57 | הכנסת, ישיבה 254 [1]                                                                                        21.5.1951

תקנות שעת חרום

סעיף ד׳: הצעות לסדר היום: הפעלת סעיף 111 של תקנות ההגנה (שעת חרום) 1945 וביטול תקנות ההגנה (שעת חרום) 1945

היו״ר י. שפרינצק פתח את הדין בציינו כי הוגשו שש הצעות לסדר היום, כולן זהות. להלן מסר את רשות הדבור לח"כ מרדכי נורוק, להצעה לסדר היום (מובאת במקוצר).

ח״כ מ. נורוק (החזית הדתית המאוחדת): סיעתנו מציעה להעמיד לסדר היום לדיון דחוף את שאלת הפעלת סעיף 111 של תקנות שעת החרום, שעל פיו הושמו במאסר מספר אנשים בלי שהוגשה נגדם האשמה לפני בית דין. בשבוע שעבר הודיעה המשטרה, שגילתה קשר לחבל בכנסת על ידי קבוצה האשמה, לפי דבריה, בהצתת מכוניות בירושלים. החוק תובע במקרה כזה מהמשטרה, שתביא את הנאשמים לפני שופט והוא יוציא את פקודת המעצר. במקרה זה לא כך נהגה המשטרה. מגיעות שמועות אל משפחות הנעצרים, שהחקירה מתנהלת בדרך עינויים. יש לנו אמון בבתי המשפט, אך מעצר אדמיניסטרטיבי, הפעלת חוקי שעת חרום, יוצר תקדים מסוכן ומי חכם וידע היכן הגבול. אנו לא נרשה לטשטש את הפרשה. דרישתנו היא: ״יהיה דין בישראל״.

 

ח"כ נורוק סיים את דבריו בדרישה לקיים דיון בכנסת בשאלת המעצר האדמיניסטרטיבי ועצם קיומו של סעיף 111.

מ״מ ראש הממשלה מ. שרת: אדוני היושב ראש. לדאבוני הרב, ואני מניח כי מותר לי לקוות כי הדבר הוא לדאבון לב כולנו, הטרור להגנת הדת הוא עובדה בחיינו. נחשול של מעשי אלימות לשם השגת מטרה דתית כביכול, תורה המתירה ואפילו מקדשת אלימות לשם הגנה על דת, זהו החיזיון המנסה להתאזרח בחיינו הציבוריים. שורה של הצתות - הצתת מכוניות, שלדעת המציתים שימשו בידי בעליהן לדבר עבירה, לנסיעה בשבת - נעשו בריש גלי בבירת ישראל, בתוך ירושלים. בין אם נעשו במחשך או לעיני השמש, ממילא נעשו בפומבי מבלי שיוכל איש להכחיש את העובדה. אני יודע, כי רבים וכן שלמים בחוגים שונים של הציבור, חרדים וחופשיים, הזדעזעו מההתפרעות המתועבת הזאת, אם כי אני מוכרח להוסיף, כי לא כל אלה המרעישים עכשיו עולמות נגד האמצעים הנמרצים שאחז בהם השלטון לעצירת הנגע וביעורו, גילו סימני הזדעזעות והתפלצות על הנגע עצמו, שפרץ לראשונה והחל להתפשט - (מאיר דוד לוונשטיין (החזית הדתית המאוחדת): לא נכון!) - אמרתי לא כולם. דעת הממשלה היא, ואני מקווה כי זוהי דעת הציבור כולו, כי יש לשלול בכל תוקף ולגנות בכל לשון של גינוי כל ניסיון - אם הוא נעשה - לזהות את המעשים המתועבים האלה עם דת ישראל. יש להזהיר בפני ניסיון כזה. אבל באותה מידה יש להזהיר את הציבור החרדי - בכלל זה ארגונים חשובים ואישים חשובים בקרב הציבור החרדי - מלנקוט קו או לשון שיכול להשתמע מהם הניסיון לחפות או להגן על מעשים כאלה בשם הדת. לא תצמח כל ברכה לקרן דת ישראל בתוכנו על ידי שיטה כזו - (מאיר דוד לוונשטיין (החזית הדתית המאוחדת): מי הלך בשיטה כזו?) - כשם שאין לזהות את כל הציבור החרדי עם המעשים המטורפים שאנשים שנסתתרה בינתם, או שקנאותם הדתית מעבירה אותם על דעתם, נזקקים להם, כך יש להזהיר מהזדהות הציבור החרדי עם מעשים כאלה בהתרשמות הציבור - (מאיר דוד לוונשטיין (החזית הדתית המאוחדת): מי יוצר רושם של הזדהות זו?) - (קריאות מספסלי מפ"ם: העיתונות שלכם) - חקירה רק החלה. היא נמשכת. היא תימשך. אין הציבור יכול לדעת מה כבר נתגלה. כל שכן, שאין לדעת כיום מה עוד עתיד להתגלות בהמשך החקירה. דומה, כי השכל הישר והתבונה הפשוטה מצווים על זהירות - (קריאות מספסלי החזית הדתית: השכל הישר מצווה כך) - אולי תנהג כלפי כמו שנהגתי בכבוד הרב נורוק כאשר הוא דיבר. ואני מוכן לנהוג כך כאשר אתה תדבר.

