64 | הכנסת, ישיבה [1]258
29.5.1951
סכסוך החולה
סעיף ו': החלטת
מועצת הביטחון בעניין החולה
היו״ר י. שפרינצק: אנו עוברים לסעיף ז׳ של סדר היום - דיון על החלטת
מועצת הביטחון מיום 18
במאי 1951.
רשות הדיבור לממלא מקום ראש הממשלה ושר הביטחון מר שרת.
מ״מ ראש הממשלה ושר הביטחון מ. שרת: אדוני היושב ראש, בהודעתי לכנסת
ביום 14
במאי[2] מסרתי על המאורעות הצבאיים שהתחוללו בגיזרה מסוימת של האזור
המפורז ובסביבתו בצפון הארץ. אמרתי כי מאורעות אלה נשתלשלו לכאורה מסכסוך החולה,
אך לאמיתו של דבר לא היה כל קשר בינם לבין עבודת הייבוש, אלא הן העידו על מזימות
התפשטות והשתלטות של סוריה באותו אזור. ציינתי כי ההתנקשות הסורית נהדפה, והוספתי
כי נוכח אי-הבהירות שנוצרה לגבי האזור המפורז על ידי הסכם שביתת הנשק, הוטב המצב
העובדתי באותו אזור מבחינת ישראל דווקא כתוצאה מפרשת הסכסוך של החודשים האחרונים.
הזכרתי, כי ההחלטה של מועצת הביטחון, שקראה לשני הצדדים להפסיק אש, נתקבלה בישיבה
שנקבעה עוד לפני פרוץ ההתנגשויות באותה פינה של האזור המפורז, ואשר נועדה לכתחילה
להמשך הדיון בסכסוך החולה עצמו.
אומנם מותר היה להניח, כי מועצת
הביטחון תסתפק בדרישת הפסקת האש לפי החלטה שנתקבלה בישיבתה ביום 8 במאי, ובמשלוח [גנרל
ריילי] ראש המטה של או״ם לענייני שביתת הנשק חזרה למשמרתו על מנת שינסה על ידי משא
ומתן להסדיר את העניינים שנשארו תלויים ועומדים ויחדש את פעולת ועדת שביתת הנשק.
זו היתה באמת הנחתם הברורה של חברי מועצת הביטחון עצמם, ושל הפקידות הגבוהה של
או״ם. שיחות שנתקיימו באותו שלב עם נציגי הממשלות שהראו עניין מיוחד בבעיה לא גילו
כל כוונה אחרת. אך תוך ימים אחדים התברר כי ממשלות אחדות, בכללן ארצות הברית, אינן
סבורות כן אלא הן רואות צורך - אם מתוך כוונה שהיתה להן מראש, או בתגובה למאורעות
שהתרחשו בינתיים, כגון כינוס מועצת חבר המדינות הערביות בדמשק - לפסוק הלכה מטעם
מועצת הביטחון בעניינים שלכאורה היו צריכים להיות מסורים לסמכותם ולראות עינם של
ראש מטה או״ם ושל ועדת שביתת הנשק.
באופן כזה הועלה העניין מחדש על שולחן
מועצת הביטחון ב־18
במאי, בכוונה להגיע בו לידי הכרעה מפורשת. ושוב, אפשר היה לצפות ראשית, כי הכרעה זו
תשקף נאמנה את המאורעות שנתרחשו לכל צדדיהם, ושנית, כי לגבי העניינים התלויים ועומדים
היא לא תקבע מסמרות אשר יחרצו מראש את גורל אותם העניינים שנועדו לשמש נושא של משא
ומתן בין היושב ראש של ועדת שביתת הנשק לבין הצדדים. אך לא כן היה. ההחלטה שנתקבלה
לוקה בחד־ צדדיות בולטת הן בהוצאת המשפט על העבר והן בפסק הלכה על העתיד.
