89 | נאום בחירות, רמת גן[1]                                                                                 28.7.1951

אתגרי העלייה - העולה החדש מול הוותיק

שר החוץ - מ. שרת: חברים, מפלגת פועלי ארץ־ישראל איננה באה לפני הקהל בבחירות האלו כדי לפזר הבטחות, כדי לבשר בשורות טובות, ישועות ונחמות אשר תבואנה על נקלה. מפלגת פועלי ארץ־ישראל באה קודם כל להזהיר בפני סכנות, היא באה גם להצביע על אפשרויות גדולות, אבל היא באה בראש וראשונה ובאחרית הכל לקרוא למאמצים כבירים, לדרוש קורבנות גדולים, למען נוכל לעמוד בפני הסכנות, למען נוכל לנצל את האפשרויות הגדולות לגידולנו ולהתבצרותנו.

חברים, יכולתי להאריך דיבור על הסכנות הנשקפות לנו מבחוץ, ובעצם זהו תפקידי המיוחד, כי אני אחד מאלה שהמדינה העמידה אותם על מיצפה מסוים - לראות מה נעשה באופק, באופק הרחוק ובאופק הקרוב. מחובתי כצופה להזהיר מפני האותות הנראים על האופק. האופק הרחוק של העולם כולו מעונן וקודר, ונראים מבעד לענן הקודר ברקים, נשמעים רעמים, וגם סביבתנו הקרובה נסערה, מלאת תמורות וזעזועים, איננה יודעת שלו והיא מבשרת לנו אתגרים ודורשת מאיתנו כוננות.

אבל לא אאריך דיבור על אלה, כי המיבחן שעומד בפניו הציבור בבחירות אלה הוא קודם מיבחן פנימי ולא חיצוני. השאלות שהציבור חייב להעמיד בפני עצמו אינן שאלות של תהייה על הבאות, באותן הסביבות הרחוקות, החיצוניות, שההכרעה בהן לא תיפול אך ורק במאמר פינו ולפי רצוננו־אנו, אשר בהן מתגוששים כוחות גדולים ועצומים ולא בידינו להכריע ביניהם. השאלות שאנחנו צריכים להעמיד בפני עצמנו הן, קודם כל, אותן השאלות אשר ההכרעה בהן תלויה בנו בעצמנו, ודבר גדול השגנו בהיסטוריה היהודית, שהגענו לכך שיש שטח נרחב ופורה של חיים לאומיים עצמאיים, שעליו חולש רצונו החופשי והעצמאי של העם היהודי. נפלה הזכות הגדולה הזאת בחלקו והוטלה החובה הגדולה הזאת, ועליו לדעת איך להשתמש בזכות הזאת.

וכאשר אני סוקר את השטח הפנימי הזה, אני מגיע למסקנה חמורה והיא כי הסכנה הראשית הנשקפת לנו היא סכנת ההתעייפות משאת בנטל הכבד, היא סכנת אוזלת היד, היא סכנת בקשת מפלט קל מטעה, משלה, ובסופו של חשבון הורס ומחריב, מקשיי יום יום של חיינו. זוהי הסכנה. הסכנה היא - בין אם נודה על כך בפומבי, או שרק נאמר זאת לעצמנו בלחישה, כל אחד באוזני עצמו - כי אנו עלולים לברוח מהגדולות אשר פקדו אותנו בהיסטוריה שלנו. הסכנה היא כי נשימתנו תקצר. כולנו מרוצים ומאושרים שלא נשארנו בארץ אך ורק 650 אלף יהודים. אכן, גם 650 אלף לא היה מספר קטן בשבילנו ולא זלזלנו בו, ואנחנו יודעים כי לא בנקל הוא עלה לנו. הוא עלה לנו במאמצים כבירים לכל יחיד ויחיד, ובמאמצים כבירים לכלל כולו, וזה נתן לנו - מתוך שהתגברנו על סכנות ומתוך שהקרבנו קורבנות - שמתוך 650 אלף עלינו והננו כיום מיליון וחצי יהודים בארץ; וזה דבר גדול, וכל אחד ואחד מאיתנו מרגיש כי הכמות הזאת הפכה איכות. כל אחד מאיתנו חשוב יותר בעיני עצמו, נכבד יותר בעיני עצמו, כי הוא יודע שהוא אחד ממיליון שלוש מאות וחמישים אלף יהודים ולא עוד אחד משש מאות אלף חמישים יהודים כאשר היינו ביום הכרזת העצמאות.

כולנו שמחים, כולנו מאושרים, ואף על פי כן, כשבא גל עלייה אחרי גל עלייה ואין מניח לנו לשאוף רוח קצת, להסתדר קצת, להסתגל, נשימתנו הולכת וקצרה, הידיים רפות, מורגשת עייפות בתוך הציבור, ושוב אנו יודעים כולנו כי אם נצליח להגשים את התוכנית שמפלגת פועלי ארץ־ישראל - היא בלבד מכל המפלגות - מציעה לפניכם להכפיל מאמצים, להתמיד במאמצים, ולהגיע תוך שנים אחדות לשני מיליון יהודים בארץ, יהיה זה דבר גדול ונפלא וכל אחד יכול לחלום על אותו מצב שנהיה שני מיליון יהודים בארץ, אומה כבר לא כל כך קטנה לפי מניין האומות בעולם. אומנם גם אז פחות מחמישית של העם היהודי כולו, ופחות מחמישית לאחר ששליש העם היהודי מזה נשמד במלחמה - ובכל זאת שני מיליון יהודים, אומה שליטה על ארצה, בעלת כוח אדם רב, מבחר גדול של כישרונות, אוצר גדול של יכולת. כולנו נשמח, כולנו נאושר, אבל כשאנחנו מעלים על הדעת את הקשיים שעלינו לעבור בהם ולהתגבר עליהם, את המשברים היכולים לחול בחיינו, את המאמצים הממושכים והמתמידים שעלינו לעשות, את עול מצוות מלכות ישראל שעלינו לשאת בו בלי הרף ובלי להתעייף משך שנים - אני בטוח שרבים מאיתנו נרתעים ואומרים: ״מה אנו, מה כוחנו, עד מתי, עד אנה? האם לא יותן לנו קצת לנוח? האם לא יותן לנו קצת נחת?״

חברים, אין סכנה גדולה מזו, כי אנחנו צריכים לתת את דעתנו על עובדה מכרעת בהיסטוריה שלנו. אנחנו נישאים עכשיו על גלי מהפכה. מהפכה אפשר לחולל. יותר נכון, מהפכה מתחוללת מתוך התגעשות של כוחות. אי־אפשר לרסן מהפכה. אי־אפשר מראש לקבוע חוק וגבול. אי־אפשר להציב לה מסגרת ולומר: עד כאן תעברי ולא תוסיפי. נחשול פרץ מנבכי ההיסטוריה היהודית. גאות גדולה אשר פגעה במעמקי הסבל היהודי. העם שלנו דרך עוז ונתמלא החלטה להתקבץ ולחזור ולהכות שורש, ואין זה תלוי אך ורק ברצונם של אלה הנמצאים כאן. אין זה תלוי אך ורק בסידורים שאנחנו נעשה. יש קהילות יהודים בעולם אשר מאות בשנים ידעו להחזיק מעמד בתנאי גולה שחורה. זיכרו מה עבר על יהודי תימן. זיכרו מה עבר על יהודי בבל - אלו הן הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בעולם, על כל פנים יהדות בבל, אנשים שהם צאצאי גולי יהודה הראשונים אשר לא חזרו ונשארו שם אלפיים שנה וכל ימיהם עברו עליהם בגלות, והם החזיקו מעמד. הם החזיקו מעמד מפני שיצרו לעצמם איזה שיווי משקל שהיה מאוזן על שני קטבים. קוטב אחד - הסתגלות עם מציאות של יום יום, וקוטב שני - תקווה לגאולה משיחית אשר תבוא פעם. אבל את המאזן הנפשי הזה הם איבדו עם תקומת מדינת ישראל. יהודי תימן אמרו לעצמם יום אחד: ״לאיזה נס עוד נייחל לאחר שקרה נס כזה בימינו והוא קורא לנו, ואם נחמיץ את השעה באיזה תקווה נישא עוד את הגלות הזאת?״ והם גם בוודאי אמרו לעצמם: ״מי יודע אם נחמיץ את השעה אם לא נגזרה עלינו כליה?״ והנחשול הזה עוד לא בא לקיצו. יש פרס ורומניה. ויש עוד ארצות שהחלטת היהודים בארצות האלה נחושה ונמרצת: לקום ולעלות.

