שברית המועצות תימנע. יש להניח כי הולנד תצטרף, אט כי בשיחה הראשונה אמרו שהם מדינה מוסלמית. יש להם אינדונסיה, אם כי אינדונסיה היא כבר מזמן עצמאית, אבל הם רואים עוד את עצמם כמדינה מוסלמית. יש סימן שאלה על אופן ההצבעה של הודו, יש סימן שאלה על אקוודור, יש סימן שאלה על סין - במועצת הביטחון יושבת עוד סין הלאומנית.

המפתח הוא בידי טורקיה. לי נראה כי טורקיה תימנע, וזאת מפני שתי סיבות: אל״ף, טורקיה לא תרצה להתגרות בערבים. אין זאת אומרת שהיא תתמוך בערבים בכל דבר, אבל אין להניח שהיא תצעד צעד מובהק נגד מדינה ערבית. בי״ת, טורקיה אולי תחשוש כי פסק שלילי נגד מצרים בדבר תעלת סואץ ישמש תקדים בידי רוסיה בעניין הדרדנלים. אומנם עורכי הדין שלנו מקבלים על עצמם להוכיח שאין מה לחשוש לתקדים זה, שאין כל דמיון בין המצב המשפטי הבינלאומי בנוגע לתעלת סואץ, והמצב המשפטי הבינלאומי של מצר הדרדנלים, אלא טורקיה תאמר לעצמה, בוודאי, שמוטב לה להיות זהירה. ייתכן שמצרים תאמר שהיא במצב מלחמה עם ישראל, ולכן מוטב לטורקיה להימנע בהצבעה.

אנו יכולים להסתמך על שלושה דברים: הסכם שביתת הנשק, מגילת האומות המאוחדות והאמנה של תעלת סואץ. היועץ המשפטי של משרד החוץ טס לניו יורק להיות לעזרת נציגותנו באו״ם. בדרך התעכב בלונדון, לפני זה היה כאן [יעקב] רובינסון, יחד הם עיבדו תיאום העבודה. בלונדון התייעץ היועץ המשפטי שלנו עם פרופסור לאוטרפכט,^[7] המומחה הגדול במשפט הבינלאומי היום, והוא אישר לגמרי את כל ההנחות של היועצים המשפטיים שלנו ועוד הוסיף משהו.

בסופו של דבר זהו ויכוח מדיני ולא משפטי. ייתכן שאנגליה, אמריקה, צרפת איתנו יחד ינחלו מפלה מפני חוסר שבעת הקולות, מפלה שבעצם אמריקה תהיה שבעת רצון בה, כי היא אומרת תמיד מה היא יכולה לעשות? כאשר ישנה דמוקרטיה בינלאומית, הדמוקרטיה הבינלאומית מפריעה. למעשה, תזכה מצרים בדבר.

כן, נזכרתי, יש תקווה שיוגוסלביה תצטרף אל המצביעים בעד.

זה מתקשר עם עניין אילת. המצב ב[מפרץ] אילת הוא כזה: יש שם מה שנקרא בלשון הצבא החדשה ״מוצב״, עמדה צבאית מצרית. יש עמדה מצרית על חוף חצי האי סיני המשקיפה על המצר. מלבד זאת יש שני איים שהמצרים תפסו אותם.^[8] בעצם גם לולא תפסו המצרים את האיים הללו, העניין לא היה פשוט. זוהי שאלה של מזל. הכניסה למפרץ היא כניסה צרה העוברת בין ערב הסעודית מזה ובין מצרים מזה. ליתר חוסר מזל, הים שם מלא שרטונים. המעבר האפשרי היחידי הוא ממש על יד חוף מצרים. אונייה אשר רוצה להגיע לאילת מוכרחה להתקרב לחופי מצרים, כי שם יש מים עמוקים שהאונייה יכולה לנסוע בהם.

כאשר הם תפסו את שני האיים לאחר השאילתה המחוכמת של מר מרידור בכנסת,^[9] פנתה אמריקה אליהם ושאלה אותם: ״מה אתם עושים?״ והם מסרו לאמריקנים תשובה בכתב, ויום אחד הופיע בפני נציג אמריקה מיסטר דייוויס והביא לי את תשובת מצרים בכתב כלשונה. איני יודע אם הוא היה מוסמך למסור לנו מיסמך זה או לא. בכל אופן, ניווכח בזאת עכשיו, כי אנו רוצים להשתמש במיסמך שנמסר לנו ככתבו בלשון הצרפתית, ושם נאמר: ״מכיוון שנפוצו שמועות ידועות, כדי לעמוד על המשמר, הם [המצרים] נתנו הוראה להעמיד צבא על שני האיים. הם באו לידי הסכם עם אבן סעוד. אין כוונתם בשום

פנים ואופן להפריע למהלך הסדיר של תנועת האוניות החוקית במצר זה״.

