62 | ישיבת המרכז, מפא"י[1]                                                                            27.5.1951

על דוד רמז

ישיבת המרכז הוקדשה לזכר שר החינוך דוד רמז, שנפטר 18.5.1951-2. לאחר דברי הספד של חבר המרכז יונה כסה, הספיד משה שרת.

מ. שרת: נדמה לי, כי תכונתו הנפשית והרוחנית הבולטת ביותר של דוד רמז היתה עצמיותו, מקוריותו, שורשיותו העמוקה. אני זוכר, כשראיתיו בפעם הראשונה היה זה באולם בית הפועלות של פתח תקווה, בפתיחת הוועידה החקלאית [ב-1919] אשר קדמה לוועידת ״אחדות העבודה״^[2] - והוא היה יושב ראש בערב הפתיחה. הוא אמר שתי מילים: ״תיבחר הנשיאות״. הוא לא אמר: ״צריך לבחור את הנשיאות״. הוא לא אמר: ״אני מציע שתיבחר הנשיאות״, אלא הוא אמר: ״תיבחר הנשיאות״ - ומיד הרגיש כל מי שהיתה לו אוזן קשובה לביטוי עברי מקורי, כי אין זה סתם צחצוח לשון, אלא שלפניך עומד אדם מקורי, שהביטוי העצמי הצרוף הוא צורך נפשי בשבילו. אני מכיר מעט מאוד אנשים בתוכנו, אשר במידה כזאת היו רחוקים מכל שיגרה, מכל דפוס מקובל - כל שכן מכל דפוס שאול מעולמם של זרים.

היה ויכוח בוועידת יסוד ״אחדות העבודה״ אם לקרוא לארגון החדש בשם ״אחדות העבודה״ ותו לא, או להרחיב את השם הקצר וממצה הזה בהגדרת לוואי. כאשר הוחלט לבסוף: ״אחדות ציונית סוציאלית של פועלי ארץ-ישראל, אחדות העבודה״ - והקרב היה נטוש בשאלה זו - רמז, שהשתתף בוויכוח הזח ודיבר קצרות וחדות, כדרכו, אמר: ״אתם חושבים כי השם ישמרנו? אני-אומר לכם, כי השם לא ישמרנו. ישמרנו השם משמירה כזו״. הדברים נחרתו, נדמה לי, כי הם לא יכלו שלא להיחרת. אין זאת זכותו של הזוכר אלא של אומר הדברים, שאמר אותם כך שהם הוטבעו בזיכרון, ובזה באה לידי ביטוי מאוד תמציתי ונוקב תכונה יסודית מאוד של אופי ושל רוח.

רמז חי תמיד בעולם רוחני, כשם שחי תמיד בעולם המעשה. אבל יש חיים בעולם רוחני ויש חיים בעולם רוחני. יש שהעולם הרוחני כפוי על האדם והוא כפוף לו. יש אדם המקבל עליו עול משמעת של השכלה. יש אדם הנתון להשפעות חזקות הפועלות סביבו והוא נפעל מהן. ויש אדם היוצר את עולמו הרוחני מתוכו, מקיף את עצמו בעולם רוחני שהוא כולו שלו. משל למה הדבר דומה? יש אדם שיושב בחדר צר ואוכל רק ממה שמגישים לו - תפריט קבוע - ועומד מישהו אחר וכופה עליו, ויש אדם שמתהלך בפרדס, בגן, ובוחר מן הפירות בחירה חופשית ואוכל מה שחומדת נפשו ומה שקוסם לעיניו. על הסוג השני, היקר, הנדיר, הברוך הזה, נמנה דוד רמז. נדמה כאילו מעולם לא היה בכלל - לא רק במובן המושאל - לא היה בן איזו אסכולה קבועה ועומדת, אלא גם במובן העובדתי לא היה אף פעם תלמיד בית ספר. כל ימיו חי עם ספרים, קרא והגה, ותמיד היתה זו בחירה חופשית בהחלט. כל חרות רוחו באה לידי ביטוי בבחירה המקורית שלו ובאופן ההגות שלו.

בשיחות, בוויכוחים, לא רק שהיה לרוב מדבר קצרות, אלא גם תמיד היה בוחר בדרך קצרה אל העניין, אל העיקר. לא תמיד היה העיקר שנראה לו עיקר, עיקר לעיני חברים אחרים, אבל בעיניו זה היה העיקר ותמיד הוא חצה בין כל מיני דברים שנראו לו כפעוטים ובלתי מכריעים אל הנקודה שהיתה נראית לו מרכזית, ובאופן ראייתו את הנקודה המרכזית, ובאופן גישתו אליה - גם בזה באה לידי ביטוי גישתו המקורית. ולא תמיד היתה הדעה מקובלת. לעתים קרובות היתה הדעה לא מקובלת, אבל תמיד היתה נקודה מאוד חיונית, מאוד ממשית בדעה הזאת. ותמיד היה אומץ לב רב ועקשנות רבה בהגנה על הדעה המקורית הזאת על אופן הראייה המיוחדת שלו.