הברירה איננה בין עלייה גדולה ובין עלייה קטנה. הברירה איננה בין עלייה מהירה ועלייה איטית. הברירה היא בין עלייה המונית ומהירה, אשר תיעשה במאורגן ואשר תיפגש כאן במאורגן, ואשר יוכנו הדברים בשבילה ותטוכס עצה והעם הזה פה יפתח לא רק את שעריו - יפתח את זרועותיו, יקבל את העלייה הזאת ויחד איתה יהווה עם אחד - או שהעלייה הגדולה והמהירה הזאת תבוא, ואין כוח אשר ימנע בעדה כל זמן שיש המוני יהודים אשר מנוי וגמור איתם לקום ולבוא הנה, וזהו המצב לגבי המוני יהודים - העלייה הזאת תביא לידי אנדרלמוסיה בארץ, תביא לידי הפקר משקי וחברתי וכלכלי, תביא חלילה לידי מלחמת איש ברעהו בתוכנו - של האיש ידוע המחסור עם בעל היכולת, של החדש עם הוותיק, של מחוסר העבודה עם העשיר. זוהי הברירה שבידינו, היא ולא אחרת.

והנה בשעה כזאת מופיעות מפלגות בפני הציבור, ואם רצוני לראות את המפלגות העיקריות המתחרות עם מפלגת פועלי ארץ־ישראל על אמון הציבור, הווה אומר על רסן ההנהגה, על הזכות והחובה הגדולה לאחוז בהגה הספינה שלנו, עלי לחלק אותן לשניים. יש כאלה הרוצים להחזיר גלגל אחורנית, ויש כאלה הרוצים לקפוץ קדימה, לתוך עתידות רחוקים ומעורפלים, ושניהם כאחד באים להסיח את לב הציבור ואת דעתו מהבעיות הנוקבות, האכזריות, אבל הממשיות של ההווה שלנו ושל יום מחר ומחרתיים, של העתיד הקרוב ביותר העומד מאחורי כותלנו, ואשר לכולנו ניתן לראות אותו במו עינינו בביטחון גמור.

אני רוצה לומר מראש: הברירה בפני הציבור היא להתייצב איתן על קרקע ההווה וממנו ללכת קדימה בדרך היחידה המותווית לפנינו. לא דרך סלולה. אנו סוללים אותה תוך כדי עוברנו בה. אלה שיבואו אחרינו כבר ילכו בדרך יותר קלה, וגם להם עוד נשאיר הרבה חתחתים להתגבר עליהם, והרבה אבני נגף לסלק, אבל אנחנו התווינו את הדרך, אנחנו קבענו מטרה, אנחנו יודעים באיזה כיוון עלינו ללכת, כי זוהי דרך לא סלולה.

זוהי ברירה אחת, וברירה שנייה היא להתגלגל מטה ולהתרסק במדרון, או להמריא לאיזה גובה נעלם ושם לחיות חיי אוויר, חיי תלישות, חיי חלום, אבל לא חיי מעשה. וכאחד שתי הדרכים האלה סופן אסון והרס, פירושן פריקת עול המצוות של ההווה. פירושן הסחת הדעת מהמשימה העיקרית של הדור. פירושן ריסוק הארגון שלנו ופירוק הנטל מאותם הכוחות אשר נצטברו בתוכה כדי לאפשר לה להחזיק מעמד. לא רק להחזיק מעמד - לפעול ולנצח!

המושכים אחורנית הם אלה הדוגלים באות צ', הם ״הציונים הכלליים״, והם בדברים המפורשים בתוכנית הכתובה שלהם, ובמה שהם אומרים במאמריהם ובנאומיהם בפני הציבור, מצביעים לא קדימה אלא לאחור. חברים, הם אינם חיים איתנו. הם לא תמיד דגלו בשם זה של ״ציונים״ ובשם זה של ״כלליים״. האנשים העומדים בראש הרשימה הזאת, כמעט עד אחד, היו ראשי אותו ארגון שנקרא ביישוב ״האיחוד האזרחי״, ואנחנו הכרנו אותם ונאבקנו איתם, על כל פנים הכרנו אותם היטב, והם מעולם לא הובילו קדימה, הם תמיד ניסו לעצור. הם מעולם לא באו באיזו תנופה להצעיד את המפעל הכללי לקראת מטרה נעלה. הם תמיד באו כדי להגן על איזה עמדה, להגן על איזה אינטרס, ותמיד - גם כאשר עשו איזה מעשה חיובי - עשו אותו מתוך זה שנתייצבו בניגוד לרצון הכלל ולטובת הכלל. לא אאריך בסקירה על עברם, אבל עברם חשוב, זהו מטען לא ארעי. הוא קובע את פרצופם. הוא קובע את דרכם. הם חייבים דין בפני הציבור על העבר הזה.כאשר היתה בעיה של ריבוי היישוב, הריבוי הזה היה תלוי בעבודה עברית, בכיבוש העבודה, בחדירת הפועל לכל המקצועות, בהשלטת הפועל העברי כעובד בכל ענפי המשק. מה היה חלקם במערכה הזאת? הם תמיד צמצמו ועמדו בנגוד לדרך הזאת וקיימו עבודה זרה [ערבית] והגנו עליה והצדיקו אותה. כאשר היתה בעיה - בלי מדינה, בלי אישור של חוק, בלי כפייה - להקים ארגון לאומי כדי שהוא יילחם על המדינה ויהווה בסיס לה, הם התנגדו לארגון הלאומי ודאגו לעמדות שלהם. הם החרימו את הבחירות לוועד הלאומי, והם לא רצו להתייצב בשורה בתור לקלפי ולהצביע ככל יהודי פשוט. הם תמיד דרשו לעצמם נציגות מיוחדת, שבה יובא בחשבון לא רק המספר שלהם, אלא המשקל שלהם. פירושו של דבר - הבתים שיש להם, בתי החרושת, הפרדסים, העיריות שהם עומדים בראשן. הם השתתפו ב״הגנה״, אבל ב״הגנה״ הם תמיד גרסו צמצום ופירוק, לא איחוד והרחבה. הם אמרו: ״יגן כל יישוב על עצמו, אבל לא יהיה אוצר נשק גדול בידי הרשות המרכזית שלו״, כי הם פחדו שמא הפועלים ישתלטו על אוצר הנשק הזה אף כי היה ברור שבלי אוצר נשק זה לא נוכל לפגוש יום עברה. מפני שהיה להם חשבון מעמדי הם הקריבו את העניין הלאומי היסודי.

במדיניות הם לא הראו שום מעוף, שום אומץ לב, שום חזון. מה היתה המדיניות הציונית שלהם? איזה תרומה הם תרמו לאוצר המאבק הציוני? כאשר הגענו לפרשת דרכים של הארץ הזאת,^[2] של המזרח התיכון, של העולם כולו, וכאשר היה ברור כי אחת מן השתיים: או שנשיג עצמאות היום, מחר, לאלתר, או שאנחנו אבודים מי יודע לכמה דורות, מי יודע אם לא לעולם? וכאשר היה ברור כי הדרך היחידה להשיג עצמאות זה לא רק להסכים למדינה בחלק מהארץ, אלא לדרוש מדינה בחלק מהארץ, כי אחרת אנחנו אבודים - לא היה לאנשים האלה לא אומץ הלב לדרוש עצמאות, ולא אומץ הלב לוותר על חלק מהארץ כדי להשיג מדינה בחלק זה. כי ויתור לפעמים גם הוא מחייב אומץ לב, ואותו מנהיג ציוני חשוב, ש״הציונים הכלליים״ הביאו אותו לארץ כדי להראות שיש להם מנהיגים, ובעצם הם מפגינים על ידי כך שאין להם מנהיגים, שהוא בעצמו איננו יושב בארץ והוא בא לחפות על העוני שלהם במנהיגות - האיש הזה, דר׳ סילבר,^[3] יש לו זכויות חשובות בחזית הציונית המדינית [בארה״ב], אבל יש לו זכויות של נגרר ושל תומך לאחר מעשה, אבל לא של יוזם ומפעיל. לו היתה היוזמה בידו, כי אז היה נכשל האידיאל.

לאחר שאנחנו נטלנו את היוזמה הזאת, הראינו את עוז הרוח כאילו להסתפק במועט על מנת לתפוס מרובה, אז גם הוא הצטרף ונכנס למערכה ועזר לנו להשיג גם את החלטת העצרת^[4] - לאחר מעשה. לא לפני מעשה! אבל את המעשה ההוא רק אנחנו עשינו. עכשיו צאו וראו: הם רוצים לעבור בבת אחת ולקפוץ מהאופוזיציה לשלטון. ראו מה היה אילו הם עברו מאופוזיציה לשלטון בתקופה הקודמת. על דרכם בעניין עבודה עברית, על שיטתם בעניין ארגון היישוב, על חזון וחוסר כל יוזמה שלהם במדיניות ציונית - למה היינו מגיעים והאם היינו מגיעים למה שהגענו?

