79
| הוועדה לענייני חוץ וביטחון, הכנסת, ישיבה ל״ח/נ[1] 26.6.1951
פרשת הרכש בצ׳כוסלובקיה
סדר היום: דיון על הודעת ח״כ מ. בנטוב ותשובת שר החוץ בכנסת ב-4.6.51
בשל הנושא היוצא דופן של הישיבה, מובאים להלן גם
דברי חברי הוועדה בחלקו הראשון של הדיון וקטעים מן הדיון בחלקו השני.
היו״ר מ. ארגוב: ישיבתנו היום תהיה מוקדשת לדבר חבר הכנסת בנטוב בזמן
הדיון המדיני בכנסת ביום 29
במאי, תשובתו של שר החוץ משה שרת והודעות שבאו בעקבות דברים אלה במליאת הכנסת ביום
4.6.51,
שם אמר חבר הכנסת בנטוב: ״וישנה עוד עובדה אחת שאני רוצה לעמוד עליה ורצוי שתהא
ידועה לבית. לפני שנה היתה כאן משלחת מאחת הארצות האלה במזרח, אשר הביאה דוגמות
נשק חדיש שהוצע למכירה, והיתה התלהבות גדולה מהנשק הזה בין המומחים הצבאים שלנו,
והוכנו הזמנות גדולות. אך אחר כך חיסלה הדיפלומטיה שלנו את כל העניין הזה, כיוון
שהיא קיוותה שתקבל נשק טוב יותר וזול יותר ממקור מערבי. והנשק הזה הולך כיום ישר
מן המערב לסוריה ולעיראק, ואנחנו יצאנו קרחים מכאן ומכאן״.[2] על זה באה הכחשה של שר החוץ.
מ. שרת - שר החוץ: אמרתי שהסיפור הזה אינו נכון ואינו אמיתי. השתמשתי
אז במילה יותר חריפה.[3]
היו״ר מ. ארגוב: הוחלט כי יהיה על כך בירור בוועדת חוץ וביטחון. אני
מניח כי חבר הכנסת מ. בנטוב ימסור יותר עובדות על יסוד הדברים ששמענו, ושר החוץ
יענה אחרי כן.
מ. בנטוב: ההודעה שלי היתה מורכבת משורה של אלמנטים, ואני רוצה שנאתר
חילוקי דעות ביני ובין שר החוץ. אני אמרתי: אל״ף, שהיתה משלחת. בי״ת, שהמשלחת
הביאה דוגמות נשק למכירה. גימ״ל, שנשק זה הוצע. דל״ת, שהיתה התלהבות. התכוונתי
שהיה יחס חיובי של המומחים הצבאיים שלנו. ה״א, אחר כך הוטל להכין הזמנות. ו״ו,
שהזמנות אלה הוכנו. זי״ן, שהזמנות אלה לא נמסרו לצ׳כוסלובקיה, כי היתה תקווה לנשק
ממקום אחר. ואחרון אחרון, שהתקווה הזאת גרמה לביטול ההזמנות הצ׳כוסלובקיות.
היו״ר מ. ארגוב: אתה אמרת: ״אך אחר כך חיסלה הדיפלומטיה שלנו את כל
העניין״ - וזה עומד לבירור.
מ. בנטוב: הייתי רוצה ששר החוץ יגיד לי אילו מהעובדות האלה הוא מכחיש,
אם את כולן או חלקן, ואילו מהן אינו מכחיש, ואז נדע על מה אנחנו מדברים.
מ. שרת - שר החוץ: חבר הכנסת בנטוב חזר כאן ביתר טקט על הדברים שאמר
במליאת הכנסת. הייתי רוצה לבקש שהוא יפרט את הדברים ויאמר איזה נשק חדיש היה לפי
ידיעותיו, אם יש לו ידיעות, יאמר עוד קצת מה שהוא יודע על פרטי המשא ומתן, אם המשא
ומתן התחיל בהופעת המשלחת, ואם הוא נגמר בזה, כיצד הוא נגמר? אם אין לו יותר
ידיעות, אני מוכן לטפל בסיפור זה. הייתי מבקש שיאמר יותר מה הוא יודע ועל מה הוא
מתבסס.
י. בן-אהרון: לא מתנהלת כאן חקירה משפטית. הוועדה רשאית לדרוש משר
החוץ לקבל אינפורמציה וביסוס להודעתו שהסיפור כוזב.
מ. שרת - שר החוץ: אני רוצה קודם כל ביסוס לסיפור הזה.
י. בן-אהרון: לא דרשת ביסוס לפני שהודעת שהסיפור כוזב. הודעת שהוא
כוזב על יסוד הסיפור ששמעת. מן הדין ומן היושר וההגינות ששר החוץ ימסור את הודעתו
על פרשה זו, ואחר כך נשמע מפי חבר הכנסת בנטוב מה הדברים בסיפורו של שר החוץ שאינם
מתאימים לאינפורמציה שלו.
היו״ר מ. ארגוב: המוציא מחברו עליו הראיה.[4] אם אני מביא אשמה כנגד מישהו, אינני דורש שהשני יכחיש את האשמה,
אלא אני צריך להוכיח את האשמה. אחרת אני אבוא ואומר בדרך משל: ״חבר הכנסת כסה גנב
אצלי כסף״. זה לא מספיק שאגיד. אני צריך להוכיח שהוא גנב ואחר כך הוא יתגונן. נכון
שזו לא ועדת חקירה אלא ועדה פוליטית. אם אדם משליך אשמה פוליטית, לא מספיק שאגיד
במילה אחת: ״אתה בוגד״. צריך לומר מה היתה הבגידה. לי נדמה, שלפי ההיגיון היורידי
הפשוט ביותר, את המילים הכלליות שאמר כאן חבר הכנסת בנטוב הוא צריך לבסס באיזה־שהן
הוכחות, ואחר כך תבוא תשובה.
מ. שרת - שר החוץ: ברצוני לשאול אם מה שאמר חבר הכנסת בנטוב זה כל מה
שהוא יודע על הפרשה הזאת.
מ. בנטוב: כל מה שאני מוכן להגיד בשלב זה.
י. בן-אהרון: פה היו שש־שבע עובדות ולא האשמות סתם. נקודת הבירור שלנו
היתה בירור בוועדת חוץ וביטחון כדי לקבוע האם יש מקום לוועדת חקירה. אני הצעתי
שנבחר ועדה שתעשה את החקירה. הדעה היתה שלא ניגשים לחקירה לפני בירור כללי בוועדת
חוץ וביטחון.
מ. בגין: יושב ראש הוועדה הציע ועדת מישנה, ואתה התנגדת לזה.
י. בן־אהרון: פה הוצגו עובדות, ואלה העובדות: הוצע נשק, באה משלחת,
הנשק הוצג, היתה התלהבות כללית מטיב הנשק, אפשר היה להזמין אותו, לא הזמינו מטעמים
פוליטיים. אלה נקודות האשמה. אם שר החוץ רוצה להשיב על עניינים אלה, טוב, ואם הוא
רוצה שנלך לוועדת חקירה יותר מפורטת, אני מסכים גם לזה, אבל לא מוטל על חבר כנסת
לאסוף אינפורמציה מש״י[5] ולאסוף עדים. אין זה מתפקידנו. תפקידנו להביא את אותן העובדות
המגיעות לאוזנינו כאנשי ציבור לדיון ולבירור.
