59 | הממשלה, ישיבה מ״ז[1]
22.5.1951
מועצת הביטחון מתנכלת לישראל
סעיף שמ״ח:
החלטת מועצת הביטחון של או״ם
היו״ר השר מ. שרת: אני מוכרח לבקש את החברים לשכוח לשעה קלה את
הוויכוח שהיה ושעוד יהיה. ושאנו עומדים בתוכו, וכמה שאפשר לפנות את הדעת לעניין
אחר, רציני למדי, אבל הוויכוח ההוא אינו שייך לעניין זה.
אתם יודעים שביום שישי[2] נתקבלה החלטת מועצת הביטחון, שהיתה חמורה מאוד בשבילנו.[3] אני קבעתי לעצמי, ובהתייעצות עם החברים שלי במשרד החוץ ובממשלה,
שהממשלה אינה מוכרחה לפעול לפי מה שהיא שומעת בשידורי רדיו או לפי מה שהיא קוראת
בעיתון, אלא היא מוכרחה לחכות עד שההחלטה תימסר רישמית לידיה. כך נהגנו בזמנו
[בימי מלחמת העצמאות] כאשר מועצת הביטחון היתה מחליטה על הפסקת אש. לא היינו מיד
מפסיקים האש גם כאשר היינו מעוניינים והיינו מסכימים להפסיק את האש, אלא חיכינו עד
שהדבר נמסר לידיעתנו באופן רישמי.
החלטת מועצת הביטחון מיום ו' האחרון
נמסרה לידיעתנו רק היום. אני רוצה מיד לקבוע עמדה ולענות עליה, וזאת מכמה טעמים.
הטעם הראשון: אנו לא הפסקנו עד כה את עבודת ייבוש החולה. זהו העוקץ העיקרי. זוהי
החלטה על הפסקת עבודת ייבוש החולה. לא הפסקנו, אלא כמה שיכולנו הגברנו את קצב
העבודה בימים האחרונים. כלפי חוץ נתקבל הרושם, או יכול היה להתקבל הרושם, שאנו
ממרים את פי מועצת הביטחון. סוריה פנתה בתלונה למועצת הביטחון שישראל לא הפסיקה גם
לאחד ההחלטה את עבודת ייבוש החולה. אם מחליטים ללכת ביקרי עם מועצת הביטחון, אין
צורך לענות, אבל כיוון שאני רוצה להציע החלטה ידועה, לא בריא למהותה של ההצעה שאני
אביא לפני הממשלה להמשיך מצב זה. זהו טעם ראשון.
הטעם השני הוא טעם פרלמנטרי. בוועדת
החוץ והביטחון נשמעה דרישה שיהיה בעניין זה ויכוח בכנסת. על כל פנים, חברי המפלגה
שלי בוועדת החוץ והביטחון - זה היה בישיבה שלא הייתי בה - לא ראו אפשרות להתנגד
לדרישה זו. אילו הייתי עושה מאמץ, אולי הייתי משנה החלטה זו של ועדת החוץ
והביטחון, אבל היתה קמה סערת רוח רבה, והחלטתי שמוטב להיענות לדרישה זו. לפי
התוכנית - איני יודע עוד אם יושב ראש הכנסת ישתף פעולה בעניין זה - היה צריך ויכוח
זה להיות מחר, זאת אומרת שהוא יתחיל מחר ויימשך ביום ב' של השבוע הבא. זאת הציעו
לי, אבל אני אמרתי שלזאת מתנגד אני, כי [אם כך יהיה, אז] אני אפתח פתיחה קצרה, מחר
יהיה הוויכוח, וביום שני יהיה המשך הוויכוח ורק בסיומו תבוא התשובה שלי. הרי זה
יהיה אבסורדי, אחרי שהאופוזיציה תשמיע את דבריה, אחרי שיתקיפו את המדיניות של
הממשלה וכל הדברים יתפרסמו, רק ביום ג' בבוקר תפרסם העיתונות את תשובת דובר
הממשלה? זה לא ייתכן. זה יהיה חמץ שעבר עליו הפסח,[4] ולכן אמרתי: אחת משתיים: או שיהיה רק ויכוח קצר, ואני אפתח מחר
וגם אענה מחר, או גם התחלת הוויכוח תידחה ליום ב'. על זה אמר מר בגין שזה לא ייתכן
- לא ייתכן שיהיה בשאלה זו רק ויכוח קצר. כאשר אמרתי שבשום פנים ואופן לא אסכים
להפסיק ויכוח זה באמצע, הוא ענה שבדלית ברירה הוא יסכים לוויכוח של שלוש שעות, אבל
ייתכן שהוא עוד יחליט שמוטב ויכוח גדול מאוחר מאשר ויכוח קטן מוקדם.