כידוע, הבאנו פעמיים אוניות לשם, אבל אנשים יודעי דבר אומרים שאין להביא מזאת ראיה. בפעם הראשונה לא ראו את האונייה הקטנטונת אשר הביאה את ספרי התורה מתימן, ובפעם השנייה כנראה נפלה טעות. באותו יום היתה צריכה לעבור אוניית אספקה בריטית, הם כנראה סברו שהאונייה שעברה היא אוניית האספקה הבריטית. הם אותתו לאונייה ושאלו: ״לאן את הולכת?״ האונייה היתה צריכה לאותת תשובתה, האיש שלנו הממונה על האיתות רצה לאותת ״לאילת״. רב החובל לא נתן לו, אלא הכריחו לאותת ״לעקבה״, כך שנסתבר כי הם היו סבורים שזוהי האונייה הבריטית המביאה אספקה לעקבה. אחרי שעברה אונייה זו, עברה גם אוניית האספקה הבריטית, ועכשיו היה מאוחר לעשות משהו נגד האונייה שלנו. לכן אומרים יודעי דבר שאין להביא ראיה משתי האוניות שעברו.

הבסיס שלנו הוא בסיס משפטי שאי־אפשר לערערו. יש בעולם מושג של ״מים טריטוריאליים״. המים הטריטוריאליים הם במרחק מסוים מן החוף, שזה כמו היבשה בסוברניות של המדינה שלה שייכת הטריטוריה. יש כנגד זה חוק אחר האומר, כי במקרה שאי־אפשר להגיע לאיזו ארץ שלישית אלא על ידי מעבר במים הטריטוריאליים, אז המים הטריטוריאליים נחשבים לרחוב ימי פומבי, לרשות הרבים. זה כמו הים הפתוח. למשל, קרה מקרה שאונייה עברה בין קורפו ואלבניה. האלבנים לא רצו לתת לה לעבור. הם ירו אליה וגרמו לה נזקים. בית דין בהאג פסק שאלבניה צריכה לשלם פיצויים, כי זה מעבר חופשי. החוק הבינלאומי חל גם על מעבר זה, אם כי הוא במים הטריטוריאליים של המדינה השוכנת על החוף, אבל החוק לחוד והמעשה לחוד.

מצרים פירסמה הכרזה, כי היא תמנע תנועת אוניות לאילת, היא קובעת פיקוח על מעבר אוניות לאילת. מזה משתמע באופן ברור מניעת גישת אוניות לאילת. כאשר מוריסון^[10] נתקף בבית הנבחרים הבריטי על חוסר תגובה לעיכוב האונייה הבריטית [״אמפייר ריץ׳״], הוא ניסה לפי הקו הבוויני המסורתי ללמד זכות על מצרים ואמר: ״האונייה נכנסה למים הטריטוריאליים של מצרים״. קם צ׳רצ׳יל^[11] ואמר: ״אני, כאיש שהתרחצתי במי עקבה, מותר לי לדעת על מה אתה מבסס עמדתך? מה אתה עומד לעשות למצרים?״

אם נשיג פסק דין נגד מצרים, זה יכול להכריע גם לגבי אילת. אם לא נשיג פסק דין נגד מצרים - אנו במצב ביש. אומנם באותו פסק הדין של הגנרל ריילי, שבו נאמר שבזאת שמעכבים אוניות אין הפרת שביתת הנשק, ישנה פיסקה: ״אילו ידעתי כי מצרים משתמשת בכוחות צבא כדי לעכב איזו אונייה או איזה מטען, הייתי פוסק ללא ספק שמפירים את הסכם שביתת הנשק״. אנו יודעים שהכניס פיסקה זו בשביל אילת. אוניות הנוסעות לאילת אין הם יכולים לעכב, אלא בכוחות צבא. שם אין סכר, שם אין מכס. רק צבא יכול לעכב אונייה. יש גם פה אפשרות של מערכה. בינתיים מרגישים שהעניבה מתהדקת סביבנו לא רק בסואץ, אלא גם באילת.

מזאת אני עובר לעניין החולה. אתם יודעים כי היתה החלטה של מועצת הביטחון ב־18 במאי, והחלטה זו קבעה כי עלינו להפסיק העבודה עד הסתדר עניין חלקות הערבים. שנית, כי עלינו להחזיר את הערבים שהוצאנו מהאזור המפורז. שלישית, חיזקה את הסמכויות של יושב ראש ועדת שביתת הנשק [הישראלית-סורית, דה־רידר] באזור המפורז.

על יסוד דברים אלה החלה מערכה בינינו ובין היושב ראש, נכון יותר, בינינו ובין ראש מטה מפקחי או״ם. אחרי כל מיני צרות ומשברים הגענו לעמק השווה בעניין חלקות הערבים, בעניין חידוש העבודה. אנו עובדים. איננו נוגעים בחלקות הערבים.

