78 | ישיבת המרכז, מפא"י[1]                                                                                             22.6.1951

מפא״י בוחרת את נציגיה לכנסת

לקראת הבחירות לכנסת השנייה, שנועדו ל-30.6.1951, התכנס מרכז מפא״י ב^-7.6.951 כדי לבחור ועדת מינויים, שעליה תוטל הרכבת רשימת מועמדי המפלגה לכנסת. בתום דיון, שבו נשמעו הצעות שונות לגבי מספר חברי ועדת המינויים, החליט המרכז ברוב של 42 נגד 6 ו^-16 נמנעים, שהוועדה תמנה שלושה חברים: דוד בן־גוריון, משה שרת ופנחס לבון. הוועדה השקיעה מאמץ רב ושעות רבות בהרכבת הרשימה, שאותה הציגה לפני המרכז הנוכחי. בשם הוועדה דיווח משה שרת על עבודתה ונקב בשמות 120 המועמדים. התעורר ויכוח, שבו נשמעו טענות על התעלמות הוועדה מזכאות כמה וכמה חברים להיכלל ברשימה. מ״ש השיב למתווכחים. חברי הוועדה דוד בן־גוריון ופנחס לבון, שנכחו בישיבה, לא השתתפו בדיון.^[2]

מ.שרת: אני מניח כי כולכם חכמים וכולכם יודעים את התורה ויודעים את מלאכת המחשבת הזאת, יותר נכון מעשה מרכבה זה אשר שמו עריכת רשימת המועמדים של מפלגת פועלי ארץ־ישראל לבחירות לכנסת.

אינני יודע איך להגדיר זאת, אם זה רבוע או עיגול, על כל פנים, אנו נקלעים מיד בתוך התרוצצות בין קטבים שונים ומנוגדים של שיקול. מצד אחד, לכאורה, השיקול המכריע צריך להיות הקמת סיעה ראויה לשמה, סיעה שקודם כל מהווה חטיבה, חטיבה שיש בה חלוקה מסוימת של ידיעות, הכשרות, כישרונות, יכולת, סיעה אשר הרכבה צריך להיות מכוון קודם כל למטרה של הרמת קרן המפלגה בכנסת ובמדינה, ולאפשר למפלגה לשאת באחריות שלה במלוא היעילות האפשרית.

זה קוטב אחד של השיקול. לעומתו יש קוטב שני, לעיתים קרובות מנוגד לו - לא תמיד, לעיתים קרובות בעל אותה זכות להתחשבות - וזהו הצורך לשקף את הרכב הציבור, לשקף את הרכב התנועה ולאפשר לכל חטיבה וחטיבה בתוכה, חטיבה חשובה אם בכמות או באיכות, את ההרגשה כי היא תורמת את חלקה לנציגות העליונה של המפלגה במדינה, ועל ידי כך לנציגות העליונה של המדינה בכללה.

צריך לחתור לאיזה שביל זהב. לא תמיד זה עולה, אבל אין זו המערכה היחידה של ניגודים שאנו נקלעים בהם. ישנו ניגוד אחר: מצד אחד טבעית ומוצדקת השאיפה שהמפלגה תופיע בכנסת במלוא המטען הרוחני שלה, כוח המסורת שלה וכוח הוותק שלה, ושדבר זה יסומל על ידי השתתפות אישים אשר מילאו תפקידים מרכזיים בשליחות התנועה לאורך שנים רבות ורכשו את אמון התנועה במשך עשרות בשנים. לעומת זאת, ברור הצורך ההכרחי בהעלאת כוחות חדשים צעירים, לאו דווקא צעירים, לפעמים גם לא צעירים, כוחות חדשים שאינם צעירים, אולם גם צעירים ובייחוד צעירים. שני הדברים האלה אינם עולים בד בבד, וכאן צריך לחתור לשביל הביניים.

יש עוד סוג קטבים. אנו כולנו מחולקים לשני יישובים - היישוב הוותיק והיישוב הצעיר. ברור שצריך לבוא מצויידים בניסיון, בוותק, בידיעת העניין, אך אם נרחיק לכת בכיוון זה פירוש הדבר שנזמין את האלפים ואולי הרבבות שנוספו לנו בתקופה של הכנסת הראשונה, שאנו קוראים להם להצביע בעד אלה, להזמין אותם להינזר מכל יצר לראות את עצמם מיוצגים באיזה אופן־שהוא, אלא עליהם יהיה להטיל את יהבם על השכבה הוותיקה מבלי לתת לייצר הטבעי הזה לראות את עצמו מיוצג, שיוכלו גם הם להיבחר ולא רק לבחור. ואת כל הסתירות האלו יש ליישב לא להלכה כי אם למעשה, ולא באיזה אין סוף, אם זה של מרחב או של זמן, כי אם בתחום של ממדים קצובים באופן אכזרי, בממדים של מרחב על ידי המספר הקבוע [של חברי רשימת המועמדים] ובמרחבים של זמן, בזמן המצומצם שהיה לרשותנו.

אני רוצה לומר, ובזה אני מבטא את הרגשתי האישית - ייתכן ששני חברי יצטרפו אלי - אני מופיע לפניכם בהרגשה של אי־הצלחה במילוי המשימה הזאת. אני חושב שני דברים: לא עלה בידינו למצוא לפחות את שביל הביניים בין הקצוות, זאת אומרת, אנו יותר מדי, לפי דעתי, ראינו את עצמנו חייבים, נאלצים, להקשיב למאווייהם ולתביעותיהם, המוצדקים בהחלט, של חלקים שונים בתנועה. ואינני יודע אם עלה בידינו להקשיב די ולהפנות די תשומת לב לצורך של התנועה בכללה. אני לא חושב שעלה בידינו להעלות כוחות צעירים. אני לא חושב שעלה בידינו לגלות כוחות חדשים.

