86 | נאום בחירות, ירושלים[1]                                                                          24.7.1951

ממשלת ישראל ויהודי עיראק

שר החוץ - מ. שרת: אזכיר פרקי בראשית של העלייה המפוארת של יהודי בבל. לא היה אז שלטון יהודי בארץ. היה שלטון זר שרדף אותנו באותם ימים, שסגר את חוף הארץ בפני אחינו אשר ביקשו להימלט מהתופת הנאצית באירופה, ולא נתן לנו אפשרות לעבור את המדבר ולחדור אליכם. התגברנו על הקשיים ועשינו את שיכולנו. ואתם זוכרים בוודאי מה היה אז ומי [השליחים] שבאו אליכם אחד אחד, ואתם יודעים - הם הגיעו, הם הביאו לכם את בשורת הקשר איתנו, בשורת האחווה. והם שימשו ביטוי לדאגה שלנו, שהיתה כבולה, חסומה, ובכל זאת פרצה דרכים וגבולות.

לא אאריך דברים על הפרשה ההיא, שהיו בה כל כך הרבה גבורה ומסירות נפש והקרבה עצמית. אזכיר רק שם אחד. מי יגלה עפר מעיניך, אחינו היקר והקדוש, אחינו הגיבור והמעונה - חיים אנצו סיני! אתה, עולה מאיטליה, בן למשפחה מתבוללת. מרחוק באת אלינו. כחלוץ באת לארץ. בנית את ביתך. בנית פה קיבוץ מפואר בישראל - את גבעת ברנר - אבל רוחך לא ידעה מנוח. אתה חשת תמיד לכל מקום סכנה ותמיד ביקשת יהודי חדש, יהודים חדשים לשפוך עליהם את האהבה שתמיד יקדה בלבך. באת בשליחות לארץ זרה לך - לעיראק - אל ציבור יהודי ששפתו לא ידעת, ונכנסת לפני ולפנים, הצלחת לאסוף ניצוצות לשלהבת, והדלקת אש הקודש בלבות הנוער, ואימצת ועודדת והראית להם את הדרך לציון, לארץ, לעבודה, לקיבוץ, לשפה העברית, להתגוננות. תשאלו: מי פתח את השערים האלה? את השערים פתחה התשוקה העזה לציון של יהודי בבל עצמם, אשר הוכיחו כי הם לא יירתעו מפני שום קורבן, כי לא ייסוגו מפני כל קושי. התשוקה העזה עזרה לעורר את הכוח לעמוד בפני קושי, אותו עזרו לחזק שליחים מן הארץ, ואתם יודעים היטב כולכם מי היו שליחים אלה שבאו לעודד, לחזק, לעזור, לפלס את הדרך. אלה היו שליחי תנועת העבודה הציונית בארץ, אלה היו שליחי מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

ודאי, חייכם אינם קלים. מתי היו קלים חיי היהודי העולה לארץ זו? מעולם לא היו קלים חייו של איזה מהגר שהוא, אפילו בא לארץ גדולה ורחבה, ארץ עשירה ופורחת. ואתם באתם לארץ שאמצעיה מוגבלים, אבל היא ארצכם. אתם חוזרים לחיק אמכם. יש לכם רק אם אחת והיא ארץ־ישראל. ואתם מוצאים כאן אחים בכורים העוזרים לכם במידת האפשרות, אבל גם אתם חייבים לעשות לעצמכם.

במשך שנה זו עלו, לפי חשבוני, 118 אלף יהודים מבבל. וכבר בשנה חוללתם נפלאות. זוהי הרגשת כולנו בארץ. כנראה היה בכם הכוח להתגבר על חבלי הקליטה הקשים, ויש לכם חלק ביישוב השממה, בהתיישבות חקלאית חלוצית, במושבים ובקיבוצים. יש לנוער שלכם חלק במפעלי ההכשרה וההתיישבות. אתם בעיר, אתם בכפר, אתם בבאר שבע, אתם בעכו, אתם בכל מקום בארץ, בכל עבודה חלוצית, בחרושת, בחקלאות, בחינוך. אתם הבאתם לנו כוחות מקצועיים חשובים. באו בתוככם רופאים, מהנדסים, מומחים לרכבת, מומחים לדואר, אחיות בבתי חולים, מורים ומורות. כולם מצאו ומוצאים עבודה. אתם הראיתם רצון נמרץ, תשוקה עזה, יכולת רבה ללמוד את שפתכם, שפתנו היחידה - עברית.

אני מזהיר אתכם מפני שלוש סכנות: הסכנה הקומוניסטית, השפעתה המזיקה וההרסנית של מפלגת ״חרות״, מפלגה שלא תוכל להראות לזכותה שום מפעל חיובי בארץ. הסכנה השלישית - סכנת ההתבדלות העדתית. באנו הנה כדי להקים עם אחד. כדי להרוס מחיצות, לא כדי לקיים הבדלים, לא כדי להתפורר פה מחדש לעדות עדות, לקיבוצים קיבוצים. תעשו את מלאכת החינוך הזאת בתוככם, כשם שמוטל עליכם מהיום הראשון שאתם באים הנה להטות שכמכם לעבודה הגדולה שכולנו עושים אותה בעזרת המדינה ובעזרת הסוכנות היהודית. אבל בראש וראשונה עשו זאת בידיכם־אתם ועל שכמיכם־אתם. כך אתם, כל עולי בבל, צריכים להשתתף עם כולנו יחד, ובראש וראשונה אתם בתוך הציבור שלכם, בחינוך המדיני והחברתי, הפועלי והציוני, היהודי והאנושי, למען תתאחדו ותתמזגו עם כל שאר העם.

מדינת ישראל לא יכלה לבוא לעזרתכם בתוך עיראק, כי מדינת עיראק נלחמה בישראל ואף הסכם שביתת נשק לא כרתה איתנו. אין שום יחסים ואין שום קשרים כיום בין מדינת ישראל לבין מדינת עיראק. מי יודע, אולי עוד ניפגש פנים אל פנים. בהם תלוי הדבר. אם ירצו, ניפגש פנים אל פנים, אבל הם ימצאו אותנו נכונים. מדינת ישראל יכולה לעשות רק דבר אחד: בידה יש רכוש ערבי גדול, רכוש שהיא צריכה פעם לשלם פיצויים בעדו. והיא אמרה: ״יהיה חשבון. וכאשר תבוא שעת התשלומים יובא בחשבון הרכוש היהודי בעיראק שהוקפא והוחרם שם, ולא ישולם בעד הרכוש הערבי בישראל עד אשר לא ישולם בעד הרכוש היהודי בעיראק. יהיה חשבון על זה כנגד זה״.

יצאנו מארצנו והלכנו בגולה וחזרנו אליה. יצאנו פעם שנייה בגולה ושוב חזרנו אליה, הפעם כדי לא לצאת עוד לעולמים. באנו הנה לבנות בניין למען יעמוד עדי עד. הקמנו הפעם מבצר ונשמור עליו כדי שיעמוד עד סוף כל הדורות.