לפני המועצה הובא חומר עובדתי מפורט
על השתלשלות הסכסוך מראשיתו. הוכח ללא כל ניסיון של סתירה, כי פטר [ראשית] מדון
היו היריות שפתחו בהן הסורים ביום 15
במרס על עובדי הייבוש בשטח הזיכיון של ביצת החולה. כן צוין, כי בכל שלב של התפתחות
הסכסוך מאז ואילך חלה החמרה בעקבות מעשה תוקפנות חדש מצד סוריה - ההתנפלות הזדונית
על משמרת השוטרים הישראליים ביום 4
באפריל [באל־חמה], והופעתם התוקפנית של כוחות סוריים מזוינים בגיזרה המרכזית של
האזור המפורז ומעבר לו ביום 2
במאי. לגבי אשמתו הישירה של הצבא הסורי בהרפתקה האחרונה הובאו הוכחות עובדתיות
ניצחות, אשר כמה מהן אושרו על ידי משקיפי או״ם.
והנה באה החלטת מועצת הביטחון לאחר כל
פרשת הדיונים והבירורים, והוציאה מתוך הפקעת רק עובדה אחת - הפצצת עונשין של חיל
האוויר הישראלי את העמדה הסורית [באל־חמה] שהיתה חייבת ברצח שבעת השוטרים - ואותה
בלבד היא מוקיעה לגנאי. אשר לתלונותיה המפורשות של ישראל נגד סוריה, מתעלמת ההחלטה
לגמרי מאופיין החמור ומההוכחות כבדות המשקל, שעליהן הן נשענו. תלונות אלו נכרכו
ללא כל הבחנה עם תלונות הצד שכנגד לצרור אחד, אשר בירורו נמסר למעשה לראש מטה
או״ם. נאמר בהכללה, כי כל פעולה צבאית שנעשתה על ידי כל אחד משני הצדדים באזור המפורז
או בסביבתו, ואשר חקירה נוספת על ידי ראש מטה משקיפי או״ם תאמת אותה, מהווה הפרת
הסכם שביתת הנשק ופגיעה במגילת או״ם. שמה של סוריה אינו נזכר כלל. שום קולר אינו
נתלה בצווארה, ולפי נוסח הסעיף בכללותו מועתק מרכז הכובד של האשמה מן הקצה אל הקצה
- מהצד המתקיף אל הצד הנתקף.
להלן קובעת ההחלטה, כי הערבים שהועברו
מהאזור המפורז על ידי ממשלת ישראל צריכים לקבל רשות לחזור למעונותיהם. שוב מתעלמת
ההחלטה מהעובדה, כי מדובר כאן על ערבים שהועברו מהאזור לפנים הארץ ברצונם הם, על
פי בקשתם.
ההחלטה מזכירה לשני הצדדים את
התחייבויותיהם לפי מגילת או״ם ליישב את סכסוכיהם בדרכי שלום, לבל יבולע מהם לשלום
העולם ולביטחון הבינלאומי. היא מביעה את דאגת מועצת הביטחון לכישלון ממשלות ישראל
וסוריה כאחת לבי ההתקדמות לקראת שלום. כל הקורא את הסעיף הזה מבלי שיהא בקי
בהשתלשלות העניינים, מוכרח להסיק מסקנה כי יש לו כאן עניין עם שני צדדים המסרבים
במידה שווה להיכנס במשא ומתן איש עם רעהו, והאשמים במידה שווה בחוסר שלום ביניהם.
הממשלות היושבות ראשונה אל שולחן מועצת הביטחון יודעות היטב מי המוכן למשא־ומתן של
שלום בכל עת ובכל שעה, ומי המסרב אפילו להיפגש עם הצד שכנגד לשם דיון על אפשרות
כלשהי של שלום. אך אותו היגיון שהצדיק את הוקעת אשמת ישראל על מעשה תוקפנות מבלי
להוקיע את אשמת סוריה ביוזמת התוקפנות, הוא שהביא לידי השוואה מסולפת זו של אחריות
שתיהן להיעדר השלום. קשה לקבוע מה ממאיר יותר, אם אי־השוויון המהופך או השוויון
המדומה המובלטים בהחלטה.