אני אומר, כי השכל הישר והתבונה הפשוטה מחייבים זהירות והתאפקות, ויש לחכות ולראות מה נתגלה ומה יתגלה - (קריאות ורעש מספסלי החזית הדתית המאוחדת) - לדעתי, קוצר הרוח, העצבנות, ההפרעות הללו, מצדיקים את הדברים שהרשיתי לעצמי להשמיע כלפי חוגים ידועים.

אולם ישנה כבר תמונה כללית המסתמנת מתוך החקירה שנעשתה עד כה - העובדות שהמשטרה מקווה להוכיח אותן לפני המשפט. ובכן, קיימת מחתרת במדינת ישראל על מנת להגן במעשי אלימות על מה שהמחתרת הזאת חושבת לדת ישראל. היא אינה פועלת מטעם הרבנות, חלילה, ואינני יודע אם היא בכלל סומכת על הרבנות. מצפונה בתוכה ולפיו היא קובעת מה קדוש ומה הקודש שההגנה עליו מתירה אלימות. קיים ארגון טרוריסטי, באשר הארגון הזה קיים לשם ביצוע מעשי אלימות. הוא נזקק לכל הסממנים, או על כל פנים, להרבה סממנים מובהקים לגבי ארגון טרוריסטי וארגון מחתרתי - גיוס חברים נבחרים, השבעתם בטקס מיוחד, אירגונם באופן מסוים, הטלת תפקידים עליהם, חיובם במשמעת מוחלטת, רכישה נשק בלתי חוקי שיעמוד לרשותם ועל הכל, אני חוזר, תכנון פעולות אלימות. זהו קשר נגד המדינה. זהו קשר בהחבא, קונספירטיבי, נגד חוקי המדינה ונגד ביטחון המדינה. זהו ניסיון להשליט אלימות במקום החוק בחיינו הציבוריים. זהו ניסיון להפחיד, להבעית, להטיל אימים בשטח מסוים. אינני יודע מהם גבולות השטח הזה. אינני יודע מה ההתפתחות שתיתכן.

נערכה תוכנית חבלה בכנסת. המכשיר שהיה מיועד לשמש בביצוע מעשה החבלה הזה נמצא בידי השלטונות. לפי דעת מומחי המשטרה שבדקו אותו, הוא הכיל חומרי תבערה. יתר על כן, אין זו התוכנית היחידה שנתגלתה. נתגלו עוד תוכניות של מעשי חבלה נגד מוסדות ממשלתיים, תוכניות של חבלה ומעשי אלימות. נתגלו תוכניות, הוברר כי תוכננו מעשים כאלה. זהו המצב שנתגלה ואשר הממשלה עמדה בפניו. זו היתה האחריות שעמדה בפניה. לא בלב קל, אבל בהכרה ברורה, היא החליטה להיזדקק - (קריאה: מי החליט?) - אתה חושב כי פה אסתיר זאת מפניך? תשמע מה הוחלט - (קריאה: על מי אתה מגן?) - אני מדבר בשם ממשלת ישראל, ותקשיב בבקשה בכבוד. נוכח העניין החמור הזה החליטה הממשלה, באמצעות שריה המוסמכים להחליט, לנהוג לפי חוק מדינת ישראל. חוק מדינת ישראל נותן סמכות לשר הביטחון לפעול בעניינים כאלה. שר הביטחון לא עשה צעד בלי התייעצות עם השרים האחרים השייכים לעניין, וכל צעד וצעד שעשה נעשה בשיתוף מלא עם שרים אחרים השייכים שייכות בלתי אמצעית לעניין - (קריאה: ושר המשטרה?) - ודאי, שר המשטרה וגם שר המשפטים אלה הם שרי הממשלה השייכים לעניין. היתה ״עת לעשות״ ונעשה הדבר בהתאם לחוק.