נענינו במידה מסוימת לצורך לשקף ברשימה את עליית שלוש השנים האחרונות. תראו את תקוות המאמצים האלו ברשימה שנגיש לכם. אני לא חושב שעלה בידינו לגלות כוחות חדשים, ואינני חושב שזה מעיד על העדר כוחות חדשים, אם בקרב היישוב החדש ואם בקרב היישוב הוותיק. לי יש בגלל זה הרגשה מרה למדי. הביקורת תהיה בוודאי גם מבחינות הפוכות. על כל פנים, לא היה סיפק בידי - ואני חושב שהוא הדבר לגבי שני חברי - לשבת ולחשוב ולחפש אנשים, לחפש כוחות, כוחות שאינם מצויים דווקא אם בעיר או בכפר, אם בעלייה זו או אחרת, אם במקצוע זה או אחר, אלא לגלות כוחות אנושיים מתוכנו שעד עכשיו לא נתגלו, שאני בטוח כי הם ישנם, כדי להרים את האיחוד [הפנימי] ולחזק את הסיעה. לזה צריך היה להתמסר לא ימים, כי אם צריך היה להתחיל במלאכה הרבה זמן לפני זאת, ולהקדיש מחשבה רבה להכנת האנשים.

אני רוצה ללוות זאת בהערות קצרות יותר מפורטות. בנקודה אחת או שתיים אנו הדגשנו לא רק את מידת הרציות של כלילת חבר, או מידת הראיות שלו, אלא גם בעבודתו הנוכחית. אני רוצה לומר, שבדרך כלל זאת דעתי־אני וגם נשארה כדעתי הפרטית. אין אני רוצה לומר בזאת, ששני חברי חולקים על כך. אולי הם מסכימים לזאת מבחינה עקרונית, אלא לדעתם זה עוד מוקדם. דעתי היתה והינה גם כיום - אם כי הרשימה לא בנויה לפי זה - כי חבר הנכנס לכנסת חייב לפרוש לחלוטין מכל עבודה. בוודאי שהוא יכול [להמשיך] להיות חבר מרכז המפלגה, חבר ועדות מיוחדות, בוועד הפועל [של ההסתדרות]. הוא יכול להיות גם חבר באיזו מינהלה של מוסד, להיות אחד מחבר המנהלים של איזה מוסד משקי, אבל בשום אחד מאלה אינו יכול למלא תפקיד של קבע ואחריות ישירה לניהול עניינים. אחרת יש בזה - כמו שיש זלזול בדין - כך יהיה בזה זלזול בפרלמנט.

אין זלזול בדין אומר, כי זה תלוי בכוונה. יש איזה קנה מידה אובייקטיבי מה מהווה זלזול בדין. זה יכול להוות זלזול בפרלמנט. אומנם יש עבריינים יותר גדולים מאשר אצלנו. סיעתנו הראתה חינוך למופת על ידי כך ששני חברי הכנסת אשר נבחרו להיות ראשי רשויות מוניציפליות גדולות - אבא חושי^[3] ואריה שפטל^[4] - מיד עם היבחרם התפטרו מהכנסת. עשו בזה מופת חינוכי גדול - מה שלא עשו מפלגות אחרות.^[5] אך אין אנו יכולים להסתפק בזה. לדעתי, אחד הדברים שהמצב הנוכחי גורם להם הוא שהכנסת בכללותה איננה לוקחת את עצמה ברצינות מספיקה. איננה מקדישה לזאת די זמן.

אינני יודע אם יש תקדימים בעולם. ודאי ישנם. הפרלמנטים לא יושבים כל השנה כמו באנגליה, אלא יושבים עונה מסוימת, חצי שנה, אבל אינני יודע דוגמאות של פרלמנטים היושבים כמו אצלנו שניים וחצי ימים בשבוע - ושלושה וחצי יום בשבוע הפרלמנט אינו עובד לא בוועדות ולא במליאה.

אילו היה מצב כזה, שהמדינה היא על מכונה, ששאלות היסוד נפתרו מזמן, חוקת יסוד או חוקי יסוד, וכולי, נחקקו, ויש רק מזמן לזמן שאלה חדשה מתעוררת, היה אפשר להבין זאת. אולם במדינה כמדינתנו, שבה חברו שני דברים, קודם כל מדינה חדשה שמוכרחה להיזקק למורשת עבר,^[6] ויחד עם זה על כל צעד ושעל יודעת שזוהי מורשת זרה וצריכה לחפוץ, לפחות, לשנות ולתקן ולצקת את הדברים בדפוס חדש - זה מצד אחד. ומצד שני - מדינה מתפתחת ומתקדמת, גדלה ומתרבה בקצב כה מסחרר, וכל שלב חדש מחייב ביטוי בתחיקה - פרלמנט כזה, שצריך היה לעבוד עשרה ימים בשבוע כדי להספיק, במקום לעבוד יותר מפרלמנטים אחרים הוא עובד הרבה פחות מרוב הפרלמנטים בעולם. אני אומר, כי אחת הסיבות לכך שימי העבודה בכנסת נקבעו לשניים וחצי או לכל היותר לשלושה ימים, הרי זה אך ורק משום שאנשים עוסקים בדברים אחרים. אני סבור שהמפלגה שלנו תצטרך פעם אחת לחולל מיפנה בדבר זה. אינני סבור אם הכנסת השנייה לא תצטרך לשבת על המדוכה הזאת ולהחליט שיושבים לא יומיים וחצי כי אם שלושה וחצי, ואז החברים שירצו לאחד שני קצוות ימצאו את עצמם בפני קשיים וקונפליקטים. לעת עתה לא חתכנו בזה, והרשימה לא הורכבה לפי הנחה של הפרדה גמורה.^[7] אולם ברור שבזה טמון משבר שמוכרח לפרוץ.

