90 | שיחת משה שרת עם שגרירי ארה"ב,[1] תל בנימין                                                   1.7.1951

עוד על מגורשי החולה

ביום א׳, 1 ביולי, נתקבל מר מונט ב. דייוויס לראיון אצל שר החוץ, לפי בקשתו. הפגישה נתקיימה בבית השר בתל בנימין ונכח בה אפרים עברון. מזג האוויר אותו יום היה חם והשר שאל את השגריר כיצד נהנה מביקורו בקפריסין בסוף השבוע. דייוויס ענה כי החום שם עולה על זה שבתל אביב וכי לא שבע כל נחת מהנסיעה. מטרת הביקור לקפריסין היתה לקנות מטעמים למסיבת יום העצמאות האמריקני שהוא מתעתד לערוך ביום ד'.

משביקש השגריר פרטים על השיחות האחרונות עם הגנרל ריילי, אמר השר כי הגנרל חידה לו והוא מתקשה להבין את דרכיו. הגנרל ביקש לראות את שר החוץ ביום ה׳, 28 ביוני. נתקיימה שיחה והוסכם כי הבירור ייכנס לשלב מעשי למחרת, יום ו', בפגישה בין ריילי והקולונל טקסיס^[2] מזה, והמנהל הכללי ואנשינו בוועדת שביתת הנשק מזה. שיחות יום ו' נסתיימו בהסכמה גמורה לגבי בעיית שעב.^[3] נקבע נוהל המישאל בין ערביי שעב, שלאחריו יוחזרו אלה הרוצים לחזור לאזור המפורז.

בו במעמד החל הדיון על טיוטת הצעה של הקולונל טקסיס בעניין המשטרה באזור המפורז.^[4] הוחלט כי הדיון בבעיה זו יימשך בפגישה שתתקיים במועד מאוחר יותר. לפיכך שכב השר באותו יום לישון בשקט גמור מבלי שידע איזו מרקחה מכין הגנרל. יש לזכור את השתלשלות העניינים בפרשת שעב. מלכתחילה קיבלנו במלואן את דרישותיו של ריילי ביחס לנוהל של המשאל הראשון. ראינו עלבון לעצמנו בדרישתו כי אנשינו לא יהיו נוכחים בעת המשאל, אולם לא עמדנו על דעתנו כדי לא לגרום קשיים יתרים.

המשקיפים באו לשעב פעם ופעמיים ושלוש. במקום למסור לנו את תוצאות המשאל שערכו, קיבלנו פתאום דרישה שהיתה בעינינו שרירותית - להחזיר מיד את כל המפונים. לכך לא יכולנו להסכים. ראינו את הנוהל כבלתי הוגן. הסכמנו לכתחילה לנוהל שהציע ריילי, ואם משום־מה שינה דעתו ומצא כי הנוהל אינו משביע רצון, היה צריך לחזור אלינו, לומר זאת ולנסות להגיע לידי הסכם עימנו על נוהל אחר. אחרת, מה טעם להיפגש ולהסכים? ובאמת, משבא אלינו בסוף

השבוע שחלף, הגענו להסכם שהשביע את רצונו ואת רצוננו גם יחד.

והנה שוב אפתעה. בשבת, נפלה עלינו פצצת הדוח החדש שלו, בו האשימנו בסירוב למלא אחר החלטת מועצת הביטחון.^[5] בפגישת יום ה' נתן לנו להבין, כי אם לא נמצא מוצא משביע רצון ייאלץ להודיע על כך למועצת הביטחון. פירושם הברור של הדברים היה כי שום דוח כזה לא נשלח לעת עתה. לאור מה שבא אחר כך, חטא ריילי בהתנהגותו חטא כפול: אל״ף, אם שלח - וזהו ההסבר היחיד העולה על הדעת - את דוחו לפני פגישתו איתנו, הרי היה צריך לומר זאת לנו במפורש ולא ליצור את הרושם ההפוך. בי״ת, אם שלח את הדוח לאחר הפגישה, הרי הדבר מוזר עוד יותר לאור ההסכם שהושג בינינו.

נוצר אפוא מצב מאוד לא נוח לנו. למרות התנהגות מוזרה זו נקטנו בתגובתנו בלשון זהירה. לא נכנסנו בפולמוס ולא מסרנו לפרסום את כל פרטי ההסכם שהושג.