זהו סיכום קצר מאוד ומאוד־מאוד לא מספיק של חשבון העבר. אבל נצא ונראה מה הם מציעים לנו כיום הזה? מה דרכם בעתיד הקרוב? הם אומרים דבר והיפוכו. סותרים את עצמם מניה וביה. הם אומרים: ״עלייה רבתי, קיבוץ גלויות״. מי בתוכנו איננו עונה על זה אמן? אבל השאלה איננה עכשיו, אם כי גם זו שאלה חשובה, למה אנחנו שואפים? כי כאשר כותבים מאמרים נדמה שכולנו שואפים לאותו דבר. השאלה היא איך להשיג זאת. אומנם, אם מותר לי לומר במאמר מוסגר, לא תמיד ברור גם שאנחנו שואפים לאותה מטרה. לא ראיתי מעולם בקרב ״הציונים הכלליים״ התלהבות יתרה לקיבוץ גלויות, לקליטת המונים גדולים של אנשים פשוטים. שמעתי תמיד מהמחנה ההוא קולות הזהרה: ״תכניסו יותר מדי אנשים, יהיה משבר כלכלי, יהיה חוסר עבודה, איך אתם חיים בלי חשבון?״ קראתי בעיתונוח של הזרם הזה מאמרים המזהיריט אותנו בפני כניסת יהודים כהי פנים, שחומים יותר מדי, חסרי תרבות, בעלי מנהגים משונים - אלה שבאים ממרוקו ומתימן. כאילו יש לנו ברירה איזה יהודים אנחנו מביאים.

רק אתמול קראתי בעיתון ״הארץ״ מאמר חשוב, מאמר של עורך העיתון המציג את עצמו כבלתי מפלגתי, ומתוך בלתי מפלגתיות צרופה מגיע לידי מסקנה, וממליץ בפני הקוראים, להצביע בעד ״הציונים הכלליים״, והוא אומר: ״אחת המטרות היא קליטת המוני העולים״.^[5] יש לי אוזן ששמיעתה קצת התחדדה בחיים הציבוריים, ולכאורה דברים אלה מצלצלים יפה, אבל כאשר כל העם מדבר על קיבוץ גלויות, ואתה אינך מוצא במאמר זה את הסיסמה של קיבוץ גלויות אלא ״קליטת עולים״ - מה זאת אומרת? זאת אומרת אין כל התחייבות על המשך העלייה הגדולה. אין כל התחייבות כי בשלטון ״הציונים הכלליים״, או בהשתתפותם בשלטון, יהיה מאבק להמשך העלייה. וזה מעלה חשש, וחשש רציני מאוד.

לא נחקור במופלא ולא נחטט יותר מדי בלב ובכליות, אלא נקבל את הדברים כפשוטם. הם אומרים: ״עלייה גדולה וקיבוץ גלויות״, אבל צריכים גם להגיד איך הם יקלטו את העלייה ואיך יכשירו את הארץ למפעל הגדול הזה של קליטה. הם אומרים זאת, ונראה אם ה״איך״ מתאים ל״מה״, אם האמצעי מתאים למטרה, או שהאמצעי לא רק אינו מבטא את השגתה אלא מבטיח את אי־השגתה. הם מעמידים במרכז תוכניתם שלושה עקרונות קדושים: העיקרון הראשון - השלטון הגמור של היוזמה החופשית בחיים הכלכליים. העיקרון השני, כתרופה לכל צרות חיינו - הוזלת המצרכים ושפע בשוק לכל, ולבסוף עיקרון שלישי - ביטול הפיקוח הממשלתי.

נצא ונראה איך אפשר על ידי שלושת אלה להשיג את קליטת העלייה שכבר באה, כל שכן להשיג המשך העלייה הזאת והמשך המפעל של קיבוץ גלויות. מה פירוש לסמוך בכל על היוזמה הפרטית? קודם כל, כשהם אומרים ״יוזמה חופשית״, ולכאורה דורשים להרחיב את החופש בשבילם, מיניה וביה הם דורשים לצמצם אותה ולשלול ממנה אפשרויות פעולה. במה הדברים אמורים? כשהדבר נוגע ליוזמה חופשית של ציבור הפועלים. בעל הון פרטי, לו צריכה להינתן החרות הגמורה לעשות בהונו בארץ כראות עיניו, ועליו אפשר לסמוך שיפתור את כל הבעיות. אבל אם פועלים אחדים נותנים יד איש לרעהו להקים קואופרטיב, אם ההסתדרות כולה - מה זאת הסתדרות? זוהי קבוצת פועלים המונה 325.000 חבר. מה שמותר לאחד - אסור לשלוש מאות אלף? הם מוכרחים לעשות זאת כל אחד לחוד, ומתוך התחרות, ומתוך ירידה איש לחיי רעהו? אם הם נותנים יד איש לרעהו, מדוע זה יהיה אסור?

באחת האסיפות הבאתי דוגמאות מה פעלה היוזמה הפרטית - כי גם זו יוזמה פרטית בעיני - מה פעלה היוזמה של ״סולל בונה״ בארץ. האם זה מקרה, שכל מפעלי היסוד, מפעלי בראשית בארץ כמו מלט ״נשר״ כמו זכוכית ״פניציה״ כמו יציקת ברזל ופלדה ״וולקן״, כמו המפעל החדש החלוצי של עשיית צינורות ועוד כמה מפעלים - מרוכזים בידי ״סולל בונה״? מה היה גורל ״פניציה״? את ״פניציה״ התחיל איש פרטי - ותבוא ברכה על כל איש פרטי שמקים מפעלים בארץ - אבל לא היתה לו מספיק הכשרה מקצועית, לא היה לו מספיק הון, ומתוך סיבות אחרות המפעל נסגר. ולא בא איש פרטי אחר להושיע אותו. לא נחלצה היוזמה הפרטית להציל בשביל הארץ מפעל חשוב כמו ייצור זכוכית - שלא היה כמוהו בכל המזרח התיכון. ולמה הגיעו הדברים? הדברים הגיעו למשא ומתן עם יהודים ממצרים, כדי שהם יעבירו את כל המתקנים יקרי הערך האלה למצרים, ושם יקימו את המפעל לכבוד ולתפארת לארץ הנילוס, ארץ עבדותנו, ולכבוד ולתפארת למלך פארוק אשר נהפך כעבור שנתיים לאויבנו בנפש, ואלמלא קפץ ״סולל בונה״ ועמד בפרץ, וגייס את ההון ואת האמונה ואת העקשנות, והציל את המכונות האלה מרדת מצרימה, והשאיר אותן לנחלה לנו לישראל בארצו, ומקור פרנסה ליהודים ותוספת ענף למשק, ופתח תקווה ליצוא לחו״ל, ואפשרויות של דולרים חדשים - אילמלא היוזמה הזאת היה הדבר הולך לאיבוד - ויש הרבה דוגמאות כאלה. קודם כל, תבוא ברכה על כל יוזמה פרטית, ולא רק שצריכה המדינה להרשות אותה, אלא חובה על המדינה לסייע לה, אבל אין להגביל את הדבר הזה בתחומי חלק של היישוב, אלא בכל תחומי היישוב ובכל צורות הכלכלה שלנו.

אם איננו רוצים במהפכה של דם ואש, ושבירת דפוסים והיתוך דפוסים חדשים מתוך זעזועים ומלחמות דמים בתוך הארץ - כמו שקרה בהרבה ארצות תבל - אם אנחנו רוצים באחדות לאומית ובחיי שקט יחסי בארץ, כדי שנוכל לבנות אותה ולבנות את העם - דווקא משום זה עלינו להבטיח חופש לכל הצורות הכלכליות ולהבטיח חופש של תמורה, של מעבר בשקט ובשלום מצורה לצורה, על מנת שכל הצורות המשקיות המכוונות האלה יחד - והן רחוקות זו מזו כמו קבוצה חלוצית, שבה הכל משותף והכל שייך לכל, ובית חרושת ברמת גן שהוא כולו רכוש פרטי, והפועלים רק מקבלים שכרם - קצוות רחוקות, אבל גם הקצוות הרחוקות האלה וגם כל טיפוסי הביניים, אם זה קואופרטיב או מושב עובדים, או אם זה כפר שיתופי של חיים לחוד ועבודה לחוד, ועוד צורות שונות ובנות־צורות - כל זה יכול להתמזג יחד לרקמה אחת של חיים כלכליים חברתיים לאומיים במסגרת של מדינה המפקחת על הכל והמסדירה הכל והמכוונת את כל הצורות האלה למילוי המשימה הלאומית.

