66 | הממשלה, ישיבה מ״ט[1]
31.5.1951
הפסקה בייבוש החולה
סעיף שע״ז: סקירה
השר מ. שרת: אתם יודעים שקרה עוד הפעם סיבוך ביני ובין גנרל ריילי
בעניין החולה. אין לי עוד המסמך המלא של הדין וחשבון של ריילי למועצת הביטחון, אבל
ממה שיש לי אני רואה שזה פחות חריף מאשר הופיע בעיתונות. העיתונות והעיתונאים
מוציאים רק את העוקץ. זה על כל פנים כתוב מתוך רצון להיות ״פיר״ כלפינו. הוא אומר
בפירוש, שבעניין הרציני הוא מקבל את דעתנו ולא את דעת סוריה. יש שם גילוי של חולשת
האופי. אומנם הוא הסכים לדעתנו, אבל כאשר הוא נתקל בלחץ סוריה הוא רואה את עצמו
חייב לעשות אחרת, והוא אומר שיש ״אי־הבנה״. אם אקבל את הנוסח המלא, אשלח העתקים
לחברי הממשלה. ודאי ניפגש בינתיים ונחפש דרך למוצא. אני מבקש שתינתן לי האפשרות
לפעול בכיוון זה ואמסור דין וחשבון לממשלה בישיבתה הקרובה.
ייתכן שהיה פירוש שנצטרך להפסיק את
העבודה לעוד יום־יומיים. העבודה היא לא לימים ולא לשבועות, אלא להרבה חודשים.
לדברי המומחים, אם יותן להם לעבוד באין מפריע בכל השטח, במערב הירדן ובמזרחו,
בחלקות שלנו ובחלקות של הערבים, לעשות מהפכות מבחינת העבודה, תימשך העבודה עד חודש
נובמבר לכל הפחות. אם צריך להביא בחשבון כל מיני קשיים, הם אינם יודעים מתי תיגמר
העבודה, ואם בעבודה ארוכה כזאת תהיה הפסקה ליום או ליומיים, זה אינו קובע גורל
העבודה כולה.
אם אצטרך לעשות ויתור גדול, שעלול
לעשות רושם בציבור, אכנס ישיבת הממשלה.
סעיף שפ״ב: חוזה ידידות, ספנות ומסחר עם ארצות הברית
השר מ. שרת: העניין השתלשל באופן כדלקמן: כאשר קמה מדינת ישראל החלו
אוניות שלנו מפליגות בימים רחוקים תחת דגל ישראל. לרגל בוא האונייה הראשונה שלנו
לארצות הברית, היה צורך להתקשר מראש עם השלטונות המתאימים כדי לסדר רשות כניסה
בשביל האונייה, ולסדר את כל ההקלות הנהוגות. דבר זה קרה פעם, פעם שנייה, פעם
שלישית, ובכל פעם צריך היה לפנות במיוחד. אמרו להם {לאנשינו]: ״למה אינכם מסדרים
סידור של קבע?״ ואז נתברר - היינו טירונים ולא ידענו זאת - כי באמריקה יש שיטה של
חוזים, חוזי קבע עם מדינות הרוצות בכך, והחוזים נקראים ״חוזה ידידות, ספנות
ומסחר״. זה מין הסדר כללי של היחסים בין שתי המדינות. אין בזה דברים ספציפיים, אבל
זה הסכם כללי המאפשר הנאה כללית מכל הסידורים בלי סידור אד הוק. הספנות היא חלק
מהעניינים. זה חוזה די ארוך ויש בו סידרה שלמה של עקרונות הקובעים את אופי היחסים
בין שתי המדינות.
חוזה זה מחייב שבתחיקה לא תהיה אפליה
לאזרחי ארץ זו, וזו הסכמה הדדית.
זה מחייב אם אזרח ארץ אחת רוצה לעסוק במסחר בארץ השנייה, בתחומי החוק
של אותה הארץ ניתנות לו כל ההקלות הדרושות. יש הגנה ידועה של השקעות ארץ אחת בארץ
השנייה.