השגריר ניסה להסביר את עמדת ריילי כפי שהוא מבין אותה. ריילי סבור כי הערבים המפונים נמצאו תחת לחץ משני הצדדים גם יחד. יש לו לגנרל אמון שלם בממשלת ישראל ובהבטחותיה, בייחוד ביחסו של שר החוץ לעניין. הוא משוכנע כי אין בכוונת הממשלה כשלעצמה להפעיל לחץ על ערביי שעב, אולם נראה כי בדרג נמוך יותר נמצאים אנשים המנסים ״להשפיע״ על אותם הערבים.

כאן סיפר השר לשגריר את אשר אמר לריילי בעת הפגישה ביניהם ברחובות,^[6] דהיינו כי המבחן האמיתי לרצון הערבים לחזור או להישאר יהא רק משתובאנה המכוניות ויעלו עליהן הרוצים לחזור ויישארו החפצים להישאר בשעב.

השר חזר והדגיש, כי נשארה במקומה עובדת ההפתעה שבפרסום הדוח של ריילי. מאחר שדוח זה לא נרמז עליו לגמרי בפי הגנרל, אלא להיפך, הוא חזר ואמר כמה פעמים כי אם לא נגיע לידי הסדר ייאלץ להודיע למועצת הביטחון את המצב ולמשוך ידיו מהעניין. משונה גם כי משרד [משקיפי] האו״ם בירושלים אינו מוסר לנו את הדוחות שריילי שולח למועצת הביטחון, ואנו ניזונים מקטעי מברקים המתפרסמים על ידי סוכנויות המודיעין. על כל פנים, אנו מצפים כעת לראות אם ריילי הריץ דוח נוסף בעקבות ההסכם שהושג.

השר עובר להערכת הדוח הקודם ששלח הגנרל למועצת הביטחון בעניין 25 הדונמים השייכים לערבים.^[7] נראה, כי המוצא שריילי חותר לקראתו הוא הפעלת סעיף 8 שבחוזה שביתת הנשק,^[8] כדי להביא לידי תיקונים מתאימים בחוזה על־ידי משא ומתן בינינו לבין הסורים. דעתנו היא כי אין כל תושייה בהצעה זו. המשא ומתן יביא רק למבוי סתום ועל ידי כך יחתור תחת תוקף ההסכם עצמו. מטרתם של הסורים היא שינוי הגבול. תמימות היא לחשוב שהם עושים כל מה שהם עושים מדאגה לערבים שבאזור המפורז. את הערבים האלה הם מנצלים כ״רגלים״ על לוח השחמט למטרות יותר חשובות. הם התעקשו להגיע לגבול המים ויהי מה, ולהטיל בדרך זו את שליטתם על מקורות הירדן שברשותנו. פירוש הדבר עניבת חנק בידיהם על התפתחותנו לעתיד. בעניין זה של שינוי הגבול עמדתנו נחושה. לא נסכים לוותר על שעל אדמה שהיה כלול בתחום המנדט. להביע בפומבי את הדעה כי יש צורך בשינוי הסכם שביתת־הנשק בשעה שברור כי אין שום סיכוי להגיע לידי שינויים מוסכמים, פירושו של דבר חתירה תחת ההסכם וערעורו.

השגריר העיר כי הסורים תבעו את הגבול הזה עוד בגמר המלחמה העולמית הראשונה.

השר השיב, כי באותם הימים לא היו הסורים קיימים. הצרפתים ניסו אז לקבוע גבול כזה אבל אנגליה לא ויתרה ולויד ג׳ורג׳ הסביר היטב מדוע.^[9] כאשר הוקמה סוריה לא נשמעה מפיה שום תביעה כזו כלפי שלטון המנדט הבריטי. הירדן זורם לא לתוך סוריה אלא ממנה והלאה. אין לסורים שום צורך במים אלו ושום יכולת לנצלם. ברור אפוא פירוש הדבר. שליטה כלשהי על מי הירדן תשמש בידיהם אמצעי סחיטה מתמיד נגדנו. אנחנו איננו מאיימים לא על מימיהם ולא על שטחיהם, בעוד שאם תסופק דרישתם הם יאיימו עלינו. בעת המלחמה כבשנו בלבנון שטח הגדול פי כמה מזה שהסורים כבשו בתחומי ישראל. לפי עצתה הברורה של ממשלת ארצות־הברית הסכמנו, בעת הדיונים על כריתת הסכם שביתת הנשק בינינו לבין הלבנונים, לפנות את השטח הזה ללא כל תנאי. לא דרשנו ליצור שטח מפורז שם. לא נסכים אפוא למתן פרס כלשהו לסורים על חשבוננו.