תמיד היתה זו גישה של תסיסה, של תביעה, של רצון לבצע, להתקדם, להבקיע ולהגיע למשהו, ולא היתה זו שאלה של תכסיס, של צירוף כוחות ציבוריים, של הכנה לאיזה דבר. זו היתה תמיד דאגה למשותף, למאחד. זהירות רבה לא לחדד, לא לגרות, לא ליצור ניגודים במקום שישנם. להיפך, לטשטש ניגודים ולהחליק עליהם. גם בזה לא תמיד היתה דעתו מקובלת, אבל תמיד היתה השאלה להגיע לאיזה תוצאה, לנצל כל רגע, לגלות יכולת יצירה ולעורר יוזמה. היתה תמיד קפיצה נחשונית של מחשבה, של יצר דמיון כביר, דמיון אשר התבטא בהרבה דברים, ונכון אמר זלמן [שזר] על יד הקבר הפתוח: ״אומן המפעלים״. הוא אמר אהבה ליופי, להרמוניה, למבנה המחוטב, לנוי שבדבר. אולי זה היה שורש דבקותו המופלאה בלשון העברית.

לי במיוחד קשה לדבר על פרק זה, כי זה היה אולי השיתוף העמוק ביותר ביני ובינו, וכאילו נחתך אבר מן החי, כי מודה אני שבישיבות הממשלה היינו מבלים לא פעם בחליפת פתקאות בענייני לשון, וביקשתי תמיד לקבל השראה ממנו, ותמיד קיבלתי אותו כבר סמך ללא ערעור בתפיסת הלשון ובטעם הלשון.

צריך פעם לרכז את כל חידושי הלשון שלו וכל מה שהנחיל לעם ולתנועה בתחום זה.^[3] תמיד אפשר היה להיות בשקט, באשר אם היה ספק יכולת תמיד לומר לעצמך: ״מחר תשאל את רמז״. ולפעמים הוא אמר איזה דבר וניסית להיזכר בו כעבור זמן. כשנדמה היה לך כי שכחת את הדבר, סמכת על כך שרמז לא שכח ותוכל לשאול אותו מחר או מחרתיים, וכך דברים רבים נשכחו ולא הספיקה השעה לשאול.

אנחנו עומדים בפני בעיות עצומות של בניין, של פיתוח, של יוזמה. אנחנו נתקלים על כל צעד ושעל ביוזמותיו של רמז, בילדי רוחו אשר נתגלמו במפעלים, אשר נתגשמו או עומדים בדרך להגשמה. אנחנו זוכרים כמה הברקות וברקים ניתזו ממוחו המקורי ובקעו באפלת אותם ימים.

מי מהחברים שהיו איתנו אז לא יזכור, כאשר חזר בפעם הראשונה מביקורו באמריקה, איך זרק לחלל עולמנו את המאמץ הכספי הגדול והכולל - הנה, זה המפעל ולשם כך דרוש סכום כזה וכזה בבת אחת. אנחנו הולכים ומגשימים את הסיסמאות האלו במידה שהוכשר הדור, במידה שהבשילו המסיבות, אבל אלה היו זיקים נבואיים אשר חזה אותם מראש.

לכל שטח שאתה פונה אליו בשדה היצירה ההסתדרותית המשקית, והממלכתי המשקי, בייחוד בשטחים שחייבו העזה, חלום, וכפי שהוא אמר: ״אסתטיקה של תכנון ובניין״ - אתה רואה את עקבות רוחו, את תפקידו בחלוציות הימית שלו, את תפקידו בחלוציות הטיס שלנו ועוד כמה וכמה מפעלים הפזורים ברחבי שטח הבניין שלנו, התנועתי, ובשנים האחרונות הממלכתי, ובעניינים תנועתיים ולשון - הפכו נכסי האומה, מפעלים גדולים לאומיים אשר החיו את התנועה, וכך תמיד במזיגה.

אמרתי כי אנחנו עומדים בפני בעיות עצומות של בניין, בפני בעיות עצומות של חינוך, בפני בעיות שונות של השכלה. זורמת עלייה שבחלקה הגדולה היא נבערת מדעת תורת ישראל, נבערת מדעת בכלל, ואנחנו צריכים ללמוד ולהקנות תורה וזקוקים לכישרון מעש רב, אבל מתחת לכל, בעומק הגדול ביותר, השאלה היא אם יש רוח קודש, אם תהא רוח הקודש שורה או לא. וזוהי התהייה הגדולה על עתידנו, ובה, בה בלבד, תלויה יכולת היצירה שלנו. זהו הסוד הגדול, התעלומה הגדולה של עתידנו.

אמר ביאליק: ״?על קרקע העם ובתחתיות נשמתו עוד תגה ותנוצץ שכינתו״.^[4]

והאמת הגדולה הזאת נתגלמה באישיותם של כמה חברים שלנו, אשר הקשבנו להם וידענו כי אנחנו מקשיבים לשכינת העם. וכמה אנשים בתוכנו נתברכו בסגולה הגדולה הזאת? כמה מהם כבר אינם, וכמה מהם, ייבדלו לחיים ארוכים, חיים עוד איתנו?

אחד מהם היה רמז. היה בנשמתו מעיין שהיה מפכה תמיד. לעיתים מפכה בנחת, חרש, מפכה מים זכים, ולפעמים היה פורץ בסילון אדיר, נועז, מרקיע, מבהיק בשבעת צבעי הקשת, מדהים, מרנין ומרענן. בין שפיכה חרש ובין שפרץ בכוח - תמיד בקע ממקור נאמן, עצמי ומקורי, מקרקע חיינו, מקרקע נשמת העם.

לא רבים מעיינות כאלה בתוכנו. ואחד הנאמנים שבהם נסתם לפני שבוע.