התברר לנו, כי היה קיים טופס של חוזה
כזה לפני מלחמת העולם השנייה, ולפי הסטריאוטיפ כמה וכמה מדינות התקשרו בחוזים
כאלה. בינתיים חלה התפתחות. אחרי מלחמת העולם השנייה תיקנו את הטופס, וישנן עכשיו
התקשרויות על יסוד הטופס החדש. נקודה אחת לבירור היתה כיצד עומד הדבר בין המזרח
ובין המערב. התברר שכמה מדינות מזרח אירופה, ביניהן פולין, קשורות על ידי חוזה
כזה. אומנם פולין התקשרה בחוזה זה לפני מלחמת העולם השנייה, אבל פולין החדשה, אחרי
מלחמת העולם השנייה, לא ביטלה את החוזה ונהנית ממנו כאשר נוח לה ליהנות ממנו.
עוד אמרו: [לגבי] כל חוזה נוסף - והרי
מובן שיכול להיות צורך לחתום חוזה בינינו ובין ארצות הברית, נאמר, למקרה שנקבל
מילווה מממשלת ארצות הברית - יהיה תלוי על בלימה אם לא יהיה תחת הרקע הכללי, הבסיס
של חוזה [ידידות] זה. אם לא יהיה בינינו חוזה זה, זה יסבך מאוד את הדברים. יש
בחוזה זה כמה וכמה דברים שהם מובנים מאליהם, אבל מוטב שיהיו כתובים.
בעניין זה התנהל משא ומתן ממושך. היתה
ועדה בין־משרדית, שבה היו מיוצגים, אם זכרוני אינו מטעני, משרד החוץ, משרד המשפטים
ומשרד האוצר. היו כמה סעיפים, שאף על פי שהם סטריאוטיפיים, רצינו להתאים אותם
למצבנו. הושג הסכם בעניינים אלה. נשאר סעיף אחד שיש חילוקי דעות בו בין משרד
המשפטים ומשרד החוץ, ואנו מביאים נקודה זו להכרעת הממשלה. כמובן, קודם כל זה עניין
עקרוני - לתת למשרד החוץ רשות לחתום, ואם כי זה חוזה רחב, אבל ביסודו זה עניין
רוטיני.
להלן הבהיר שר המשפטים פ. רוזן, כי ראה צורך להביא להכרעת הממשלה את
הסעיף בחוזה הקובע כי אזרחי שתי המדינות החותמות על החוזה יהיו רשאים לעסוק
במקצועות חופשיים, כל אחד במדינה האחרת, מבלי להיות אזרחי המדינה המארחת. לדעת שר
המשפטים עלול סעיף זה לעורר בעיות.
השר מ.שרת: יש לנו עניין בזאת. יש לנו סטודנטים, גם בעלי מקצוע,
הנוסעים להשתלמות, המעוניינים ללמוד בארצות הברית, אבל אין להם אמצעי קיום. הם
צריכים לעבוד אבל לפי החוקים הקיימים בארצות הברית הם אינם יכולים לעבוד, ואם
נחתום על חוזה זה - יוכלו לעבוד.
להלן התנהל דיון, במהלכו הבהיר מ״ש:
השר מ.שרת: גם אחרי שנחתום על החוזה, לא ניתן לעורך דין אמריקני לגשת
לעריכת דין [בישראל] אם לא יעמוד בבחינות. חוזה זה אומר שאם עורך דין אמריקני בא
לארץ, חלים עליו חוקי ישראל. הוא לא ייפסל לעריכת דין כי הוא נתין אמריקה ולא נתין
ישראל. הוא הדין לגבי רופאים ושאר מקצועות חופשיים.
העניין דחוף
למעלה מכל שיקול. עכשיו הדחיפות היא למעלה ראש. זה הפך לאבן נגף ביחסים.
לאחר דיון נוסף הוחלט לאשר את הסעיף בחוזה, שעניינו היתר לבעלי
מקצועות חופשיים לעבוד בארץ המארחת בכפוף לחוקיה.