ייתכן שיהיה ויכוח מחר. נראה. אבל
אראה זאת כמצב בלתי בריא מאוד שיצא שהכנסת נותנת הוראה לממשלה כיצר עליה לנהוג.
בכל סערת הרוח, קודם כל רוצה אני
להציע מוצא מסוים, ואני רוצה להציע שהוא יתאשר על ידי הממשלה בישיבתה זו. אני רוצה
הערב לנסח את התשובה [למועצת הביטחון] על מנת שתוכל להתפרסם מחר בבוקר. הכנסת תדע
מה שמועצת הביטחון החליטה, וכמו כן תדע מה החליטה הממשלה בתגובה על החלטת מועצת
הביטחון. היא תוכל להרעיש עולמות אם תרצה, אבל תוכל לעשות זאת רק לאחר החלטת
הממשלה. איני יודע אם החברים רוצים קודם להחליט בנקודה זו, האם דעת החברים היא כי
מוטב לחכות לוויכוח בכנסת? אם החברים מסכימים לדעתי, אמשיך ואמסור על העניין.
החלטת מועצת הביטחון ארוכה למדי. אפשר
לסכמה בארבע נקודות: אל״ף, יש הערכה למעשים שהיו, למאורעות שהתרחשו. בי״ת, יש שם
דרישה להפעיל מחדש את ועדת שביתת הנשק [הישראלית-סורית],[5] להיזקק ליושב ראש הוועדה לפי סמכויותיו, בכלל דרישה ״להיות ילדים
טובים״, לקיים את הסכם שביתת הנשק במלואו ולהגיע לכריתת שלום עם סוריה. גימ״ל, יש
שם דרישה מאיתנו להחזיר את הערבים שאנו הוצאנו מהאזור המפורז. דל״ת, יש שם דרישה -
אין אני מצטט את הדברים בסדר הופעתם בהחלטה, אלא מתוך קשר הגיוני מסוים - יש שם
דרישה אלינו להפסיק עבודת הייבוש באזור המפורז.
על ראשון ראשון. ביחס לדבר הראשון,
הערכת מה שהיה, שם יש דבר כזה: הם מוציאים מכל הפקעת את הפצצת אל־חמה ואומרים שזה
היה בניגוד, שזה אינו מתיישב עם הסכם שביתת הנשק, זה בניגוד לצ׳רטר.[6] בי״ת, הם מזכירים ״גם מעשים אחרים שנעשו״, מעשים אחדים של פעולה
צבאית שנעשו במשך הזמן באזור זה על ידי צד זה או על ידי צד אחר, אם הם היו בניגוד
להסכם שביתת הנשק. את המעשים האלה הם אינם מפרטים. ייתכן שזה כולל את סוריה,
וייתכן שזה שוב כולל רק אותנו. מתקבלת תמונה חד־צדדית. הם אומרים: מעשים שבנוגע
אליהם הוגשו תלונות ועל היושב ראש לברר אותן. את הדבר ההוא, דבר הפצצת אל־חמה, הם
בעצמם קובעים. דברים אלה הם מוסרים ליושב ראש[7] לבירור. כנגד זה מוכרח להיות סעיף בהחלטה שלנו המוקיע את האופן
החד־צדדי או הבלתי צודק של החלטה זו.
שנית, אשר לכל העסק הזה שצריכים לקיים
את הסכם שביתת הנשק, לחדש את פעולת ועדת שביתת הנשק, על זה מציע אני שנאמר שתמיד
שמרנו על הסכם שביתת הנשק, היינו מוכנים לשתף פעולה עם יושב ראש ועדת שביתת הנשק
וגם להבא ננקוט בדרך זו.
אני רוצה לציין שתי עובדות לגבי חידוש
עבודת ועדת שביתת הנשק. לאחר שמועצת הביטחון קיבלה החלטה בדבר הפסקת האש, פנה
היושב ראש לשני הצדדים להתחייב לקבל זאת. אנחנו התחייבנו. הם עד היום לא התחייבו.