אנו, במידת האפשרות, הבאנו בחשבון את הדבר הזה, וחברים שברור מראש כי בשום אופן לא יוכלו לאחד את שני התפקידים, ויחד עם זה, היה ברור לנו, לשלושה חברים בתנועה שניתן להם ״אוואנס״ [מיקדמה] של אמון על ידי המרכז, שעבודתם הנוכחית חשובה עד שאי־אפשר לקחת אותם ממנה, חברים כאלה אינם מופיעים ברשימה. אם כך הדבר לגבי תפקידים בהסתדרות ובמוסדות שונים, על אחת כמה וכמה לגבי תפקידים במדינה. אני סבור, שמיד החברים יטפלו בכמה שמות של חברים, שרגילים לראותם ברשימות. הם אינם מופיעים, כי הם ממלאים תפקיד במדינה והם צריכים להתפטר מתפקידם מיד עם הופעת שמם. אם לא ייבחרו, הם יכולים [מילה לא ברורה במקור] אבל מיד צריך לחול זעזוע בעבודתם,^[8] ואנו התחשבנו בדבר. אינני יודע, אולי יש באמת שניים או שלושה שיצטרכו להתפטר, אבל ישנם שמות, שלפי כל קנה המידה היו צריכים להיות ברשימה ולא הוכנסו משיקול זה, שלא ייתכן שיתפטרו מעבודתם. הם ניגשו לעבודה חדשה, ראויים לעבודתם, ואי־אפשר לשחק ולספסר בדברים כאלו. אין זה רציני, ושם המפלגה אינו תלוי רק באופן מילוי התפקיד בכנסת, אלא גם באיזו מידת יציבות ואחריות מתמסרים לתפקידים ממלכתיים וממלאים אותם.

עניין אחד שלגבי דינו נתקלנו בקושי חמור מאוד - בעיית החברים הצעירים. לגבי כמה וכמה נתקלנו בקושי זה של חברים צעירים הראויים להיכנס לכנסת, וחשבנו כי לא רק שהם הכוחות המבטיחים לעתיד, שיש בזה תמיד נעלם ידוע, אלא שיכולים כבר מלכתחילה לתרום תרומה, או שהם בתפקידים חיוניים בצבא ונוכח בעיית מעמד המפלגה בצבא חשבנו שאסור להזיז אותם,^[9] או שהם לומדים ונוכח המחסור הכללי בכוחות משכילים בתוכנו, ונוכח חוסר הדאגה - לא הייתי רוצה לתת לזה תואר - אבל חוסר הדאגה של המפלגה משך שנים להכשרת חבריה ולמתן השכלה רחבה וגבוהה להם - חשבנו שאסור לנו לעקור אותם מלימודיהם ולהפסיק את האפשרות של פיתוח יכולתם וכשרונם, או שהם נתונים במסגרת של מפעלים אם בהתיישבות או במפעלים אחרים. וחשבנו כי מוטב לא לעקור אותם ממפעלים וממשקים אלה, כל שכן אם המדובר במשקים צעירים, שקיומם מאוד אינו איתן כיום לרגל הזעזועים העוברים עכשיו על התנועה ההתיישבותית,^[10] או שהם שקועים בעשייה ומוטב לתת להם לגדול עם העשייה ולהוכיח יכולת בעשייה לפני שנעקור אותם ונכניס אותם לתוך המוסד הזה, המלא בעיות כרימון.

אחרי הדברים האלה אני רוצה לגשת לעצם העניין. כידוע, הרשימה היא 120. אנו החלטנו לראות את ה־60 הראשונים כמועמדים ממשיים. למעשה היינו צריכים לומר 61, רוב. ברור לחברי הוועדה, כי השגת רוב זו לא סתם מישאלה ושאיפה נפשית, אלא זוהי אפשרות ממשית - אם המפלגה תאמין כי זוהי אפשרות ממשית ותירתם לדבר הזה. אני חושב, שהיה קשה יותר לאין שיעור להשיג את המדינה מאשר להשיג רוב למפא״י.

לבסוף, הערה אחרונה: אנו שלושתנו בטוחים, כי שום חוג לא ירוצה מראש.

עוד דבר: אני חושש שכל חוג וחוג יאשים אותנו בזה שלא הבאנו די בחשבון את ענייניו וצרכיו והתעלמנו מהם. אני רוצה לומר, פה תהיה טעות פסיכולוגית חמורה, כי לא שאנו היינו צריכים להזדהות עם כל חוג וחוג, אלא כל חוג וחוג חייב להזדהות עם הרשימה שלנו. לא שאנו היינו צריכים לשקול, אילו היינו חברי מושב, קיבוץ, תל אביב, חיפה או עדת הבבלים. מה אז היינו עושים, אלא כל אלה שמניתי צריכים לשאול את עצמם: ״אילו הוטל עלינו לחבר רשימה של מפא״י לכנסת, מה אנו היינו עושים?״ ולפי זה לדון.

ואלה שמות מועמדי מפא״י לכנסת השנייה, כפי שהם מוצעים לכם ומוצעים לאישורכם על ידי שלושת החברים שהטלתם עליהם את המשימה הממארת הזאת.

אני אקרא מספר ושם:^[11] 1. ד. בן־גוריון, 2. י. שפרינצק, 3. מ. שרת, 4. א. קפלן, 5. ג. מאירסון, 6. ד. יוסף, 7. פ. לבון, 8. ב. שטרית.