ההיגיון שפעל בכל ניסוח ההחלטה הוא
שהכתיב גם את ההוראה לממשלת ישראל למלא אחרי דרישת שלטונות או״ם בדבר הפסקת עבודת
הייבוש באזור המפורז. הבסיס המשפטי של הוראה זו מפוקפק בתכלית. היעל המוסרי שלה
נפסד ביותר. התייצבות מועצת הביטחון, ולו גם מבחינה סמלית בלבד, כמכשול על דרך
הקידמה והפיתוח, כתריס בפני מפעל שבא למנוע בזבוז קרקע, מים ובריאות אדם, ולהפוך
קללת טבע לברכת אנוש, אינה יכולה להרים קרנו של מוסד עליון זה של ארגון האומות
המאוחדות, כל שכן אם הוא עושה זאת עקב יריות שנשמעו בעבר ונוכח איומי יריות לעתיד
לבוא.
בעד ההחלטה הזאת של מועצת הביטחון
הצביעו עשרה מאחד עשר חבריה. רק ברית המועצות נמנעה מהצבעה זו, כשם שנמנעה מהצבעה
בישיבה קודמת בשאלת הפסקת האש, לאחר שלא השתתפה בוויכוח כולו. ההיגיון שהדריך את
העשרה, ביודעים ובלא יודעים, הוא מיודענו מכבר. שמו כניעה לתוקפנות וניסיון
לפייסה. אופקו הקודר של העולם, הברקים מבשרי הסופה הפולחים אותו, מביאים לידי קוצר
רוח בחיפוש אחרי משענות ביטחון. קוצר הרוח מוליד קוצר זיכרון וקוצר ראות. הפייסנות
כלפי המדינות הערביות ערב מלחמת העולם השנייה, ובעיצומה של המלחמה, נעשתה על חשבון
העם היהודי במולדתו. היא גרמה למותם של המוני יהודים וזרעה מרירות ומרי בלב המוני
יהודים שנותרו בחיים. לעומת תוצאותיה הקטלניות וההרסניות האלו היא לא השיגה אף
קורטוב מהתועלת החיובית אשר אליה היתה מכוונת. לפנינו לקח מובהק של ניסיון מר
ומביש, ואף על פי כן עינינו הרואות כיום את מדיניות הפיוס מחדשת ימיה וחוזרת אל
סורה.
כשם שמדיניות הפיוס בהיקפה הבינלאומי
הרחב[3] לא הביאה לידי שלום ברחבי תבל ולא מנעה מלחמה עולמית, כך הניסיון
לחדשה בזעיר אנפין במסגרת המזרח התיכון אינו עתיד להשרות רוח של התפשרות עם
המציאות ואינו עשוי להביא לידי חתירה לשלום מצד מדינות ערב כלפי ישראל. להיפך,
מדיניות זו מוכרחה לגבש את אי-ההתפשרות הקנאית ולעודד מזימות של תוקפנות חדשה -
והעובדות יוכיחו.
למחרת
קבלת החלטת מועצת הביטחון נתבשר העולם מדמשק, כי מועצת ״החבר הערבי״ קיבלה שורה של
החלטות אשר מגמת פני כולן ליבוי אש השינאה כלפי ישראל, הגברת החרם נגדה ותכונה
למלחמה בה. ראש ממשלת סוריה לא הסתפק בהחלטות אלו, אלא קם והכריז כי ״לעולם לא
יהיה משא ומתן או דיון על שלום עם ישראל״. הוא עשה זאת אגב הבעת סיפוק מהחלטת
מועצת הביטחון, אשר בה הוא נדרש במפורש לנהל משא ומתן כזה. בינתיים היינו עדים
בסביבתנו לתנועת כוחות צבא מארץ לארץ כאשר לא ידע המזרח התיכון לפני כן. עוד לפני
קבלת ההחלטה שלחה עיראק לסוריה טייסת עם כוחות לוואי לזמן בלתי מוגבל, וימים אחדים
אחרי כן נתפרסם כי מצרים שיגרה מספר מטוסי סילון לדמשק לשם ביקור של ידידות,
כביכול.
ממשלת
ישראל הזהירה את הגורמים המעוניינים על הסכנות הגלומות בהתפתחות זו ומצידה אחזה
באמצעי הביטחון הדרושים.