רק אתמול התפרסמה הודעה ברורה של ראש ממשלת סוריה, שסוריה אף פעם לא תחתום על שלום
עם ישראל.
אנו נדרשים להרשות לערבים[8] לחזור. יש ערבים שעברו לסוריה ויש ערבים שאנו העברנו לפנים הארץ.
כאשר ההחלטה מדברת על כך שישראל תתיר לערבים שהעבירה לחזור, זה מתייחס לאלה שאנו
העברנו לפנים הארץ. לא נאמר שם שעלינו להחזירם, אלא להרשות להם לחזור.
המצב הוא כזה: זהו ציבור של 750 נפש. אנו קיבלנו מהם בקשה
בכתב להעבירם לפנים הארץ. זוהי עובדה יורידית מדינית. יש מכתב כזה, ואם ישאלו איך
זה מתקבל על הדעת שיש מכתב כזה, הרי זה מסתבר שהם היו במצב קשה, אש מפה ואש מפה,
הסורים אומרים כולם שלי, אנו אומרים כולם שלי, והם לא רצו להיגזר לגזרים באותה
הטלית שרוצים לגזור לגזרים,[9] ולכן פנו אלינו בבקשה שנעביר אותם לפנים הארץ.
אנו יישבנו אותם בכפר נטוש [שעב],
ויישבנו אותם בתנאים אובייקטיביים טובים יותר מאשר היו להם שם. לערבים שהיו שם
מחוסרי קרקע נתנו אנחנו נטיעות, זיתים ועוד, אבל הערבים האלה עדיין נבוכים ואין
יודעים מה לעשות. מפני מה הם חוששים? הם חוששים שבסופו של חשבון נחזירם למקום
הקודם, אחרי שהכל יסתדר, ואז יהיה להם עסק עם הסורים ויתנקמו בהם כהוגן. זה דבר
אחד.
דבר שני, בכללותם מצבם טוב יותר. נתנו
קרקע גם למחוסרי קרקע. המשפחות בעלות הקרקע ייתכן שתרצינה לחזור, כי הן שם בעלות
אחוזות.
מה המצב? ייתכן שיבוא פילוג ביניהם. 50-40 אחוז יבחרו לחזור, ו־60-50 אחוז ירצו להישאר, ולכן
אני מציע לא לנגוע כלל בסעיף זה, לגמרי להניח שזה דבר בינינו ובין יושב ראש ועדת
שביתת הנשק. אין אנו אומרים שלא נרשה להם לחזור. אם נישאל פעם, ברור מה מוכרחה
להיות העמדה. היא אינה יכולה להיות אחרת. ודאי, אם הם רוצים לחזור - נרשה להם. לכתחילה
לא אמרנו שהוצאנו אותם מפני תנאי ביטחון, אלא הם דרשו לצאת ואנו הרשינו להם. אני
מציע לא לקבל בסעיף זה פסק הלכה בתשובה למועצת הביטחון, לא לכלול שום דיבור בעניין
זה.
דבר רביעי, וזה העיקר - עניין הפסקת
עבודת הייבוש. בחולה יש אזור בלתי מפורז ויש אזור מפורז. בנוגע לאזור הבלתי מפורז
לא היתה ולא יכולה להיות כל שאלה. זהו שטח שלנו. באזור המפורז יש שני מיני שטחים.
יש שטח קטן, אבל האדמה היא של בעלים ערביים, מהם גם ערבים היושבים בסוריה וגם
ערבים מקומיים. יש שטחים שהם שלנו, של ״חברת הכשרת היישוב״, שטחי הזיכיון שעליהם
אין כל ערעור ותביעה של בעלות של מישהו. לכתחילה התעורר הסכסוך לא ביחס לכל השטח
המפורז. הסכסוך בינינו ובין או״ם הוא בנוגע לשטחים שהם של ערבים. אנו אמרנו שאנו
מוכנים לשלם פיצויים, להחליף קרקע בקרקע, אבל הדבר לא הסתדר. הנוהג בעולם הוא שאם
לוקחים בית או חלקת אדמה כדי לסלול כביש, למשל, או שמשתווים בדבר הפיצויים שצריכים
לשלם, או שמחוקקים חוק הפקעה.
זהו אחד משורשי הסכסוך הנראים לעין.