אבל גם אחרי שנרחיב את מסגרת היוזמה החופשית, האם נוכל לסמוך אך ורק עליה? האם נוכל לסמוך על בעל בית פרטי, על נותן עבודה פרטי, ואפילו אם נותן עבודה זה הוא ״סולל בונה״, שהוא יפתור את כל בעיות חיינו בתקופה זו של כינוס פזורים, של בניין ארץ וייצוב עם? אנה אנחנו באים אילו נשענו רק על יוזמה חופשית? אתם, תושבי רמת גן, רואים כמוני שכונות שלמות נבנות, ונבנים שיכונים, ולבנו מתמלא שמחה. והבניין הזה כולו או ברובו הגדול נעשה על בסיס של יוזמה חופשית - תבוא ברכה עליה. אולם האם היא פותרת את כל בעיות השיכון בארץ? הרחיקו קצת נדוד דרומה או צפונה או מזרחה, רדו לבאר שבע. אני מכיר את באר שבע מלפני ארבעים שנה, וכאשר אני בא לשם עכשיו אני נדהם למראה עיני. אני רואה לעיני עיר חדשה צצה תוך שנתיים והולכת וגדלה. בתים גדולים ושיכונים צצים, אלפי יהודים וילדים, כל העולים עובדים ובאו מכל כנפות הארץ ויושבים בבאר שבע ומהווים ציבור עצום. לפני כמה שבועות הייתי בבאר שבע והיתה לי זו האסיפה הגדולה ביותר שהיתה לי אי־איפה ואי־מתי בארץ זו. אבל מי הקים עיר זו? יוזמה פרטית? ההיה הולך סתם בעל הון פרטי לבנות שיכון בבאר שבע, כדי לגבות שכר דירה? משרד העבודה בנה את הבתים כחלק מתוכנית שיכון. הוא בנה ב־1949 27 אלף יחידות דיור בארץ. הוא בנה בשנת 1950 45 אלף יחידות דיור בארץ. הוא בנה במחצית הראשונה של 1951, מינואר עד יוני, 35 אלף יחידות דיור בארץ, יחידות קבע ויחידות דיור ארעי, אבל יחידות דיור. יש למשפחה איפה להיכנס. יש לאישה פינה לבשל בה. יש לאיש שבא מעבודתו מקום לשכב ולנוח - לא על מדרכות ברחובות כמי שישנים אלפים בקהיר, ואתה יוצא בלילה לרחוב ודורך על רגלי וראשי בני אדם - איך עשה זאת משרד העבודה? לפי שיטת ״הציונים הכלליים״? בראשו עומדת גולדה מאירסון - חברת מפא״י. היא עשתה זאת בעזרת שר האוצר, החבר אליעזר קפלן - חבר מפא״י. הדבר הזה נעשה בכוח דחיפה עצום של ראש הממשלה דוד בן־גוריון על פי החלטת ממשלה, שמרבית חבריה הם חברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

את עיני העם הזה ינקרו ״הציונים הכלליים״? אחת מן השתיים. או שהם יתכחשו לתוכניתם ויכלכלו עלייה גדולה, או שהם יקיימו את תוכניתם ואז הם יתכחשו לעלייה. אבל מכיוון שהם לא יוכלו להתכחש לעלייה, כי היא תבוא, והיא אינה תלויה בנו - כל התוכנית הזאת היא הבל ורעות רוח שאינה ראויה להיות מובאת בפני קהל אנשים רציניים ולפני הבחירות. ומה פירוש הסיסמה הזאת של ״חופש ההתחרות״, ש״יהיה שפע בשוק״, אז יתחרו החנוונים ואז המצרכים יהיו יותר זולים? אין שפע בשוק ולא יהיה שפע בשוק, ולא יוכל להיות שפע בשוק אם אנחנו רוצים לגדול ולהתבצר, אם אנחנו רוצים לחשוב על עתידנו, ולא רק על היום או על אתמול. מאין יהיה שפע בשוק? אנחנו קלטנו במשך שלוש שנים קרוב ל־700 אלף איש. כל האנשים האלה נעשים יצרנים מיד עם בואם? זיכרו כמה עובדים בשיכונים ציבוריים ממלכתיים, וכמה עובדים בסלילת כבישים, כמה עובדים בייעור, כמה עובדים בהתיישבות החדשה ומסביב להתיישבות החדשה. אתם יודעים כי שני שלישים מהעובדים בישראל אינם עובדים אצל בעלי בתים פרטיים? שני שלישים עובדים או בממשלה, או במפעלי הסתדרות, או בעבודה עצמית שלהם, בקואופרטיבים שלהם - ורק שליש עובד עבודה שכירה אצל נותני עבודה פרטיים. תבוא כל הברכה על השליש ההוא, אבל הוא איננו השליט בארץ הזאת. הוא חלק, חלק חיובי מאוד בבניין המשקי של הארץ. ידע כי הוא חשוב, אבל ידע כי הוא חלק.

״הציונים הכלליים״ הם נגד תעסוקה מלאה, והם אומרים שזה לא בריא וכולי וכולי. מה זאת אומרת ״זה לא בריא״? זאת אומרת שבריא יותר אם יהיה חוסר עבודה. ומה יהיה אם כל הפועלים האלה, הסוללים כבישים והבונים מדרגות בהרים והעוסקים במפעלי הכשרה חקלאית בכל מיני מקומות - אם הם כולם ייזרקו על השוק הפרטי? אם חלק מהם יבוא ללשכת העבודה ברמת גן, וחלק מהם יבוא ללשכת העבודה בתל אביב, והם יתחרו עם העובדים השכירים מאנשי המקום? מה יהיה אז בארץ? אחת מן השתיים: או מלחמת פועל ברעהו, או הורדה כללית של תנאי הפועלים. כשהאנשים האלה עובדים ובינתיים משתכרים, יש להם שיעור קומה אחר בעיני עצמם. הם אינם אוכלים לחם חסד. מה הם עושים? הם עושים דברים מועילים מאוד, אבל במה זה פותר את הבעיה של היום? הם צריכים לאכול, הם צריכים ללבוש, הם צריכים לגור באיזה מקום. כל הדברים האלה מחייבים יבוא מחו״ל, ואנחנו חותרים לזה שבמשך ארבע השנים הבאות נגיע, אם לא למלוא סיפוק התצרוכת במזון שלנו, הרי לסיפוק חלק ניכר ממנה. אבל בינתיים, איך נביא כל מה שדרוש?

בכביש שפועלים אלה סוללים אפשר לנסוע, אפשר להתנגש בו ולגרום לידי תאונה, אפשר ליהנות כשיש כביש טוב. אולם דבר אחד אי־אפשר, אי־אפשר לקחת את הכביש הזה ולשלוח אותו לניו יורק וליהנות ממנו בדולרים. גם את הבתים היפים שאנו בונים אי־אפשר להזיז מהמקום ולהפוך אותם לסחורה של יצוא ולקבל בעדם דולרים, אבל לאנשים שבונים את הבתים האלה מוכרחים להביא מזון ולבוש, וגם חומרים לבניין מחו״ל. איך נשיג את כל הדברים האלה? איך אפשר להשיג אותם? לא בשפע, רק בצמצום. איך עושים זאת ״הציונים הכלליים״? איך יעשו זאת למטרות הדרושות - לפתרון בעיות הדיור לעתיד לבוא? מי שמבטיח חיים קלים במשק חופשי, איך יעשה את הדבר הזה על ידי התחרות חופשית בלי פיקוח? איך הם חושבים לעשות זאת כשצריך להביא חיטה מחו״ל, ואם מחיר החיטה יותר מדי יקר, צריכה המדינה להוציא מכיסה, זאת אומרת ממיסים, ולהוסיף כדי שהלחם יהיה יותר זול. את זה תעשה היוזמה החופשית על יסוד של התחרות? מה יהיה בלי פיקוח כאשר תהיה יוזמה חופשית? התחרות של סוחרים מוזילה את הסחורות כשיש שפע, אבל התחרוח של קונים כשיש מחסור תגרום לעליית המחירים עד שהאיש הפשוט לא יוכל להשיג כלום, ורק מעטים יקנו והרוב יהיה מופקר למחסור ולרעב. הלא זהו האל״ף בי״ת של החיים הכלכליים. איך אפשר להתעלם מזה? מאיזה עולם באו האנשים האלה? באיזו ארץ הם רואים דבר כזה? איפה יש שלטון גמור של יוזמה חופשית? באנגליה, שרק תמול שלשום היתה ארץ הקפיטליזם הקלסי? באמריקה?

