82 | נאום בחירות, תל אביב[1]                                                                     12.6.1951

מבחן הקשב לקצב הזמן

על מערכת הבחירות המשולבת לקונגרס הציוני ולכנסת

שר החוץ - מ. שרת: לפני אזרחי ישראל עומדת הברירה לבחור ברוב יציב ואחראי לבין התפוררות, בין ארגון ותנופה לבין רפיון ידיים והרס.

יש לראות את מערכת הבחירות לקונגרס^[2] ולכנסת כמערכת משולבת לפי שאנו פועלים בשתי זרועות: המדינה וארגון העם היהודי למען המדינה. בשתי המערכות גם יחד יש מבחן אחד ומכריע: מבחן של כושר הקשב לקצב הזמן.

העם היהודי נכנס לתקופה זו של קצב מהיר מאז 1939, כאשר מצד אחד איים על הישגי היישוב ועל קיומו ״הספר הלבן״ של 1939, ומצד שני - מלחמת העולם השנייה.

כל המפלגות התנסו במבחן זה, וידוע מי נכשל ומי הצליח. מפלגת פועלי ארץ־ישראל אמרה כי זוהי שעת הרת עולם, כי בתקופה זו ייחתך גורל העולם והעם היהודי, ומכאן שדרושה פעילות מוגברת שבעתיים והעזה גדולה שבעתיים.

הליכה בגדולות מחייבת גם ויתורים גדולים. אפשר להחזיק בתביעה גדולה ולא לעשות כל צעד ממשי כדי להגיע אליה. בניגוד לשאר המפלגות - מפ״ם, ״חרות״ ו״הציונים הכלליים״ - החליטה מפלגת פועלי ארץ־ישראל לעשות את הקפיצה כדי להגיע תחילה אל המטרה הקרובה וממנה לצעוד אל המטרה הסופית. המפלגות שהתנגדו ל״קפיצה״ זזו הוכיחו כי הן לקויות בחוש הקשב לדופק התקופה, ואילולא מפא״י שהעזה להציע ראשונה מדינה בחלק מן הארץ, כי אז לא היה מקבל או״ם כל החלטה אלא מחזיר את שאלת ארץ־ישראל לידיה של בריטניה, והיא היתה מוסיפה לשלוט לפי התנאים הרצויים לה, לפי תנאי מיניסטר החוץ שלה בווין. כך הגענו בתום מלחמת השחרור לשליטה ב־80 אחוז משטח השלטון המנדטורי, לאחר שאו״ם החליט בכ״ט בנובמבר 1947 כי המדינה היהודית שתקום בארץ־ישראל תשלוט על 55 אחוז ממנה בלבד. לאחר המעבר מן המהפכה המדינית אל המהפכה הצבאית של מלחמת השחרור, חל מעבר אל המהפכה השלישית, שהיא אולי המופלאה שבשלוש המהפכות - מהפכת קיבוץ הגלויות. גם על מהפכה שלישית זו חלים החוקים של קשב לקצב הזמן. העלייה אינה דרושה רק לעולים אלא לביטחונה של המדינה. עלייה המונית תרתיע את הערבים מביצוע איומם לפתוח ב״סיבוב שני״, ואם בכל זאת יפתחו בתוקפנות, מעניק הגידול הבלתי פוסק של היישוב ערובה להתגוננות יעילה יותר בשעת מבחן.

כזכור היטב, אנשי ״השומר הצעיר״ - היום מפ״ם - ו״הציונים הכלליים״ התנגדו לחיסול גלויות בהמונים. כאשר ראשי מפא״י הציעו, עוד קודם למלחמת השחרור, עלייה של 100 אלף לשנה, נראתה עלייה זו בעיני מנהיגי המפלגות הללו כחלום שאין בו ממש. והנה עלו גלויות שלמות לארץ. כבר עלו למעלה מ-100 אלף יהודי עיראק, ואם עלייה זו לא תימשך, עלולים אנו להחמיץ את השעה. אין לאבד אפילו רגע אחד בקצב המהיר ובהיקף ההמוני של העלייה.

המצרים הכריזו באחרונה בישיבת ועדת שביתת הנשק המעורבת הישראלית- מצרית, כי הם במצב של מלחמה עם ישראל, וינקטו נגדה את כל הצעדים אשר לא נאסרו על ידי סעיפי הסכם שביתת הנשק. גם בצפון הארץ המצב הרגיש ידוע, ומצד שני עלולה מלחמת עולם שלישית - אם תפרוץ - להביא שואה על היהדות ולשים קץ לעלייה. כשם שהמדינה זקוקה ליהודים אלה לשם ביטחונה, כך זקוקים הם למדינה. יש לנצל את הנחשול המשיחי העובר בעולם היהדות. במשך מאות שנים התקיים עמנו בהשפלה ובדיכאון ועתה, עם קום המדינה, נעור לחיים חדשים. תקוות אלה, שיהודי הגלויות השונות תולים במדינה, אין להכזיב.