בידי הממשלה נתון מכשיר חוקי^[2] והיא החליטה להשתמש בו. היא היתה חייבת להשתמש בו. כי אם יש שאלה של סכנה לשלום הציבור, אם יש סכנה לביטחון ויש מכשיר של פעולה ואין משתמשים בו - אין עומדים באחריות. אין ממלאים חובה. המכשיר הזה קיים ועומד. היה הכרח להשתמש בו. אני אומר שוב: לא בלב קל, אבל בהכרה מלאה ובהחלטה נחרצת.

אמרתי כי ״היתה עת לעשות״. והמושג הזה אינו זר גם לאנשי הדת. יש המשך של הפסוק הזה.^[3] אבל אינני אומר כי במקרה זה הפרנו תורה. להיפך. אנחנו פעלנו בהתאם לתורה בעניין זה, בהתאם לחוק - (שר הדתות י. ל. מימון: לחוק האנגלי) - ידידי הנערץ הרב מימון, אני עוד אטפל בנקודה זאת, אבל לעת עתה אני מרשה לעצמי לענות על השיסוע שלך. זה עכשיו חוק של מדינת ישראל. הוא נתאשר, וברגע שאתה מתחיל לפסול חוקים אתה עלול להרחיק לכת - (אליהו מזור (החזית הדתית המאוחדת): אנחנו רוצים לשמוע הכל) - תיתי לך,^[4] אתה נותן לי לדבר, אבל חבריך אינם נותנים לי לדבר. תשפיע עליהם שיתנו לי לדבר ואני אודה לך.

ובכן, הכרת הממשלה היתה כי אין כל ביטחון שאם היא לא תיזקק למכשיר זה, יימנעו מעשי פשע נוספים. הכרת הממשלה היתה כי אם היא לא תיזקק לאמצעי הזה, לא ייתפסו מיד כל אלה שהיה לה יסוד מובהק לחשוד בשייכותם לעניין. הכרת הממשלה היתה כי אם היא לא תזדקק לאמצעי הזה, לא יעלה בידה למצות מיד את אפשרויות החקירה ולהביא לידי גילוי האשמים, אשמים שיש להעמיד אותם לדין. עמדנו בפני קשר נגד המדינה והיה צורך להשתמש בכל החוקים שעומדים לרשות הפעולה נגד זה, ולא יכולנו להשתמש לגבי מצב פרוע של חרום רק בחוקים המכוונים למצב סדיר. האשמים, שיהיה יסוד להוכיח את אשמתם, יובאו לדין, ואני מקווה כי החקירה המשפטית הגלויה, אותה שדרש הרב נורוק, תתחיל בימים הקרובים ביותר נגד אלה שיש יסוד להרשיע אותם בדין. בינתיים שוחררו כבר כמה מאלה שנעצרו לראשונה, ויש להניח כי יבואו גם שחרורים נוספים. ייתכן שיהיו גם מעצרים נוספים כתוצאה מהחקירה הנמשכת.

יתר על כן, ברצוני להזכיר לכנסת כי קיימת ועדה לבירור תלונות נגד מעצר מינהלי, ועדה שבראשה עומד חבר בית הדין העליון, ועדה של שלושה אנשים בלתי ממשלתיים, ואפשר לפנות אליה והיא יכולה להגיש המלצות על שחרורים, אם תמצא כי יש יסוד לזה - (יוחנן בדר (תנועת החרות): האם במקרה שמו מני?)^[5] - אינני יודע מה כל הניסיון לזלזל בתפקיד זה של חבר בית הדין העליון - (מנחם בגין (תנועת החרות): מזלזלים בשרים השמים עצמם שופטים) -  (ראובן שרי (מפא״י): כיצד אתה שפטת אנשים, אפילו למוות?)^[6] - (מנחם בגין (תנועת החרות): היכן אתה נמצא? - במדינת ישראל. שאל את בארי שלך)^[7] - ברצוני לשאול את החברים המתרגשים ומתלהבים בעניין זה, ואחרים הדורשים את ביטול החוק הזה או את אי-ההזדקקות לו: האם הם בטוחים שאילו היה נוגע העניין לסוג אחר של אנשים, נניח שהיתה קמה התפרעות, רצינית על ידי מסתננים, והיתה ההכרה כי אין אפשרות להשתלט עליה אלא על ידי הזדקקות לחוק הזה - גם אז הם היו טוענים להביא מיד למשפט ולאסור רק לפי החוק, כל אחד ואחד לחוד? מדוע קיים חוק כזה? בראש וראשונה מפני שאין שלום עדיין. שנית, מפני שהמדינה הזאת טרם התבצרה בפנים. הווה אומר, מפני שנשקפות למדינה סכנות הן מבחוץ והן מבפנים.

