74 | הממשלה, ישיבה נ'[1]                                                                               13.6.1951

גנרל ריילי וחופש השיט בתעלה

סעיף שצ״ד: סקירות

הישיבה נפתחה בסקירה נרחבת ומפורטת של רוה"מ ב"ג על החודש הדחוס של פעילותו בארה״ב.

השר מ. שרת: ראש הממשלה נגע בהמשך דבריו בפסק הלכה אחד של הגנרל ריילי אתמול בוועדת שביתת הנשק עם מצרים.^[2] אני רוצה להסביר את העניין ביתר פירוט, כי זוהי תחנה חשובה. אנחנו בבירור אחת השאלות העיקריות, שעדיין לא נפתרה בקשר עם שביתת הנשק ביחסינו עם הארצות השכנות. בין השאלות האלה קובעת שאלת תעלת סואץ לגבי כל עתיד שביתת הנשק במסגרת ההסכמים הקיימים.

כידוע, היה נוהג שהמצרים היו מעכבים אוניות, בודקים ומורידים מטענים של סחורות המיועדות לישראל. הם היו מאיימים על האוניות שיכניסו אותן ל״רשימה השחורה״ ועוד, ואנו אז הגשנו תלונה לוועדת שביתת הנשק.

במאמר מוסגר רוצה אני מיד להודיע, כי המצרים טוענים שהם שינו את הנוהג. הם טוענים שהם מעכבים רק אותם המטענים שהם בגדר חומרי מלחמה, ומה הם קוראים ״חומרי מלחמה״? קודם כל, נשק וכל השייך לו וגם נפט. היות ואנו איננו מובילים שום חומרי מלחמה דרך הסואץ - מה שאנו מקבלים [באמצעי מלחמה] אנו מקבלים בדרכים אחרות - שאלת הנשק אינה מתעוררת. נשארת שאלת הנפט, ועל הנפט הם אומרים שאנחנו איננו מובילים, מובילת הנפט זוהי אנגליה, אולי מדינה אחרת במקרה. למעשה, סכסוך זה אינו בינינו ובינם, אלא זה קשור בסכסוך שיש בינם ובין אנגליה.

יש חרם כלכלי על ישראל. הם לא יתנו לשום יצואן מצרי לשלוח מנמל מצרי סחורה לישראל. זה ברור. היות והם רואים את סודאן כשטח ריבוני שלהם - זוהי ארץ התביעה שלהם - הם לא יעשו כל צעד שיכולים לפרש אותו כוויתור על התביעה שלהם. אם אנו קונים סחורה בסודאן ואנו רוצים להוביל אותה דרך הסואץ, הם יעכבו אותה ויחרימו אותה. אחרת, אם תלך אונייה מדרום אפריקה או מקניה - אם היא תלך דרך הסואץ, לא יעשו נגדה דבר. הצרה היא שהסוחרים שלנו אינם סומכים על דברי המצרים. הם יודעים שבכוח המצרים לעכב ולהפריע, והם אינם רוצים להסתכן.

ישנה בעיה מה יהיה אם ניקח אונייה של ״שוהם״, או אונייה אחרת המפליגה בדגל ישראל, ונשלח אותה סביב, דרך ה-״Cape״ [כף התקווה הטובה], והיא תטען מטען בדרום אפריקה או במקום אחר ותלך לארץ־ישראל דרך תעלת סואץ. מה יהיה? היעכבו אותה או לא? זוהי שאלה לא ברורה, ואגיע לזאת במסקנותי.