מ. בנטוב: אני הצעתי דבר פרוצדורלי, וכל הוויכוח הזה הוא ללא צורך.
הבעיה אינה מה אני יודע ומה לא. הבעיה היא אם מה שאמרתי הוא נכון או לא. אם
מכחישים אותי, אני רוצה לדעת באיזו נקודה מכחישים אותי. לא חשוב ששר החוץ יגיד
שאומנם היתה משלחת. אני רוצה לדעת מה הנקודה שמכחישים ואז נוכל לברר מי צודק.
ד. הכהן:
אינני יודע מה המשחק פה, שקודם זורקים איזו אשמה ואחר כך באים לדרוש ולדעת מה
מכחישים. על חבר כנסת מוטלות גם חובות מסוימות אם הוא בא לאולם הכנסת וזורק אשמות,
וכאן בוועדה אינו נותן פרטים. אומרים שהיתה משלחת. מתי? אומרים שהציעה נשק חדיש.
איזה נשק חדיש? מה פירוש המומחים ״התלהבו״? כאן מתגלה, שהמומחים הצבאיים שלנו
מדברים על משא ומתן כזה. עם מי הם דיברו? על מה? אם העובדות אלה לא תובאנה,
אי־אפשר לדון לעצם העניין. חבר הכנסת בנטוב היה צריך להביא ענייין זה לבירור מוקדם
בוועדה ולא בכנסת. אבל מאחר שהוא אמר זאת בכנסת, עליו להוכיח שהיה לו ביסוס לומר
זאת, ולא לנסות למשוך כאן מישהו בלשון, שאולי אינו רוצה לדבר על כך.
י. כסה: הבירור אינו לגופו של עניין, כי שמענו מפי שר החוץ שהוא מוכן
לעבור לעצם העניין, אבל אני שואל אם בזה איננו יוצרים תקדים בחיינו הציבוריים. חבר
כנסת יזרוק לחלל הכנסת איזו אשמה, ואחר יבוא לוועדה ובמקום להיות נחקר יהפך לחוקר?
דבר זה לא ייתכן. חבר הכנסת בנטוב אינו יכול לדרוש משר החוץ לבוא ולהוכיח לפני
שהוא אומר על מה הוא ביסס את דבריו.
ז. ורהפטיג: לו היה חבר הכנסת בנטוב בא ודורש בירור על השמועות האלה
לפני שהביא אותן לכנסת, הייתי מסכים שהיה צריך לקיים בירור כזה, כי חבר כנסת יכול
לברר דבר מפי השמועה אם הוא סבור שנעשה דבר לא טוב, והוא יכול לדרוש זאת מן
הוועדה. נדמה לי שלא נכון לומר שאנחנו לא נמצאים בשלב של חקירה, אבל כאן, בשלב זה
של חקירה לעצם העניין, יכול חבר הכנסת בנטוב לומר את הדברים גם עכשיו. לאחר שחבר
הכנסת בנטוב אמר בכנסת מה שאמר, קם שר החוץ והודיע כי הסיפור הזה כוזב. לו חבר
הכנסת בנטוב היה מקבל זאת, לא היה עניין לחקירה. אבל הוא הודיע שזה לא נכון. אם כך
הדבר, אז אנחנו עכשיו בשלב של חקירה ויכולים לדרוש מחבר הכנסת בנטוב יותר פרטים.
אני מבין כי הקושי הוא שחבר הכנסת בנטוב אינו רוצה שידעו מניין הוא יודע את
הדברים. זכותו לא לגלות דבר זה איך הגיעו אליו ידיעות אלה, אבל הוא צריך למסור כאן
את הדברים שהוא יודע.
י. הררי: אנו מבררים אם חבר הכנסת בנטוב עשה בסדר שהביא את הדבר לכנסת
ולא כאן בוועדה. אנחנו לא יושבים בבית דין ולא בוועדת חקירה, באשר אז צריך ללכת
לפי פרוצדורה אחרת. אינני יודע מה ההיסוסים של חבר הכנסת בנטוב למסור מה שהוא
יודע, ואחר כך שר החוץ ימסור מה שהוא יודע. בבית דין חשוב מי מתחיל, כי אינו יכול
לדבר אחרון. כאן ח״כ בנטוב יוכל לדבר גם אחרי דברי שר החוץ.
מ. בגין: הנחתי היתה שנתחיל בשמיעת הפרטים מפי חבר הכנסת בנטוב, שאותם
לא שמענו מעל בימת הכנסת. אני מציע שחבר הכנסת בנטוב יביא עובדות נכונות על פי
זיכרונו, ואחר כך נשמע את תשובת שר החוץ.
היו״ר מ. ארגוב: אם חבר הכנסת בנטוב אינו רוצה להוסיף למה שאמר, אמסור
את רשות הדיבור לשר החוץ.
מ. שרת - שר החוץ: אחרי שחבר הכנסת בנטוב ענה על שאלתי מה שענה, ולפני
שהתחיל המחזור של הוויכוח הנוהלי, אמרתי שאני מוכן מיד לקבל רשות הדיבור ולהרצות
את העניין הזה עכשיו. הדברים שהעיר עליהם חבר הכנסת בנטוב מציגים תמונה מסולפת
ובלתי אמיתית לחלוטין של מה שהיה.
בטרם אעבור לעובדות, ברצוני לומר משהו
להגדרת העניין. זו לא הפעם הראשונה שאנשים, שאין להם מגע בלתי אמצעי עם העובדות,
והמקורות של ידיעה מוסמכת סתומים בפניהם, קולטים שמועות או שומעים מאחורי הקלעים
קטעי דברים מאנשים שאומנם שייכים לאיזה מנגנון הנוגע בדבר, אבל בשום פנים ואופן
אינם יודעים גם הם - ואינם יכולים גם לדעת, ואין זו חובתם לדעת - את פרטי העניין,
ויש גם להם תמונה מקוטעת ולכן מסולפת ממצב הדברים. על יסוד שמועות קלוטות מהאוויר,
ועל יסוד ידיעות לשליש, לרביע ולחמישית, נוטלים רשות לעצמם להפיץ דברים ברבים
ולעשות מהם קרניים לנגח את יריביהם המדיניים. התכסיס הזה נמשך שנים עוד לפני קום
המדינה, ונמשך בזמן היות המדינה.[6] נוטים מראש להאמין בזה, באשר [מילה לא ברורה במקור] מיד להגיע אל
התזה שהם מעוניינים בה, ומעוניינים להדגיש אותה ולהוכיח בה, רואים בזה מהרהורי לבם
ומשתמשים בזה להרעיל קיבוצי נוער וקיבוצי אנשים בציבור, שאינם יכולים להגיע
לפקידות המטפלת בעניינים, ומפרנסים בזה את דלק שנאת האחים ופירוד הלבבות, וזוהי
דוגמה אופיינית לכך.
מה שנמסר כאן זוהי עלילה. זוהי עלילה
אליבא דבנטוב. בדרך כלל אינני סבור שממשלת ישראל מחויבת להאמין לכל הצעה שמופנית
אליה, ואינה מחויבת לקנות נשק פעם ממקור זה או ממקור אחר. היא חופשית לקנות ממקום
שרצוי לה, או נוח לה, אם מטעמים מדיניים או כלכליים או משניהם גם יחד. אבל אליבא
דבנטוב, אשר סבור שעלינו להדק קשרים עם מזרח אירופה, ועלינו להעדיף, אולם אם אפשר,
על כל פנים, אסור לנו להעדיף אספקה ממקורות אחרים אך ורק מטעמים מדיניים, כי אם
להיפך, צריכים לתת זכות קדימה לאפשרות של קנייה. אליבא לדידו זו עלילה. מהן
העובדות?