לכו לאמריקה ותראו איך עכשיו, כמה שנים לאחר המלחמה, שלטה המדינה שלטון גמור על הייצור ועל חומרים גולמיים, מפני שהם חושבים כי זוהי שעת חרום - ושם אין מלחמה כיום ואין שכנים מסביב שרוצים להתנפל עליה, ובוודאי שאין הגירה ענקית כמו אצלנו. הם חושבים כי עליהם להיות חזקים, להגביר את הזיון לקראת כל פורענות, ואומרים: קודם כל צריך להזדיין, להקים חימוש גדול הגנתי בשביל הארץ. זהו צורך לאומי והוא מכריע כנגד כל הדברים של היוזמה החופשית, ולכן צריך לרסן את היוזמה החופשית ולהדביר אותה תחת רגלי פיקוח לאומי. לנו אין שעת חרום? אצלנו אין ברירה בין כבוד למדינה ותפארת ובין חילול השם אם נתעלם מהדבר הזה?

העולם כולו עומד משתומם למה שעשינו פה ולמה שאנחנו עושים, והוא הולך מהשתוממות להשתוממות, וכל השתוממות גדולה מקודמתה. הוא השתומם איך העזנו להכריז על עצמאות, הוא השתומם איך הצלחנו להקים יש מאין את המדינה. הוא משתומם איך עלה בידינו להכריע בחזית שבע מדינות ערב אשר יצאו נגדנו. אבל עוד יותר הוא משתומם איך עלה בידינו ארץ קטנה ודלה, עם חוסר כל ניסיון ממלכתי, מדינה בת יומה, לכלכל זרם כה עצום של עולים, אנשים שבאים מארבע כנפות הארץ, שאינם שומעים איש את שפת רעהו, שאינם רגילים באקלים של הארץ, שאינם רגילים לעבודה גופנית קשה כמו שהם מוכרחים לעשות, כשמחייבים כל כך הרבה מזון, שיכון, בריאות, כל המצרכים - איך עלה בידי המדינה הזאת בעזרה כה מעטה מבחוץ, להביא לידי כך שלא רק שאין בארץ משברים וזעזועים, רעב ומחסור ומלחמת אזרחים, אלא יש תעסוקה מלאה, אף משפחה אחת אינה רעבה לפת לחם, אף משפחה אחת לא נשארה ללא קורת גג לראשה, הילדים כמעט כולם לומדים, אין בארץ חוסר עזרה רפואית, אם כי יש מקרים שאינם מקבלים את העזרה הדרושה. בדרך כלל אנשים אוכלים בצמצום, אבל לשובע, ולא שומעים על פשיטות רגל המוניות. אני בארץ 45 שנה וידעתי שפשיטות רגל במסחר הן דבר יום ביומו, וידעתי שגם זה פרי קליטת עליה, ותמיד ריחמתי על האנשים האלה אם כי לא היו בני חוגי, אבל זה שנים שאינך שומע כלל על פשיטות רגל - עם כל הביקורת וההתלוננות. איך קרה דבר כזה? דבר כזה לא יכול היה לקרות בלי התערבות המדינה, בלי פיקוח. מאליו היה נעשה דבר כזה אילו פנה אצלנו כל איש לעברו?

יש ביקורת. ודאי, יש ביקורת. יש ליקויים, ודאי יש ליקויים. כשיש העזה, כשיש תנופה, כשיש ביצוע גדול וביצוע מהיר, ודאי שיש ליקויים. אנחנו קבלנים על הצלחות או קבלנים על מאמץ? אנחנו הלכנו קודם לאיזה סמינר ללמוד איך להיות שר חוץ ואיך להיות ראש ממשלה ואיך להיות שר האוצר? או איך להקים מנגנון ממשלתי? אנחנו עשינו - אז גם טעינו. ויש גם ברכה בטעויות שלנו אם נלמד מהן. אם לא נלמד - רע מאוד, אבל אלה שאין להם העזה, שאין להם תנופה, שאין להם חזון - מה הם יעשו? הם לא יגיעו לאפשרות לעשות טעויות, כי הם בכלל לא יעשו. ואם יעשו - הם יוכלו ללכת רק בדרך היחידה הזאת, שהיא לא פרי הדמיון אלא לקח החיים, זה כורח המשימה אשר הטלנו עלינו. אם הם יזדהו עם המשימה, הם יהיו מוכרחים ללכת בדרך הזאת. ודבר זה יש לחזור ולטפוח על פניהם ולהוקיע את חוסר הרצינות, את השטחיות המבהילה. אבל למה לחשוב כי ״הצדי׳קים״ הם צדיקים? ייתכן שיש בזה קצת ניסיון של אחיזת עיני הציבור, ועל הציבור להישמר מאוד מאוד מלנפול קורבן לאחיזת עינים זו.

זוהי הדרך המנסה להחזיר אותנו אחורנית בסולם ההתפתחות הלאומית שלנו, אחורנית בסולם ההתפתחות האנושית, הכללית העולמית - בשעה שאנחנו הולכים קדימה.

אבל ישנם בתוכנו כאלה, שחלילה, אינם נסוגים אחור, אבל הללו קצרה נפשם ללכת צעד צעד איתנו ולכבוש עמדה אחר עמדה ולפתור בעיה אחר בעיה. הם ממריאים וקזפצים ישר לתוך ערפילי העתיד, ואתם יודעים למי כוונתי. כונתי לחברים שפעם היו קרובים, לכאורה, אבל מפני שהם אצו רצו כלפי האופק הרחוק ונטשו את החזית, את העמדות שבהן אנחנו התבצרנו ומהן אנחנו יוצאים להתקפה על העתיד שלנו - הם התרחקו מאוד מאתנו. אלה הם חברי מפ״ם.

הם מורכבים מ״השומר הצעיר״, הם מורכבים מ״סיעה ב'״^[6] שהיתה פעם חלק ממפלגתנו. הם מורכבים מ״פועלי ציון שמאל״ אשר התלבטו שנים רבות באפס מעשה ובוויכוחים עקרים. כל אחד ואחד [משלושת המרכיבים הללו] יש לנו איתו חשבון משלו. מה תרמה תנועת ״השומר הצעיר״ למחשבה הציונית, למדיניות הציונית, לדרכו של ציבור הפועלים בארץ? ויהיו הדברים ברורים. תמיד, כשאני עורך את ההתקפה הזאת, הם מנסים להתגונן בפניה בזה שמעתיקים את שטח הוויכוח. אני שאלתי שאלות [באסיפות בחירות] בכפר סבא, אני שאלתי שאלות בנתניה, אני שאלתי שאלות אמש ברחובות ואני אשאל היום. אני אקבל תשובות על שאלות שאינני שואל - מתחילים לחפש לי חדשות ונצורות - ש״אנחנו בנינו קיבוצים״, ש״היינו ב׳הגנה'״, ש״היינו בפלמ״ח״. אמת קדושה וטהורה! אבל על זה הוויכוח? מה כל אחד מאיתנו עושה? נניח, ראש עיריית רמת גן [אברהם קריניצי], איש פעלים, תרם את חלקו לבניין העיר הזאת, הקים איצטדיון - אינני יודע אם זו אמת - אבל לפי זה אנחנו דנים את ״הציונים הכלליים״?