שמונה אלה הם בראש הרשימה משום תפקידם הממלכתי. שבעה מהם הם חברי הממשלה כיום, ואחד הוא יושב ראש הכנסת, וסדורים בסדר מסוים. אני רוצה להדגיש, כי שטרית נכנס כחבר למפלגה. למעשה, משך עשרות בשנים, עוד בימי ״הפועל הצעיר״, הוא חי כל ימיו באקלים התנועה שלנו, ותפס אותה לפי רוחו והיה נאמן לה נאמנות נפשית כל הימים האלה.

מכאן ואילך מתחילים חברים ״לא ממלכתיים״: 9. י. בן־צבי, 10. ז. שזר, 11. ש. לביא, 12. א. הרצפלד, 13. ל. אשכול, 14. ע. מימון.

אני עושה פה הפסקה קצרה. אני רוצה להעיר הערת הסבר להופעת שמו של אשכול בין המועמדים לכנסת. זה בא להבריח^[12] אפשרות מסוימת, זאת אומרת, לא לנעול מראש דלת בפני אפשרות מסוימת, שייתכן ותתממש וייתכן שלא - זה תלוי בכמה גורמים. אחד מהם הוא תוצאות הקונגרס הציוני^[13] - ייתכן ששדה פעולה מסוים^[14] יעבור לרשות המדינה, כי אז יש צורך להכניס את אשכול, כי אנו סבורים כי אשכול והפעולה הזאת חד הוא. אם יפלו תוצאות הקונגרס אחרת, אז החבר אשכול יצא מהרשימה ואין כאן שאלה להכניס אותו כחבר בכנסת ויהי מה. זה קשור בתפקיד.

ראיתם, שהחברים האלה הם מאנשי העלייה השנייה. זאת לא אומרת שאין אנשי העלייה השנייה בהמשך הרשימה. אנשי העלייה השנייה מעורבים בכל החוגים, אבל פה יש ריכוז ידוע וריכוז צפוף של אנשי העלייה השנייה, אבל מכאן ואילך תראו גם פנים חדשות: 15. זלמן ארן, 16. מרדכי נמיר, 17. מאיר ארגוב, 18. פרץ נפתלי, 19. בבה אידלסון, 20. יוסף אפרתי, 21. שמואל דיין, 22. זאב שפר, 23. עקיבא גוברין, 24. אליעזר ליבנה, 25. ראובן שרי, 26. דוד הכהן, 27. אליהו הכרמלי, 28. קדיש לוז, 29. שרה כפרי, 30. ישראל גורי, 31. ישראל ישעיהו, 32. חיים צדוק.

חיים צדוק הוא איש משפט והוא כיום אחד העובדים הראשיים במשרד המשפטים. כניסתו לרשימה תחייב את התפטרותו משרות הממשלה, הוא יוריסט בעל איכות גדולה.

המשך הרשימה: 33. משה אביגל (המפקח על החינוך של המרכז לחינוך של ההסתדרות), 34. שלמה הלל (מעולי בבל), 35. הרצל ברגר, 36. ז׳ניה טברסקי, 37. ברוך אזניה, 38. עמי אסף, 39. המקום שמור לעולה מרומניה, 40. דוד בר־רב־האי, 41. אליהו בן־מיור (מעולי בולגריה), 42. יזהר סמילנסקי, 43. יונה כסה, 44. אפרים תבורי, 45. רחל צברי (מורה, דור שני לעליית תימן), 46. אשר חסין (מעולי מרוקו), 47. ישראל קסטנר (מעולי הונגריה), 48. אריה בהיר, 49. יצחק שפירא, 50. יצחק לוי (מעולי בולגריה), 51. אברהם ארליך (״העובד הדתי״), 52. ישראל גרינשפן (מבעלי המלאכה), 53. אברהם חלפון (ספרדי, איש חיפה), 54. גרשון אגרון (איש העלייה האנגלו־ סכסית), 55. ישראל קרגמן (מפועלי בית חרושת ״אתא״, חיפה), 56. עדה שמוש (מעולי סוריה), 57. יהודה זקס (מראשי האיגודים השיתופיים), 58. הרב זכריה כהן (תימני, נהלל), 59. שבתאי דינר (מעולי טורקיה), 60. אביגדור רקח (מעולי טריפולי), 61. אברהם אלמליח (איש ששמר אמונים לעמדת המפלגה בתוך כל התהפוכות שהיו בכנסת, והביע את רצונו להצטרף לרשימת המפלגה לבחירות), 62. זאב הרינג, 63. המקום שמור לרופא, 64. חיים רוקח, 65. יוסף קיציס, 66. רבקה אהרונסון (מנהלת העבודה הסוציאלית, ת״א), 67. מנחם אילון (ראש ארגון מורי בתי הספר הכלליים), 68. יצחק קורן (מזכיר תנועת המושבים, מעולי רומניה), 69. חיים בן־אשר, 70. יונה יגול, 71. גיורא יוספטל, 72. יעקב ניצני, 73. אליהו אוחנה (מעולי מצרים), 74. מיכאל חדד (מעולי אלז׳יר), 75. עמוס דגני, 76. דר׳ מרדכי דבורז׳צקי, 77. משה קוסטרינסקי, 78. אהרון בקר, 79. ראובן ברקת, 80. יהודית גינזבורג, 81. יחזקאל אברמוב (ארגון עובדי המדינה), 82. שמעון אביזמר, 83. ח. מ. ויסברוד (הנהלת ״אגד״), 84. משה ליבאי-הרציג, 85. יהושע לוי, 86. צבי קרמר (לשעבר מ״העלייה החדשה העובדת״), 87. רפאל בש, 88. עליזה שידלובסקי, 89. מאיר אביזוהר, 90. אורי הלפרט, 91. זלמן מסחרי, 92. יאיר דבידוב (מעולי בוכרה), 93. קופל שוורץ, 94. דב ליפוב, 95. גרשון קורלנדר (פועלי בניין, ת״א), 96. מנחם כהן, 97. משה הורביץ (ארגון הסטודנטים), 98. רחל שלום (פרידלנד), 99. ישראל כהן, 100. איזיק בראלי, 101. יעקב אפטר, 102. נחום ורלינסקי, 103. נחום ליפשיץ, 104. הלל כהן, 105. ראובן שנקר, 106. נתן בן־נתן, 107. ישראל מרום, 108. יעקב אורי, 109. פנחס רשיש, 110. בן־ציון דינבורג,