קודם כל, הנוהל שהציע חבר הכנסת בנטוב
הוא נוהל אבסורדי בעיני. שאומר לו מה מהדברים נכון ומה לא נכון ונצר את ההיקף.
נניח, אדם אומר: ״אני מאשים אותך שנכנסת לביתי וגנבת כף של כסף״. האדם השני אומר:
״שקר וכזב! לא עשיתי זאת״. האדם הראשון אומר: ״לא נכנסת לביתי?״ אומר השני: ״כן,
נכנסתי מכיוון שהזמנת אותי לארוחת ערב״. אומר הראשון: ״אז אין מחלוקת בינינו.
נכנסת לבית״. זה בירור?
מי שקורא את הדברים בדברי
הכנסת, ואין פה שאלה. לא עוסקים פה בכתיבת חוזה. זה נאמר על ידי איש
מדיני ממוסד מדיני בוויכוח מדיני למטרה מדינית, והמשמעות הראשונה שמוכרחה [לנבוע]
מדבר זה היא כי אותה מדינה מסוימת נקטה יוזמה, יצאה מגידרה, שלחה אלינו משלחת
להציע לנו, הביאה את הנשק הזה עד פתח ביתנו, ואף על פי שהמומחים הצבאיים חייבו
אותו, אנחנו מאסנו בנשק זה והחמצנו הזדמנות אחרונה ויצאנו קרחים מכאן ומכאן. נשק
זה לא הושג, ובינתיים נשק אחר גם כן לא השגנו.
קודם כל, רושם זה כוזב בתכלית. אם
מישהו יתרשם מזה, כי זו היתה יוזמה שלהם, ההיפך הוא האמת. מדובר בצ׳כוסלובקיה.
ידועה פחות או יותר בקווים כלליים פרשת הרכישה הראשונה שם בעצם ימי הקרבות. פה יושב
אדם[7] שהיה לו תפקיד מרכזי בביצוע הפרשה ההיא בשנת 1948, וזה נתבצע כפי שנתבצע
ושילמנו כפי ששילמנו.
בשנת 1949 אנחנו נתנו את דעתנו על מחסורים מסוימים בנשק אצלנו, ובעיקר
מחסורים בנשק כבד. אני מרשה לעצמי להגיד זאת כאן ברבים. זה היה בקיץ 1949 וזה תאריך חשוב, כי
המשלחת שמדבר עליה חבר הכנסת בנטוב באה הנה בינואר 1950. מה המשלחת הביאה על זה עוד ידובר, אבל המשלחת הזאת לא היתה מעשה
בראשית. זו היתה חוליה בשרשרת, ואת החוליה הראשונה אנחנו נקטנו. אנחנו ביוזמתנו,
באמצעות הצירות [בפראג], פנינו למוסדות המתאימים בצ׳כוסלובקיה לברר אפשרות שהם
יקבלו משלחת מאיתנו, מפני שהצירות, עם כל הכבוד, אינה הגוף המוסמך ביותר לבדוק כלי
נשק ולומר אם הוא דרוש או לא דרוש. אולי יש תחליף? אבל תפקידה לסול את הדרך למשא
ומתן כזה ברמה טכנית. פנתה הצירות לברר אם יש אפשרות שתבוא משלחת מאיתנו, ממשרד הביטחון
והצבא, לפראג, כדי לשאת ולתת על רכישת נשק מסוגים מסוימים.
המשא
ומתן הזה נמשך חודשים, והמשלחת שלנו באה לפראג, בסופו של חשבון, באוקטובר 1949. היו כל מיני קשיים. בתי
החרושת [המקומיים] אמרו: ״אין טעם לדבר איתנו בכלל אם אין לזה 'אור ירוק' מהגופים
המדיניים. גם בחרושת וגם בגופים המדיניים חלו חילופי גברא. אתם יודעים ששם חלים
חילופי גברא מזמן לזמן ולא היה ברור עם מי צריך לדבר ולא היה ברור אם האיש שמדברים
איתו תשובתו מחייבת. היתה תקופה של אי־בהירות, וחשבנו שאנחנו סובלים ממנה באשר
רצינו לגשת לעניין. סוף סוף סודר הדבר ובאה משלחת בת חמישה איש שלנו לפראג.
אני מתאר לעצמי, שאלה חדשות בשביל חבר
הכנסת בנטוב. ילמד את העובדות פה לאחר שהוא פירסם בעולם את העניין. המשלחת הזאת
נפגשה עם אנשי תעשייה ואנשי צבא, והיא לא הגיעה לכלל מסקנה. היא לא יכלה להגיע.
והסיבה העיקרית היתה כי לא היה ברור אם יש סמכות מדינית למכור, ואם יש סמכות
מדינית למכור - על מי תחול הסמכות. לא היה ברור אם יש סמכות, ובמקרה שיש סמכות
עקרונית לא היה ברור על איזה סוגים של נשק היא תחול. המצב היה שאין סמכות ולא היה
ברור אם תינתן, ובמקרה שתינתן סמכות - על איזה סוגי נשק תחול, וזה צריך לעבור כחוט
השני בכל הבירור הזה. ואני חוזר ואומר, כי עיקר התעניינותנו היתה בנשק כבד, ולכן
סימן השאלה היה חמור מאוד: במקרה שימכרו - האם ימכרו נשק כבד?
כיוון שאי־אפשר היה להגיע לבהירות
בנקודה יסודית זו בזמן שהות המשלחת בפראג, המשא ומתן לא יכול היה להתקדם, ואז אמרו
אנשי משרד הביטחון [הצ׳כוסלובקי], כי הם יקיימו בירורים בינם לבין המוסדות
המוסמכים. כאשר אומרים בארץ דמוקרטית ״המוסדות המוסמכים״, הכוונה למשרד החוץ, אבל
כאשר אומרים זאת בארץ מזרח אירופית, הכוונה למשרד החוץ ולמפלגה [הקומוניסטית
השלטת]. לא מזכירים זאת, אבל זה ברור למה מתכוונים כאשר אומרים ״מוסדות מוסמכים״,
ואחרי שהם יסדרו דבר זה אז הם יבואו אלינו והם יבואו אלינו עם הצעות מסוימות ועם
דוגמאות.
זהו פרק אל״ף, יותר נכון פרק בי״ת, כי
פרק אל״ף זה הבירורים בקיץ, יזומים על ידינו. פרק בי״ת זה המשלחות שלנו בפראג, וזה
הסתיים בהצעה שלנו שהם אז יבואו אלינו - אנחנו כבר פעם באנו אליהם - והם יביאו
דוגמאות והצעות. הכוונה היתה כי הם יביאו דוגמאות והצעות משלושה בתי חרושת, אחד
שעוסק בנשק קל ושניים שעוסקים בנשק כבד.