המהפכה השלישית, זו של קיבוץ גלויות בימינו, מחייבת שלושה דברים: אל״ף, מאמץ גדול של המונים. בי״ת, צנע בחייהם של אזרחי המדינה. גימ״ל, עזרה של יהודים ולא-יהודים.

מפלגת פועלי ארץ-ישראל נטלה על עצמה את האחריות לביצוע המשימות הגורליות לא מתוך תקווה לקלות עשייה, אלא מתוך הכרה בהכבדות שבהן כרוך ביצוען של משימות אלה. מי שעומד מן הצד אין מבקרים אותו. מפא״י האמינה, העזה ועשתה. ואם היו שגיאות היא למדה מן השגיאות.

״הציונים הכלליים״, המבקשים לעלות מ״אופוזיציה לשלטון״ כפי שהם מכריזים בסיסמת הבחירות שלהם, לא הוכיחו כל יכולת של ביצוע. הם לא העלו שום רעיון יוצר חדש. תפקידם הצטמצם בהשמעת אזהרות ונבואות שחורות. עיקרון ״היוזמה החופשית״ שבו הם דוגלים, אין עימו אלא אנרכיה הצופנת בחובה הרס למדינה. כל הבטחותיהם ל״חופש היוזמה״ אינן אלא דמגוגיה ושרלטנות, כיוון שאין להגשים קיבוץ גלויות בהיקף עצום כזה, ובו-בזמן לתת חופש אנרכי לשכבה מסוימת, לתת לה אפשרות של התחרות הרסנית ללא סייג.

מפלגת ״הציונים הכלליים״ חסרה גם אישים שיוכלו ליטול את השלטון לידיהם. עצם העובדה שמנהיג מפלגה זו [ישראל רוקח] גם מכהן כראש עיריית תל אביב וגם יושב בכנסת - בניגוד לראשי העיריות מטעם מפא״י - מוכיחה מה דלה מפלגה זו במנהיגים. כיצד יכולים הם במצבם זה לקפוץ מ״אופוזיציה לשלטון״? כיצד אפשר להחרים את הקונגרס של ההסתדרות הציונית^[3] - ובאותה שעה עצמה לשאוף לשלטון במדינה?

ומה בשמאל? יש להכיר כי דרכי שתי מפלגות הפועלים - מפא״י ומפ״ם - נפרדו. כל הבעיות התהומיות והנוקבות העומדות היום לפני המדינה והאומה כנראה אינן מעניינה של מפ״ם - והוועידה האחרונה של מפלגה זו, שהתכנסה בחיפה, תוכיח. בעת שבישראל מתנהל התהלך ההיסטורי של קיבוץ גלויות, הכרוך בבעיות אין סוף, במה עוסקת מפ״ם? הנה, כך מסכם מרדכי בנטוב, מראשי מפלגה זו, את ועידת מפלגתו במאמר בעיתונו ״על המשמר״^[4] בהציגו את התמקדות הוועידה בשאלות ״כן לניניזם או לא לניניזם?״, ״כן ערבים או לא ערבים?״. ואם לא די בזה, הרי שבנטוב מוסיף ומציין בסיכומו עוד ״מבצע״ אחד: ״צירי הוועידה קראו 'תחי מפ״ם!' והיתה זו יריקה בפרצוף הריאקציה ומשרתיה״. לאחר שדנו בלניניזם וירקו יריקה - התפזרו בשלום הביתה...

ואולם מפ״ם אינה נמנעת גם מהכשלה ומחבלה. בעיקר מחבלת היא באפשרויות להשיג עזרה מיהודי ארצות הברית ומממשלת אמריקה.

מפלגות האופוזיציה מפ״ם ו״הציונים הכלליים״, שהצביעו יחד בכנסת להביע אי־אמון בממשלה על רקע התנגדותן לחוקי שעת חרום, שבכוחם פעלה המדינה ביד חזקה להגנת הדמוקרטיה הישראלית ממזימות מורדי ״ברית הקנאים״, גילו בכך חוסר אחריות. שתי מפלגות האופוזיציה הללו מהוות האחת כוח אנטי־דמוקרטי והאחרת כוח אנטי־סוציאלי - שני כוחות המערערים את קיום מדינת ישראל. רק לכוח דמוקרטי וסוציאלי יש תקווה לרכז את האחריות להובלת המדינה על פני המכשולים העומדים בדרכה.