111.    יוסף ברץ, 112. נטע הרפז, 113. צבי יהודה, 114. שרגא גורן, 115. דבורה נצר, 116. שאול , 117. רחל שזר, 118. רחל ינאית, 119. אליהו דובקין, 120. ברל לוקר.

להלן הציע חבר המרכז ישראל מרום לקבל את הרשימה כמו שהיא, להימנע מוויכוחים והצעות ולהצביע על כל הרשימה ״אנבלוק״.

מ. שרת: שכחתי להוסיף שניים-שלושה פרטים. לא ניהלנו פרוטוקולים מפורטים, אם כי כל החומר שהוגש לנו בכתב רשום, וכל השמות שנאמרו בעל פה רצופים. אבל ברצוני לומר: קיבלנו משלחות לעשרות מכל מיני חוגים, עדות, מקומות, ערים, מחוזות וארגונים. מספר השמות אשר הובאו בפנינו ועיינו בהם הוא בדיוק כפליים ממספר חברי הרשימה. זה אולי לא כל כך מופרז. זה יכול היה להיות פי שלושה או ארבעה, אבל פירוש הדבר כי על כל מקום לחצו שני שמות, אבל הלחץ הזה לא היה מחולק שווה בכל שלבי הסולם. אם לגבי הרשימה כולה הלחץ היה שניים נגד אחד, הרי לגבי חמישים המקומות הראשונים הלחץ היה לפחות של שלושה נגד אחד. זאת הייתי רוצה שהחברים ידעו.

להלן התנהל דיון רב משתתפים, איש איש והשגותיו על הרכב הרשימה.

מ. שרת: אני אבקש בשעה מאוחרת זו קצת שקט גשמי, אבל גם שקט נפשי. שום אסון לא קרה והדמוקרטיה מולכת בכיפה ואין שאלות של הכרעות בהצבעה. אולם יש שאלה של תפיסת ההרגשה הציבורית בעניינים ידועים. בכל זאת, היה לנו ויכוח עכשיו.

אני רוצה קודם כל להזכיר לחברים דבר אחד: כל החברים דיברו על תוספת אנשים - ״צריך להוסיף את זה״, ״צריך להוסיף את זה״ - כל החברים דיברו על תוספת אנשים, בעיקר במקומות הממשיים, מה שאתם קוראים בלעז ״ריאליים״. אף חבר, כנראה, לא נתן דעתו על כך כי תוספת כל חבר פירושה הוצאת חבר. ברור, כי כל חבר כאשר הוא רואה את הרשימה, וכאשר חסר לו מישהו, הוא רואה לפניו מיד שלושה־ארבעה שהוא לא היה חש בחסרונם. לא איכפת לו. אבל הוא שוכח, כי כשם שהוא עומד מאחורי החבר שהוא מציע להכניס לרשימה, כך עומד מישהו, איזה חוג או איזו מסגרת, אחרי החבר שהוא, ברוב המקרים - יש תמיד יוצאים מן הכלל - היה מוכן להוציא מהרשימה. זוהי הערה אחת כללית.

אני בדרך כלל תומך בגישתו של משה דיין.^[15] אינני מצטרף לכל דבריו, אולם הוא, יותר מכל אחר, ביטא את גישתי־אני לעניין. אומר במה אני מסתייג. הוא אמר: ״צריכים להיות חברים יעילים בכנסת, וצריכים להיות חברים מועילים בבחירות״. אבל לא רק זה. כשם שצריך להתרחק מקיצוניות של שימור אנשים ותיקים, של מתן פרס על כל מיני זכויות בחיי התנועה, כך אסור לעבור לקיצוניות אחרת של תועלתיות, באשר שכרה יוצא בהפסדה. יש שאלה של הופעת התנועה, פרצוף התנועה. יש שאלה של הרמה המוסרית של התנועה. ויכול להיות חבר שלא יפתח את פיו [בכנסת] אלא פעם בשישה חודשים, אבל בפעם הזאת הוא יאמר דבר שיכול להיות יוצא דופן, אפילו בניגוד לעמדת הסיעה, וזה בבת אחת ירים את שיעור קומתה. זה כוחו וזאת שליחותו בציבור, וטוב שעדיין יש אנשים כאלה שחיים בתוכנו.

אני מצטרף גם לגישתו של חיים הלפרין,^[16] אם כי אינני מסכים עם כל מסקנותיו האישיות. אני חושב שעשה איזה דבר שמוטב היה שלא יעשה אותו, אבל גישתו היסודית זוהי גישתי. מה היה כאן? פה דיברו הרבה חברים, שדבריהם היו קודש וייתכן שכולם צדקו. אולם הם דיברו רק מבחינה אחת: ״למי מגיע להיות חבר כנסת״ או ״לאיזה חוג מגיע שהאיש שהוא סימן יהיה ברשימה״. פרט לחיים הלפרין, ואחר כך למשה דיין, איש לא הציג לפני עצמו את השאלה אם ההרכב הזה שהציעה הוועדה מסוגל לעשות את המלאכה או לא, ואיש לא בחן את התיקונים שהוא הציע מבחינה זאת. אני רוצה לומר לכם: כמה חברים, בייחוד החבר האחרון,^[17] עשה את המלאכה מאוד קלה. הייתי רוצה לראות את הרשימה שהיה מגיש לנו ומה המרכז היה עושה בה.