זוהי ההתפתחות שחלה במצב העובדתי לדברי המצרים, התפתחות שלא נבדקה על ידי עובדה. בינתיים נמשך הבירור בוועדת שביתת הנשק ובמועצת הביטחון. היה פסק של ועדת שביתת הנשק. כאשר היה הדיון בוועדת שביתת הנשק, הטיעון של המצרים היה משפטי, שבכלל אין סמכות לוועדה לדון בעניין זה, אין לה סמכות לדרוש מממשלת מצרים שלא תפריע לתנועת אוניות, כי זה מחוץ לגדר הסכם שביתת הנשק. אין זכות לוועדה לטפל בשאלה זו. נפלה [בוועדת שביתת הנשק] החלטה נגדם. נציג או״ם, שהיה יושב ראש הוועדה, הצביע איתנו. יש החלטה של ועדת שביתת הנשק האומרת כי יש זכות לוועדה לפנות למצרים ולדרוש שהיא לא תפריע למעבר חופשי של אוניות דרך תעלת סואץ. אבל אין החלטה לפנות ולדרוש.

על זה בא ערעור של מצרים. יש נוהל - לזה יש אישור בהסכם שביתת הנשק - שאם איזה צד אינו מרוצה מהחלטה שנתקבלה ברוב דעות, זאת אומרת בהכרעת יושב ראש הוועדה, יש ועדה מיוחדת לערעורים. בוועדת הערעורים היושב ראש הוא מפקח או״ם, זאת אומרת ראש מטה [משקיפי] או״ם. ישיבה זו נדחתה לחודשיים. בינתיים היה דיון במועצת הביטחון, מפני שזה נוגע לא רק לנו. זה נוגע לאנגליה, זה נוגע לנורווגיה ולעוד ארצות, והיה שם ביטוי די חריף של גינוי למצרים והתנגדות למעשה זה בשטח יותר רחב ולא רק בקשר עם שביתת הנשק, [אלא] בקשר עם תעלת סואץ בכללה.

מכיוון שהעניין עמד לערעור בפני ועדת הערעורים בענייני שביתת הנשק בין ישראל ובין מצרים, נתקבלה מסקנה שיש לסיים קודם כל את הדיון פה, את הדיון במסגרת זו [של הוועדה], ואחר כך יחזור הדבר למועצת הביטחון. ניתנה הוראה לגנרל ריילי תוך 90 יום לסיים פה את העניין. העניין נמשך לא 90 יום, אלא 250 יום, והיו לזאת סיבות שונות.

ראש הממשלה כבר אמר - אני חושב שאמר נכון בהחלט, שיש לראות בהחלטה זו הוראה של מחלקת המדינה [לגנרל ריילי] שיצביע כאשר יצביע, אם כי הוא [ריילי] מדגיש שרק הוא רשאי לפסוק. הוא אומר: ״אני יודע היטב, כי לפי תנאי סעיפי [הסכם] שביתת הנשק, ראש מטה משקיפי או״ם צריך לקבל עליו אחריות מלאה להכרעות שלו, והעניין איך הוא מכריע זוהי שאלה המסורה לראות עיניו״.

מסמך זה מורכב משני יסודות - יסוד משפטי ויסוד מדיני-מוסרי. מבחינה משפטית הוא פוסק לטובת מצרים. הוא פוסק שלפי פירוש מדויק של הסכם שביתת הנשק הוא אינו סבור כי יש סמכות לוועדה לפנות למצרים באיזה דרישות-שהן. מבחינה מדינית מוסרית הוא מרשיע את מצרים ב-6-5 סעיפים. מיסמך זה מתפרסם כולו. ברור כי העובדה שמבחינה משפטית הצדיק את מצרים יש לה משמעות מדינית, אבל הוא ראה להדגיש דברים אלה, שמבחינה מדינית-מוסרית הצדק איתנו.

