69 | שיחת משה שרת עם השגריר פאלמר וסגנו,[1] ירושלים                                        6.6.1951

מי יממן פיצויים לפליטים

השיחה התקיימה אגב ארוחת ערב בביתי בירושלים. השתתפו בה גם דוד הורוביץ, ראובן שילוח ומיכאל קומיי. הנושא היה שאלת תשלום הפיצויים בעד נכסי הפליטים הערבים בישראל. הרקע, שיחות בארקו^[2]-שילוח בדבר גישה חדשה לבעיה.

בתחילת הבירור סיכמתי את הרעיונות שהביע בארקו באוזני שילוח לפי הסעיפים הבאים:

א. אי־פתרון שאלת תשלום הפיצויים משמש מכשול לפתרון בעיות אחרות, אשר יש לסלקן קודם כל.

ב. אין כל אפשרות מעשית להגיע לקביעת הסכום הכולל של הפיצויים על ידי הערכה מדויקת של נכסי כל יחיד ויחיד. עבודה כזו עלולה להימשך שנים וספק אם תגיע פעם לאיזו תכלית־שהיא.

ג. מכאן, כי יש לחתור באורח שרירותי להערכה כוללת של סכום הפיצויים ולהגיע אליה בדרך הקצרה ביותר.

ד. מכיוון שאמצעיה הכספיים של ישראל כיום לא יספיקו בשום פנים לכיסוי ההתחייבות הזאת, יש להבטיח לה עזרה בינלאומית לשם כך, אם על ידי מילווה מיוחד או בדרך אחרת.

האמריקנים אישרו כי אלה הם יסודות תוכניתם לפתרון הבעיה. הרעיונות האלה צצו בראשיהם־הם ואין עליהם עדיין שום גושפנקה רישמית. נאמר לנו עוד קודם כי מטרת נסיעתו הקרובה של בארקו לוושינגטון היא לרכוש את תמיכת מחלקת המדינה לתוכנית הזאת.

שילוח הוסיף, כי הנחתו בשיחות עם בארקו היתה כי לאחר שייקבע הסכום ותושג האפשרות לגייסו, תוצג דרישה לממשלות הערביות להיכנס למשא ומתן של שלום על מנת לאפשר את ההסדר. פירושו של דבר, הכנות לפתרון בעיית הפליטים בלי קשר עם ההתקדמות לקראת השלום, אבל דחיית ביצוע הפתרון הראשון עד שתובטח ההתקדמות בעניין השני.

אמרתי כי עצם הנכונות לדון על תשלום הפיצויים בנפרד מהסדר השלום, וללא קשר עם בעיית הפיצויים שאנו תובעים ממדינות ערב בעד נזקי המלחמה, פירושה סטייה מעמדתה הקבועה ועומדת של הממשלה, אשר לא בא עליה עדיין שום אישור. לפי זה אין כניסתנו לשיחה על יסוד ההנחות שנוסחו לעיל יכולה לחייב אותנו באיזו מידה־שהיא, אולם אנו מעוניינים בבירור זה ורואים ברכה ביוזמתם, באשר היא עשויה לפתוח פתח ליציאה מן המצר שבו נתון העניין כיום.

פאלמר אמר, כי הוא מבין היטב את הסתייגויותינו ומעריך את גישתנו החיובית.

הצגתי כמה שאלות לבירור העניין: ראשית, האם מוסכם כי ישראל תכניס את התשלומים שלה אך ורק לקרן מרכזית ולא לקופות המדינות הערביות? התשובה היתה חיובית. שנית, האם ברור כי הכספים ישולמו לקרן ולא ליחידים? התשובה היתה חיובית. שלישית, האם הוסכם כי הקרן תפעל מטעם או״ם? התשובה היתה חיובית. רביעית, האם הקרן תוציא כספים אך ורק לסידורם של הפליטים, או תשלם גם פיצויי כסף ישירים ליחידים? התשובה היתה כי יהיה צורך להוציא כספים בשתי הדרכים גם יחד, שכן כמה מהנפגעים, בייחוד בעלי האחוזות הגדולות, לא יהיו מעוניינים כלל בהתיישבות [מחדש] ולעומת זה יעמדו על זכותם האישית לקבל פיצויים בעד רכושם.