יש גם מזימות של סוריה, אבל זהו אחד משורשי הסכסוך בינינו ובין או״ם. ההחלטה
אומרת: ״הפסקת כל עבודת הניקוז״. שם יש מילה ממאירה all drainage work, אבל בביסוס ההחלטה,
בנאומים שנשמעו בבירור שהיה, בעדות של הגנרל ריילי בפני מועצת הביטחון, איך הוא
תיאר את המצב, והעיקר בסטייטמנט שליווה את ההחלטה - הנציג הבריטי מסר סטייטמנט בשם
ארבע המדינות - בשני דברים אלה גם יחד, מה שקדם את ההחלטה ומה שליווה את ההחלטה,
כל הביסוס הוא ביחס לשטחים של הערבים. נאמר שצריך להפסיק את העבודה ולתת אפשרות
ליושב ראש לסדר את הדבר. אם תוך זמן קצר, או זמן מתקבל על הדעת, מתברר שאין אפשרות
ליושב ראש לסדר את העניין, לא ייתכן שזה יפריע לגמר ביצוע התוכנית, והשאלה צריכה
לחזור למועצת הביטחון לדיון ומועצת הביטחון תראה מה אפשר לעשות.
בקיצור, אני מציע מוצא שיש בו מקסימום
של אי־הפסקת העבודה ויש בו מקסימום היענות למועצת הביטחון האפשרית לנו. זאת אומרת,
אני מציע להפסיק את העבודה בחלקות השייכות לערבים ולהמשיך את העבודה באזוד המפורז
באותן האדמות שאין עליהן שום סכסוך ושום ערעור. יוצא שהעבודה באזור המפורז נמשכת.
לא חלה הפסקה. אבל אנו איננו נוגעים לזמן קצר באדמות המריבה ואנו מנמקים זאת: כדי
להקל על הגנרל ריילי לסדד את העניין באופן מניח את הדעת. אנו אומרים שאנו שומרים
את זכויותינו בעניין זה. אנו מנמקים זאת כך ואם אנו יום אחד נתחיל לעבוד מחדש, איש
לא יוכל לומר שאנו לא התרינו שאולי ניזקק עוד לדרך זו. אנו אומרים שאנו רואים את
עצמנו בעלי זכות מלאה בשטח זה. אנו רואים את השטח הזה כחלק ממדינת ישראל, שאומנם
מבחינה צבאית אנו מוגבלים בו, אבל אין אנו מוגבלים מבחינה אזרחית.
הצעה זו טילגרפתי לראש הממשלה והוא
הביע את הסכמתו.
היתה שיחה עם גנרל ריילי בעניין זה.[10] הוא רואה זאת כמוצא מתקבל על הדעת. השיחה בינינו היתה בלתי מחייבת
ובלתי מתחייבת. על כל פנים מצידי היא היתה בלתי מתחייבת. אמרתי שאני מוכן להציע
מוצא זה לממשלתי. הוא הבטיח דבר וביקש דבר. גם זה מצידו אינו שטר חתום, אבל הוא
הבטיח, הוא אמר שהוא מוכן להתאמץ לגמור זאת בתוך שבועיים. היא אמר ״שבועות אחדים״
בהדגשה שאולי רק שבועיים. מה הוא ביקש? הוא ביקש, שלמען הרושם טוב יהיה אם תחול
הפסקה בעבודה. הוא קודם דיבר על הפסקה ל־48 שעות. אחר כך ירד ל־12
שעות, זאת אומרת הפסקה נומינלית. אמרנו: כיוון שנצטרך להזיז את המכונות ממקום
למקום, ממילא תחול הפסקה ידועה.
איני מציע בנוסח התשובה למועצת
הביטחון שתתפרסם, לומר בה דבר על ההפסקה שתחול, אלא נאמר שאנו חדלים לעבוד שם, אבל
אנו ממשיכים לעבוד בחלק זה. לא ייאמר, שבינתיים חלה הפסקה בעבודה או לא חלה הפסקה
בעבודה - (השר הרב י. מ. לוין: הוא ביקש לפרסם זאת?) - לא. למעשה נפסיק את העבודה.
אנו עובדים בכל המרץ באדמה ערבית זו. נפסיק את העבודה מחר בבוקר. יום המחרת יוקדש
להעברת המכונות ולהכנות הדרושות. מחרתיים בבוקר תתחיל העבודה במקום אחר. לגנרל
ריילי נוכל לומר שלמעשה חלה הפסקה של 24
שעות, אבל באופן פורמלי, במכתב, לא נגיד שום דבר.