עלי להתעכב קצת על תוכנית ייבוש החולה. השמרנים היותר גדולים בעולם הם המומחים. אם מומחה מחווה דעתו קשה לו לחזור בו, בייחוד כאשר זוהי תוכנית על הנייר, לא חוות דעת בישיבה. הוא לא יעלה על הדעת שאפשר לעשות תוכנית אחרת. התוכנית הראשונה לייבוש החולה חייבה עבודה בשתי גדות הירדן, גם במזרח וגם במערב. זאת ראשית. שנית, אף על חלקות הערבים לא [מדובר ב]סתם עבודה, אלא סכר שצריכים לבנות על הירדן צריך היה להיבנות על אחת מחלקות הערבים.

אתם יודעים, שאנו טענו כל הזמן שהסורים ידעו היטב שהתחלנו לעבוד, לא החלו לירות ולא עשו שום דבר, אלא רק ביום בו הזדקקו לזאת כדי לחזק ממשלה כושלת. דבר זה לא מדויק. הם לא ירו כל עוד עבדנו בגדה המערבית [של הירדן]. התחילו לירות כאשר אנו התחלנו לעבוד בגדה המזרחית, ואנו עכשיו איננו עובדים בגדה המזרחית ואין יריות. אנו בכל זאת עובדים, והמומחים שאמרו קודם שמוכרחים לעבוד בשני החופים הסכימו שאפשר לעבוד רק בחוף אחד, רק בחוף המערבי. זה לא מועיל לתוכנית, זה פוגם בה. יש אפיק קיים. הוא מתפתל פיתולים המאיטים את הזרם ולכן מתהווה ביצה. הכוונה היא להחיש את הזרם. איך מחישים את הזרם? גם על ידי יישור וגם על ידי העמקה. כדי ליישר את אפיק הירדן ולהעמיקו, וזאת כדי להגדיל ולהאיץ הרקת המים מהחולה, צריך היה ליישר את הגדות. ליישר צריך את שני החופים, אבל אם עובדים רק בצר אחד הרי רק צד זה יהיה ישר. השני יתפתל גם אחר כך, זה לא יאיץ את הזרם כאותה מידה אילו היו שני הצדדים ישרים. זה אינו מונע הגשמת התוכנית, אבל במידה מוגבלת קצת.

כאשר באו לידי מסקנה זו המשיכו לעבוד בחוף המערבי, אבל גם בחוף המערבי יש חלקות של ערבים. הם צריכים לבנות סכר. למה סכר? הוא לא לעולמים. סכר זה הוא אחד מאמצעי העבודה. זה אינו מיתקן קבוע ועומד. הם צריכים להעמיק את קרקע הירדן. כדי להעמיק את קרקע הירדן צריר לחפור. זאת יכולים לעשות רק כאשר האדמה יבשה. אם בונים סכר, עוצרים את המים לשלושה-ארבעה ימים, האדמה מתייבשת ואז אפשר לעבוד בערוץ הירדן. עודף המים חולף ואז יכולים לעבוד. סוגרים ופותחים את הסכר לפי צורך עבודת החפירה.

לפי הטופוגרפיה של המקום נקבע בדיוק מקומו של סכר זה על חלקה ערבית. כאשר אמרנו שמוכרחים להפסיק את העבודה בחלקות הערבים הם [המופקדים על מפעל ייבוש החולה] שאלו: ״מה בעבודת הסכר?״ אמרנו: ״תעבדו עבודות אחרות״. עבדו. עכשיו הגיע תור הסכר. הם אמרו: ״מה יהיה עכשיו?״ אמרנו: ״שימעו, הסכר מוכרח להיות בנקודה זו? הוא אינו יכול להיות בשום נקודה אחרת?״ הם הסכימו שהוא יכול להיות גם במקום אחר.

כתבתי איגרת לאבן^[12] ובה נכנסתי לפרטים ופרטי הפרטים. אם חברי הממשלה רוצים, אוכל להמציא להם העתק איגרתי. תראו לאיזה התחכמויות הגיעו לא המומחים, אלא במשרד החוץ, כדי שנוכל לעבוד בינתיים ולא נפגע בתוכנית ייבוש החולה.