וכאן מתחיל פרק גימ״ל. כאשר הם באו
אלינו בינואר 1950,
באו שני אנשים והתברר לאכזבת האנשים שלנו, כי הם מייצגים רק בית חרושת אחד, והם
הביאו דוגמות רק של נשק קל. אינני רוצה לומר כי יכלו להביא באווירון או באונייה
תותח או טנק - (אהוד אבריאל: הם כן יכלו) - הם יכלו להביא תדפיסים. על כל פנים,
יכלו לבוא אנשים מבתי החרושת שמוסמכים לדבר על כלים כאלה, ויכלו לבוא אנשים
שיכולים לדבר על טיבו וסוגים של נשק זה. היתה תוכנית של תובלת נשק כבד, וידוע לנו
כי לחבש מכרו והביאו דוגמאות. באה משלחת שהביאה דוגמאות מבית חרושת אחד, ואנשים
שלנו ישבו לראות מה הביאו באמתחתם.
בפראג דיברנו גם על נשק קל, אבל
דיברנו גם על טנקים, תותחים, תותחי שדה, נשק אנטי־אווירי ומרגמות. משלחתם הביאה
הצעות רק לנשק קל, ואמנה את הסוגים: רובה חצי אוטומטי, תת מקלע, רובה רגיל, מקלע 34, מקלע 37, ״ברן״, רובה ״טוטו״
וכדורים. אנחנו אמרנו, כי בתת מקלע איננו מעוניינים, כי אנחנו בעצמנו מייצרים תת
מקלע ולדעת האנשים שלנו תת המקלע שלנו הרבה יותר טוב, אבל ענינו חיובית על כל
השאר. לא רק שענינו חיובית, אלא נקבנו כמות לגבי רובה חצי אוטומטי, לגבי רובה
רגיל, לגבי מקלע 34,
מקלע 37
- מה שנקרא ״בֶּזַה״ - ״ברן״, רובי ״טוטו״ וכדורים, פרט
לסעיף אחד שמחקנו כי בזה איננו מעוניינים, יש לנו ואת זאת אנחנו מייצרים. מרגמות
לא הוצעו. ואנחנו נקבנו כמות, זאת אומרת, שלא סתם אמרנו: ״אנחנו מעוניינים״, כי אם
אמרנו: ״אנחנו מעוניינים לקנות כמויות כאלה וכאלה״, והכמויות לא היו פעוטות. הכל
תלוי בכל מין ומין. כדורים אמרנו עשרות מיליונים לא סתם לצאת ידי חובה. אשר
לרובים, אמרנו: רבבות של רובים, לא אלף-אלפיים. לא אמרנו אלפים, כי אם כמה וכמה
רבבות של רובים.
בפרק הזמן שבין צאת משלחתנו מפראג
ובוא משלחתם אלינו, הצירות בינתיים המשיכה בתהייה על שני בתי חרושת עיקריים שהיינו
מעוניינים בהם: ״צ׳יקדה״ ו״שקודה״, והיא חשבה שאם נאמר דברים ברורים - כמה קונים -
זה יזיז את העניין. היא אמרה דברים ברורים ונתנה מספרים של טנקים, תותחי שדה
ומרגמות. אם לצרף את שני הדברים יחד: בתאריך ידוע היו בידי שלטונות צ׳כוסלובקיה לא
רק הודעה על נכונות לקנות, אלא הודעה על הכמות שרוצים לקנות בכל סוגי הנשק האלה,
נשק כבד, 4-3
סוגים, וקל 3
סוגים, ורק הודעה שלילית אחת, מפני שזה יש לנו. אם יש די חלב לא קונים עוד חלב.
קיווינו שהמשלחת תביא דוגמות גם מאלה
וגם מאלה - והיא לא הביאה גם לא שרטוטים של נשק כבד. הם הודיעו לנו בשיחה פרטית -
אפשר לומר שזו היתה שיחה פרטית, אינני יודע אם נרשם פרטיכל - האנשים שבאו הנה
הודיעו לנו, כי הם הבינו מתוך המגע שלהם - יש לזכור כי אלה שבאו היו אנשי תעשייה -
כי השלטונות המוסמכים נתנו להבין כי אין למכור נשק כבד למדינות שאינן בגוש המזרחי.
אינני יכול לומר שזו היתה הודעה רישמית שממשלת ישראל קיבלה מממשלת צ׳כוסלובקיה,
ואם דבר זה יתפרסם וממשלת צ׳כוסלובקיה תכחיש היא תצדק.
ואנשים [חברי המשלחת הצ׳כוסלובקית]
שישבו ליד השולחן אמרו: ״אנחנו מבינים״ - וכך נאמר - ״שלא מסוגלים למכור נשק כבד
לארצות שאינן בגוש המזרחי״. ידוע שהם מכרו נשק כבד לחבש, אבל זה היה בשנת 1947 ואין להאשים אותם בסטייה.
יכול להיות שאז היתה מדיניות כזאת ואחר כך היתה מדיניות אחרת - (א. ליבנה: זה היה
לפי המהפכה [הקומוניסטית] בצ׳כוסלובקיה).
ברצוני לעבור ולהסביר מדוע אנחנו
נענינו לכל כך הרבה סוגים של נשק קל, ולא נענינו רק לגבי דבר אחד שבאופן מובהק היה
מיותר לנו. כל מה שיכולנו איכשהו להשתמש בו אמרנו: ״הן״.
היו הרבה הצעות אחרות. היתה בזה לא רק
הפליה לרעה, אלא הפליה לטובה ואסביר מדוע. היה נימוק ענייני מאוד. לאמיתו של דבר,
מכל סוגי הנשק הקל שרצינו היינו מעוניינים באמת ברובה חצי אוטומטי. בזה היה מחסור,
וחשבנו שאולי רק אצלם נוכל להשיג. אבל נאמר לנו על ידי אנשי שיחתנו בפראג, וגם
כאן, שאם יש בכלל סיכוי להשיג נשק כבד אזי רק אם נקנה נשק קל, אז כדאי למתוח עצמנו
בנשק קל ולקנות דברים לא כל כך הכרחיים, לא מיותרים חלילה, כדי לסול את הדרך למשא
ומתן על נשק כבד. לא היינו מעוניינים במקלעי 34 ו־37
וגם לא בכדורים, אבל אמרנו, בכל זאת, למתוח גם פה כדי להגדיל את נפח ההזמנה. ונאמר
גם שזה בשלב ראשון. כל הכמות שנקבנו זה היה בשלב ראשון, זאת אומרת, פתחנו פתח
להזמנות נוספות.
ראינו את הנשק הזה. כנראה, שבדרך כלל
איכותו היתה מניחה את הדעת. אילמלא היתה מניחה את הדעת חזקה שלא היינו מביטים
עליו, ובכלל לא היינו מזמינים אותו. אבל האנשים [מצ׳כוסלובקיה] לא באו עם סמכות
למכור אפילו את הנשק הקל הזה. זאת אומרת, אותם הדברים שהשארנו כדברים טעונים בירור
עם גמר שהותה של המשלחת שלנו בפראג: אל״ף, סמכות למכור. בי״ת, הצעות מסוימות.
גימ״ל, דוגמאות. אז רק שני הדברים האחרונים נתמלאו לגבי חלק מהיקף הדברים, ולגבי
חלק שהיינו מעוניינים בו פחות, סמכות למכור לא היתה להם.