אני רוצה לסכם את הצעתי. רשמתי לי 12 נקודות. אולי יש יותר,
אבל אלה הנקודות שרשמתי לי לתשובה: 1)
הוקעת חד־הצדדיות של ההחלטה. 2) הדגשת זכותנו
הריבונית בכל האזור הזה. 3)
איך אנו גורסים את הפעולה האזרחית המותרת שם לפי הסכם שביתת הנשק. 4) על מה המחלוקת. 5) אנו חדלים לעבוד באדמה
הערבית. 6)
אנו ממשיכים לעבוד ביתר החלקות. 7)
שההפסקה היא לזמן הקצר ביותר. 8)
ההפסקה היא לשם מתן אפשרות של סידור. 9)
אנו מוכנים לשלם פיצויים או להחליף אדמה באדמה. 10) לא ייתכן כי עקשנות וכל מיני מזימות ישביתו את המפעל. 11) אנו שומרים לנו את הזכות
לחזור ולהתחיל בעבודה. 12)
אנו מוקיעים את סוריה.
איני יודע אם המכתב ייכתב בסדר זה של
הנקודות, אבל הוא צריך לכלול נקודות אלו - (השר הרב י. ל. מימון: ומה בנוגע
לערבים?) - בתשובה למועצת הביטחון לא ייאמר שום דבר בעניין -
(השר ב. ש. שטרית: שאלה: לגבי החלק האזרחי, כלומר הערבים, לגבי אותו
השטח שבו אנו עובדים, פירוש ההחלטה הוא לא להפריע לעבודה אזרחית, לתת לערבים לעבוד
שם?) - ההחלטה אומרת: להורות ל״חברת הכשרת היישוב״ להפסיק כל עבודת הייבוש באזור
המפורז עד אשר היושב ראש ימצא דרך לספק את התביעות, כדי שיוכלו לחדש את העבודה.
אין שום דבר אחר בהחלטה.
אני רוצה לציין, שיכולה להתעורר שאלה
משפטית. אם רוצים ללכת עם מועצת הביטחון בקרי, יש אפשרות לכך. מה זאת אומרת
שמחייבים אותנו להורות ל״חברת הכשרת היישוב״ להפסיק כל העבודה? מה זאת אומרת
״להורות״? זוהי חברה שיש לה זיכיון. היא יכולה לתבוע אותנו לבית המשפט העליון
ולשאול באיזו זכות מפסיקים אנו את עבודתה, ובמה מפצים אנו אותה על נזקיה - (השר ד. יוסף: היא יכולה
גם לא לשים לב להוראתנו) -
פה היא השאלה מהי מגמת פנינו. האם מגמת פנינו היא לריב, לנסות באופן משפטי לזכות?
אפשר ללכת בדרך זו. אם מגמת פנינו לא להתנגש עם מועצת הביטחון עד כמה שאפשר, לא זו
הדרך. בשבילי יש הנחה יסודית אחת: לא רצויה לנו התנגשות חזיתית עם מועצת הביטחון,
עד כמה שאנו יכולים רק למנוע בעדה. כמובן לא אם יהיה דבר שהוא בנפש המדינה. עד כמה
שאפשר להימנע מהתנגשות חזיתית עם מועצת הביטחון, כי התנגשות עם מועצת הביטחון
עכשיו פירושה התנגשות עם ארצות הברית. יכולתי להביא הארות מאירות עיניים בעניין
זה. אולי עוד אעשה זאת. אבל בכל אופן לא רצוי שיירשם שהמרינו לחלוטין החלטת מועצת
הביטחון בלי לעשות ניסיון לספק במשהו את מועצת הביטחון. גם כך איני יכול להבטיח
שלא יהיה סיבוך רציני. הם יכולים לומר שבהחלטתם נאמר: ״להפסיק כל עבודה״, ומה זאת
אומרת ש[אנו] עובדים באזור המפורז? אנו אומנם יכולים להוכיח, שכל הזמן דיברו ביחס
לשטחים אלה. מה מפריע לעבוד באדמה שהיא לכל הדעות שלנו ואין עוררין עליה?
השר פ. לבון הציע שכדי לבוא לקראת מועצת הביטחון, אולי תודיע לה
הממשלה שהיא באה בדברים עם בעלת הזיכיון, ״החברה להכשרת היישוב״, והיא הסכימה
להפסיק זמנית את העבודה.