אלא מה? כאשר אנחנו - וזה עוד עניין של שלושה שבועות - כאשר אנחנו נגמור את הקמת הסכר ונצטרך להפעיל אותו, להפעיל אותו לצורך שלשמו הוא בנוי, וכדי שיופעל זאת אומרת שנסכור את המים, אז נעמוד בפני שני סיבוכים: אל״ף, אנו מתחילים לחצוב בקרקע הירדן, הירדן שהסורים טוענים כי חציו להם. ברור בפני מה אנו עומדים. בי״ת, אנו כורתים את מי הירדן מהערבים היושבים בין מי־מרום ובין הכנרת ושהם כל הזמן שותים ממימי הירדן ומשקים את עדריהם מהירדן. אם שלום בינינו וביניהם, אנו אומרים שזהו סידור זמני, בינתיים נותנים צינור, עושים שוקת. אבל אם אין שלום, אם הערבים שבויים בידי הסורים, הסורים משתמשים בכל העניין לרועץ לנו, כעמדה קדומנית להציק לנו. אין אז אפשרות של הסדר ויש להניח כי יהיה סכסוך, ואולי הממשלה הבאה תצטרך להתבשל בקלחת זו. הקלחת עומדת בינתיים על האש.

יש כאילו קלף בידינו. מועצת הביטחון אמרה: ״עד שהגנרל ריילי יוכל להסתדר עם בעלי החלקות. לא יוכל להסתדר עם בעלי החלקות? צריך העניין לחזור למועצת הביטחון״. היה רמז שבעלי 25 דונם ולא יותר, אלה הן חלקות קטנטנות. [נציגינו] אמרו: ״מפעל כל כך חשוב לא יופרע בגלל בעלי חלקות אלו״. אנו בינתיים הכינונו גם קו הגנה שני, שלא ניזקק כלל לחלקות אלו. כמובן שדבר זה אין אנו מפרסמים ואין לפרסם דבר זה, כי בינתיים מחזיקים אנו את מועצת הביטחון תחת הלחץ שצריך לתת [לנו] אפשרות לעבוד.

מה הצרה? הצרה היא שבהחלטה מדובר על עוד דברים אחדים: סמכויות יושב ראש ועדת שביתת הנשק, ומדובר גם על החזרת הערבים. מה זאת החזרת הערבים? יש ערבים משני מינים. יש ערבים שאנו לקחנו והעברנו לפנים הארץ, כמעט בסביבת עכו. השגנו מהם חתחייבות שהם מבקשים להעבירם, לא רוצים להיות בכל המרקחה הזאת. יש ערבים שברחו לסוריה. אנו הרסנו חלק הבתים, גם של אלה וגם של אלה. בהחלטה מדובר על הערבים שהועברו מהאזור המפורז על ידי ישראל, ואנחנו אמרנו שלאלה צריכים אנו להרשות לחזור.

אנו פירשנו שזה חל קודם כל רק על אותם הערבים שאנו העברנו. אנו לא העברנו ערבים לסוריה, ולכן החלטה זו מחייבת רק לגבי אלה. לא נאמר שצריכים להחזירם, אלא נאמר שיש להרשות להם לחזור, ואמרנו: ״כל אשר ירצה - יחזור״.

הגנרל ריילי הבטיח כנראה בינתיים לסוריה לעשות למען החזרת כל הערבים מאותה סביבה. היה גל של מחאות [סוריות] נגדו, כי הוא פסק בדבר המשכת העבודה לטובתנו, וכנראה, כדי לתקן את מצבו, אמר לעצמו: פסקתי לטובת היהודים בעניין העבודה, אפסוק לטובת הערבים בעניין החזרתם.

היה מישאל בקרב הערבים. 410 נפשות ומעלה אמרו שרוצים להישאר,

235 אמרו שהם רוצים לחזור. אנו החזרנו 235 אלה. אחרי החשבון התברר כי חסרים 100 ערבים, התברר כי לא חסרו 100 ערבים, אלא באותו יום לא היו במקום. יש אומרים שדאגו לכך ש-100 ערבים אלה לא יהיו באותו יום במקום. היה חשש שהם ימרידו את האחרים, לא רק שהם יודיעו שהם רוצים לחזור. החזרנו אותם.

בזאת עדיין לא תמה כל המערכה. מתברר, כאשר הערבים אמרו שהם אינם רוצים לחזור, הם היו בטוחים שכל העניין זה רק הצגה, שלא יחזירו איש, ואז אמרו לעצמם: ״בין כה וכה אנו נשארים שבויים בידי ישראל, למה לנו להצהיר הצהרות נגד ישראל?״ היו כאלה שהאש בערה בהם ואמרו: ״יעבור עלינו מה ונחזור״. היו כאלה שאמרו: ״אלה טיפשים, בין כה וכה לא יחזרו, ואלה [הישראלים] יתנקמו. בנו לא יתנקמו. כאשר ראו שבאמת החזירו, אמרו שגם הם רוצים לחזור. יש שמירה על המקום אבל ערבים בורחים, ואין ספק שאנשי או״ם יודעים זאת, העניין עוד לא נגמר.

