71 | שיחת משה שרת עם מר אנדרסן, ועדת הפיוס,[1] י-ם                                             7.6.1951

תקדים ועידת לוזאן ב־1923

מר אנדרסן בא לביקור של היכרות בלשכתי בירושלים. השיחה עמו נתקיימה מיד לאחר השיחה עם דר׳ רושדי ארס. בתחילת השיחה הודיע, כי הוא קיבל עליו את המינוי אך ורק מתוך שנעתר להפצרתו של ידידו רושדי ארס, אשר עמו יחד עסק בפתרון בעיית חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה.^[2] הוא סיפר הרבה על הניסיון החשוב ההוא. הנקודות העיקריות שעמד עליהן היו שתיים.

ראשית, בנוסח החוזה של לוזאן נקבע נוהל מפורט ביותר לטיפול בבעיית חילופי הרכוש. נקבעו כל הפרטים והדקדוקים לגבי קביעת בעלותה והערכת שוויה של כל חלקה וחלקה, ולגבי הסידורים של השוואת החשבונות ותשלומים ליחידים. מתמיה היה הדבר כיצד אנשים שישבו בחדרי חדרים ועשו לילות כימים בעבודתם העיונית, התעלמו כליל מהסבך שבמציאות והתיימרו לפתור על גבי הנייר בעיות, שלמעשה היו מוכרחות להכשיל כל פתרון מלאכותי. כל הטורח הרב הזה לא היה אלא בזבוז זמן. שום סעיף מהתוכנית שנערכה על הנייר לא יצא לפועל. כשניגשו לפעולה ממשית התברר מיד כי לא תהיה דרך אחרת אלא לחתור ולהגיע לסידורים כוללים וסיטוניים. ברור לו כי גם במקרה שלפנינו כיום זוהי הדרך להגיע לפתרון.

שנית, הקשיים משני הצדדים היו עצומים ובכל יום ויום אפשר היה להתייאש מלהגיע להסדר־שהוא, אבל הכריעה העובדה שבראש שתי האומות עמדו אישים אשר מנוי וגמור היה עמם להגיע להסכם. אלה היו [אלפתריוס] וניזלוס ו[כמאל] אטאטורק. רצון הברזל של שניהם התגבר על האיבה הנוקשה והחשבונות הפעוטים משני הצדדים ואיפשר את ההסדר. השאלה היא אם כך יהיה במקרה שלפנינו.

אמרתי כי לגבי יחסי ישראל וערב אין הדבר כן. השליט הערבי היחיד המגלה רצון נאמן לכרות שלום עם ישראל הוא מלך ירדן. אבל אין רצונו מכריע לא רק במועצת מדינות ערב אלא גם בתוך ארצו. הדבר שחתך את גורל היחסים בין טורקיה ויוון לשלום היה לא רק רצונם של כמאל ווניזלוס, אלא השלטון הממשי שהיה בידיהם להכריע לגבי מדיניות ארצותיהם.

שלטון כזה נטול מעבדאללה. אשר למדינות האחרות, לבנון היא המועמדה הראשונה להיות השנייה לכרות שלום, אבל שנייה לא אחרי ירדן, שגם היא אינה מעיזה להיות הראשונה, אלא אחרי מצרים או סוריה שאין פניהן לשלום לעת עתה.

מר אנדרסן הביע פקפוקים קשים אם יעלה בידי ועדת הפיוס להגיע גם להתקדמות חלקית על ידי פתרון נפרד של בעיית הפיצויים. אף על פי כן, הוא מוכן לנסות. הסברתי לו את עמדתנו העקרונית ואמרתי כי גם אם נסכים לנתק את עניין הפיצויים מכל בעיית היחסים בינינו לבין העולם הערבי, הרי בבואנו לפתור את בעיית הפיצויים למעשה, נמצא כי ההפרדה היתה מלאכותית וכי במציאות הקיימת אין היא אפשרית למעשה. יכולת התשלום שלנו נפגעת באופן ממשי ביותר מהעדר השלום בינינו לבין המדינות השכנות. הפגיעה הוא משולשת: אל״ף, מצב המלחמה מטיל עלינו מעמסה יתרה של הוצאות החזקת צבא וזיונו. בי״ת, החרם [הכלכלי הערבי] גוזל מאיתנו שווקים קרובים ומונע מאיתנו אפשרות של אספקה ממקורות יותר זולים. גימ״ל, העדר השלום והיציבות בינינו לבין המדינות השכנות מחבל בהשקעות החוץ ומעכב הקמת מפעלים שהיו משביחים באופן ניכר את מאזן התשלומים ומגדילים את יכולת התשלום שלנו.

לבסוף הזכרתי את תביעתנו לשילומים מגרמניה, אשר אם תסופק בממדים הוגנים יהיה בזה אולי מוצא מן המצר גם לגבי בעיית הפיצויים. מר אנדרסן הראה התעניינות רבה באפשרות זו.

הוא שאל אם אסכים לסדר בשבילו ובשביל יועציו פגישה עם אנשי משרד החוץ. הוא עומד לצאת לסיור על פני בירות ערב והיה מעוניין מאוד להיפגש עם אנשינו לפני כן, אין בכוונתו להגיע בפגישה זו לקביעת מסמרות, אלא רק להסביר את תוכנית עבודתו ולהרצות את משאלותיו לשיתוף פעולה מצדנו. אנשינו יוכלו להציג לו וליועציו שאלות לשם בירור העניין, מבלי שיהיו חיייבים לתת בהזדמנות זו תשובות על שאלותיהם.

הבטחתי לסדר זאת ואמרתי כי בפגישה ישתתפו בוודאי וולטר איתן, שבתאי רוזן, גרשון מירון ומיכאל קומיי.

במהלך השיחה התברר כי אנדרסן בא לירושלים עם רעייתו והם שוכנים בחלק הירדני של ירושלים, כי זוהי אשתו השנייה, כי אשתו הראשונה היתה יהודיה, וכי הוא בילה עמה יחד את שנות המלחמה בדנמרק תחת הכיבוש הנאצי והיה עד ושותף לסיבלה הנורא נוכח הרדיפות על היהודים, אשר גם קרוביה נפלו קורבן להן. מכרו הטוב בירושלים הוא מאיר גרוסמן,^[3] אשר עם אחיו הרי היושב בדנמרק הוא מיודד זה שנים לרגל קשריה היהודיים של אשתו המנוחה.