השגריר מעיר, כי דברים אלה עונים כבר על שאלתו הבאה, דהיינו מהי עמדת ממשלת ישראל ביחס לתיווך על־ידי שלוש המעצמות בינינו לבין הסורים.

השר חוזר ומסכם את עמדתנו: מסכימים למשא ומתן כולל על כל הבעיות התלויות ועומדות בינינו במטרה להגיע להסכם שלום, אך בשום פנים לא נסכים להוציא בעיה אחת מהמכלול הזה ולעשותה לנושא יחיד לדיון בינינו לבין הצד שכנגד, כל־שכן בשעה שברור מראש כי אין סיכוי להסכם ובעצם הסכמתנו למשא ומתן כזה אנו מערערים את עמדתנו. אשר לתיווך המעצמות, אנו בכלל בעד משא ומתן ישיר, ואם תוכלנה המעצמות להביא את סוריה לידי משא ומתן ישיר, ובלבד שיהיה מקיף, תבוא עליהן ברכה.

דייוויס אמר, כי הוא מבין היטב את עמדתנו ואין לו שום אשליה לגבי רצונם האמיתי של הסורים. הוא גם כתב ברוח זו למחלקת המדינה, ודאג שיהיה ברור שם כי עיקר שאיפתם של הסורים היא שינוי הגבול. מכאן עבר לשאלת המשטרה באזור המפורז, והעיר כי ריילי סבור כי גם אנו איננו ממלאים בעניין זה אחרי תנאי הסכם שביתת־הנשק.

השר עונה לו, כי אנו מתבססים על שלושה דברים: אל״ף, הסכם שביתת־הנשק עצמו. בי״ת, מכתביו של באנץ'. כאן מן הראוי לזכור ולהבין, כי אילמלא הסבריו של באנץ' לשר החוץ מיום 26.6.49 לא היינו חותמים על ההסכם כמו שהוא מנוסח עתה. גימ״ל, החלטותיה השונות של ועדת שביתת הנשק מאז נחתם ההסכם והוחל בהפעלת סעיפיו. באנץ׳ מדבר במפורש על ״משטרה ערבית מקומית״ ועל ״משטרה ישראלית״ - לא על משטרה יהודית - ואילו ריילי מנסה ליצור זהות בין המושגים האלה. בדרך כלל אפשר לומר, כי אפשר להגיע לידי הסכם על הפרטים הטכניים הנוגעים לביצוע הסכם שביתת הנשק והחלטות מועצת־הביטחון מבלי שנסכים בכל על העקרונות.

השגריר מעיר, כי ברור לו בהחלט כי שום צד אינו מעוניין בחידושן של פעולות האיבה.

בשובו לעניין הקרקעות הערביים, חיווה השר את דעתו כי מועצת הביטחון יכולה להורות על פעולה מסוימת, כגון המשך העבודה בקרקעות אלה והבטחת פיצויים לבעליהם, תוך ציון שאין בהוראה זו משום קביעת תקדים ביחס לריבונות באזור. השגריר רשם את הדברים האלה מילה במילה. בזה נסתיימה פרשת החולה בשיחה.

דייוויס עורר את שאלת ההענקה והצעת מחלקת המדינה, ושאל לדעת השר, בהעירו כי ״איש אינו מחבב הרבה את ההצעה הזו״.

השר השיב, כי מעולם לא התנגדנו למתן הענקה גם לשכנינו, כדי לעזור להם בקליטת פליטים, אך אין כל צדק לשוויון השרירותי בקביעת סכומי ההענקה לנו ולארצות ערב. כל ארץ צריכה לקבל סכום מתאים לצרכיה ולמפעלה. שלוש הן אבני הבוחן לקביעת סכומי ההענקה: אל״ף, הצרכים שיש להתחשב בהם (״relevant needs״). בי״ת, קצב ההתפתחות של המדינה. גימ״ל, המשא שכל מדינה נושאת בכוחות עצמה - עומס המיסים וכולי. אם לפי זה יסתבר, כי מדינת ישראל צריכה לקבל יותר מכל מדינות ערב יחד, יש לתת לה את ההענקה המגיעה לה.