יתר על כן, כאשר החזרנו ערבים אלה, האנשים שלנו במקום אמרו: הם חזרו לאדמתם, למקומם, אסור להם לגשת לירדן. מדוע אסור להם לגשת לירדן? כי לא רצינו שיתחדש הקשר בינם לבין הסורים, כי אז נהפכת טריטוריה זו לטריטוריה סורית, הם נופלים תחת השלטון הסורי למעשה. קמה צעקה: צריכים להשקות את העדרים. הניחו להם צינור. הצינור מונח על האדמה. אתם יכולים לתאר לכם מה קורה למים הזורמים בצינור המונח על אדמת בקעת הירדן בימים אלה. ברמת גן אי־אפשר לעשות מקלחת מברז קר ביום. המים לוהטים, ואין מה לומר מה בימים אלה המים בצינור על אדמת בקעת הירדן. המים חמים. הצינור לוהט, העדרים אינם שותים.

עכשיו מעוררים אנשי או״ם את השאלה של הערבים שברחו לסוריה, שגם אותם צריך להחזיר. אנו אומרים: ״לא העברנו אותם״, אבל הם מפרשים זאת אחרת.

בלייק סכסס טוענים: ״כל עוד אתם הישראלים לא מילאתם את המוטל עליכם לפי החלטת מועצת הביטחון, אין אתם יכולים לדרוש שנעזור לכם הלאה״. יש להם תירוץ. מלבד זאת, יש עניין המשטרה באזור המפורז.^[13] כמה כוחות המשטרה יכולים להיות שם? מי יכול לחלוש על המשטרה הזאת? מי יכול לחלוש על כל השטח הזה? ועוד ועוד. כל העניין אכול סכסוכים, אין שעל אדמה נקי מהם.

בהחלטה יש עוד דברים: הקרב בתל אל־מוטילה, פריצות הסורים לתוך השטח שלנו. על זה לא היה כל גינוי. שם נאמר: ״קיבלנו עוד תלונות. לא הספקנו לברר אותן. מטילים על היושב ראש לברר אותן״. לא היה כל בירור. באל־חמה השתלטו הסורים. היושב ראש לא עשה כלום לבירור הדברים הצריכים בירור. כתבנו לו מכתב, הוא לא ענה. אנו עושים לצבור חומר האשמה נגדו, שהוא היה חד־צדדי בבירור שלו.

מאחורי כל זה ישנה העמדה הסורית שצריכים לתקן את הגבול ולתת להם להתפשט עד המים, עד הירדן, עד מי־מרום. זוהי העמדה הסורית שאנגליה ואמריקה מתחילות לתמוך בה לא בפה מלא. כאשר אנו אומרים להם זאת, הם מתכחשים, אבל אנו מרגישים את הלחץ גם בדין וחשבון של הגנרל ריילי. הוא אומר שהוא אינו רואה מוצא אלא לעשות רוויזיה של הסכם שביתת הנשק, שאי־אפשר להתאים את המצב השורר עכשיו להסכם הכתוב.

יש סעיף 8 [בהסכם שביתת הנשק] המאפשר זאת. מה פירוש רוויזיה? פירוש הדבר משא ומתן על האזור המפורז, אז הסורים מציעים חלוקתו - אנו נקבל חלק האזור המפורז והם יקבלו חלק האזור המפורז. הם יתקרבו למים. לא בכל מקום ישבו על המים, אבל יהיו מקומות שישבו על המים.

יתר על כן, הסורים הציעו לנו בינתיים משא ומתן פוליטי. הם הציעו שיהיה משא ומתן בין משרדי החוץ בהשתתפות אנשי ועדת שביתת הנשק ובנוכחות הגנרל ריילי כמשקיף. על מה המשא ומתן? על האזור המפורז. הם אומנם אמרו: ״משא ומתן על הגבול״, אבל משא ומתן על הגבול פירושו משא ומתן על חלוקת האזור המפורז, מפני שאנו יודעים את עמדתם והם יודעים את עמדתנו, והם יודעים שאנו יודעים את עמדתם, כי היו שיחות לאין ספור על זאת. אם הולכים לשיחה על הגבול, פירוש הדבר שמקבלים פרינציפ זה. אנו אומרים שאני מוכנים למשא ומתן על שלום. אנו היינו מסכימים גם למשא ומתן על איזה הסדר זמני המוביל לקראת שלום, על כל מערכת העניינים הכלליים, שבזה גם עניין הגבול, אבל לא להוציא בעיית הגבול מכל מסגרת ולקבוע משא ומתן נפרד על עניין זה.

הם באו ואמרו: ״אנו מוכנים למשא ומתן על הסדר, הכנה לקראת הסדר רחב יותר״. ביקשנו מהם סדר היום והם אמרו: אל״ף, האזור המפורז. בי״ת, השאלות העומדות לפני ועדת שביתת הנשק. אמרנו: ״לשאלות העומדות לפני ועדת שביתת הנשק יש ועדת שביתת הנשק. למה לערער את סמכותה?״ האזור המפורז - אמרנו: ״זה לחוד לא״. אנו בינתיים נציע להם את סדר היום שלנו.