פה יש עניינים מעניינים למדי. הוא קודם כל קובע, כי ההפרעה של שלטונות מצרים למעבר סחורות המיועדות לישראל דרך תעלת סואץ מוכרחה להיחשב כפעולה תוקפנית, אבל - טוען הוא - כנגד זה מדובר בהסכם שביתת הנשק מה זאת ״פעולה תוקפנית במסגרת שביתת הנשק״, ולפי ההגדרה שניתנה שם: ״איני יכול לפסוק שזה בניגוד להסכם שביתת הנשק. זוהי פעולה תוקפנית, אבל בהסכם שביתת הנשק נאמר שלא תיעשה שום פעולה תוקפנית על ידי הכוחות המזויינים ביבשה, בים ובאוויר של אחד הצדדים נגד הכוחות המזוינים ביבשה, בים ובאוויר, או האוכלוסייה של הצד השני״. זאת אומרת שפה מדובר רק על פעולות הנעשות רק על ידי הכוחות המזויינים.

הוא אומר שלא הוכח שפעולות אלו [בתעלת סואץ] נעשו על ידי הכוחות המזוינים. יש פה שתי מדינות, על ידי מי זה נעשה? נגד מי זה נעשה? בנוגע ל״נגד״ יש הגדרה רחבה. ״על ידי מי״ - בהגדרת פעולה תוקפנית נאמר רק שלא תיעשה שום פעולה תוקפנית על ידי כוחות מזוינים, והוא אומר שאת הפעולה התוקפנית הזאת [בתעלה] עושים פקידי המכס.

הוא מוסיף ואומר, ויש לזאת חשיבות רבה, שאילו היה נתקל במקרה שכוחות מזוינים עושים את זאת, הוא היה בהחלט פוסק נגד מצרים שזוהי הפרת הסכם שביתת הנשק. זהו רמז ל[מפרץ] אילת. הוא יודע שיכולה להתעורר שאלת המעבר לאילת, שם יכולים רק כוחות מזוינים לעכב אונייה. בתעלת סואץ יש סידורים מסוימים, יש גם סידורים טכניים. אפשר לסגור את תעלת סואץ. פקיד אחד יכול לעשות זאת. אבל בדרך לאילת יש ים פתוח, ואין פה פקיד החברה או פקיד מכס שיכול לעכב אונייה. בזאת יש השתמעות של הפסק לגבי אילת.

הוא מוסיף ואומר: ״בהסכם שביתת הנשק מדובר לא רק על פעולה תוקפנית, אלא גם על פעולת איבה״. הוא קובע כי הוא רואה בהחלט את העמדה הזאת של ממשלת מצרים כפעולת איבה, אבל לאו דווקא כהפרת הסכם שביתת הנשק.

הוא מביא שוב סעיפים של הסכם שביתת הנשק, ומוכיח שרק מעשים הנעשים על ידי כוחות מזוינים יכולים להיחשב כפעולות איבה, ולפיכך - הוא אומר - ״אין לי ברירה אלא להשתמש בקול המכריע שלי בכיוון זה שאין סמכות לוועדת שביתת הנשק לדרוש ממצרים לא להפריע״, והוא ממשיך: ״אבל לדעתי זוהי פעולה תוקפנית וזהו מעשה איבה, ובשום פנים אין זה מסייע להשגת המטרות של הסכם שביתת הנשק, אבל אני נוקט עמדה זו מטעמים טכניים, על יסוד נוסח הסעיפים הנוגעים בדבר הסכם שביתת הנשק, אבל אני מוכרח גם לקבוע חוות דעתי, כי הדבר עומד בניגוד גמור לרוח הסכמי שביתת הנשק, ולמעשה מסכן את הגשמתם היעילה״. בשום פנים לא היתה הנחה כזאת ברודוס, כאשר כרתו את הסכמי שביתת הנשק, שאחד הצדדים יוכל להיזקק לאמצעים של בלוקדה [הסגר ימי] וכולי. בשום פנים אי־אפשר להסכים, שכתוצאה של הפעלת הסכם שביתת הנשק, ששנתיים אחרי שנחתם הסכם שביתת הנשק יפעיל אחד הצדדים בלוקדה נגד הצד השני.