תוצאותיה
הכלליות של המערכה במועצת הביטחון מעוררות בעיות חמורות. דברי רהב ואיומים שנשמעו
מפי ראשי ״הליגה הערבית״ בזמן הכינוס בדמשק היתה להם כנראה השפעה ישירה על נוסחות
לייק סכסס. נוסחות אלו נועדו לכאורה לשכך חימה ולרסן יצרים, פריין היה למעשה יתר
עזות מצח. מראשית צמיחתה נפתלה ״הליגה״ עם ניגודיה הפנימיים ועם אוזלת ידה להגיע
למעשה חיובי משותף. המלחמה נגד הציונות, ולבסוף נגד מדינת ישראל, שימשה חיפוי על
הבקיעים שהלכו והתרחבו במיבנה ״הליגה״ ובצידוק לקיומה על אף כישלונותיה. תמרון
מעין זה, שהיינו עדים לו בהחלטת מועצת הביטחון, אינו יכול שלא לאמץ את מנהיגי
״הליגה״ להוסיף לכת בדרכם הנלוזה לבנות את ״הליגה״ על יסודות שליליים ולעשותה
מכשיר לערעור היציבות ולהפחת מדנים. דרך זו לא בלבד שלא תסייע לשלום בין העולם
הערבי לבין ישראל, אלא היא תרחיב את שטח ההסתכסכות במזרח התיכון ותעורר התחרות
בתכסיסי סחיטה מצר המדינות הערביות כלפי המעצמות המעוניינות ביציבותו הפנימית של
אזור זה.
כיווני
התפתחות אלה קובעים את אופיה של המערכה המדינית הצפויה לישראל. הם מגלים באותו זמן
גם את חולשתה האורגנית של החזית הערבית לאורך ימים, ודנים מראש לכישלון את
המדיניות הבינלאומית לגבי המזרח התיכון, המושתתת על פיוס התוקפן על חשבון הנתקף.
בינתיים שומה עלינו לתת את דעתנו בכל
כובד הראש על מצב שנוצר לאלתר לרגל החלטת מועצת הביטחון. התמרמרותנו נגד העוול
שבהחלטה זו איננה מחלצת אותנו מן המצר. כמדינה שוחרת שלום ונאמנה לאו״ם - נאמנה
לאו״ם כמכשיר השלום - אנו חייבים בכיבוד סמכותו של המוסד העליון הממונה על הביטחון
הבינלאומי, אשר לא פעם נזקקנו לו בעבר ועדיין עשויים אנו להיזקק לו. גם החלטה בלתי
צודקת לדידנו של מועצת הביטחון יש בה חיוב מוסרי כלפינו ומצווים אנו להיענות לה
במידת האפשרות מבלי שיבולע על ידי כך לעניינינו החיוניים ביותר. לפיכך לא זלזלה
ממשלת ישראל בהוראה הכלולה בהחלטה בדבר הפסקה זמנית של עבודת ייבוש החולה בתוך
האזור המפורז.
כבר הודעתי, והנני חוזר ומודיע, כי
ממשלת ישראל רואה את כל גזרות האזור המפורז על גבול סוריה כחלק בלתי נפרד של השטח אשר
ריבונות ישראל פרושה עליו. אומנם הסכם שביתת הנשק, אשר ישראל נאמנה לו, נמנע
במפורש מלקבוע מסמרות בשאלת הריבונות באזור המפורז, אלא משאיר שאלה זו פתוחה למשך
זמן קיומו. עובדה זו אין בה כדי לערער את הכרתה ותביעתה של הממשלה שהריבונות באזור
זה היא לישראל, ולישראל בלבד.
בשלב זה של הרצאת הדברים אולי כדאי
להדגיש פעם נוספת מהי מהותה של המזימה הסורית שאנו עומדים לפניה. אין זו אלא שאיפה
וחתירה לבטל את הגבול שהיה קיים בין סוריה לבין שטח המנדט הבריטי ולקבוע במקומו
כגבול שבין סוריה לבין ישראל את הקו הממוצע של האגמים [החולה והכנרת] ו[את אמצע]
זרם הירדן.