בינתיים היה ״דמרש״ [צעד דיפלומטי חריף] אמריקני. האמריקנים פנו אלינו ואמרו: ״שמענו שהסורים מציעים משא ומתן, אנו סבורים שצריך ללכת למשא ומתן״.

ברור משני דברים אלה, מההצעה של הגנרל ריילי למועצת הביטחון דרך סעיף 8, וההצעה ללכת למשא ומתן, כאשר יודעים למה הסורים מתכוונים, [אנו] רואים בזאת סימנים מובהקים שרוצים לדחוף אותנו למשא ומתן. הם יודעים היטב שזוהי צרה גדולה. הם יודעים שלא יוכלו להשתלט על העניין כל זמן שלא יספקו את הסורים. כל זמן שלא יספקו אותם יהיו שם סיבוכים, בינתיים זה מערער את הביטחון והם חושבים שהיהודים מוכרחים לוותר.

המים זורמים לא לתוך סוריה, כי אם מסוריה, אלא הם אינם [שולטים] על המים, הם אינם יכולים להפריע. אם לא יפריעו לנו, יוכלו להוציא כל מיני ויתורים על אי־ההפרעה.

דבר שני - על נהר אחר, או על אותו נהר במקום אחר. מדובר על הירדן. השתלשלות הדברים היתה כזאת: תיכנסו למצבו של משרד החוץ, פתאום שומע משרד החוץ על איזה דבר. הוא אינו שולט בחקלאות, הוא אינו עוסק בהשקאה והוא אינו יודע מה נעשה על הירדן וסביבו. הוא אינו מחויב כלל לדעת. והנה נודע למשרד החוץ שממשלת הירדן הגישה תלונה לאומות המאוחדות, כי אנו מפריעים לזרם התקין של מי הירדן, ואנו גורמים לשני דברים: אל״ף, שהירדן השנה רדוד מהרגיל. בי״ת, שהוא יותר מלוח. אם גורמים לרדידות הירדן גורמים באותו הזמן למליחותו. אם זורמים פחות מים עולה באופן יחסי כמות המלח. לא עובר יום ומופיע [השגריר האמריקני] מיסטר דייוויס והוא שואל מה פשר התלונה של ממלכת הירדן, מה אנו עושים שם. הסברתי לו שהשנה היא שנה שחונה. היו מעט גשמים.^[14]

ודאי זה כך, אבל מיד אני מושיב אנשים לברר מה קרה, גם המהנדס בלאס^[15] מתיישב על העניין. מה מתברר? מתברר, קודם כל, שנכון הדבר שמיעוט הגשמים בכלל הנמיך את רמת המים בירדן ואז אחוז המלח עולה. עוד מתברר, שכאילו הערבים הסורים היטו קצת ממי הירמוך להשקאה לצורכי עצמם. מתברר עוד דבר. כדי להבין מה קרה צריך לדעת את מצב מי הירדן בכלל. מי הירדן באים משני מקורות. מקור אחר הוא המים הבאים מהצפון, עוברים את החולה ואת הכנרת. המקור השני הוא הירמוך. בחורף יש גאות רבתי בשני המקורות. ומה עשתה חברת החשמל? בנתה סכר במוצא המים מהכנרת. כולנו עוברים על הסכר הזה כשנוסעים על הגשר בסביבת דגניה. זהו הסכר של חברת החשמל. בחורף אוגרת החברה מים בכנרת, ולמי הירמוך היא נותנת לזרום באופן חופשי. בקיץ, כאשר פוחתים מאוד מי הירמוך, פותחים את הסכר מהכנרת ואז המים מהכנרת ממלאים את הירדן. מתי אפשרית פעולה זו? אם סוגרים את הסכר בתחילת החורף. כך היה הנוהג כאשר חברת החשמל ישבה בנהריים. נהריים היתה נקודת המוקד של כל העניין הזה.^[16] עכשיו אין חברת החשמל יושבת בנהריים,^[17] והדין וחשבון שקיבלנו הוא פשוט בתכלית הפשטות: שכחו לסגור את הסכר בתחילת החורף, אותם המים שצריכים היו להיאגר בחורף ולשמש מילואים לירדן בקיץ הלכו לירדן והתאדו שם, ולא נשאר מלאי של מים בכנרת להשקאות הקיץ. כאשר הגיעה עונת הקיץ והמשקים הרגישו שאין די מים להשקות את שדותיהם, אז החלו מזמן לזמן לסגור את הסכר בקיץ, כדי לאסוף קצת מים בכנרת ולאפשר השקאה לפי המתקנים הקיימים, כי המתקנים הקיימים מחייבים רמה מסוימת של מים בירדן. סגירה זו ודאי שהיא מנעה מים במורד הירדן וגרמה למליחותו.