אף על פי כן, וכאן אני עובר לפרק
דל״ת. לאחר שהמשלחת [הצ׳כוסלובקית] חזרה לפראג והכדור הועף מהשער שלנו לשער שלהם
בפראג, המשכנו במשא ומתן מסחרי. אמרנו: בינתיים חזקה ששם מישהו דואג ל״אור הירוק״
המדיני, בינתיים אל נפסיד זמן ונגמור את העניינים הטעונים בירור - אופן התשלום,
תהליכי המסירה, אופני התובלה וכולי. זה היה באביב 1950. המשא ומתן המסחרי הזה החל עם המשלחת בארץ, אבל נמשך בפראג על ידי
הצירות שלנו. המשא ומתן הזה נפסק ביולי, מפני שאחדים מהפקידים שניהלו איתנו את
המשא ומתן יצאו לחופשה. שום איש לא טען מדוע הם יצאו לחופשה, אבל עובדה היא - לא
אנשים שלנו יצאו לחופשה, אבל הם יצאו לחופשה, וממילא נפסק המשא ומתן. אבל הם חזרו
מהחופשה והמשא ומתן נתחדש בספטמבר, ועד ספטמבר 1950 עדיין לא קיבלו פירמות אלה, או הפירמה שבאה אלינו, ״שברויובקה״,
לא קיבלו רישיונות יצוא והם אמרו: ״אין טעם להמשיך כל עוד אין רישיונות יצוא״.
בספטמבר 1950
החלה עצרת אומות המאוחדות - (ח"כ בנטוב: ביחס לתנאים האחרים, זמני המסירה,
אופן המסירה ואופן התשלום, הגיעו להסכם?) - לא. לא סיימנו את המשא ומתן, כי
הנציגים הצ׳כיים לא ראו אפשרות לסיים את המשא ומתן בלא אישור השלטונות המוסמכים
המסחריים והמדיניים. זה ניסיון שלנו, לא שלהם, והם רצו להרוויח זמן.
בספטמבר 1950 החלה העצרת של או״ם. בינתיים חלו חילופי גברא בצירות. מר אבריאל
עבר לבוקרסט, מר אלישיב בא במקומו, ומר אלישיב הוזמן על ידי להיות חבר במשלחת בניו
יורק ותפקידו העיקרי היה לעמוד בקשר עם המשלחות מארצות מזרח אירופה. [וילם]
שירוקי, שר החוץ הצ׳כוסלובקי, בא ללייק סכסס. היו שיחות בין אלישיב ובין שירוקי על
הרבה עניינים העומדים על הפרק בעצרת. היתה שאלה אם להשתמש ברגע זה כדי להביא את
עניין הנשק לידי הבהרה - הן או לאו - הנה שר החוץ פה ונתקלים בו, וניתנה הוראה,
ושר החוץ של ישראל היה במקום המעשה, ונתהדקו כל החוליות האלה. ביקשתי את אלישיב -
זה בלשון אדם. באופן רישמי נתתי הוראה לאלישיב, בהחלט להעמיד את השאלה באחת השיחות
הקרובות, והוא עשה זאת. זה היה ב־1
בנובמבר 1950,
ושירוקי הבטיח לטלגרף לפראג. אצלנו רשום כי הוא הבטיח לטלגרף חיובית - ולא נתקבלה
כל תשובה. לא נתקבלה אף פעם תשובה שלילית סופית, אבל ישנם דברים שהעדר תשובה
שלילית מספיק להם. פה לא מספיק. דרושה תשובה חיובית, דרושה הוראה לבתי החרושת
למכור. זה לא ניתן - (ח"כ י. הררי: מדובר על נשק קל או כבד?) - מדובר כל הזמן
על שני סוגים. לא התנינו. לא אמרנו: ״נקנה כך וכך רובים, וכך וכך רובים חצי
אוטומטיים, אם תמכרו לנו כך וכך תותחים״. אמרנו: ״שילחו הזמנות אחדות״ - הגלגל
יתחיל להתנועע וזה יביא לידי נשק כבד. ונכון, כיוון שרצינו נשק כבד הזמנו יותר נשק
קל מאשר היינו צריכים.
כאשר היתה שיחה עם שירוקי, הוסבר שיש
מצב כזה ביחס לנשק קל וביחס לנשק כבד - פה יש יותר התקדמות, פה אין וכולי. נכון,
ששני בתי החרושת של הנשק הכבד אמרו בקיץ 1949 כי הם אינם רואים אפשרות להשיג רישיונות יצוא. וחזרנו על הודעתם
זו במשך המשא ומתן והם הסבירו, כפי שאמר כאן מר אבריאל, כי הם קשורים במדיניות הביטחון
של הגוש - אינם רשאים למכור מחוץ לגוש ואין להם מספיק בשביל הגוש עצמו.
ברור, כי במשך הזמן ההתעניינות שלנו
בעסק זה התקררה והגענו לאפס, וברור שבינתיים התחלנו חוזרים אחרי מקורות אחרים -
(ד. הכהן: עד עכשיו מחכים לתשובה של שירוקי?) - זה להלכה. ברור שבמצב כזה מגיעים
למצב שההתלהבות נמוגה אחרי שנמשכה פרשה כל כך ארוכה שנה וחצי והעלינו חרס. באופן
רישמי ההצעה שלנו עדיין לפניהם, אבל למעשה חדלנו להטריד אותם ופנינו לעברים אחרים.
אני רוצה להדגיש בסוף הדין וחשבון
העובדתי הזה, כי במשך כל המשא ומתן שלנו עם צ׳כוסלובקיה דחינו רק שתי הצעות. רק
בשתי הזדמנויות דחינו הצעה. פעם היתה שאלה לקנות מטוסי לימוד - זה היה בסוף 1948 התחלת 1949. הם הציעו מטוסי לימוד
מסוג מסוים ואמרנו שאינם מתאימים לנו, באשר לדעת המומחים שלנו מטוסים אלה מיועדים
לשימוש [כלומר לאימון] במטוסי קרב כאלה שאין לנו סיכויים להשיג אותם, ולכן מטוסי
לימוד אלה אינם מתאימים לנו. זו היתה הצעה אחת שדחינו. ההצעה השנייה היתה ההצעה
לתת מקלעים שכבר הזכרתי קודם, שדחינו כיוון שאנחנו מייצרים בעצמנו. על כל יתר
ההצעות שבזמן מן הזמנים באו מצ׳כוסלובקיה ענינו בחיוב - והצד שכנגד לא הגיע
לאפשרות של מכירה. זהו הסיכום.
היו״ר מ. ארגוב: ברצוני להודיע, כי אינני בטוח שפרטיכל זה יפוענח
[יתומלל]. בכל אופן, הדברים הם סודיים בהחלט ואינם לפרסום.
להלן המשיך ח"כ בנטוב להתפלמס שוב ושוב עם מ"ש,
ובדיון שהתנהל השתתפו כמה חברי הוועדה. להלן מובאים קטעים נבחרים מן הדיון ותגובתו
הסופית של מ"ש.
מ. בנטוב: שר החוץ נגע כאן בכמה פרשיות. פרשה ראשונה היתה הטפת מוסר
על שנאת אחים וכולי.
מ. שרת - שר החוץ: אמרתי באיזה אמצעים [אתם] מפרנסים אותם [את הנוער
והציבור].
מ. בנטוב: קודם כל, אני חושב שכל חבר כנסת חייב להביא עובדות שהוא
חושב אותן לנכונות וחשובות לדעת הציבור. בדברי לא הבאתי עובדות אשר מגלות סודות
צבאיים או אחרים. במקרה זה לא היתה שום טענה על הפרת סודיות. לעומת זאת, עצם
האמצעי להפחת שנאה, אני סבור שמי שמדבר על פורשים מהציונות[8] ודאי אין לו זכות מוסרית
להטיף לאחרים מוסר על הטפה לשנאת אחים.