סעיף ש״צ: ביקור שר הפנים בארצות הברית
היו״ר משה שרת בירך את שר הפנים משה שפירא לשובו ארצה מביקור פרטי בארה"ב,
שמהלכו סייע לפעילות "המגבית היהודית המאוחדת" ול״מילווה איגרות
החוב", וביקש ממנו לדווח על פעילותו. בתום הדיווח העלה מ״ש נושא אחר:
היו״ר השר מ. שרת: ראש הממשלה יוצא היום באונייה מניו יורק לשרבור
ויגיע לפריס כמדומני ביום שלישי. לפי התוכנית צריך הוא לבוא ביום חמישי בבוקר
ללוד. נדמה לי כי אינו דומה בואו הפעם כבואו בכל פעם. זאת הפעם הראשונה שהוא חוזר
משליחות לחוץ לארץ כראש ממשלה. נעשה פומבי גדול במדינת ישראל לרגל היותו באמריקה,
והיה לזה הד עולמי. אני סבור כי לא ייתכן שלא יהיה הד לנחשול זה של פרסום, שהיה
באמריקה, עם בואו לארץ. כמובן שאנו לא נתחרה עם אמריקה בכל הלהטים והסממנים שהם
נזקקים להם, אבל עלינו לדאוג שתהיה קבלת פנים בלוד, קבלת פנים הראויה להזדמנות זו.
אני מציע שלא תהיה ישיבת הממשלה ביום
ה׳ בבוקר. יתר על כן, נזמן את ראשי העיריות מהסביבה ועוד אנשים אחדים שישתתפו
בקבלת הפנים. יהיה ודאי מסדר קטן של הצבא והמשטרה.
ראיתי צורך לפעול בדבר אחד, כי בזה
היה חשבון של זמן ולא יכולתי לחכות. התייעצתי עם השרים רוזן, שפירא, יוסף ולבון
ועל דעתם עשיתי זאת. ההצעה היתה שעיריית תל אביב תסדר קבלת פנים לראש הממשלה בשובו
למדינת ישראל. באמריקה סידרה לו עיריית ניו יורק קבלת פנים, ובבואו הנה יבוא ישר
לעיריית תל אביב. רוקח יאמר מילים אחדות, בן־גוריון יענה לו במילים אחדות. מר רוקח
קיבל הצעה זו ברצון רב, אפילו בהתלהבות. כפי שאני מבין, מתקינה עיריית תל אביב את
בניין הכנסת לשעבר לישיבותיה, והוא הביע תקווה, הוא רצה לברר, אולי אפשרי יהיה
להכשיר בניין זה לקבלת הפנים. מר רוקח שלח טלגרמה לראש הממשלה להזמין אותו בשם
העיריה לקבלת פנים. גם אני שלחתי מברק אישי ובו הבעתי סיפוק להזמנת עיריית תל
אביב.
סעיף שצ״א: דיון הכנסת בחוקי הגנה (שעת חרום) 1945
השר פ. לבון שאל אם, לאור החלטת הכנסת לבטל תוך שבועיים את חוקי
החרום, יש בעניין זה טיפול ממשלתי כלשהו לבל ייווצר ואקום בין הביטול ובין חקיקה
חדשה.
היו״ר השר מ. שרת: יש ויש. היתה התייעצות ששר המשפטים כינס וישב
בראשה. השתתפו בה אנשי משרד המשפטים, אנשי הצבא ומשרד הפנים. הקטיגור העיקרי
בעניין זה הוא הצבא, הטוען שאפילו ההצעה הראשונה שאנו הגשנו בזמנו לכנסת אינה מספיקה,
בייחוד לאור הניסיון.