דייוויס מעיר, כי החלוקה של מחלקת המדינה היא: 25 מיליון לישראל, 25 מיליון לכל מדינות ערב, ואילו 50 מיליון ליישוב הפליטים, דבר שגם ישראל מעוניינת בו.

שר החוץ עונה, כי 25 מיליון הוא סכום פעוט ביותר - רק כשישית מן הסכום שנזכר בהצעת החוק שהוכנסה לקונגרס על ידי הסנאטורים דגלס וטאפט.

דייוויס סבור, כי היה זה מישגה מצדנו שלא ציינו בבקשה שסכום ניכר מהענקה זו יוקדש לתשלום פיצויים לפליטי ערב. על ידי כך גרמנו להתנגדות רועשת מצד מדינות ערב, דבר העלול לגרום להרעת היחסים באזור המזרח התיכון ולערעור נוסף ביציבותו. מובן אפוא כי מחלקת המדינה נאלצה להתנגד לבקשתנו. להערת השר, כי במכתבנו למזכיר המדינה, שקדם להגשת הצעת חוק ההענקה, נאמר משהו בעניין זה, חוזר דייוויס ואומר כי אין הדבר מספיק, ושגינו מאוד בהשמיטנו את הדבר מעצם הבקשה.

השר ענה, כי דרישת 150 מיליון התבססה על צורכי מינימום של המדינה ולא היה סיכוי להפריש מזה סכום ניכר לפיצויים. דבר אחר הוא אם נקבל את השילומים שאנו תובעים מגרמניה, כי אז אפשר יהיה להפריש מהם סכום מסוים למטרה זו.

אין הוא רואה יסוד לטענת השגריר, כי בקשת ההענקה היא המקלקלת את היחסים שבאזור. היה אולי יסוד כלשהו למחשבה בכיוון זה אילו היו פני מדינות ערב לשלום, אילו חתרו הן להסכם, והנה נוצרת עובדה שעלולה להרגיזן. אולם אין המצב כך אלא ההיפך הגמור ממנו. הערבים אינם חפצים בשלום ומכריזים בקולי קולות כי לעולם לא ינהלו משא ומתן איתנו. הם אף הגבירו את החרם כנגדנו ואין ספק כי גם אילמלא ביקשנו את ההענקה לא היה המצב משתנה. אין אנו שוכחים אף לרגע אחד את מצבנו במזרח התיכון ואת עובדת היותנו חלק ממנו. אך עובדה גיאוגרפית זו אינה היסוד היחיד הקובע את הווייתנו ואת מדיניותנו. יש משהו מכריע יותר. אנו צועדים בקצב אחר, אנו בונים מדינה בשביל העם היהודי וממלאים יעוד שהטילה ההיסטוריה על עמנו. ולמען הייעוד הזה אנו זקוקים וזכאים לעזרה.

ביחס לשאלה אם נוכל למצוא כסף לפיצויים, הרי זו בעיה ״כמותית״ והיא תלויה בגודל ההענקה שתינתן לנו. אנו ביקשנו 150 מיליון, ואילו נתנה לנו אמריקה את הסכום הזה והתנתה כי חלק ממנו, כ־50 מיליון, יוקדש על־ידינו כפיצויים לפליטי ערב, כי אז היה מקום לעיון מצידנו בתנאי זה.

להערת השגריר, כי היינו מקילים על עצמנו אילו אמרנו זאת בגוף בקשת ההענקה, השיב השר כי עניין הפיצויים אינו בעיה בפני עצמה. כל פרשת הפיצויים קשורה בכל מיני גורמים אחרים. לא רק הערבים הם מקור לגירויים פנימיים. לא רק אצלם קיימת אפשרות של סערות פנימיות. אם לא תבוא הטבה

במצבנו, הרי איש לא יוכל להתנבא מה יתחולל בישראל.

כאן אמר דייוויס, כי הוא מבין יפה כי בסבך היחסים שבינינו לבין הערבים עניין הפיצויים הוא קלף חשוב ביותר בידינו. מעין שוט שבו אנו יכולים לדרבן אותם בכיוון לשלום, אך עם כל זאת הוא סבור, כי רק ותרנות מצדנו תביא להרגעתם. ישראל מחמיצה הזדמנויות המאפשרות לה להעמיד את הערבים במצב לא נוח מבחינה מדינית.