הצבעתי על שתי סתירות הגלומות בתוכניתם. הסתירה הראשונה: אנו נשלם פיצויים רק בעד קרקעות שנשארו בידינו, אולם יש ערבים רבים שהיו מחוסרי קרקע ואף על פי כן הם טעונים עכשיו סידור ושיקום. מניין ימצאו האמצעים לכך? הסתירה השנייה: הם בונים את תוכניתם לא על הערכה מדוקדקת של כל נחלה ונחלה, אלא על אומדן כולל, ואף על פי כן הם מניחים כי בהרבה מקרים יצטרכו לשלם פיצויים ליחידים. איך ידעו כמה לשלם בכל מקרה ומקרה?

האמריקנים הודו כי אלו הן בעיות לא קלות, אבל הביעו תקווה כי אפשר יהיה למצוא פתרונות מעשיים במהלך הפעולה. פאלמר הזכיר כי בתזכירנו לממשלת ארה״ב על ההענקה, הסתמכנו על עניין הפיצויים בעד הרכוש הערבי.^[3] כיצד יש להבין הסתמכות זו? האם פירושה כי כספי ההענקה יהיו מוקדשים לכך?

אמרתי כי לא יהיה זה הפירוש הנכון. בתזכיר תיארנו את קשיי מצבנו הכלכלי כהצדקה לבקשת ההענקה. בין הקשיים הזכרנו את המעמסה הרובצת עלינו לרגל התחייבותנו לשלם פיצויים. הזכרנו עוד מעמסות כאלו. לא היתה הכוונה לומר כי הכספים יוקדשו לכל המטרות המסוימות האלו, אלא ההשתמעות היתה כי אם נקבל עזרה יקל עלינו יותר לשאת בהתחייבויות.

קומיי שאל אם האומדן הכולל של סכום הפיצויים התבסס על השווי הממשי של הרכוש, או על יכולת המדינה לשאת בתשלום. אם יזרק לחלל האוויר סכום ענקי שלא תהיה לו כל אחיזה במציאות, עלול הדבר לשמש מכשול בדרך לשלום. מה בצע בהערכה אם תהיה נטולת ממשות? פאלמר ענה, כי הסכום הכולל צריך להתבסס על השווי ואילו חלוקתו לשיעורים שנתיים תביא בחשבון את יכולת התשלום.

ניתחתי את הרקע הכללי של הבעיה. כמו בהרבה מקרים בחיים, פועל גם כאן ההיגיון בשני כיוונים מנוגדים, והשאלה היא איך יפול דבר למעשה. התוכנית מושתתת על ההנחה, כי כל עוד לא נפתרה בעית הפיצויים אין אפשרות להתקדם לקראת השלום. חוסר הסדר בעניין הפיצויים משמש תירוץ בפי המדינות הערביות להצדיק את סירובן להיכנס לאיזה משא ומתן-שהוא עם ישראל, אבל אם יוסדר העניין יוסר המסווה מעל עמדתם האמיתית של הערבים והם לא יוכלו לעמוד בפני לחץ דעת הקהל של או״ם ולהתמיד בסירובן. אך, לעומת זה, אפשר לטעון כי הסכמתנו להיכנס להסדר נפרד בשאלת הפיצויים רק תעודד את המדינות הערביות להחזיק בעמדתן הסרבנית. הן יראו בוויתור זה מצדנו את הצלחת הקו העקשני שהם נקטו עד כה ויצפו לוויתורים נוספים. באופן כזה נמצאנו מפסידים מבלי להרוויח כלום.