זו היתה הכנה להופעה בשם הממשלה
בוועדת החוקה, חוק ומשפט. אולם השר רוזן ימסור מה היה בישיבת הוועדה. הוזמן
הרמטכ״ל, ואני נתתי לו הוראה להופיע ולהרצות את דעת הצבא. סבור הייתי, כי בוועדות
הכנסת בכלל מופיעים נציגי המטה ואומרים שזה שיקול הדעת של הצבא, בייחוד שהמצב הוא
כך שבזמנה הוגשה הצעה והיא עוכבה. במשך הזמן הצטבר ניסיון, והצבא יכול להביא
לוועדה את פרי ניסיונו ולומר מה המצב מחייב ומה המצב מאפשר. תהיה מערכה קשה
בוועדה, מערכה שלא תקצר את הטיפול, אבל תאריכו.
השר מ. רוזן: [במקוצר] ועדת החוקה, חוק ומשפט ישבה בעניין זה עד עכשיו
שלוש פעמים, הם החליטו לא לדון בכל שאלה אחרת עד שלא יגמרו פרשה זו. הישיבה
הראשונה היתה סוערת, כי התעוררה השאלה אם שני הדברים צריכים להיות יחד - ביטול
חוקי שעת חרום וקבלת חוק חדש - או אלה הם שני דברים נפרדים. בישיבה השנייה נכנסו
למסלול דיון מיושב יותר, לשמוע הרצאה מהן התקנות לשעת חרום, מר צדוק.[2] הרצה אתמול, בישיבה השלישית, כמה שעות על התקנות לשעת חרום משנת 1945. הוא הראה שהשאלה אינה כל
כך פשוטה, והם התייאשו מהאפשרות להביא במשך שבועיים חוק חדש. זה כבר מקובל שזה לא
ייתכן.
אני צריך אגב לומר, שהצעת החוק שהוגשה
על ידי מפ״ם זו הצעת חוק יחידה הנמצאת לפני הוועדה המנוסחת כחוק לביטול תקנות
ההגנה. גם הצעת חוק זו אומרת שהחוק נכנס לתוקפו כעבור שלושה חודשים אחרי פרסומו
ב״רשומות״. גם הם הבינו שאי־אפשר להשאיר חלל ריק. יכול להיות שבמשך שלושה חודשים
אפשר להתקין חוק. לגוף הדבר, האמת היא שלא יכולנו להתקדם כי היו תמיד חילוקי דעות
בינינו ובן הצבא, בייחוד בעניין ועדת הערעורים על מעצרים אדמיניסרטיביים. אם מדובר
על כוח כל כך גדול ושרירותי, להטיל מעצר אדמיניסטרטיבי, מוטב שיהיה מישהו שיוכל
לבדוק את הדבר. אם תהיה מערכה ביני ובין הרמטכ״ל, אין אני רואה כל מוצא מזאת.
בעניין זה היה חשוב לשמוע דעתו של שר הביטחון.
השר מ. שרת: אני מניח שאינך מתנגד שיופיע הרמטכ״ל לפני הוועדה וירצה
את אשר עם לבו, מפני שגם אם בסופו של חשבון תתקבל דעתך, זה יקל עליך לאין שיעור להביא
את הוועדה להסתפקות בוויתור זה ולא לדרוש דברים מרחיקים לכת יותר, כאשר ידעו שהיית
צריך להתגבר על התנגדות הצבא. זה רק מחזק אותך.
להלן התנהל דיון. היו״ר מ״ש סיכם:
השר מ. שרת: לא נבוא לידי סיכום אחרון בישיבה זו. נציין לנו רק את
הנעשה בישיבות הוועדה. נעמוד על המשמר על הנעשה. הקו המנחה את הופעתנו בוועדה זו
הוא, קודם כל, להעמיד את הוועדה על רצינות העניין שלא תרחף בעולמות עליונים של
עקרונות מופשטים, אלא תעמוד בשתי רגליה על קרקע המציאות, תדע במה אנו מתלבטים. לכן
צריך לציין לחיוב את הופעות הרמטכ״ל. תהיינה עוד שתיים־שלוש ישיבות הוועדה,
בינתיים יחזור שר הביטחון, תהיה ידיעה בממשלה. במידה שהממשלה תצטרך לפסוק בין
המשרדים השונים - תפסוק.