השר חולק על הערכה זו של השגריר לגבי היעל של ותרנות כלפי הערבים. הנה, נתקבלה החלטה במועצת הביטחון^[10] שמבחינתם היא הישג שאין דומה לו. באותה החלטה, שכללה פיוס הערבים וקבלת דרישותיהם העיקריות, נכללה פיסקה קטנה המצביעה בלשון רכה למדי על הצורך בהשגת שלום עם ישראל. ומה היתה תגובתם? מיד נתכנסה מועצת ״הליגה הערבית״ בדמשק והודיעה קבל עם ובלשון שחצנית, כי לא רק שלא תמלא אחרי סעיף זה בהחלטת מועצת הביטחון, אלא אף קראה להגברת החרם כנגד ישראל וכינסה את ראשי המטות של מדינות ערב להתייעצויות צבאיות.

לא החמצנו שום הזדמנות להוכיח את רצוננו לשלום. התמדנו במאמצינו. השגריר יודע היטב, כדוגמה, את כל פרשת נסיעות שילוח^[11] ואת אשר יצא מהן.

כאן הפנה השר את תשומת לבו של השגריר למצבם של יהודי מצרים. קיבלנו ידיעות מדאיגות על תוכנית שמכינה כאילו הממשלה המצרית להפקעת רכוש אזרחיה היהודים. הפקעה סיטונית כזו בעיראק באה עלינו כאפתעה - זה היה מיבצע שתוכנן בסודי סודות. לפיכך אנו חייבים לנהוג במישנה זהירות הפעם ולהתריע על כך מראש. אין אנו ערבים לנכונות הידיעות שקיבלנו, אבל מוטב לנו לחשוש מלהיות שאננים. הקהילה היהודית במצרים עשירה ומבוססת יותר מזו של עיראק. אין בדברים אלה משום פנייה רישמית לממשלת ארצות הברית בבקשת פעולה. אין הם אלא הפניות תשומת הלב ואזהרה על מה שעלול לבוא. לאמריקה ישנן אפשרויות הרבה יותר מעולות משיש יש לנו לבדוק את המצב במקום ולעקוב אחרי ההתפתחויות.

דברים אלה שימשו עילה לחילופי דעות בעניין מצרים ומדיניותה. דייוויס מציין, כי למרות הפניות של המעצמות הימיות בענין סואץ ממשיכים המצרים בעקשנות בקיום ההסגר. הוא שאל את השר מה, לדעתו, מניע אותם לנקוט בקו עקשני זה. איזו ברכה צומחת להם ממנו. הנה, ראש ממשלת ישראל מעוניין ביותר בהסכם שלום עם מצרים בראש וראשונה, ואילו המצרים, שלכאורה אין להם ריב ממשי עם ישראל, מתעקשים יותר מכל יתר מדינות ערב. מה הסיבה?

השר השיב, כי הם מתעקשים בעניין ה[הסגר על מעבר סחורות ישראליות ב]תעלה משום שהם סבורים כי הם יכולים to get away with it. הניסיון שלהם במשא ומתן עם הבריטים עודד אותם למסקנה זו. לבריטים היו כמה קלפים חשובים בעת הדיונים עם המצרים: יתרות השטרלינג המוקפאות בבריטניה, אספקת נשק, ועוד. במקום לכרוך את בעיית תיקון החוזה בין בריטניה ומצרים בכל הבעיות האלה, נקטה בריטניה קו של דיון נפרד בכל נושא ונושא, כפי שדרשו המצרים, והתוצאה היתה כי המצרים באו על סיפוקם בתביעותיהם לשחרור היתרות המוקפאות, באספקת הנשק וכולי, בעוד שלא חלה כל התקדמות־שהיא בנושא העיקרי של חילוקי הדעות בין מצרים לבריטניה משנת 1936 ביניהן.[12] לגבי הערבים שוררת בין המעצמות רגישות משונה. כל בריונות תסלח להם, אין המדינות הערביות דואגות כלל שתהיינה מכובדות. די להן אם הן יכולות לסחוט ויתורים. המוסר שלהם הוא מוסר של חוליגנים פוליטיים.

אשר ליחסי מצרים וישראל, נכון כי לכאורה אין כל סיבה לאי־חתימת שלום ביניהן, באשר אין כאן ניגודי אינטרסים, אולם מצרים מקווה כי על ידי ריכוז העולם הערבי סביבה תוכל להגביר את הלחץ על אנגליה לשם סחיטת ויתורים בענייני החוזה ועתיד סודאן, יען המכנה המשותף של מדינות ערב הוא המשטמה לישראל.