אין כל ספק, ששר
החוץ יש בידיו מנגנון דוקומנטים ואנשים שהוא יכול להעיד אותם על אותן עובדות
בסיטואציה שהיא די מסובכת, שהוא רוצה על ידן להוכיח את התיזה שלו. הוא יכול להוציא
את אותן העובדות ואיני מכחיש את הדברים שאמר. אני בטוח שהוא יכול להוכיח את הדברים
שאמר, אבל לפי דעתי הפרשה הזאת היא יותר מסובכת וישנן עובדות נוספות או אלמנטים
נוספים, ששר החוץ אינו מעוניין להבליט ולהוכיח אותם. אבל לגבי דידי הן משמשות
הוכחה מספקת שהיתה גם מצידנו אשמה שהזמנות אלו לא יצאו לפועל - (מ. שרת - שר החוץ:
אתה ודאי תביא את העובדות האלה) - אני אראה איזה עובדות אוכל להביא - (מ. שרת - שר
החוץ: ואם לא, אז מה?) - אם לא, נישאר בחילוקי דעות אלה.
להלן המשיך ח״כ בנטוב להתפלמס עם מ״ש. אח״כ דיווח
א. אבריאל על הפרשה, ושוב נתחדש הדיון בהשתתפות כמה מחברי הוועדה.
א. ליבנה: העניין אינו כל כך פשוט כפי שאמר חבר
הכנסת בנטוב, שהוא יישאר בדעתו ושר החוץ יישאר בדעתו־הוא. לו זו היתה שיחת רעים על
כוס תה, אפשר לומר זאת. זו היתה האשמה בפני כל העם מעל במת הכנסת, ואני מצטט את
הפרטיכל: ״היתה התלהבות גדולה מנשק זה ואחר כך חיסלה הדיפלומטיה שלנו את כל
עניין״. זוהי עובדה? אנחנו לא ״דמוקרטיה עממית״. אנחנו דמוקרטיה פורמלית. אצלנו יש
עובדות. פה צריך לדבר דברים ברורים. הממשלה הואשמה שהיא חיסלה הזדמנות של קניית
נשק. לגבי חבר הכנסת בנטוב זו אולי אשמה מסוג מיוחד הנוגע לדרגת היחסים עם צ׳כוסלובקיה,
אבל אליבא דכל אזרח בישראל, זו האשמה חמורה מאוד. זאת אומרת שלא קנינו נשק כאשר
המדינה היתה בסכנה. ודבר זה מחייב לדיון או פוליטי או אפילו יותר מפוליטי, וכאן
אי־אפשר בלי מסקנה. דבר זה הושלך לאווירת הכנסת, ולכן אני חושב שחבר הכנסת בנטוב
חייב לתבוע שזה לא יישאר מבחינת חילוקי דעות. דעתו היא דעתו, אבל ועדת חוץ וביטחון
חייבת להסיק מסקנה אם שר החוץ פשע ואם לא, ואם זה נכון או לא.
מ. בנטוב: כאשר אני אמרתי, שלדברי בכנסת יכולת
לענות שהקנייה הזאת לא יצאה לפועל שלא באשמתנו, על זה אמרת: ״אולי לא הייתי
מעוניין להודיע זאת״, ואני מבין שיש משמעות בזה. לא הייתה מעוניין להודיע, כי לא
רצית להודות בפומבי שהתנהל איתם משא ומתן על קבלת נשק, באשר ישנה כתובת וזה עלול
להזיק לך. אני מסיק מזה מסקנה שלא אחרי שלא השגת נשק, אלא תוך כדי המשא ומתן, וזה
אחד הדברים הקשורים עם המשפט הזה, שאתה מסרת עדות נגד עצמך.
מ. שרת - שר
החוץ: אפשר כמובן בכישרון של פלפול ובכישרון לא כל כך מזהיר לסלף דברים ולראות את
ההיפך הגמור.
ברצוני לענות לשאלותיו של חבר הכנסת ורהפטיג.[9] לי לא ידוע שמצד איזו
ממשלה מערבית־שהיא, אם ארצות הברית, או אנגליה או צרפת, נניח, הוגד לנו אי־פעם שאם
נקנה נשק במזרח הם לא ימכרו לנו נשק. לא ידוע לי שהוגד דבר כזה. יתר על כן, בזמן
האחרון קנינו נשק במערב, קנינו נשק בצרפת. הקניות בוצעו, הנשק נמסר, והולך ונמסר,
ואת המשא ומתן הזה לא ליוותה אף פעם אזהרה כזאת ולא ליווה תנאי כזה. נכון, שהדברים
באנגליה נסחבים והיו הסברות להשהיות ולסירובים, אבל אף פעם לא נתלוותה בהם נימה
זו: ״שמא אתם קונים נשק במזרח?״ ו״האם אתם קונים?״ בדיון לגבי ארצות הברית בייחוד
איננו דרדקים. על כל פנים, משתדלים לא להיות, ואנחנו יודעים ומבינים כפי שכל אחד
יכול להבין, שאם נודיע לארצות הברית כי אנחנו קונים נשק במזרח, ארצות הברית אינה
עלולה להתפעל מזה ויכולות להיות מזה מסקנות שליליות לגבי דידנו.
דבר אחד הוא אם קונים נשק במזרח בזמן שחרב חדה מונחת על הצוואר - והיה
בירור חריף ביני ובין ג' ורג' מרשל כאשר היה שר החוץ. הוא אמר: ״אתם קניתם נשק
מצ׳כוסלובקיה?״ אמרתי: ״ודאי! אתה לא היית קונה לו חרב חדה היתה מונחת על צווארך?
נתנו לך את האפשרות הראשונה״, ואני אז אמרתי שנקנה נשק בכל מקום שנמצא, אפילו
מהשטן בעצמו - השטן לדידם - כי קודם כל אנו צריכים להציל את חיינו. אבל דבר אחר
הוא אם זה לא בשעה שחרב חדה מונחת על הצוואר ולכן, כאשר הופיעה לפנינו ההצעה הזאת,
קודם כל בעצמנו שקלנו האם לבקש נשק זה או לא, ואחר כך בכל שלב ושלב: ״לקבל משלחת
או לא? למסור הזמנות או לא? והאם בכלל ללכת לשירוקי או לא?״ כל הזמן ליווה זאת
שיקול אחד: מה עלולים להיות יחסינו לאור דבר זה עם ארצות הברית. אין כל שאלה. זו
היתה תינוקות לא לשקול דבר זה, כמו שבכל צעד אתה משתדל
לראות את
ההשתקפות של עניין זה שלך או עניין אחר.