אשר למקורו של החוק הזה, יש הרבה דברים בארץ שמקורם במשטר הקודם, ושאנחנו ירשנו אותם ואנחנו מקיימים אותם ומשתמשים בהם. מדוע? כי הכל תלוי בדבר אחד - לשם מה אנחנו משתמשים בדברים האלה. אז שימשו לדיכוי הבית הלאומי, ועכשיו הם משמשים לביצור מדינת ישראל.

אדוני היושב ראש - הממשלה מסכימה שיהיה ויכוח - (דוד הכהן (מפא״י): מה בדבר העינויים שהזכיר חבר הכנסת נורוק?) - שמעתי בהזדעזעות את ההאשמה שזרק כאן הרב נורוק בקשר לעינויים. התפלצתי בייחוד כי איש כהרב נורוק הרשה לעצמו לזרוק מעל דוכן הכנסת האשמה כזאת - כך להסעיר את רוח הציבור וכך להרעיל את דעתו דווקא בעניין זה, אשר הוא כשלעצמו הריהו בנפש הציבור. אני דוחה בהתמרמרות ובשאט נפש את ההאשמה הזאת. אני מלא צער עמוק על שידידי הנכבד הרב נורוק נכשל בזריקת העניין הזה מעל הדוכן הרם הזה. מלא צער עמוק. אלה שיבואו בהאשמה זאת יצטרכו להוכיח אותה, ואם לא יוכיחו הם יהיו אשמים בהוצאת דיבה ויתנו את הדין.

 

להלן התנהל דון ממושך בהשתתפות חברי כנסת מסיעת שונות. לבסוף הצע היו״ר שפרינצק להמשיך את הדון למחרת והצעתו התקבלה.

 

הכנסת, ישיבה 255 ^[8]                                                                                       22.5.1951

סעיף ב׳: הצעות לסדר היום: הפעלת סעיף 111 של תקנות ההגנה (שעת חרום) 1945 וביטול תקנות ההגנה (שעת חרום) 1945

היו״ר י. שפרינצק הודיע על חידוש הדון בשאלת סעיף 111 של תקנות ההגנה(שעת חרום). בדיון השתתפו גם שר הסעד הרב יצחק מאיר לוין, שר המשטרה בכור שלום שטרית ושר המשפטים פנחס רוזן.

 

מ״מ ראש הממשלה מ. שרת: אדוני היושב ראש. אני רוצה שוב לפתוח את דברי בפנייה חברית אל החזית הדתית, ובראש ובראשונה אל חברי וידידי הרב לוין אשר דיבר כאן - אני בטוח בכך - בהתרגשות כנה. מצד אלה מאיתנו, חברי הממשלה, שבתוקף תפקידם הטיל עליהם הגורל את המעמסה הלא קלה ביותר מכל בחינה לטפל במכשלה הזאת, שנמצאה לפתע פתאום בדרכה של המדינה, נעשה הכל, ואני אומר זאת לפי מצפוני, ואני בטוח כי אני אומר זאת גם על דעת חברי, כדי למנוע סילוף חמור של תמונת העניין בעיני הציבור. והסילוף החמור היה מתקבל אילו הצגנו את הדבר כך שאפשר היה להסיק מזה, כי אנו מזהים את הבריונות הזאת עם דת ישראל.