היו״ר השר מ. שרת: הצד המשפטי אינו כל כך ברור. אולי תטען ״חברת הכשרת
היישוב״ שיש לה זכות לעבוד שם. רעיון זה נכון, אבל בתוספת ידועה. חשבתי על זאת
שייאמר, שאומנם יש שאלה האם באופן משפטי יש לנו הזכות להורות ל״חברת הכשרת
היישוב״, אבל היות ו״חברת הכשרת היישוב״ רואה בנו שלטון ריבוני בשטח זה, לכן
הסכימה להצעתנו. אולי בכלל אפשר לומר שמכיוון שאנו רואים את עצמנו שלטון ריבוני
בשטח זה, פנינו ל״חברת הכשרת היישוב״ בהצעה.
להלן התנהל דיון בהשתתפות הרמטכ"ל יגאל ידין ומנכ"ל משרד
החוץ איתן. איתן הציע להסתפק במכתב קצר לגנרל ריילי, שבו ייאמר כי לאור שיחת שר
החוץ אתו החליטה הממשלה על הצעדים הבאים שהציע מ״ש לעיל לפי החלטת מועצת הביטחון.
השר מ. שרת: אני נוטה לקבל דרך זו. לא היתה לנו שהות להידבר בעניין
זה. אני הייתי בירושלים ומר איתן בקריה [בת״א], אבל אם נקבל דרך זו, אז כל המטען
שפירטתי לפני הממשלה, כל הוויכוח עם מועצת הביטחון, יכול להיכנס להודעה שלי בכנסת
בפתיחה לוויכוח. כאשר יהיה הוויכוח אז תהיה הודעה וכל הוקעת חד־הצדדיות של ההחלטה,
הדגשת זכויותינו, כל מה שלא ייאמר פה. כל מה שאינו מתאים למסגרת המכתב לגנרל ריילי
יוכל להיכנס להודעה ויתפרסם על ידי כך - (השר הרב י. מ. לוין: מה יהיה במכתב על
הצעדים שאנו נוקטים?) - אנו חדלים לעבוד בחלקות של הערבים וממשיכים לעבוד בחלקות
האחרות. אומנם אין לנו שום זכות לשתק את עבודת הייבוש, אבל בשים לב להחלטת מועצת
הביטחון ביקשנו את ״חברת הכשרת היישוב״ להפסיק לזמן קצר ביותר את העבודה - (השר
הרב י. מ. לוין: אם תתקבל ההצעה לכתוב מכתב לגנרל ריילי, הייתי מציע לכלול במכתב
שהפסקנו את העבודה ל-24
שעות, כדי לתת אפשרות לסדר כל הענין, כי הרי יש החלטת מועצת הביטחון להפסיק כל
העבודה וגם גנרל ריילי ביקש זאת. סוף סוף איני יודע אם הודעת משרד החוץ שלא נפסיק
העבודה ויהי מה, היה בה מן החוכמה) ״ לא היתה הודעה כזאת. בהודעת משרד החוץ נאמר,
שמנוי וגמור איתנו להביא עבודה זו, עבודת ייבוש החולה, לידי גמר. לא נאמר ״לא
נפסיק״.
להלן התנהל דיון ממושך. השתתפו גם הרמטכ"ל ידין ויועץ שר החוץ
ראובן שילוח.
השר מ. שרת: במהלך הוויכוח התרשמתי יותר ויותר מהעמדה שהציע המנהל
הכללי של משרד החוץ, בייחוד נקודה אחת מכריעה והיא קשורה במה שאמרו השר גרי ומר
שילוח. בדרך כלל אנו מצווים ללכת בדרך שפירושה לעמוד על שלנו, אבל במקסימום של
תבונה. במוצא העיקרי שהצעתי, ואשר התבשל בשיחות עם הצבא בימים האחרונים, אנו
עומדים על שלנו אבל בתבונה, וגם בצורת התגובה צריכה להישמר התבונה.