על פי הדין, ברוך השם, יש זיכיון של רוטנברג,^[18] שהוא אינו רק זיכיון שאושר על ידי ממשלת הירדן והיא עוד לא ביטלה אותו. אומנם היא יכולה כל יום לבטלו, אבל זיכיון רוטנברג נשען על אישור בינלאומי. היה ערעור של היווני בעל הזיכיון [לחשמל] בירושלים, בית לחם ועוד.^[19] הלכו ל[ביה״ד הבינלאומי ב] האג. האג אישרה את הזיכיון של הברת החשמל, ובזיכיון זה כתוב שמותר להקים סכר על הכנרת. באופן משפטי זה כך, אבל זו לא רק שאלה משפטית. זוהי גם שאלה של יושר. זוהי שאלה של יחסים. זה קיים לעצמו.

זה מחמיר עוד לאור מה שאמרתי מה יהיה כאשר אנו נפעיל את הסכר בייבוש החולה, וזה יגרום למיעוט מים בגיזרה הקטנה בין מי־מרום והכנרת.

יש לנו ידיעה לא מבוררת, ממקורות אמריקניים, שמאחורי תביעת ממלכת הירדן עומדים האנגלים. האנגלים החליטו להזכיר לנו כי הירדן אינו כולו שלנו, אלא גם שלנו וגם של ממלכת הירדן, ואיננו יכולים לעשות שום דבר בלי ממלכת הירדן, והם רוצים לעשות מזה מנוף להכריח אותנו ואת הירדן לבוא לידי הסכם.^[20] במקרה טוב, אם הם הולכים בדרך קונססרוקטיבית, הם חושבים על הסדר, אבל יכול להיות שהם באים סתם להפריע.

בענין הפיצויים לערבים - לא אחזור על כל הבעיה. היא ידועה. התחדשו שני דברים. קודם כל, עלי להביא לידיעתכם כי בתוככי העיר ירושלים יושב משרד שבראשו עומד איש דני, שמו אנדרסן, ותפקידו הוא להעריך את רכוש הערבים [הנטוש] בשביל הפיצויים. איש זה הוא איש חיובי בהחלט. הוא סידר בזמנו את החשבונות שצמחו מהעברת הטורקים והיוונים לאחר מלחמת העולם הראשונה. הוא אומר: אין טעם להתחיל להעריך כל חלקה וחלקה, אלא צריך לקבוע הערכה כוללת. בי״ת, גם זה עניין רציני. צריך לקבוע קנה מידה להערכה הכוללת. גימ״ל, הוא מבין היטב, שיכולת התשלום של מדינת ישראל אינה תלויה בעדך האובייקטיבי של הרכוש שבשבילו צריכים לשלם פיצויים.

הוא פנה אלינו, רצה לדעת כמה דברים. היו דברים שאנו נענינו להם והיו דברים שאנו לא נענינו להם. אם הוא רצה לדעת בכמה אנו מוכרים מיליון דונם אדמה ל״קרן הקיימת״, בכמה מוכר האפוטרופוס על נכסי הנפקדים אדמה, סירבנו לתת לו מספרים אלה, לא רק כי זה עניין סודי, אלא זה לא שייך לעניין. לא לפי זה נשלם פיצויים. אם עלה ערך הקרקע, כי קמה מדינת ישראל, יש קיבוץ גלויות, האוכלוסייה גדלה ויש צורך בקרקעות אלה, זה לא שייך להם. אם לא באו לידי הסכם - הם ברחו, הם אינם נמצאים כאן, הם לא רצו שתחול השבחת הקרקע - אין כל טעם להראות לו חומר זה.

אנו יודעים שהם בעצמם נרתעים מהמסקנות, כי הם מגיעים לסכומים כל כך גדולים שאין טעם להעלותם על הנייר, כי אף פעם לא נשלם סכומים כאלה.

דבר שני - יש יוזמה אמריקנית ידועה, שעוד לא ברור עד כמה מחלקת המדינה עומדת מאחוריה. יכול להיות שאלה הם רק גישושים, ויכול להיות שאלה הם גישושים כתוצאה מיוזמת איזה פקיד או איזה פקידים שקיבלו רישיון ממחלקת המדינה לתהות על הקנקן. קודם כל, היא קובעת מה שאנדרסן קיבל, שאין כל טעם להעריך כל חלקה וחלקה, אלא באופן שרירותי, באופן ארביטררי, צריך להגיע להערכה סיטונית של ערך הרכוש.