כוונה כזאת לא רק שהיתה מאיתנו והלאה, אלא נתנו את דעתנו במיוחד לרסן יצרים ולמנוע מסקנות של הכללה נמהרת ונפסדת וממארת. אבל דווקא משום שכך נהגנו, דווקא משום שמנוי וגמור עימנו לנהוג כך גם להבא - אחת היא מה תהיה עמדת ״החזית הדתית״ - מותר לנו לצפות ולדרוש מ״החזית הדתית״ שאנשיה לא ינקטו בעניין חמור זה סגנון של דיבור ואופי של הופעה, העלולים ליצור את הרושם כאילו הם מזהים את הדת עם הגנה על הבריונות - (דוד צבי פנקס (״החזית הדתית המאוחדת״): שום איש נורמלי לא יקבל רושם כזה) - נדמה לי כי אני עושה מאמץ של כיבוש יצר, וסבור הייתי כי אני יכול לצפות לתגמול ידוע. מידה כנגד מידה. מדוע אמרתי את הדברים האלה? מפני שאם כזאת היא התמונה, כי החזית הדתית כולה נזעקת, אומנם לא ללמד זכות על המעשים האלה, אבל להטיל ספק בנכונות מסקנותיה של המשטרה לגבי זהות האשמים, בנכונות הדרך שנוקט בה השלטון במלחמתו נגד הנגע הזה, להטיל האשמות על הנאבקים עם הנגע הזה, להחשיד אותם, לפסול את כנותם, לתלות בהם כל מיני כוונות זרות, להכריז בקולי קולות כי ישנם שם אנשים חפים מפשע ללא חקירה וללא דרישה - כי אז אני אומר שהם עלולים ליצור את הרושם הנפסד הזה. נדמה לי כי מותר, בכל הידידות והכנות, להשיא להם עצה ישנה נושנה: חכמים, היזהרו בדבריכם!

הנה, כאשר חבר הכנסת הרב [אברהם חייים] שאג, איש חכם אשר כולנו רגילים לשמוע את דבריו בכבוד, וכולנו רגילים לשמוע את דבריו נאמרים בנחת כדברי חכמים, כאשר הוא כאן, באולם הכנסת, מטיל את האשמה של פרובוקציה, מתעוררת השאלה על יסוד מה הוא עשה זאת? האם הוא חקר? האם הוא דרש? האם היה לעיניו איזה חומר?^[9] - (א. ח. שאג (״החזית הדתית המאוחדת״): על יסוד הפרסום לפני גמר החקירה) - (מאיר דוד לוונשטיין (״החזית הדתית המאוחדת״): למה הוויכוח? גם לכם מכוונת המימרה: ״חכמים היזהרו בדבריכם״) - (קריאה מספסלי מפא״י: מדברים על חכמים. למה הנך מתערב?) - (שושנה פרסיץ (״הציונים הכלליים״): אני מפנה את תשומת לב היושב ראש להערה שלא היתה צריכה להישמע בכנסת) - (יוסף ספיר (״הציונים הכלליים״): אני מציע לברר אם הערה כזאת היתה צריכה להישמע בכנסת) - חברי הכנסת אומרים ״על יסוד הפרסום״. מה היה אב־נזקים של הפרסום? מה היה הפרסום בראשונה? במה החל הפרסום לא רק בארץ, כי אם ברחבי תבל? מה ניאץ את שם מדינת ישראל - מעשי בריונות שנעשו לעיני השמש או במחשך? הצתת מכוניות בתוך ירושלים, שבה הקימונו מחדש את בירת ישראל, זו שאנו עומדים כלפי או״ם על התביעה של ריבונות עליה, זו שכרוכים בה כמה עניינים דקים, שמרוכזת בה צומת שלמה של עניינים עדינים ביותר הנוגעים לענייני דת, לא רק דת ישראל אלא גם דתות אחרות? מה נתפרסם בעולם? נתפרסם בעולם כי בירושלים זו, תחת שלטון ישראל, מתפרעים בריונים הדוגלים בדת. כולנו מסכימים שהם מחללים את הדת, אבל הם עושים מה שהם עושים לא לשם מטרה אחרת, לא לשם עצמאות האומה, גם לא בעד בצע כסף, חלילה, או לשם נקמה פרטית בבעלי המכוניות האלה, ולא סתם מתוך יצר של השתוללות וחבלה, וכן אינם עושים זאת מתוך התפרצות יצרים פתאומית, אלא במכוון, במחושב ובמאורגן והם עושים זאת בשם הדת, ודבר זה מתפרסם פעם, פעמיים ושלוש, ואפילו שני תריסרי פעמים, יום יום, שבוע שבוע, ברחבי תבל. ודבר זה נהפך ללחם חוקו של הפרסום בדבר המאורעות בארץ, ודבר זה קובע את הכותרות. בעיתונים זרים לועגים למשבתנו וכולכם יודעים כי העולם איננו מלא רק אוהבי ישראל, רק ידידי מדינת ישראל. אם ישנו פרסום כזה, האם אפשר, האם מוצדק אז להעלים את העובדה כי המשטרה הצליחה לגלות את קן עושי הרעה האלה וחורשי מזימות נוספות? מה זה ״פרסום וניפוח״? - (א. ח. שאג: חבלה בכנסת) - אדוני שאג, לא אוכל באופן כזה לנהל את הוויכוח. חזקה שאקרא את דבריך או אשמע אותם בפעם אחרת, אבל הפעם יש לי רשות הדיבור. ״חבלה בכנסת״? על כך אנו דנים עתה. אתמול היה ויכוח ועכשיו אני עונה עליו.