קנה מידה חשוב מאוד - ותק במפלגה. ברעם^[18] עוד לא ראה את רחל צברי פעילה במפלגה וגם החבר פכטר. וחברים אחרים טוענים: ״אם עורך דין, מדוע פתאום איש חדש? מדוע לא עורך דין שאני מכיר אותו שמונה־עשרה שנה?״ אם עורך דין, נשאל מי עורך דין טוב ומי פחות טוב.

אני רוצה לומר: ברשימה כפי שהגשנו, פרט אולי למישהו בממשלה, אבל בין החברים ישנו רק איש אחד בעל סמכות ממשית להביע דעה בענייני כלכלה. זהו נפתלי.^[19] אינני יודע מהו אחוז השאלות הכלכליות שבהן דנה הכנסת. ייתכן שזה 50 אחוז וייתכן 75 אחוז. הבקיאות הזאת חשובה לסיעה ראשה במדינה ההולכת לכנסת לא בפעם הראשונה, לא בתקופה של סער ופרץ ולא בלתי מנוסה, כי אם כבר למודת ניסיון.

אני בטוח כי אילו היתה לנו שהות, אילו התמסרנו לזה חודשיים, אילו התמסרנו, חבר אנשים, לחפש אנשים בארץ, אינני בטוח שלא היינו יכולים למצוא איש חזון, ישר, נבון, מוסמך, מבין עניין כמו החבר נפתלי. כאשר החבר נפתלי מדבר בכנסת, שוכחים לאיזו מפלגה הוא שייך. יודעים שיש לו מה לומר. זוכרים גם לאיזו מפלגה הוא שייך, אבל רוצים לשמוע את דבריו, רוצים ללמוד ממנו משהו. אפשר היה למצוא איש כזה שדבריו היו נשמעים, אבל רק בשל דבר אחד הוא לא היה מתאים, מפני שהוא לא היה איש פעיל וותיק במפלגה. לו היה מוכן להצטרף למפלגה והיה מוכן לקבל כל משמעת במפלגה, היא היתה יודעת שהשיגה עוד כוח כלכלי.

עוד דבר. אינני יודע אם יש איש אחד בסיעה, שיש לו איזושהי סמכות בענייני מינהל, בענייני אדמיניסטרציה, ואין חוק ועניין שאינו נוגע לדבר. וכולנו מדברים [בנושא זה] כדילטנטים גדולים, בדליטנטיות גמורה. אבל אם היינו מוצאים איש בעל ותק ועם ניסיון במקצוע, ועם חוש בריא לעניין, כי אין שאלה לעשות מהסיעה חבר פרופסורים, והוא היה מוכן לקבל על עצמו משמעת [מפלגתית] ולהיכנס לשורה, אז אני לא מציע להרכיב רשימה מכל אלה המקבלים משמעת, אבל זאת תהיה סיעה של חמישים או חמישים וחמישה או אולי שישים איש. אם ישנם חמישה או שמונה או עשרה כאלה, חוט השדרה של התנועה הוא די חזק כדי לשאת אנשים אלה, ובינתיים לחנך אותם ולהביא אותם לידי חברות גמורה והתאחדות עם הגוף. מכל הבחינות האלה הרשימה שהגשנו היא כישלון גמור. אמרתי בתחילת דברי ״אי־הצלחה״ כדי לא לרפות את הידיים, אבל לאור הוויכוח זוהי תשובתי. זה כישלון גמור.^[20]

הערה שלישית. אינני מוכן לגרוס את המפלגה כתצרופת של סניפים. אמר לי פעם גנרל [בריטי] אחד כאשר עמדתי בשלב של מלחמת הגדודים:^[21] ״אתה חושב שגדוד זה שלוש פלוגות יחד? גדוד זה שלוש פלוגות ועוד משהו״. המפלגה זה כל הסניפים יחד ועוד משהו, זהו שיעור קומה של מפלגה, האחריות שלה, דרך המפלגה וכל מיני דברים שאותם אי־אפשר לחלק בין הסניפים.

הערה רביעית. לא הייתי נוכח בישיבה שבה בחרו את הוועדה למינויים. קיבלתי זאת מידי מזכיר המפלגה וקיבלתי את הדין. אתם יכולים לתאר לעצמכם מה אני חושב לעצמי לרגל אותה תמימות ואותו חיפזון שבהם קיבלתי את ההצעה. אתם יכולים לתאר לעצמכם איזו דעה יש לי לא כאיש הנוגע לדבר, אלא כאיש העומד מן הצד, להצעה שלה היתה משמעות מסוימת, לעצם ההצעה של שלושה^[22] עם סמכות. להרכב כזה של שלושה היתה משמעות מסוימת. דיברו פה חברים ולא יכולתי להבין אותם. הם כנראה הניחו, ששלושת אלה זו היתה תיבת דואר או אוטומט של תיאום.

אם לקחת את מה שאמר החבר ברעם מתוך התמרמרות כנה מאוד: ״איך זה, ישבנו וטרנו ושקלנו, הגשנו רשימה [מטעם סניף ירושלים] ולא קיבלתם אותה?״, או סניף תל אביב, או ישראל ישעיהו,^[23] עם כל הכבוד והחיבה לכל השלושה: ״ישבנו והיתה ועדה והגשנו [לה] רשימה ולא קיבלו אותה!״ אז היה צריך להחליט שכל סניף יגיש רשימה, והלשכה או מישהו אחר יצרפו ויתאמו את הרשימות, וידאגו שאם שרה כפרי,^[24] למשל, מופיעה ברשימה של תנועת המושבים, ושרה כפרי מופיעה גם ברשימת מועצת הפועלות, שלא תופיע פעמיים אלא מספיק פעם אחת? יצרפו אחד לשני, ולתיאום כזה צריך היה לדאוג? אם, למשל החבר אליהו הכרמלי מופיע גם בתור ספרדי וגם בתור בא כוח סניף ירושלים, שלא יופיע פעמיים, מספיק פעם אחת - זה צריך היה להיות התפקיד [של ועדת השלושה].