הפסק שלו, שהוא מבין שהשאלה אינה נפתרת על ידי כך. או שממשלת מצרים מחוייבת לפי רוח הסכם שביתת הנשק לבטל התערבות זו, או שהדבר צריך להימסר לסמכות מוסמכת גבוהה יותר כגון מועצת הביטחון, או בית הדין הבינלאומי בהאג. אין לי כל ספק - הוא אומר - שהסכם שביתת הנשק מעולם לא היה מכוון לשמש כחיפוי, כמסווה, לביצוע מעשים אשר לפי יסודם ולפי תוצאותיהם הם מעשי איבה. לכן אני פונה בדרישה חזקה למשלחת המצרית [בוועדת שביתת הנשק] לפנות לממשלת מצרים ולהשפיע עליה שתחדל מהנוהג הקיים להפריע למעבר סחורות המיועדות לישראל דרך תעלת סואץ.

זהו פסק ההלכה שהיה מוכן לפני הישיבה. בישיבה היה טיעון מצד מצרים. בפעם הקודמת טען היועץ המשפטי שלנו שעתיים-שלוש, כיד אלוהים הטובה עליו, והם ביקשו זמן להכין את התשובה. הם טענו בערך דברים אלה: זה חל על הצבא, אבל זה אינו חל על פקידי המכס. בדרך כלל הם אמרו: הסכם שביתת הנשק אינו מבטל את מצב המלחמה שבין ישראל ומצרים. מצרים רואה את עצמה כעומדת במצב מלחמה עם ישראל. בהיותם במצב מלחמה עם ישראל הם חתמו על הסכם ידוע. מנוי וגמור איתם לכבד את ההסכם. הסכם זה אוסר דברים מסוימים, כולם מפורשים. מצרים נמנעת מהם. כל מה שההסכם אינו אוסר - מותר. יש עוד מעשי איבה שמצרים רשאית לעשות בתוקף היותה במצב מלחמה עם ישראל, שאין לאסור עליה [לבצעם] על יסוד הסכם שביתת הנשק. למשל, [אומר נציג מצרים בוועדה:] ״אם אנו נוכל לצאת ללב הים, לא בכוחות של צי המלחמה, אלא באמצעים אחרים, ולתפוס אונייה ההולכת לארץ־ישראל, לאו דווקא אונייה העוברת דרך תעלת סואץ, אלא אונייה ההולכת בים התיכון, אנו בהחלט רשאים לעשות זאת. אי־אפשר לומר כי אנו הפרנו [בכך] את הסכם שביתת הנשק. אני רוצה להוסיף, אמר הנואם [המצרי], כי אנו לעולם - והיה קצין צבא [שלנו] בישיבה זו, שמנה שהוא חזר על המילה never שש פעמים - לא נעשה זאת, אבל אנו מדברים עכשיו על המצב המשפטי אם יש זכות לעשות זאת לפי הסכם שביתת הנשק, ובאותו תוקף שאני אומר שאנו לא נעשה זאת, אני מודיע שיש לנו הזכות לעשות זאת״.

יש שאלה של תגובה מסוימת של הממשלה. עוד לא פרסמנו שום דבר, אבל השאלה העיקרית אינה מה נפרסם כתגובה להחלטתו של ריילי, אלא מה נעשה מחר או מחרתיים. יש, קודם כל, שאלה של ההשתלשלות מכאן ואילך של עניין זה. ריילי מחוייב עכשיו להגיש דין וחשבון למועצת הביטחון. הוא יגיש דין וחשבון זה. מה אחרי זה? אני סבור כי אנו ננסה להתייעץ עם האנגלים בעניין זה, כי גם הם מעוניינים בדבר. היינו איתם בעצה אחת עד כה. הם מעוניינים לחסל סכסוך זה. זה שהסכסוך היה זמן כה רב ״סוב יודיצה״^[3] של ועדת שביתת הנשק, הפריע. אנו צריכים להיות מעוניינים שהעניין יופיע במועצת הביטחון. ייתכן שמועצת הביטחון תבקש חוות דעת של בית הדין הבינלאומי בהאג. כאשר העניין עובר למועצת הביטחון, הוויכוח הוא בזירה רחבה יותר. אינה קובעת השאלה אם זוהי הפרעה של הסכם שביתת הנשק בין ישראל ובין מצרים, אלא זוהי שאלה חוקית. יש חוק על מעבר דרך תעלת סואץ. יש גם שאלה של פירטיות. יש כל מיני שאלות, וזו אינה רק שאלת הסכם שביתת הנשק בינינו ובין מצרים, ואנו צריכים להמשיך מלחמה בכיוון זה. במועצת הביטחון יש לנו בעלי ברית שקבעו עמדה. ארצות הברית לא קבעה עמדה. צריכים ללחוץ עליה שהיא תקבע עמדה ונראה למה נוכל להגיע. זה דבר אחד.