חתירה זו אינה תופעה חדשה בתולדות
ימינו. עוד בימי קביעת הגבול בין שטחי המנדט הבריטי והצרפתי, מיד עם גמר מלחמת
העולם הראשונה, לרגל המשא ומתן הראשון על חוזה שלום עם טורקיה, נתגלעו חילוקי דעות
רציניים בין שתי בעלות הברית, אנגליה וצרפת, בשאלת גבולה הצפוני של ארץ־ישראל. אחד
מסלעי המחלוקת היתה שאלת השליטה על מקורות הירדן ועל חלקו העילי.
בספרו הנודע של לויד ג'ורג'[4]
האמת על חוזי השלום, בכרך השני, עמוד 1177 ואילך, אפשר לקרוא דין
ודברים מעניין ביותר בינו לבין מר ברטלו[5] באותה שאלה. באחד משלבי הוויכוח הממושך הזה, שנתקיים בפברואר 1920, אנו מוצאים את המדינאי
הבריטי הדגול משמיע באוזני איש שיחו הצרפתי דברים שטעמם עומד בהם עד היום הזה:
״מימי ארץ־ישראל הכרחיים לקיומה. בלי המים האלה תהיה הארץ מדבר שממה. כל היהודים
מאוחדים בדעה, כי מקורות החרמון ומי הירדן העילי חיוניים לקיומה של הארץ. לעומת
זה, אותם המים עצמם אין בהם שום ברכה לכל מי שמחזיק בסוריה. למעשה הם יכולים לשמש
בידו רק למטרות של פיקוח או לשם השגת ויתורים מארץ־ישראל״.
זאת התורה כולה ואין להוסיף כמעט מילה
להסברתו הקולעת של לויד ג׳ורג׳. מקורות החרמון לא נכללו אומנם בגבול ארץ־ישראל
אבל, מכל מקום, מה שסירבה אנגליה לתת לצרפת ידידתה ובעלת בריתה ב־1920, אין כל סיכוי לסוריה
להשיג מישראל ב־1951,
יען בינתיים זרמו אומנם מים רבים במורד הירדן, אבל נשפך גם קצת דם. ולא רק
אפשרויות השקאה חשובות עומדות כאן על הפרק, אלא גם אפשרות להבריא שטח נגוע במחלה
ממארת [מלריה] ולהכשירו למושב אדם עובד אדמתו.
לכן הודעתי והנני חוזר ומודיע, כי
הממשלה רואה את זכותה לבצע את תוכנית ייבוש החולה באמצעות המוסדות המוסמכים כזכות
ראשונית והחלטית, ומנוי וגמור עימה להביא את המפעל הזה לידי סיום מוצלח על אף כל
קושי ומכשול. עם זה, מעוניינת הממשלה להישמר בתהליך הגשמת המפעל ממשברים מיותרים,
ועל כל פנים לדאוג כי סיבוכים העלולים לקרות לא יפגעו במשטר שביתת הנשק שהיא קיבלה
על עצמה לקיימו. דווקא ההחלטה הנחרצת להתמיד בהגשמת המפעל עד גמירה מחייבת אותנו
להזדיין באורך רוח ולכלכל את מעשינו בחשבון צלול.
אותו הסכם שביתת הנשק, המבטיח מהלך
בלתי מופרע של חיים אזרחיים באזור המפורז, חיים אזרחיים אשר אנו גורסים מפעלי
התיישבות ופיתוח כחלק בלתי נפרד מהם, הוא המעניק ליושב ראש הוועדה הממונה מטעם
או״ם סמכויות מסוימות, בלתי מוגדרות בבהירות מוחלטת, לגבי הגדרת החיים האזרחיים
באזור זה. זהו מקור אחד של סיבוכים אפשריים. את המקור השני מהווה העובדה, כי ברחבי
שטח הזיכיון לייבוש החולה, הכלול בתחום האזור המפרז, פזורות חלקות זעירות אחדות
אשר יש עליהן זכויות בעלים לפרטים ערביים שונים, בכללם אזרחים סוריים.