אומנם אפשר לראות את פתרון בעיית הפליטים כנכס בפני עצמו, אם כי בציבור שלנו ירצו מיד לדעת מה גורל הפיצויים שלנו. אבל גם אם נהיה מוכנים להתקדם לקראת מילוי ההתחייבויות שקיבלנו על עצמנו לגבי הרכוש הערבי הנטוש, מבלי לקשור את הדבר בסידורי גומלין, טבעי הדבר כי בטרם ננקוט איזו עמדה עקרונית-שהיא, נרצה קודם כל לדעת מהם הסיכויים הממשיים להגשמת התוכנית. השאלה העקרית היא אם נקבל את העזרה הדרושה כדי שנוכל לעמוד בהתחייבות. אם נקודת המוצא תהיה הסכמה עקרונית מצדנו, ובסופו של חשבון יתברר כי אין סיכויים לקבלת העזרה, יצא כי אך לשווא עשינו את הוויתור - לא הועלנו כלום לגופו של העניין והתוצאה הממשית היחידה היא קיפוח עמדתנו. נמצא, כי קודם כל יש לברר את כוונותיה האמיתיות של ממשלת ארה״ב, אשר בראש וראשונה בה תלוי עניין העזרה. הסברתי כי גם אם נקבל את ההענקה המוצעת כיום על ידי כמה מחברי הקונגרס והסנאט, זו אשר מחלקת המדינה מציעה להקטינה באופן ניכר, ספק רב אם תהיה בזה תרומה ממשית ליכולתנו לשלם פיצויים בעד הרכוש הערבי. לכך יהיה צורך להקצבה מיוחדת או במילווה בתנאים מיוחדים. לעומת זה, אם תתקבל תביעתנו בעניין השילומים מגרמניה, תהיה אפשרות להפריש מסכומי השילומים את התשלומים השנתיים לחשבון הפיצויים. לאמיתו של דבר, זהו הסיכוי הממשי היחיד שהננו רואים כיום לפתרון הבעיה. אבל עניין השילומים תלוי שוב בראש ובראשונה בממשלת ארה״ב.

הורוביץ הוסיף, כי הציבור שלנו לא יבין בשום פנים כיצד אפשר לדרוש מאיתנו את מילוי התחייבויותינו לגבי הפיצויים לערבים מבלי למלא את תביעתנו לשילומים מגרמניה. שתי התביעות אינן עומדות בשום השוואה זו לזו, כי כאן היתה תוצאה בלתי נמנעת של מלחמה כפויה עלינו, בה עמדנו על נפשנו, בעוד ששם נעשה מעשה מחושב של רצח עם וגזל רכושו.

היה ברור כי האמריקנים התרשמו משילוב שתי הפרשיות - הפיצויים לערבים והשילומים מגרמניה.

חזרתי והדגשתי את הצורך להגיע, קודם כל, לבירור כוונתה של ממשלת ארה״ב, אשר בידיה מפתח העניין. הוספתי כי נהיה מוכנים להשתתף בשיחות בירור כאלו בוושינגטון.

האמריקנים עוררו את שאלת החשבונות הקפואים.^[4] הורוביץ הזכיר את השתלשלות העניין. הסכמנו בשלב מסוים לשחרר 100 לי״ש מכל חשבון לשם סיפוק הצרכים הדוחקים ביותר. הסדר זה היה מוסכם בינינו לבין המדינות הערביות. הוא לא הופעל, כי הערבים מאסו בו ובאו בתביעות יותר רחבות. לא נוכל להסכים לשחרור החשבונות הגדולים, כי פירוש הדבר לשלוח סכומים יקרים של מטבע זר לארצות המקיימות מצב של מלחמה כלפינו.

שילוח ציין, כי במשא ומתן עם ירדן הבענו נכונות לשחרר חשבונות קפואים אם הצד שכנגד ימלא את ההתחייבויות המוטלות עליו בין כה לפי הסכם שביתת הנשק. נכונות זו מצידנו לשלם פרס בעד מילוי התחייבויות, שלא היה מותנה לכתחילה בשום פרס, היא לפנים מכל שורת הדין. שחרור חשבונות קפואים ללא כל תמורה אינו בא בחשבון.

הפגישה ארכה כשעתיים וחצי.