הערה חמישית. חברים אחדים תבעו כאן את עלבונם של כמה חברים טובים ויקרים, ומשונה מאוד שתובעים ממני הקטן, כל שכן שתובעים מבן־גוריון או מפנחס [לבון] את עלבונו של יעקב אורי.^[25] עוד ישנם חברים במפלגה היודעים ומעריכים ומכבדים את יעקב אורי פחות מאיתנו, מפני שלא מכירים אותו, או שאינם די ותיקים בארץ, או שלא מעריכים את הערכים אשר בהם דוגל יעקב אורי. ברצוני לומר דברים גלויים לגמרי: כאשר קיבלנו את רשימת תנועת המושבים, היינו מאוכזבים. אתם מאוכזבים מהרשימה שלנו. מותר לי לומר, שאני הייתי מאוכזב מהרשימה של תנועת המושבים. ואני לוקח זאת רק כדוגמה. ומדוע היינו מאוכזבים? יעקב אורי אינו ראוי להיות חבר בכנסת? שמואל דיין^[26] אינו ראוי להיות חבר בכנסת? וכן הלאה כל אחד מהם. אבל שאלתי שני דברים: אל״ף, יעקב אורי ושמואל דיין הם דור מתחילי המושב. הם ראו ברכה בעמלם או לא? הם עד היום מחפשי דרך, מנהלי תעמולה והסברה למושב, להקמת כפר עברי? הכפר העברי גידל דור שני או לא? אם לא גידל, איזו תקווה יש לו? אם כן גידל, האם הוא בגן ילדים, הדור הזה? האם הוא בבית הספר העממי, הדור הזה? או שהם כבר התגייסו בתחילת מלחמת העולם השנייה, והם ניהלו את ההעפלה, אותו דור מבני נהלל, והם שכבשו את הארץ ושחררו אותה במלחמת השחרור כמפקדים ואנשי שורה, והם בנו משקים ומחזיקים את המשקים על כתפיהם. מה בלעדיהם נהלל? מה בלעדיהם כפר יחזקאל ומה בלעדיהם כפר ויתקין? הם [תנועת המושבים] מגישים רשימה לא של אחד או שניים, אלא של שמונה או עשרה, אף [נציג] אחד מ[בני] כל הכפרים האלה? מה בצע בעתיד התנועה הזאת אם זה כך? זו היתה האכזבה הראשונה.

היתה גם אכזבה שנייה. דבר גדול נפל בחיי תנועת המושבים. היא זכתה להמשך כביר, היא הפכה לדרך המלך של ההתיישבות וקיבוץ הגלויות, ונוספו בבת אחת תוך שנה־שנתיים מושבים חדשים לעשרות, והרי שיא משאת נפשם להידמות לנהלל ולכפר ויתקין. נכון, הם חברים, אבל הם עוד טירונים, הם טירונים בחקלאות, הם טירונים בתורת המושבים, הם טירונים גם בדרך המפלגה, אבל, בכל זאת, הם עשרות על עשרות של כפרי עלייה, של יישובים חדשים, אז בכולם יחד אין אף איש אחד [מתאים לרשימת המפלגה לכנסת]? [לאור] הצו שדיברתי עליו קודם, לא יכולנו לומר: ״אתם חברים חדשים, תחכו, תהיה בשבילכם ארץ־ישראל אולפן גדול, ובמקום ארבעה חודשים חכו חמש או שמונה שנים, תנו לנו את קולותיכם ואנחנו נשלוט״. בכל זאת, היתה הרגשה שכך אי־ אפשר. בכל זאת תהיה הופעה פה שם חדש, שם שם חדש, וירגישו שזוהי ריקמה חדשה ונוצרים תאים חדשים בריקמה זו. זה חל על תנועת המושבים או לא? אני מצטער שאני מדבר על תנועת המושבים כאילו יש לי ריב איתם. אני לוקח זאת רק כדוגמה. אני קובע שתי עובדות אלו, שברשימה של תנועת המושבים לא היה אף אחד מהדור הצעיר, ולא היה אף אחד מהעלייה החדשה, ואני מתריע נגד זה. החברים התריעו כאן נגד הרשימה. אני מתריע נגד תקלה זו, שאני רואה בה תקלה חמורה. הרגשת הציבור קובעת בעניין זה.

ישנה שאלה של חברות. לא הבינותי את החברה בבה [אידלסון] וגם לא את האחרות. מה התימהון הזה שלא הכנסנו את כל הרשימה? הרשימה הזאת שהוגשה לנו היתה דיקטט. בתנועת המושבים הרשינו לעצמנו לחרוג מהמסגרת. לא שאלנו את יצחק לוי והכנסנו אותו. הכנסנו את עמוס דגני^[27] לא כנציג תנועת המושבים, אבל הוא שייך לחלק זה של היישוב שלנו. ויכולנו להציע חברה שלא כללתן ברשימה [שהיגשתן]. היה כאן מקרה, שאף חברה אחת לא הצענו מבחוץ. כל החברות שהצענו הן מתוך הרשימה. אבל לא את כולן [כללנו]. יש לנו הערכות.