במהלך הדיונים במועצת הביטחון
ובהצהרותיו של ראש מטה או״ם לפני המועצה, הוצגה העובדה הזאת כסיבה יחידה לקושי
שנוצר וכהצדקה יחידה לתביעת ההפסקה הזמנית של העבודה. סילוקו של הקושי על ידי
מציאת דרך לספק את התביעות הצודקות של הבעלים האלה הופיע כמטרה יחידה של ההפסקה.
הוגד במפורש בשם מחברי נוסח ההחלטה, כי לא ייתכן שהתעקשות הבעלים האלה על תביעות
בלתי מתקבלות על הדעת תחבל בהגשמת מפעל הייבוש כולו, ולכן אם לא יעלה בידי ראש מטה
[משקיפי] או״ם גנרל ריילי למצוא דרך לסיפוק תביעותיהם, יוחזר העניין למועצת הביטחון
לשם הכרעה.
לפי החלטת מועצת הביטחון חייבת ממשלת
ישראל, מתוך היענות לדרישות ראש מטה או״ם ויושב ראש ועדת שביתת הנשק, להורות
ל״חברת הכשרת היישוב״ להפסיק כל עבודה באזור המפורז עד אשר יושג הסכם באמצעות יושב
ראש ועדת שביתת הנשק על המשכתה. לפיכך, לאחר שנמלכו נציגי ממשלת ישראל בדעתו של
ראש מטה או״ם, המשמש עכשיו גם בתפקיד יושב ראש ועדת שביתת הנשק, ומצאו שיש התאמה
בין השקפותיהם, קיבלה הממשלה את החלטתה מיום 22 במאי, שנמסרה מיד לראש מטה או״ם ונתפרסמה ברבים. את ההחלטה הזאת
אפשר להעמיד על שלושה עיקרים: ראשית, הפסקת העבודה באזור המפורז כולו ליום אחד.
שנית, המשך הפסקת העבודה לתקופה קצרה בחלקות שיש עליהן בעלות פרטית, כדי לתת
אפשרות לראש מטה או״ם להגיע לעמק השווה עם הבעלים על סיפוק תביעותיהם. שלישית,
חידוש העבודה כעבור כ״ד שעות ביתר חלקי האזור המפורז והמשכתה ברציפות.
הממשלה הודיעה, כי עם הסכמתה להפסיק
את העבודה בחלקות הפרטיות לתקופה קצרה היא שומרת לה את זכותה הבלתי מעורערת להביא
את מפעל ייבוש החולה לידי גמר. ממשלת ישראל קיבלה את ההחלטה הזאת מתוך הכרה כי
בדרך זו היא מילאה באמונה וביושר לב אחרי החלטת מועצת הביטחון לגבי מפעל החולה.
בעלי הזיכיון לייבוש החולה היו מוכנים תמיד לספק את תביעות בעלי החלקות ההכרחיות
לעבודת הניקוז, אם על ידי תשלום פיצויים הוגנים או על ידי חילופי קרקע. ממשלת
ישראל תעקוב עכשיו בכל תשומת הלב אחרי ראש מטה או״ם להביא את הסכסוך לידי פתרון
שיאפשר את חידוש העבודה בחלקות אלו בהקדם. היא תנקוט בצעדים הדרושים אם מטרה זו לא
תושג תוך תקופה קצרה. סעיף החולה שבהחלטת מועצת הביטחון יצר אפוא בעיה הנשארת לעת
עתה פתוחה. עבודת ייבוש החולה נמשכת עדיין באין מפריע.
אך אין זה העניין היחיד העומד כיום על
הפרק ומחייב פתרון. חלה הפסקה ממושכת בעבודת ועדת שביתת הנשק ישראל-סוריה. על סדר
יומה נצטברו שאלות למכביר, אשר חוסר ההכרעה בהם מערער את עצם קיומו של משטר שביתת
הנשק. כמה תלונות שהוגשו למועצת הביטחון, בכללן תלונות ישראל על תוקפנות סוריה
בגיזרה המרכזית של האזור המפורז, הוחזרו על ידי המועצה לוועדת שביתת הנשק. השאלה
היסודית אם נותרו באזור המפורז שרירי כנופיות מזוינות ומודרכות על ידי סוריה אף
היא טעונה בירור, קודם כל בוועדה.