אם החלטנו ללכת
בדרך זו,[10] החלטנו ללכת בה, כי היו
גם שיקולים שהכריעו נגד שיקול זה מפני שהיה סיכוי להשיג נשק ומפני שנשק זה היה
דרוש. נכון, שבהכרעה זו היה כרוך סיכון. זה ההיפך הגמור ממה שאמר חבר הכנסת בנטוב
וממה שאפשר היה להבין. הוא אמר, שמתוך סיכון שמא זה יקפח את יחסינו לארצות הברית
ביטלנו הצעה שהיתה ציפור ביד. ההיפך הגמור הוא האמת: מתוך סיכוי להשיג נשק זה
מוכנים היינו לסכן יחסינו עם ארצות הברית. לא התעלמנו מההשפעה השלילית שיכולה
להיות לדבר זה - (מ. בנטוב: והנסיגה ברגע האחרון?) - לא היתה כל נסיגה! אני בא
לטפוח את האמת על פניך. המשא ומתן נמשך שנה וחצי. מה פה הטפת המוסר מדוע לא שקלנו
חמש שנים בדבר? שנה וחצי נמשך דבר זה, וכתום שנה וחצי לא היתה [מצידנו] כל נסיגה,
אבל יש גבול להתרפקות ולהתרפסות ויש גבול לריצה ולהתאפקות כפי שיש ל״דמוקרטיה
העממית״. אנחנו חושבים את רוסיה לאימפריאליסטית, אבל כאשר יש צורך בנשק קונים גם
מאימפריאליסטים ומאנטי־סוציאליסטים ואנטי־דמוקרטים כמו צ׳כוסלובקיה, וגם בכלל רצוי
להיות ביחסים טובים עם צ׳כוסלובקיה אבל יש גם שיקולים.
יש עוד דבר.
נניח, אנחנו בתקופה זו של משא ומתן עם צ׳כוסלובקיה. האם חדלנו לחפש נשק במקומות
אחרים? לא חדלנו לחפש נשק במקומות אחרים. גם אז חיפשנו בצרפת ואולי במקומות אחרים.
יכולים לקנות נשק מי יודע כמה, אבל יכולתנו מוגבלת. הצרה שבעד נשק צריך לשלם, אבל
בזמן שיש לך משא ומתן מיוחד עם צ׳כוסלובקיה אתה צריך לשמור דולרים בשביל זה, ונפח
הדולרים שלך מוגבל מאוד, אתה אז ממילא כבר מרפה את ידך במשא ומתן עם צרפת. אבל
כאשר עובר חודש ועוד חודש, חצי שנה ועוד חצי שנה ושם הדבר הזה לא זז, אז ממילא אתה
מרתיע את המשא ומתן במקום אחר ואז אתה לא נדחק בו. בפברואר 1950 התחלנו במשא ומתן עם
אנגליה, ובערך באותה תקופה התחלנו במשא ומתן עם צרפת, והמשא ומתן הזה נשא פרי. היו
שלבים במשא ומתן עם צרפת שבהם אפשרות החשת הקנייה התעכבה אך ורק בגלל חוסר דולרים,
והיו קשיים שלא יכולנו לעמוד במועדים של פירעון. אז, בתקופה זו שנשאנו ונתנו עם
צ׳כוסלובקיה, הסתכנו בשני סיכונים. סיכון אחד של השפעה שלילית שיכלה להיות
להתקשרותנו עם הצ׳כים על עניינים חיוניים של המדינה במקומות אחרים, וסיכון שני של
הסתבכות בהתחייבויות כלפי הצ׳כים שלא היו מועילות לנו כלום והחמצת אפשרויות
במקומות אחרים. הן לא יכולנו להיכנס במשא ומתן עם כל דיכפין כאילו יש לנו דולרים
בשביל כל העולם, וממילא התעוררה שאלת הסיכון השני.
ברור, שלאחר שנה
וחצי, כאשר היינו אומרים שמנסים ומכתתים רגליים מפראג עד לייק סכסס מצד אחד,
ומפראג עד תל אביב מצד שני, ודבר זה נגמר בלא כלום מצידם, ברור שהלכנו להשיג
במקומות אחרים והעתקנו את מרכז הכובד לשווקים אחרים. לא היתה מטרה לקנות נשק זה
כדי להוכיח ידידות לגוש המזרחי - (מ. בגין: שיגור המשלחת לצ׳כוסלובקיה בא על פי
הצעתנו?) - כן, היא באה על פי הצעתנו, אבל בתוך המשא ומתן. דבר זה נאמר לנו, כדי
לגלגל הלאה את העניין. המשא ומתן בין בעלי בתי החרושת בצ'כוסלובקיה ובין צירות
ישראל היה כדי להניע את הממשלה [שם], אבל היו גם אנשים שהיו מעוניינים שהמכירה תצא
לפועל. זאת קשה להבין? והסתכמה מתוך זה הצעה שנציע שתבוא הנה משלחת, וכך הגלגל
יתגלגל. אינני יכול להוסיף להסברה של מר אבריאל, אשר עשה זאת באופן מצוין ואשר
התבשל בקלחת הזאת.
לדברי חבר הכנסת
בן־אהרון - הוא פה עשה שני סילופים הגיוניים, אחד קל ואחד חמור. הסילוף ההגיוני
האחד היה כאשר ניסה לסתור את דברי ההקדמה שלי ואיך העריך דברים אלה, כאילו אני
האשמתי את חברי הוועדה, שמתוך חוסר אינפורמציה מגיעים להשערות בלתי מבוססות. לא
דיברתי על חברי הוועדה. אינני פוטר את חברי הוועדה מסוג האנשים שאני דיברתי עליהם.
דיברתי על קו מסוים של הסברה בציבור וקו מסוים של אינפורמציה. זה שייך לעניין, כי
מעשה זה הוא פרט מהכלל. אינני זוכר מקרה כאשר אינפורמציה מסוימת נסחטה ממני. אינני
זוכר מקרה כאשר לא מסרתי אינפורמציה בשאלה שהתעוררה והועמדה על סדר היום בנפש חפצה
ובגילוי לב גמור. אינני מתפאר בזה. אני מתקומם נגד ציון זה, שנאמר בו כאילו ניסו
לסחוט ממני אינפורמציה גם בזמן ראשותו של חבר הכנסת ארגוב וגם בזמן ראשותו של חבר
הכנסת ארן. נכון שהיו מעילות באמון [הדלפות] מצד הוועדה. אינני יודע אם לא יותר
מחצי תריסר דברים נתפרסמו מתוך הישיבות פעם אחר פעם, אבל לא נמנעה אף פעם
אינפורמציה מוועדה זו.
אם ועדת חוץ
רוצה לעבוד בענייני חוץ יומם ולילה היא יכולה לעשות זאת, אבל היא מטפלת לפי סדר
העניינים הנראים לה כדחופים. לא שמרנו סודות מוועדה זו. כאן היה סילוף. ואין לענות
לי בזה שאני מדבר באסיפה על פרישה מהציונות [של מפ״ם], ואני אמרתי ואומר שישנה
[אצל מפ״ם] פרישה מהציונות. זוהי הערכה של דרך [פוליטית] ולא שאלה של עובדות.
גם אתה [ח״כ
בן־אהרון] אומר כי אנו בוגדים במדינה בגלל מדיניות החוץ שלנו, וזוהי הערכה שלך.
אבל נגד מה אני מתקומם? לא נגד הערכות אלא נגד סילופי עובדות. חבריך מופיעים בחוגים
שונים, ובייחוד בנוער ובצבא, ומספרים כי מילווה זה שקיבלנו מאמריקה יש בו סעיפים
סודיים המשעבדים אותנו ואנחנו לא מגלים אותם. וכאשר אני מודיע שאין סעיפים כאלה
יוצא שאנחנו משקרים. זה אומנם במישור אחר לגמרי, אבל זוהי דוגמה לכזב שיש להוקיע.