ברצוני לומר בנוגע לחברה אחת, שלא באשמתה, ורק באשמתנו, נהפכה נושא לוויכוח, ואני מקווה שהיא לא תדע על ויכוח זה, החברה רחל צברי. היא הוגשה לנו לא בלחישה, ואני אמרתי שאני לא מסכים כי המפלגה מורכבת רק מסניפים. אני גם לא מסכים שהמפלגה מורכבת רק מתנועת המושבים, ממועצת הפועלות, וכולי. אבל היא גם מורכבת מהם. חברותינו במועצת הפועלות זהו סניף חשוב מאוד במפלגה לפי חלוקה אחרת, והשם הזה הוגש לנו. אני מודה, אנחנו נאחזנו בו. ראינו בו ניצוץ גדול. חשבנו שזו תהיה תפארת לרשימה ולמפלגה, חשבנו שהמרכז יתפאר בזה. יאמר: ״נאה דרשתם!״ זה הישג גדול. אישה תימניה מורה. אתם תוהים על בעיה זו? ישנם תימנים שהם עורכי דין, ישנם תימנים שהם גומרי אוניברסיטה. ישנן תימניות שהן מורות, מפקחות על בתי ספר. אתם יודעים שהם לא משתחררים עדיין מתסביך נחיתות. אתם יודעים מה בעיותיהם, מה הבעיות של נישואים וחיי משפחה ויחסי חברה. אתם יודעים איך הם מצביעים. הם אומרים: ״ודאי, שוויון וכולי, אבל לא יתנו לתימניה או לתימני מקום כזה״, ואנחנו רצינו פעם אחת לשבור זאת ולעשות משהו במפגיע לא על חשבון רמת הכנסת ולא על חשבון ההשכלה. רחל צברי אינה סתם בחורה צעירה, ילידת הארץ, מפקדת ב״הגנה״ ותיקה, [אבל] לא היתה חברה פעילה במפלגה. האם נרכיב את הסיעה בכנסת רק מאנשים שהיו עסקנים פעילים במפלגה? סיעתנו בכנסת זוהי ועידת המפלגה, או סיעתנו בכנסת זוהי נציגות המפלגה כלפי כל היישוב, שצריכה לרכז המוני בוחרים שאף פעם לא היו במפלגה? איזו גישה זו? איזו צרות של שפופרת בהסתכלות כאן?

איני מקבל את הטענה של [סניף] תל אביב. נאמרו כאן דברים בנוגע לתנועת המושבים, עדות המזרח וכולי, אשר בלי ספק תהיה להם חשיבות, אבל אינני מקבל את שתי טענות היסוד של תל אביב, שאת הרשימה כפי שהיא אי־אפשר להציג לפני הסניף, שהרשימה הזאת אינה משקפת את תל אביב. אני סותר אותן סתירה גמורה. לרשימה הוכנסו שמות שלא היו נכנסים לולא דרישת הסניף, מפני שהסניף שיכנע אותנו שהאנשים צריכים להיכנס לרשימה. שנית, אני חושב שהסניף טועה טעות גמורה בזה שהוא מזהה את עצמו עם תל אביב, מזהה את הרגשתו הפנימית של הסניף עם מעמד המפלגה בין הציבור בתל אביב. אלה שני דברים שונים, וזוהי טעות אופטית חמורה מאוד. אל יביט הסניף על עצמו. יביט על תל אביב כמות שהיא. תל אביב הגדולה הזאת, אשר רוצים לגייס מתוכה רבבות של בוחרים, היא יודעת את כל החברים שפה דובר עליהם, ויודעת את ערכם היחסי. ובשביל תל אביב זו, האם [זלמן] ארן איננו איש תל אביב? האם גוברין אינו איש תל אביב? ודוד הכהן אמר פה בנוגע לבן־גוריון ובנוגע אלי.^[28] אני כשלעצמי [עכשיו] איש רמת גן, אבל אינני רוצה לשלול לא את בן־גוריון ולא את שזר ועוד, שכל אחד מהם זו אישיות ארצית או אישיות עולמית, ולכן תל אביב לא יודעת אותם? כיוון שהחבר זלמן שזר ידוע בעולם כולו, לכן בתל אביב לא מכירים אותו? אותו אי־אפשר להראות כאשר באים להמונים גדולים של בוחרים בתל אביב? אי־אפשר לדגול בשזר אלא רק בחבר שהוא חבר ועד הסניף? האם נמיר אינו איש תל אביב? או אותם החברים מ״אגד״ ו״דן״, האם אין הם אנשי תל אביב? או הלל כהן,^[29] או פרץ נפתלי בחוגים ידועים, או תבורי^[30] - הם אינם אנשי תל אביב? ישנם דברים שצריך להתחשב בהם, אבל בגישה היסודית הזאת אני כופר.

מלבד הדברים אשר נשמעו בעל פה ואשר רשמתי לעצמי, קיבלתי הרבה פיתקאות בזמן הישיבה ואני מצרף אותן לתיק ואנו נשב על מדוכה זו. ברצוני לומר בדיוק מה אני מבטיח לפחות בשמי־אני, ולומר בדיוק מה אני לא מבטיח. אני מבטיח התחשבות עד גבול האפשרות בכל מה שנאמר כאן. איני מבטיח רשימה יותר טובה, ואיני מתכוון בזה לרשימה שתתקבל יותר על דעת מרכז המפלגה, אלא לרשימה יותר טובה מבחינה אובייקטיבית של התפקידים אשר עומדים לפני הסיעה בכנסת.

לאחר דיון קצר התקבלה ברוב של 37 נגד מיעוט הצעת החלטה לאשר את הרשימה שהציעה ועדת המינויים, ולהסמיך את הוועדה לערוך בה שינויים תוך התחשבות בהשגות שנשמעו בוויכוח.