דבר שני - דעתי כי צריכים לעשות ניסיון לשלוח אונייה המניפה דגל ישראל, שתעבור דרך תעלת סואץ. לא הייתי עושה את הניסיון באונייה הגדולה ביותר, אלא באונייה קטנה, אבל באונייה, לא בסירה, לא בדבר המעורר צחוק. ברור שזה כרוך בסיכון. איני חושב שסיכון זה יהיה כרוך שוב בגנרל ריילי, אלא זה יהיה בשטח רחב יותר מאשר שאלת הסכם שביתת הנשק. אני משוכנע שממשלת מצרים תפקפק עד אשר תחליט לעכב כל אונייה ישראלית העוברת דרך תעלת סואץ. אין דרך אחרת אלא להביא את הדברים להכרעה למעשה.

עכשיו דבר שני שאני רוצה למסור עליו. היתה לי הזדמנות למסור עליו לחברים אחדים שיכולתי לאסוף בכנסת, אבל הרב מימון, הרב לוין ומר רוזן לא היו [שם]. אתם יודעים שהיה לי הסכם פנימי עם הגנרל ריילי בדבר חידוש עבודת הייבוש בחולה.^[4] הוסכם בינינו איך יפורסם הדבר כלפי חוץ. ההסכם נתמלא בתכלית הדיוק. עבודת הייבוש בחולה חודשה. יש אומנם מחאה סורית, אבל הפעם המחאה היא לא נגדנו, אלא נגד הגנרל ריילי. זה מצדיק את התכסיס שנקטנו. שינינו את המצב במועצת הביטחון. התכסיס שננקט היה, שהדבר יוחזר למועצת הביטחון. כאשר ריילי היה אצלי בפעם האחרונה, אמר שהוא קובע לעצמו עשרה ימים לברר אם אפשר להגיע להסכם עם הערבים בעלי החלקות, או אי-אפשר להגיע להסכם איתם. היה ברור שהוא פסימי. הוא פירסם שיחמיר בדבר. מה יכולה להיות האפשרות? שהוא יציע לערבים פיצויים של כסף והם יסרבו, או שיציע להם אדמה אחרת והם יסרבו.

אחרי שהם מסרבים יש רק האפשרות שמקבלים את הדין ומנסים לסגל את התוכנית לכך. אם אי-אפשר להפקיע חלקות אלה, יש לזאת משמעות מרחיקה לכת שאנו איננו בעלי האזור. הבעלות היא בעלות משפטית אבל ריקה מתוכן. היא אינה בעלות ממלכתית. ישנה אפשרות שנייה, שמועצת הביטחון צריכה לקחת מהם חלקות אלו ולתת לנו לעבדן. השאלה היא איך יכולה מועצת הביטחון לעשות זאת, וכאן שוב אליה וקוץ בה.

נניח שמועצת הביטחון מחליטה שצריכים להפקיע את האדמות האלה. למעשה זה פותר את השאלה, אבל להלכה פירוש הדבר שאו״ם מכריז על עצמו כריבון בשטח זה, כי הוא גוזר על הפקעה. אני חושב שזהו דבר חמור מאוד.