ובכן, יש הגדרה
של מדיניות ויש עניין של עובדות, וזה הסילוף ההגיוני השני שלך, שניסית להשתמש
בעניין ועשית ויכוח על האשמה ברורה ומסוימת, עובדתית ומוגדרת במקום ובזמן
ובאובייקט. אתה עשית מזה עניין סיטוני וכללי והעתקת את הדברים לנוחיותך ולהגנת
חברך, שנכשל והכשיל את סיעתך, לשטח אחר לגמרי.
באיזה מקרה היו
דברי חבר הכנסת בן־אהרון הגיוניים? אילו חבר הכנסת בנטוב היה יוצא ואומר בכנסת:
״המדיניות של הממשלה הפושעת הזאת, שלא איכפת לה שהיא משתעבדת למערב ועל ידי כך
נסתם מקור לנשק ליגלי מהמזרח, וקרה שלא קיבלנו נשק לא פה ולא כאן״. אבל הוא אמר
שהיתה משלחת, והיו הצעות של נשק מצוין שאפשר היה לרכוש אותו, ובאה הדיפלומטיה
וחיסלה עניין זה. נאמר במפורש שבאה הדיפלומטיה וחיסלה את העניין, לא מפני שבדרך
כלל כל הזמן היתה שיטה ידועה [משטר קומוניסטי בצ׳כוסלובקיה] שעשתה זאת לבלתי
אפשרי, אלא אחר כך באה הדיפלומטיה וחיסלה את הדבר. זאת צריך עוד להוכיח. גם אם אתה
לא מוכיח זאת, אתה צריך לקחת זאת בחזרה, כל שכן כאשר הוכח ההיפך הגמור.
משל למה הדבר
דומה? נניח שיוצא חבר כנסת מסיעת ״הציונים הכלליים״ ומאשים את האוצר ואומר: ״באה
חברה יהודית, או איש יהודי, ורצה להשקיע סכום כסף בהקמת בית חרושת, אבל רצה כי
האוצר יבטיח לו אפשרות של קניית חומרים גולמיים בדולרים, והאוצר, מפני שהוא מעדיף
את 'סולל בונה' על פני הון פרטי, סירב ובגלל זה בית החרושת לא הוקם, וכמה וכמה
יהודים הפסידו אפשרות של פרנסה ויהודים אחרים נסוגו מתוכניותיהם״, ונניח שדבר זה
היה מתברר בישיבה של ועדת הכספים, ושר האוצר היה מוכיח כי זה לא נכון, ואז חבר
כנסת מ״הציונים הכלליים״ שהיה נכשל היה אומר: ״אבל עובדה היא שבן־גוריון הוא
סוציאליסט וקפלן הוא סוציאליסט, ובן־גוריון אמר שיהיה סוציאליזם בימינו - זה מה
שמרתיע בעלי הון פרטי מלהשקיע הון פרטי בארץ״. אילו טענו כך, זה היה אותו היושר
שנתגלה לגבי דבר זה שאנו דנים בו. צריכים לדעת מה נאמר ובשל מה התעורר הדיון, ואת
המסקנות צריכים להסיק מההודעות העובדתיות של חבר הכנסת בנטוב ומהמסקנות שהובאו על
ידי משרד החוץ.
הישיבה הסתיימה בהחלטה לא למנות ועדת מישנה לבירור
העניין, אלא לסכם את הדיון בישיבה הבאה. בישיבת ועדת חו"ב הבאה, ב־3.7.1951, התנהל
דיון ממושך. מ״ש לא השתתף, אך הגיש לוועדה מסמכים רלוונטיים לפרשת הרכש. הדיון
הסתיים בהחלטה ברוב של 5:7, כי החומר שהגיש מ״ש לוועדה דיו כדי להסיק מסקנה ביחס לדברי ח״כ
בנטוב בכנסת על ביטול הרכש מצ'כוסלובקיה. בהצבעה על המסקנה, התקבלה ההצעה ברוב
של 5:7, שתהיה הודעה במליאת הכנסת על יסוד דברי מ״ש ואהוד אבריאל בוועדה.
בישיבת הכנסת ביום זה, 3.7.1951, אחר
הצהרים, מסר היו״ר את רשות הדיבור ליו״ר ועדת חוץ וביטחון:
מאיר ארגוב: כנסת נכבדה, הריני מתכבד להביא
לפניכם בשם הוועדה לענייני חוץ וביטחון את ההודעה הבאה.
להלן ציטט ח״כ ארגוב את האשמות בנטוב ואת תשובת מ״ש בישיבות
ועדת חוץ וביטחון המובאות לעיל.
מאיר ארגוב: בהתאם לכך ביררה ועדת חוץ וביטחון את
העניין בשתי ישיבות בהשתתפותם של חבר הכנסת בנטוב, שר החוץ מר משה שרת וציר ישראל
בצ׳כוסלובקיה בזמנו מר אהוד אבריאל.
לאחר שהוועדה
שמעה הסברה מפורטת על כל העניין ועל המשא ומתן שנמשך שנה וחצי לרכישת הנשק הנ״ל,
והובאו לפניה פרטי דברים עם תאריכים של פרשה זו, קובעת ועדת החוץ והביטחון
שלהאשמתו של חבר הכנסת בנטוב אין כל יסוד.
יצחק בן-אהרון (מפ״ם): [במקוצר] אל״ף, הבירור
בוועדת חו״ב אישר את העובדות שהביא ח״כ בנטוב. בי״ת, למרות שמצד המדינה האמורה לא
באה כל הודעה על סירובה למכור את הנשק המוצע או על הפסקת המשא ומתן, ניתק המשא
ומתן מצד ממשלת ישראל בטענה כי המשא ומתן נמשך יותר משנה ללא תוצאות מעשיות, ואילו
לגבי ניסיונות המשא ומתן עם ארצות המערב לא הספיקו שנים אחדות של סירובים לצנן את
מרצה של הממשלה שהמשיכה להתדפק על דלתותיהן. גימ״ל, החלטת ועדת חו״ב שנמסרה כאן
ושנתקבלה בקולות מפא״י ובא כוח הפרוגרסיבים בלבד, היא ניסיון לטשטש את העובדות.
הצענו בוועדה להרכיב ועדת חקירה פנימית, אך הרוב דחה את הצעתנו. על כן דוחים אנו
נמרצות את החלטת הוועדה כהחלטה המטעה את הציבור ומחפה על אחד ממעשיה המכשילים של
הממשלה, מעשה שהינו תוצאה של המדיניות הכללית שלה, הנוגדת את צורכי הביטחון
והעצמאות של ישראל.
מ. שרת - שר החוץ: מה שאתה אמרת הוא חרפה! מצח
נחושה!
להלן הכריז ח״כ בגין על הסתייגות סיעתו מהודעת ועדת
חוץ וביטחון, שנמסרה לכנסת בשם רוב הוועדה, בשל דרישתו לברר את העניין עד תומו,
שלא נתקבלה.
מ. שרת - שר החוץ: אני סולד בצורך להגיב על
הודעתו של חבר הכנסת בן־אהרון מפאת יושרה המדיני ואיכותה המוסרית של הודעתו. אולם
כדי שלא תתפרש שתיקתי כהודאה, אני חייב להעיר כי הוא הוסיף חטא משלו על פשעו של
חבר הכנסת בנטוב, ובמידה שהסתמך כאן על הסברותי בוועדת חוץ וביטחון בעניין, הוא
סילף לחלוטין את תוכנן ואת הרושם שהם עשו על חברי הוועדה.