בי״ת, ברור כי מדינת ישראל לא תוכל לשלם זאת. שום סכום לא תוכל לשלם, בייחוד אם צריך לשלם במטבע זר. גימ״ל, ברור שאם זה יישאר קשור לפי עמדת ישראל בהסדר של שלום, אף פעם לא תיפתר השאלה, היות ועניין אי־סידור בעיית הפליטים משמש אבן נגף לשלום, ומשמש תירוץ בפי מדינות ערב להשתמט מלהצהיר על המדיניות שלהם ומלעשות שלום. לא צריך לקשור את עניין השלום לפתרון בעיית הפליטים, ואפשרי לבוא למדינת ישראל ולדרוש את זאת אם מציעים לה עזרה לפתרון בעיית הפליטים. אם אומרים שהם מוכנים לתת, להלוות למדינת ישראל סכום כזה וכזה על מנת שהיא תשלם פיצויים לערבים, זה משמש פיתוי לערבים. זוהי בעיה שעליה תצטרך הממשלה העתידה לתת תשובה - (השר מ. שפירא: האם הוא מעריך גם את הנכסים, את הרכוש שלנו שבידי הערבים והנזקים שנגרמו לנו [במלחמת העצמאות]?) - הנזקים שנגרמו לנו - לא. הרכוש שלנו שבידי הערבים - כן.

סעיף תל״ט: מינויים בדרגה י״ג

השר מ. שרת: לפי התקנון או החוקה יש בכל משרד איש אחד בדרגה י״ג והוא המנהל הכללי. בשום פנים ואופן אין משרד החוץ יכול להסתדר במיטת סדום זו.

במשרד החוץ יש מספר אנשים ותיקים יותר מהמנהל הכללי בעבודה מדינית אצלנו, והם בעלי משקל רב בהנהלת העניינים ובעלי שיקול רב לא פחות מהמנהל הכללי של משרד החוץ. האנשים הללו, בסולם ההיררכי, אינם עומדים מתחת למנהל הכללי. אין הם מנהלי מחלקות שהוא מפקח עליהם. הם עומדים על ידו. הם עומדים על יד שר החוץ באופן ישיר. הם יועצים של שר החוץ. נניח, דר' ליאו כהן ותיק מדר' איתן בעבודה ציונית ובעבודה המדינית בארץ. הוא קשיש ממנו. הוא נחשב ליועץ המדיני של שר החוץ. המישרה שלו אינה מתחת למישרת המנהל הכללי. הוא ממלא תפקידים חשובים, מוציא לפועל עבודות חשובות. לפי כל המצב אין אני יכול בשום פנים ואופן להתפשר עם ההסדר המעמיד אותו בדרגה נמוכה מהמנהל הכללי.

ועוד איש אחד - מר ראובן שילוח, העומד בראש מוסד גדול, מסועף של המדינה,^[21] אשר קצת מתוצאות פעולתו ראינו היום בדין וחשבון שלי - דבר [האונייה הבריטית] ״אמפייר ריץ׳״ והחיפוש בה נודעו לנו הודות לקיום מוסד זה. הוא ממלא תפקיד גם בעניינים מדיניים, במשא ומתן עם מדינות ערב. מר שילוח נחשב ליועץ לעניינים מיוחדים. הוא ממלא עניינים אחראיים בהחלט. אני מוכרח לבקש בשבילו אישור לדרגה י״ג.

יש איש שלישי - דר' גרשון מרון, היועץ הכלכלי של משרד החוץ. בזמן מסוים נעשה עליו לחץ שהוא יקבל על עצמו להיות המנהל הכללי של משרד המסחר והתעשייה. הובטחה לו דרגה י״ג. הוא קיבל את ההצעה, שימש זמן מסוים המנהל הכללי של משרד המסחר והתעשייה וקיבל אז את משכורתו לפי דרגה י״ג. אחרי שחל הסדר אחר והופרדו שוב שתי המשרות, הוא הורד מדרגתו לדרגה י״ב. בכלל איני יודע אם אפשרית הורדה בדרגה. על כל פנים, הוא אינו מוכן להישאר בעבודה בתנאים כאלה. המשא והמתן נמשך חודשים. בעניין זה הגיעו מים עד נפש. איני יכול בשום פנים לוותר על איש זה. האיש הוא יקר ערך. בעניין זה אלך לגמרי לאיבוד אם הוא לא יהיה לידי. אני מוכרח לבקש אישור ולבקש את האישור למפרע. שיהיה ברור שלא חלה שום ירידה בדרגתו.

אני מוכרח לבקש את אישור הממשלה לשלושת המינויים - המינוי של דר' ליאו כהן, מר ראובן שילוח ודר' גרשון מרון בדרגה י״ג.

לאחר דיון התקבלה הצעת שר האוצר א. קפלן לאשר דרגה י"ג לדר' ג. מרון, ולברר שאלת המינויים האחרים באחת מישיבות הממשלה הבאות.