השאלה היא שאלת עתיד התנועה הציונית, עתיד העם, באיזה דרך ציבור זה הולך, איך הוא רוצה לנהל את המשק הלאומי, איך הוא רוצה להדריך את מפעל הכלל? זוהי השאלה. לכן אל יענו לי כי ״נגבה נלחמה בגבורה״. אני הראשון שהוצאתי מוניטין לנגבה ברחבי תבל כשאני ביקרתי בהן.^[7] וגם לראש העיר תל אביב [ישראל רוקח] אני רוצה להגיד: מה היה גורל תל אביב אילמלא קיבוצים קטנים בנגב אשר עצרו ושברו את הפלישה המצרית? דבר אחר לגמרי הוא אם היתה שם שרשרת ראשונה ששברה את האויב וזרקה אותו חזרה למדבר סיני. אבל בזה אפשר להסתפק? השאלה היא אתם לא כיהודים, אתם כציבור, אתם כמפלגה, אתם כתוכנית, אתם כדרך - מה הייתם? מה אתם היום? איזה ערך הנחלתם לתנועה הציונית בכללותה, ליישוב בכללותו? הראו דבר אחד, פרט אחד קטן, הראו פרט קטן שבו הייתם אתם שונים ממפלגת פועלי ארץ־ישראל והלכה היתה כמותכם? הראו פרט אחד שבו הייתם חולקים על מפלגת פועלי ארץ־ישראל, ואילו היתה הלכה כמותכם היה זה מקדם את העם, או שמא היה זה ממיט עלינו שואה? בכל שנה שיש בחירות אני קורא תגר עליכם: פיתחו את ספרי הזיכרונות. אתם מתביישים בעד עמכם? מה זה - אתם אינכם אנשים רציניים? אתם ו״סיעה ב'״ יחד הייתם נגד מדינה יהודית או לא? אתם ניהלתם נאומים נגדה. אתם הגשתם תזכירים לאו״ם נגדה, או לא? אתם הצעתם פתרונות אחרים, מנוגדים לעצמאות יהודית, או לא? עשיתם זאת או לא? תשובה! ואם עשיתם, אתם מתחרטים על כך או לא? אתם מודים כי טעיתם? אימרו זאת! אינכם מודים - היו גברים ויהי לכם אומץ הלב לומר. אימרו זאת! ״השומר הצעיר״, אתם שדגלתם במדינה דו־לאומית עשרות בשנים, אתם הנחלתם את זה לציבור? לא! יכלה להיות מדינה דו־לאומית, ואילו זה היה, האם היה זה יותר טוב מאשר מדינת ישראל - כשלערבים תהיה עצמאות בכל הארצות מסביב וליהודים לא תהיה עצמאות בשום מקום, וגם בארץ היחידה שהיא המולדת האם ההיסטורית של העם היהודי, גם שם הם [היהודים] צריכים להיות שותפים לערבים? באו״ם לא ישב נציג המדבר בשם העם היהודי כולו, אלא רק בשם תושביה היהודים של הארץ [הדו־לאומית] - פעם הוא מדבר ופעם ערבי מדבר? אתם זנחתם זאת או לא? מה פירוש המשפט שאני קורא רק הבוקר בתוספת מפ״ם לעיתון ״דבר״. שם יש סיכום של כל המדיניות של מפ״ם, ושם כתוב: ״החזרת שלמות הארץ בדרך אחוות עמים״.^[8] זוהי מליצה נפוחה, או זה עיקרון מדיני? אם זו מליצה נפוחה מה ערכה, ואם זה עיקרון מדיני - מה פירושו? מה פירוש ״החזרת שלמות הארץ בדרך אחוות עמים״? שלמות הארץ על מנת שתהיה מדינה יהודית בכל הארץ? מדוע אינכם אומרים זאת? ואם אתם אומרים: ״החזרת שלמות הארץ בדרך של אחוות עמים״ - זאת אומרת שוויון בין שני העמים כן או לא? ואם שוויון בין שני עמים, אז זו לא מדינה יהודית. את זה אתם רוצים? אימרו זאת! דברים ברורים!

מותר לציבור דמוקרטי בבחירות דמוקרטיות, כשאתם דוגלים בדמוקרטיה, לשאול אתכם ולדרוש תשובה ברורה: מהי הדמוקרטיה שלכם? כי ישנן שתי תפיסות של דמוקרטיה, ואנחנו אומרים: ״ישנה רק אחת״. תפיסה שנייה היא סילוף הדמוקרטיה, היא שלילת הדמוקרטיה. אתם פה, הקנאים שבכולנו בעד חופש דיבור, גם חופש השמצה, גם חופש השמצה של מדינות ידידותיות לנו ועוזרות לנו לפעמים. ודאי, חופש ארגון וחופש נסיעה לכל כינוס ולכל פסטיבל, ויחד עם זאת אתם מרימים על נס את ״הדמוקרטיה העממית״, את המשטר של ברית המועצות. אתם מחנכים את הנוער שלכם לסגוד ולהשתחוות, לכרוע ברך בפני אלילים אלה, לראותו [את המשטר הסובייטי] כשמש ללא כתמים. זה עולה בד בבד? יש פה סתירה או אין? שם [בברית המועצות] יש חופש דיבור או יש השתלטות של משטר וסתימת פה? שם יש חופש ארגון, או יש שלטון מפלגה אחת? שם יש קשר עם חו״ל, או הכל סגור ומסוגר? איך אתם מאחדים את שני הדברים האלה? אתם רוצים לנצל דמוקרטיה זו [השוררת בישראל ובעולם החופשי] כדי על ידי כך להשליט דמוקרטיה אחרת? אימרו זאת!

ואיך אתם פותרים שאלה אחרת: אתם ציונים, אתם חלוצים, אתם שייכים להסתדרות הציונית. מחר מחרתיים יבואו נציגים לשבת בקונגרס [הציוני], מי יבוא? יהודים מכל העולם? יבואו נציגים של יהודי רומניה וציבורים יהודיים בצ׳כיה, בפולין ובארצות אחרות? יבואו נציגים של היהדות השנייה בגודלה בעולם - של מיליון ושמונה מאות אלף יהודי ברית המועצות? לא ולא! אם כן מה זה? אנחנו יצרנו מפעל ציוני - בכוח מה יצרנו אותו? הוא הביא ל[הקמת] מדינת ישראל. איך הוא הביא למדינת ישראל? על ידי זה שיהודים היו חופשיים בכל מקום לקום ולדבר, לקום ולהוציא עיתונים, להקים אגודות, לשלוח שליחים לארץ, לאסוף כסף, לשלוח כסף לארץ ואחר כך לעזור בארץ־ישראל. כל המפעל הזה היה קם בלי החופש הזה? הוא היה יכול לקום לו השתלטה התפיסה הדמוקרטית ההיא [הקומוניסטית] על פני העולם כולו? הוא היה נחנק כשם שנחנק היישוב העברי בברית המועצות! בלב [היהודים בברית המועצות] עוד בוערת שלהבת במסתרים, ואנחנו מאמינים שהיא עוד עלולה לפרוץ, ושיהודים אלה לא שכחו את אמם אשר קמה מאלמנותה. כל זמן שהם לא ישכחו אותה הם עוד ישובו אליה והיום הזה יבוא, אבל המשטר הזה יאפשר זאת? אנחנו מברכים גם על המשטר הזה כשהוא מרשה ליהודים לעלות, אבל הוא מעלה אותם כדי לנתק את הקשר בין אלה שנשארים שם ובין מדינת ישראל. כך תקום ציונות? כך היתה ציונות? מה תשובתכם לסתירה הזאת?

אתם מתריעים על נאמנותכם לקיבוץ גלויות. מה תרומה תרמתם לפתרון הבעיה הזאת מאז קום המדינה? רעיון אחד שיכול היה להתגשם? במה הטיתם שכם לשאת בסבל הזה? לא רק שלא הטיתם שכם אלא שניסיתם להפריע. כי קיבוץ גלויות וביטחונה של המדינה מחייבים מאמץ כביר של בניין. מה מחייב מאמץ הבניין? הוא מחייב שני דרכים: דרך אחת - ארגון המשק - כבר עשיתי קצת חשבון על כך עם ״הציונים הכלליים״, איך הדרך שלהם מובילה לארגון המשק או להתפוררותו, ואיך היא מחבלת בעבודה עברית ובקיבוץ גלויות. אבל הבניין מחייב גם דבר שני: עזרה רחבה מבחוץ, בהון ובמדע. עזרה זה דבר כמו הרבה דברים בחיים - שמחייב שניים. לא די שאתה מוכן לקבל אותה. צריך שיהיה מישהו מוכן לתת אותה. עזרה מאיזה ארצות? מרוסיה, מצ׳כיה ומהארצות האלה? נשארת אפשרות לקבל עזרה מהארצות של העולם שאנחנו קוראים לו ״עולם פתוח״.

אבל לא רק זאת. יש שאלה של עזרה ממשלתית. מדוע נוותר על עזרה ממשלתית? אתם תתפלאו אם אומר לכם, שאנחנו עזרנו בכסף לממשלת ארצות הברית. היו יהודים עקורים, פליטי מחנות ההשמדה, באזור האמריקני בגרמניה עם תום המלחמה. אותם פירנס האוצר של ארצות הברית. הם היו סמוכים על שולחנו של הנשיא טרומן ולא היה גבול לכסף שהם הוציאו. ואלמלא העלינו אותם אזי עד היום ברובם הגדול היו נשארים [במחנות]. והאוצר האמריקני שוחרר מהמעמסה הזאת על ידי זה שהעלינו אותם הנה והם עכשיו, כבר ברובם הגדול, אזרחים המפרנסים את עצמם. אבל אם שחררנו את האוצר האמריקני מהמעסה הזאת - מותר לנו לדרוש בעד זה פיצוי ישיר מאוצר ארצות הברית לא בהלוואה - או אסור? יש בזה ביזיון, או שאנחנו עומדים על זכותנו? ואם אנחנו עושים מפעל של הפרחת ארץ נשמה ותקומת עם עתיק זה פותר בעיות אנושיות, זה מציל יהודים מאפשרות של השמדה, כל זה קצת יקל את החיים למעצמות. על סמך זה מותר לנו לדרוש משהו או לא? יש בזה ביזיון? ואם אנחנו יוצרים פה שוק גדול ואנחנו תמיד נצטרך לקנות מחו״ל - אינני יודע מתי יגיע היום בו ניצור טרקטורים ודחפורים לעצמנו - תמיד נקנה מחו״ל, ובתוך זה נקנה מארצות הברית ונהיה פה שוק לאמריקה. זה פסול? אם אנחנו מפתחים פה שוק בשבילם כדאי להם להשקיע פה משהו או לא? ואם אנחנו נכרע תחת המשא ולא יהיה לנו כוח לשאת בנטל העצום הזה של קיבוץ גלויות, ותהיה נסיגה רבתי בארץ ויהיו משברים ומהומות, כדאי לעזור לנו כדי שזה לא יהיה? מה הביזיון? מה כל הילוך האימים הזה ב״שיעבוד״ [לארה״ב]?