לי ברור שהדבר לא יגיע לכך. מועצת הביטחון לא תחליט להפקיע אדמות אלו, אני משער, ואין זה אלא השערה כי מועצת הביטחון תחליט לבקש חוות דעת של בית הדין הבינלאומי בהאג. יכול להיות שזהו מוצא רצוי, אם נוכל להביא את בית הדין הבינלאומי בהאג, לומר שיש לנו הזכות להפקיע האדמות. זה יהיה דבר גדול גם למעשה וגם להלכה. עלינו להיות מוכנים לבירור ממושך. בינתיים יש להמשיך את העבודה בכל הקצב בכל השטחים.

עניין שני הנוגע לשאלה זו הוא עניין החזרת הערבים. אתם יודעים שאנו העברנו שתי קבוצות משני כפרים או משני מחנות לאזור פנימי יותר במדינה, מחוץ לאזור המפורז. אמרנו שהעברנו אותם לפי בקשתם. החלטת מועצת הביטחון אומרת שאנו מחויבים להרשות להם לחזור. מכיוון שאנו בעצמנו אמרנו כי העברנו אותם לפי בקשתם, ויש החלטת מועצת הביטחון שיש להרשות להם לחזור למקומותיהם, קשה היה להתעקש ולומר שלא נרשה להם לחזור. השאלה היתה אם הם רוצים לחזור. אנשי [משקיפי] או״ם אמרו: ״תנו לנו לראותם שלא בנוכחותכם״. היה ברור שאם נתעקש על נוכחותנו, יאמרו אנשי או״ם שאין אנו רוצים לתת להם לראותם שלא בנוכחותנו, כי אין אנו בטוחים מה יאמרו הערבים. אמרנו: ״אם אנו ננקוט 'ייקוב הדין את ההר', ואין להם רשות לראות את הערבים האלה בלי נוכחותנו, התוצאה היתה שבמועצת הביטחון היה מתקבל הרושם שאנו מחזיקים ערבים אלה תחת טירור שלנו, ואין אנו רוצים להוציא אותם מידינו״.

הסוף היה שאנו הסכמנו שיראו אותם בלעדינו. אנשי האו״ם בילו שם שני ימים בהפסקה של יום אחד, ואלו הן התוצאות: ביום הראשון הם ראו עשרים וארבעה ראשי בתי אב. שנים עשר הודיעו שהם רוצים לחזור ושנים עשר הודיעו שהם מעדיפים להישאר. ביום השני הם ראו שלושים ושלושה או שלושים וחמישה ראשי בתי אב. לפי גירסה אחת כל המשפחות הודיעו כי הן רוצות להישאר, לפי גרסה שנייה הודיעו שלוש משפחות שהן רוצות לחזור. על כל פנים, הרוב הגדול הודיעו שהם רוצים להישאר, וזאת שלא בנוכחותנו. ריילי אומר שזה מעיד שכך לחצנו עליהם שהם פחדו לספר שהם רוצים לחזור. יש רמז שזאת הוא יאמר גם בדין וחשבון שלו למועצת הביטחון. פה שוב אנו נפגשים בתכסיס של שיווי המשקל. אם יש החושב שהאו״ם מתחשב בישראל, הריהו אומר במעשה שהוא אינו מתחשב בנו, אלא מתקיף אותנו.

ברור שבעניין זה יהיה קרב נמרץ. מה הוא יכול עוד לדרוש מאיתנו? המבחן האמיתי יבוא כאשר נקבע היום ונודיע שהרוצה לחזור יחזור. אז הוא יוכל לראות אם הם חוזרים או אינם חוזרים. זהו המצב, ויש להניח כי בשבועיים הקרובים אולי ניכנס לסיבוב השני של המערכה במועצת הביטחון.

אבא אבן חזר שלשום לעבודה ואני מקווה שכוחו יהיה איתו לעמוד בזירה, שלא תהיה קלה.