מדוע אני חושב שבקו הצעתי הראשונה לא
יהיה מקסימום של תבונה? אנחנו איננו ממלאים אחרי החלטת מועצת הביטחון. בהחלטת
מועצת הביטחון נאמר להפסיק כל עבודה. אנו בפירוש ממשיכים בעבודה, ודבר אחד הוא אם
אנו מודיעים זאת למועצת הביטחון, ודבר אחר הוא אם אנו מודיעים זאת לגנרל ריילי. אם
אנו מודיעים זאת למועצת הביטחון, אנו מחייבים את מועצת הביטחון לתגובה, והיא תטען:
״מדוע אתם מודיעים לנו שאתם ממשיכים בעבודה? אתם ממרים את פינו!״ אז מתחיל ריב
גדול, בייחוד אם סוריה תגיד: ״ראו מה שענו לכם, אין אתם מוחלים על כבודכם״.
אני אומר: בכלל אנו לא גמרנו עוד את
העסק, ועוד יאמרו לנו ״בואו חשבון״.[11] יעשו עוד חשבון איתנו. אם אנו פונים לגנרל ריילי, מועצת הביטחון
החליטה מה שהחליטה, היא מסרה את הביצוע לגנרל ריילי. אם ריילי מודיע שהעניינים
מסתדרים, לה לא איכפת. כבודה לא נפגע. אם ריילי מוותר אין זה עניינה. עניינו הוא
אם הוא צריך להקפיד או לא. הוא ודאי יודע מה עליו לעשות. בינתיים הוא אחראי לדברים
ומוטב שיהיה כך.
מה שנוגע לתגובה על ההחלטה - היתה
תגובה על ההחלטה. נתפרסמה מיד תגובה נמרצת.[12] מחר יהיה ברור שהעבודה נמשכת. אם מסמך זה, המכתב לריילי, מתפרסם,
הוא לפי זה נערך, ושם יהיה ברור שהעבודה נמשכת באזור המפורז. זה העיקר. מלבד זאת,
כאשר יהיה הווכוח בכנסת, ייאמרו הנימוקים - (השר הרב י. מ. לוין: אולי בכל זאת
נכריז על הפסקה?) - לא היתי רוצה להכריז על הפסקה בעבודה ל־24 שעות. לגנרל ריילי נוכל בשיחה לומר: ״הלא ראית שהעברת המכונות
ממקום למקום, עשיית הכנות במקום החדש, כל זה הביא להפסקה ל־24 שעות״. את הרעיון של הפסקה ל־24 שעות אני מקבל, אבל לא להכרזה.
מחליטים: תשובת הממשלה בקשר להחלטת מועצת הביטחון בדבר סכסוך הגבולות בין ישראל
לסוריה תינתן במכתב לראש מטה משקיפי או״ם.
סעיף שס״ט: הענקת אות הצטיינות על ידי מדינה זרה
השר מ. שרת: אני מבקש תשומת ליבכם לדבר קצר מאוד, אבל דחוף. יש לנו
ציר בבלגרד ושמו משה ישי, והוא אהוד על כל רעיו. בבלגרד עשה עבודה יפה מאוד.
עכשיו, ברישיון רישמי של ממשלת יוגוסלביה, באה משלחת רישמית משארית היהודים
ביוגוסלביה לחגיגת יום העצמאות. הוא מאוד פופולרי שם. הגיעה שעתו להיות מועבר
למקום אחר. הוא הלך לבלגרד לשנתיים והשנתיים תמו. באה אליו ממשלת יוגוסלביה
ואומרת: ״אנו כל כך מעריכים את העבודה הגדולה שעשית לקרב את שתי המדינות, שאנו
רוצים להעניק לך אות כבוד״.
עד עכשיו העניקה ממשלת יוגוסלביה אות
כבוד לשני צירים - לציר המקסיקני ולציר המצרי. ברור שהוא אמר שהוא צריך לשאול את
ממשלתו. הם מחכים לתשובה. הוא מבקש לא להשהות את התשובה. אצלנו אין בעניין זה הלכה
פסוקה. יש מדינות ששם מותר לקבל אות כבוד ממדינה זרה. יש מדינות שזה אסור.
בשווייצריה, למשל, אסור לקבל אות כבוד ממדינה זרה, וזאת מפני הניטרליות המוחלטת
שלהם.
אני מציע שאנו, במקרה זה, נאמר הן,
אבל נדע שאנו צריכים לקבל פעם החלטה עקרונית.
להלן התקיים דיון בין מחייבים ושוללים.
מחליטים: בישיבה זו אין להחליט עקרונית בשאלה, ולכן על משה ישי לקבל את אות
ההצטיינות המוצע לו מאת הממשלה היוגוסלבית.