ממשלת ישראל היתה מעוניינת חיונית
בחידוש עבודת הוועדה, אולם היא הודיעה כי אם לא תוסר אבן נגף אחת, היא תראה את הדרך
להשתתפות בוועדה חסומה בפניה. אבן נגף זו היה סירוב הממשלה הסורית לקבל עליה את
חובת הפסקת האש שהוחלט עליה במועצת הביטחון בישיבתה מיום 8 במאי. על יסוד אותה החלטה פנה יושב ראש ועדת שביתת הנשק לשני
הצדדים וביקש את הסכמתם להפסקת האש. ישראל נענתה מיד, בהנחה מפורשת כי גם סוריה
תעשה כן. סוריה הפסיקה את האש למעשה, אבל סירבה להיענות רישמית בתואנה כי אין
דרישת הפסקת האש יכולה להיות מופנית אליה, באשר לא כוחות סוריים, אלא כוחות בלתי
סדירים היו מעורבים במאורעות שנתרחשו. הערכתנו לתואנת שווא זו, והמאמצים שעשינו
להוקיע את אופיה הכוזב, ידועים ולא אחזור עליהם.
עם חוסר האיזון שנוצר במעמד שני
הצדדים כלפי החלטה זו של מועצת הביטחון, מיאנה ממשלת ישראל להשלים. אתמול נתקיימה
ישיבה של הוועדה, ובתחילתה הודיעו נציגי סוריה כי ממשלתם מקבלת עליה את חובת הפסקת
האש.
זהו מצב העניינים כיום ואין להניח כי
הוא לא יוסיף להעסיק את תשומת לב הממשלה בימים יבואו.
מבעד לסיבוכי יום יום, הצצים חדשים
לבקרים ומטרידים אותנו בלי הרף, מתייצבת בכל רצינותה שאלת העתיד. האומנם גזירה היא
לקיים לאורך ימים מצב מעורער ונסער זה, שנעוצים בו שורשי סכסוכים בלתי פוסקים? ההתנגשויות
האחרונות עלו לשני הצדדים בדם יקר, לסוריה הרבה יותר מאשר לישראל. כיום נתון אזור
הספר משני הצדדים במתיחות בלתי מתרופפת. הניסיון הוכיח לסוריה, כי ישראל תהדוף
ותשים לאל כל ניסיון מצד סוריה ליצור באזור זה עובדות חדשות בכוח הזרוע. האומנם
מעוניינת סוריה בהמשכו של מצב כזה? ייתכן כי יש בו ברכה בת חלוף למשטר רעוע, הנאבק
על קיומו ונאחז בכל סיסמה העלולה לחזקו עד עת מצוא. כן הוא עלול לשמש בידי מי
שאינו בטוח במעמדו קרניים לנגח בו את יריביו או מחסום לפי מבקריו. אך האומנם תצמח
איזו טובה־שהיא מהמשכה של ממשלה אומללה זו בשביל ארץ סוריה, בשביל העם הסורי? על
רקע הבעיה הזאת של טובת הכלל הסורי לאורך ימים, הרי כל ההכרזות המפוצצות, כי משא
ומתן של שלום לא יבוא לעולם, מצלצלות כנבובות, כתכסיס בהתחרות שבה כל העובר את
חברו בקיצוניות חסרת מחשבה מקווה לזכות בפרס. איזו ברכה והצלחה יוכל מצב זה להביא
לסוריה - למושלים בדמשק פתרונים
אשר לישראל, הריהי מוכנה ומזומנה, אם
יהיה צורך בכך, להמשיך במשטר שביתת הנשק לזמן בלתי מוגבל והיא מקווה כי יהיה לאל
ידה - על ידי מזיגה נאותה של אורך רוח ועמידה תקיפה - להבטיח הבטחה מלאה את
ענייניה החיוניים בהווה ולספק את צורכי התפתחותה לעתיד לבוא.
להלן התנהל דיון נרחב, שנמשך בישיבת הכנסת הבאה. ר' המסמך הבא.