בהזדמנות זו שאל שר החוץ את דייוויס כיצד ישפיע לדעתו עניין פרס[13] על ענייני המזרח התיכון. השר סבור, כי אנו עומדים בפני התגברות הקנאות הדתית והלאומנות החשוכה ברחבי האזור. השגריר ענה כי הוא חושש להשפעה רעה מאוד, אולם בראש וראשונה יסבלו הפרסים עצמם. השר הצביע על הקלף הנוסף שעניין הנפט הפרסי נותן עתה בידי מעצמות המערב לשם הפעלת לחץ על מצרים להסרת ההסגר בתעלת סואץ, מאחר שרוב הדלק שצורכת מצרים היה מובא מאבדאן [פרס].

דייוויס לא הגיב על הערה זו. הוא עבר לנושא אחר וביקש הסבר לתלונת ירדן על הורדת מי הירדן.[14]

השר השיב לו, כי אין הוא בקי בפרטי העניין ויבקש את בנדור למסור לשגריר את הידיעות שבידנו, אולם ברור כי אין כל פלא אם בשנה שחונה כזו יורדים פני המים. כן צויינה העובדה, כי הסורים שואבים מים מהירמוך העליון, דבר המשפיע ללא ספק על כמות המים הזורמת לירדן. הוסבר לו, שעל כל פנים אין לניקוז החולה כל השפעה על קטע זה של הירדן.

השגריר ביקש, לפי הוראות ממשלתו, את חוות דעתו של השר לגבי עמדתה של ממשלת ישראל לסעיף 8 של החלטת העצרת האחרונה הידועה בשם Unity for Peace.

כתגובה ראשונה אמר שר החוץ, כי אנו חוזרים ומביעים תמיכתנו בהחלטה ובעקרונות הפעולה כנגד תוקפנות הכלולים בה. יחד עם זה יש לציין את מצבנו המיוחד במינו. חוסר שלום עם שכנינו מטיל מעמסה כבדה ביותר על צבאנו המרוכז ברובו בשמירת הגבולות הארוכים. כן יש לזכור, כי על צבאנו עוברת תקופה של ארגון ואימון מחדש. הצבא שלנו נוצר לכתחילה יש מאין בתקופה של קרבות, ועתה עלינו לבנותו מחדש. קושי נוסף הוא כי הרוב המכריע של החומר האנושי מורכב מעולים חדשים זה מקרוב באו - אנשים שהצבא מתחיל ללמדם דיבור עברי ושימוש במברשת שיניים. על המטה הכללי מוטלת מעמסה קשה מבחינת אימונו וליכודו של חומר זה.

בשיחה קודמת עורר השר את עניין סירוב השלטונות האמריקניים לאפשר לאלוף חיים לסקוב, ראש פיקוד ההדרכה, לבקר במתקני האימון הצבאי בארצות הברית. בוושינגטון נאמר לנו באורח בלתי־רשמי, כי הסיבה לסירוב היא המתיחות שנוצרה עקב עמדתנו בעניין החולד!. עתה הודיע השגריר לשר, כי נתקבל מברק מפורט בעניין זה ממחלקת המדינה. מחלקת המדינה מסבירה, כי אין מניעים מדיניים השוללים את הביקור, והשיקול היחיד הוא אפשרויות טכניות גרידא. ברית הביטחון הצפון אטלנטית מטילה על שלטונות הצבא בארצות הברית חובות כבדים ביותר לגבי ביקורים של קצינים גבוהים באמריקה, ואין ביכולת המטה האמריקני לטפל עתה בכל האורחים הרבים המתדפקים על שעריו מארצות שונות. דייוויס, בהסברה נוספת בעל־פה, חזר והדגיש את הנקודה האחרונה בהעירו כי ייתכן אומנם כי כשהוגשה הבקשה היה עניין החולה גורם מסוים למתן התשובה השלילית, אולם אין הוא משפיע יותר כיום. הסירוב בא ממשרד ההגנה, ואילו מחלקת המדינה עשתה ודאי כל מה שיכלה לאפשר את הביקור. היה ניכר מההסברה הזו, כי השגריר עצמו נתון במצוקה ומתאמץ מאוד לרחוץ את מחלקת המדינה מאשמה, אשר הוא עצמו מוכרח להודות כי ייתכן והיתה אמיתית בשלב מסוים.