ושוב השאלה איננה מה עושים יחידים. היום על חוף ימה של תל אביב יופיעו [בהפגנה] קיבוצי מפ״ם כשרים במכוניות של המילווה האמריקני. אבל השאלה היא איך מצביעה מפ״ם בכנסת. היא נמנעה מעזרה לקיבוץ גלויות. היא הצביעה נגד עזרה לקיבוץ גלויות. אין מנוס מזה. אנו תנועה שהתחשלה בכור של מעשה. אין עומדים במבחן של דיבורים אם אין נלווה אליהם המעשה. איך קרה הדבר הזה? הלא אפשר להתפלץ שציבור כזה נהפך למפלגת דיבור גרידא. נטשו את חזית המעשה. ערקו ממנה. גם את עול החזית הלאומית וגם את עול החזית המעמדית. הם הלא אינם נותנים יד לממשלה. הם נגד הממשלה. מי יעמוד עכשיו בפני הנחשול הזה של הימין? יעמוד נגדו כוח פועלים בכנסת או לא יעמוד? היעמוד כוח פועלי שיוכל לשלוט או לא? מי נותן יד לזה? מפ״ם נותנת יד לזה? היא עוזרת לפועלים?

מדוע הם הולכים בדרך הזו? אני מנסה להבין - מפני שהם רואים עתיד.^[9] אולי הם צודקים. לא נביא אני ולא אבוא לחלוק. הם רואים לפניהם עתיד והם רואים כוח אחד אשר ישלוט, והם רוצים להיות מוכנים לקראת היום הגדול ההוא, לקראת ״השבת הגדולה״.^[10] אז הם טבלו שבע טבילות ולבשו בגדי לבן והתקדשו והיטהרו והם מוכנים, והם אינם יכולים להתבטל עכשיו במגע עם טמאים. הם אינם יכולים ללכלך את שולי הגלימה הלבנה שלהם, אשר שרויה בעולם של אצילות. הם כולם כוננות לגאולה הגדולה ההיא. אני חולק על זכותם? חלילה.

אבל אל יפריעו לנו בינתיים. ישבו להם בעליית הגג על הזוהר שלהם ויחכו לנס הגדול, ואם הוא יבוא ימצא אותם נכונים. אבל הם עצמם, למען העתיד ההוא, למען השנהב ההוא, מפקירים את הדברים. הם אומרים: ״בינתיים לא נהיה בממשלה. לא נסתכן על ידי קבלת עזרה מאמריקה בינתיים״. אבל בשבילנו ה״בינתיים״ הלא הוא העיקר. מי מאיתנו יודע מה יהיה בעוד שלושים שנה, בעוד עשר שנים? מי יודע? בנינו יחליטו ויקבעו את דרכם. מי יודע מה יהיה אז בעולם, במזרח התיכון, באסיה? אנחנו יודעים רק דבר אחד: אם תהיה אז מדינת ישראל חלשה יהיה רע. אם במדינה יהיו מעט יהודים יהיה רע. אם היהודים שיהיו במדינת ישראל לא ישאו את עצמם על ידי ייצור גדול, יהיה רע. אם הם עד אז לא יפתחו את הארץ ולא ימלאו את החללים הריקים ביישובים, יהיה רע. אחת היא מה יהיה המשטר בעולם, מחובתנו לבנים שלנו, כדי שיוכלו אחר כך בכל החופש לבחור להם אולי דרך חדשה, קודם כל להבטיח להם את העתיד, את ביתם, את בית היוצר שלהם. כל העיקר הוא ה״בינתיים״ ואתם אינכם רוצים שיהיה לכם חלק ב״בינתיים״. ניחא, אבל אל תפריעו לנו!

חברים, אני רוצה להזהיר בפני סתירות מדומות. אני רוצה להזהיר בפני סתירה מדומה בין העניינים של הפרט ועניין הכלל. על זה בונים ״הציונים הכלליים״ - על עניין הפרט. הוא סובל, יש תור, יש קיצוב, צריך להבטיח לו: ״אפשר לסדר את הדברים האלה ויהיה טוב, ויהיו חיים קלים והכל יסתדר״. דבר זה לא יעזור להם, כי עד מהרה תיווכחו כי שיכרון הדבר. אין סתירה, וכוחה של מפלגתנו הוא בזה שהיא מוכיחה שאין סתירה - כי אין תורת כלל ותורת פרט. כך אין ניגוד בין העתיד הקרוב והעתיד הרחוק. העתיד מתחיל היום, ומהיום הוא מתחיל וצריכים לדאוג להיום ולמחר כמו שצריך לדאוג לעתיד. ושוב, כל הכוח וכל האמון לאותה המפלגה שמוכיחה באותות ובמופתים את כל השווא והשקר בדבר הזה.

אני רוצה בסוף דברי לפנות לשלושה סוגי אנשים, לשלושה סוגי חברים. אני רוצה לפנות בקריאה לאותם האנשים, ששוקלים בדעתם אם בכל זאת לא להצביע בעד ״הציונים הכלליים״. הם נגררים לשיקול הזה באחת משתי הדרכים. או שהם אומרים: ״אין לי אמון ב׳ציונים הכלליים' ולא הם המנהיגים שלי, אבל אני כל כך מר נפש ואני כל כך נרגז, שאני מוכרח פעם אחת להרביץ. אני מוכרח פעם אחת להתנקם. הממשלה הזאת - לא. קצה נפשי בה. יש תור, מחסור וכל מיני דברים, ומנגנון בלתי יעיל ושגיאה פה ושגיאה שם. בעדם - לא. מאשר מפא״י, מוטב ״צ״ וילך הכל לעזאזל. [שיקול] זה איננו ראוי לאיש רציני. הצבעה של נקמה, הצבעה בעד מישהו מבלי להתכוון למישהו אחר שאין מצביעים בעדו, זה מעשה נערות. זה נקרא להפוך חיוב לשלילה ושלילה לחיוב. זה חוסר אחריות לא רק בעד הכלל, זה חוסר אחריות לכל פרט בפני עצמו. הוא מוכרח לשאול את עצמו: אם לא תהיה מפא״י, מה כן יהיה? טוב, אלה [בראש מפא״י] אינם מנהיגים, אבל איפה פה [אצל ״הציונים הכלליים״] המנהיגים? אם ישקול כך את הדברים, ייווכח כי שם אין הנהגה, אין חזון, אין שיטה, אין כוח תנופה ואין כוח אמונה.

ויכולה להיות גישה שנייה, וגישה זו קמו לה הרבה תומכים חשובים. יש עיתון אחד ששמו מזכיר את המלה ״עורב״ [״מעריב״], שהצטרף למקהלת העורבים. ויש עיתון יום מכובד ושם עושים חשבון כזה. מתברר, כי דמוקרטיה מחייבת חוסר יציבות. מתברר כי דמוקרטיה מחייבת שלא יהיה רוב לשום מפלגה, כי רוב למפלגה אחת פירושו דיקטטורה. תמיד ידענו כי דיקטטורה פירושו כשמיעוט משתלט, אולם לפי ״איפכא מסתברא״^[11] השלטון של הרוב זוהי דיקטטורה, וכדי למנוע זאת צריך לתת את כל הכוח לצד שכנגד ואז שניהם יחד יסתדרו. לפי זה צריך לפסול לחלוטין משטר כמו באנגליה או באמריקה, כי אין כל הבדל. באנגליה יש רוב למפלגת העבודה ובאמריקה אחת היא אם יהיה רוב לדמוקרטים או לרפובליקנים, אבל מבחינת היציבות של החיים הפנימים, מבחינת יעילות השלטון גם באנגליה וגם באמריקה, הדברים האלה מובטחים על ידי שלטון של הרוב, והוא איננו מביא לדיקטטורה. מי יאמר כי באנגליה של היום יש דיקטטורה? מי יאמר כי טרומן הוא דיקטטור? לפי הקונסטיטוציה הוא מהווה את השלטון המבצע, ונתונות בידיו סמכויות נרחבות, ובכל זאת כיצד אפשר להשוותו לדיקטטור?

נראה דוגמה אחרת. ישנה ארץ, צרפת - ארץ שכולנו מלאי אהדה לה, ארץ נהדרת. עם חשוב מאוד, אבל נראה איך העם הזה מסדר אח משקו, את משטרו, את חייו הממלכתיים? האם זוהי דוגמה ללכת לפיה, או זהו צלם בלהות שיש להירתע בפניו? אתם שומעים יום יום על בחירות, ועוד פעם בחירות. ממשלה עולה וממשלה יורדת. מה יוצא מזה? בלבול ומבוכה בחיים הלאומיים הפנימיים. אין איש יודע מה ילד יום, מי יעמוד בראש, ובתוך כל זה הולך וגדל כוח של דיקטטורה. אתם יודעים, שהולכת וגדלה מפלגה בצרפת, שאין לה תוכנית ואין לה שיטה ואין לה מדיניות. יש לה איש אחד שעומד בראשה. מתוך מה? מתוך היאוש ההולך וגובר מדמוקרטיה שאיננה מסוגלת להקים שלטון יציב, שאיננה מסוגלת לגבש רוב שרק הוא יכול להקים שלטון יציב. ומה התוצאה? חיפוש אלילים אחרים - אם בקומוניזם או בפשיזם טוטליטרי.

למה ללכת לצרפת? נראה מה היה אצלנו כשלא היה רוב. איזו התפוררות היתה, איך הצטרף רוב מקרי של סיעות, שלא יכלו לקבל על עצמן אחריות חיובית בעד שום דבר. רק אחריות שלילית זהו חוסר כל אחריות, מין ערב רב של סיעות שאף פעם בעצם אינן מצטרפות יחד, כי אינן יכולות להתחבר. זה חינך את העם שלנו לכבוד לדמוקרטיה, או זה ביזה את הכנסת בעיני העם? בייש את השלטון בעיני העם? בדרך זו אנחנו נחנך את העם להשתתפות אחראית וליחס כבוד למוסדותינו העליונים? אם רצוננו להינצל אך ורק מטעם זה ממשבר כזה של דמוקרטיה בתוכנו, עלינו לדאוג שיהיה רוב יציב, כי הוא יוכל לפעול והוא יוכל להיות אחראי. הוא יוכל גם לשתף אחרים, אבל מבלי שיסחטו ממנו כל מיני ויתורים שרק תחת לחץ מהכרח עשה אותם בעבר.

אני רוצה לפנות שנית לחברים שאינם חברי מפ״ם, אבל משום־מה התרגלו לתמוך בה ולהצביע בעדה, כי נדמה להם שהיא יותר נאמנה להגן עליהם, באשר היא יותר רדיקלית. חברים, היא יותר רדיקלית בדיבור. היא לא רדיקלית במעשה. היא אינה קיימת בחזית המעשה לגמרי. זהו חזון שווא ומדווחים שהיא עדיין מפלגה חלוצית. יש בה הרבה חלוצים, אבל אין היא, כמפלגה, חלוצית. היא ערקה מהחזית החלוצית. חלוציות פירושו חיים קשים והליכה בדרך קשה, וסיכונים. חלוציות פירושה עשיית מעשה גם כשאיננו קל. לבקש עזרה כשזה הכרחי, וללכת בדרך היחידה שהיא הכרחית לעם הזה. וחלוציות פירושה לא לברוח מאחריות, אלא לשיש לקראת אחריות.

השאלה שעומדת בפנינו היא לא רק באיגוד המקצועי. אנחנו עומדים עכשיו בפני בחירות למדינה. כשיש חוקים, ומכונת התחיקה היא בידינו, כשיש מיסים ומכונה זו היא בידינו, כשיש מסחר יבוא ויצוא, ואנחנו מסדירים אותו וכל זה מרוכז בידי השלטון - כשיש כל זה, אופן הטיפול בדברים האלה הוא הקובע את מעמדו של הפועל, המבטיח לו עתיד או הורס את עתידו לו ולבניו. לא תיתכן מערכה להגנת ארץ־ישראל העובדת, לא תיתכן מערכה להגנה המוני העם, מבלי להזדקק לשלטון. ולא ייתכן כי מעמד העובדים יפקיר את העמדה המכרעת הזאת לאחרים ויתרכז רק באיגוד המקצועי. הוא צריך לשמור על העמדות שלו בתוך מכונת השלטון. איך נעמוד בפני הנחשול המטורף רק באיגוד מקצועי? איך נעמוד בפני נחשול השחור במוסד המבצע, אם לא על ידי כניסה לתוכו כאחראים ומכריעים?

מפ״ם נוטשת את החזית הזאת. פעם ופעמיים היא סירבה ללכת לממשלה מאותו טעם, שזה לא יהיה לרצון היושב מרחוק [שליטי ברית המועצות]. במה אתם מגינים על ענייני הפועל אם אתם מצביעים בעד מפ״ם? יש כוח אחד ויחיד העומד בפרץ וזו מפלגת פועלי ארץ־ישראל. קול שלא ניתן בעדה לא רק שאינו עוזר. הוא מכשיל את המערכה. יבוא היום הגדול ההוא [של ניצחון בריה״מ] - עוד תחיו, אם יבוא. בינתיים דאגו לבינתיים. עיזבו את מפ״ם בעליית הגג שלה. בינתיים תדאגו לענייני החיים שלכם. האם את ענייני החיים שלכם תפקירו?

ואני רוצה, בשלישית ובאחרונה, לפנות אל חברי שיש לי הכבוד והאושר לבלי קץ להיות איתם במפלגה אחת, במפלגת פועלי ארץ־ישראל. אני רוצה לקרוא לחברים האלה, אלה היושבים כאן ואלה שקולי אולי יגיע אליהם בכל הסביבה הגדולה הזאת, שיש בה ברוך השם הרבה חברים פחות או יותר מבוססים, בטוחים בעבודתם, מהם רבים היושבים בבתיהם וגם חדשים אשר נצטרפו אליהם, וגם הם בדרך לקביעות. המערכה הזאת היא מערכתו של כל אחד ואחד מכם, ושל כל אחד ואחד מכם לא רק מפני שאמת נכון הדבר, כי טובת הפרט תלויה בטובת הכלל, אלא מפני שאתם כולכם חברים למפלגה היודעת להוקיר ולכבד את עניין הכלל לשמו, יודעת להוציא חברים למערכה על מנת שיפלו במערכה לא לטובתה - לטובת הכלל.

ביום הזה, יום ב׳ 30 ביולי, יוכרע גורל הכלל לשנים, והכרעה לשנים מי יודע אם אינה הכרעה לדורות. ועליכם החובה הזאת, כשם שקולו של כל אחד חשוב לאין ערוך, וכל בוחר חייב לראות את עצמו כאילו היה האומה כולה, כך במסירות ובנאמנות ישתדל כל אחד מכם להרבות את מספר המצביעים, להביא אותם לקלפי, להסביר ולעמוד בפרץ ולא להשאיר שום חלקה קטנה מופקרת, בלתי מובטחת, בחזית הגדולה הזאת של המלחמה על עתיד הכלל. קומו כאיש אחד למערכה הזאת.

חברים, לא תמיד מצטרף הדבר שנצטרף בדורנו. אנחנו מאות בשנים חלמנו על הגאולה עד שנצטרף הדבר בדורנו, והסגולה החדשה שנתחדשה בדורנו היא סגולת המעשה, תנופת הבניין. המזיגה הזאת - מזיגת החזון עם כושר המעשה, מזיגת ההתלהבות הגדולה עם תנופת המאמץ והבניין, זה סוד הצלחת הדור הזה, סוד תקומתנו, סוד ראשותה בעם של מפלגת פועלי ארץ־ישראל. איך היא הגיעה לעמדה זו? על ידי תכסיסים או תככים? על ידי ניצול כל מיני מקרים שבאו לה בהיסח הדעת? או מפני שהם, האנשים האלה, בני בלי שם שיצאו מתוך השורה ועדיין הם אנשי השורה, העמיסו על עצמם את הדאגה לעניין הכלל, הרסו את המחיצות המדומות בין פרט וכלל, בין חשבון קצר וחשבון רחוק והוכיחו שכל זה דבר אחד, עם אומץ לראות את העתיד וללכת לקראתו. זהו סוד מנהיגותה של מפלנת פועלי ארץ־ישראל. וזוהי זכותה לתבוע את אמון העם. לכו בכוח הזכות הזו והשיגו את אמון רוב העם למפלגתכם.

תשואות סוערות.

היו״ר הח' קופל שוורץ: נסיים את האסיפה בשירת ״התקווה״. הקהל קם על רגליו ושר ״התקווה״.