ובכן, אני אומר: זמן רב נמשכה החקירה להגיע לשורשי העניין ונצטבר חומר. הרבה מסירות נפש והרבה נאמנות למדינה, לא רק סתם מצוות אנשים מלומדה של שוטרים כעובדים שכירים של המדינה, אלא קנאות לכבודה של המדינה וקנאות לשלומה, נאמנות ומסירות וסבלנות רבה הושקעו במאמץ זה, בעבודת נמלים זו של חקירת התעלומה מתוך ניסיון להוציא את האמת לאור, עד אשר באו דברים עד משבר. נראתה תנועה חשודה של אנשים מסביב לבית הזה, ונתברר כי תוכנן מעשה חבלה בכנסת. הוא היה מכוון כנראה לחוק גיוס הנשים. למעשה לא עמד החוק על גיוס הנשים לדיון באותו ערב ואולי מפני זה, אך אולי גם מסיבה אחרת, לא בא הדבר לידי ביצוע. אבל הוא תוכנן. והיו למשטרה ידיעות; ואז הוחלט לפעול ובבת אחת להקיף עד כמה שאפשר יותר מהאנשים החשודים על שייכות לחבורה זו, למנוע פגיעות נוספות ולחקור את העניין עד היסוד. דבר כזה, היכול היה להישאר בסוד?

כאשר המשטרה נכנסת בלילה אחד לשני תריסרי בתים, עורכת חיפושים, אוסרת אנשים, מוציאה פקודות מעצר נגד אחרים, מחפשת אנשים שלא הצליחה מיד למצוא אותם - מיבצע כזה יכול להתנהל בחשאי ולהישמר בסוד? המשטרה והממשלה עצמה חייבות או אינן חייבות למסור מיד, מניה וביה, דין וחשבון לציבור מה הם עשו, כמה אנשים עצרו, ולפחות בקווים כלליים מאוד מה מצאו כתוצאה מהחיפושים? אומנם ייתכן כי בין הדברים שנמצאו ישנם כאלה שמוטב לא לגלותם לעת עתה, כי זה יכול להזיק להמשך החקירה ולמשפט, אבל לתת מושג לציבור על מה ולמה ננקטו כל האמצעים האלה, חייבים הם או לא?

מה היה גורל המשטרה אילמלא פירסמה? מה כל הצעקה הזאת על ה״ניפוח״? המשטרה פירסמה דברים שקולים ומדודים. האם אתם נותנים יום יום את דעתכם, ואומנם יום יום מתחמץ לבכם על עניינים שהעיתונות שלנו מנפחת בכתבות בארץ ובמברקים מחוץ לארץ? הלא אין עובר עלינו יום אחד מבלי שאיזה דבר פעוט ינופח, יסולף ויסורס וישמש קרניים לנגח מישהו על לא דבר. כולכם מזדעזעים על זה יום יום?

המשטרה פירסמה דברים מחושבים, שקולים, מדודים ומדויקים, והיא היתה חייבת לפרסם. היה ניפוח? איני יודע אם היה ניפוח. אולי הדבר יותר חמור מהניפוח שהיה לדעתכם. איני יודע עדיין. יבואו הדברים לפני משפט ואז ישמע הציבור וישפוט. אבל מה היה אילו נקטה המשטרה השתקה והעלמה? אתם יכולים לשער לעצמכם איזו סערה היתה קמה בעיתונות, איזו השתוללות של יצרים, איזו הרעשה של האשמות והטלת דופי ותביעה לאחריות: ״עשו מעשה כזה, אסרו כה רבים - ומנסים להעלים את הדבר מהציבור, שותקים, אין מפרסמים, אין מסבירים. הציבור צריך לדעת!״

עכשיו טוענים על ״ניפוח״ ועל ״פרסום״. מי חכם בכם ויגלה דרך אחרת לשלטון כלשהו בעולם לנהוג נוכח נגע כזה, כשהוא מרגיש לפי אחריותו ומצפונו כי הגיעה שעתו לפעול, לאסור, לחפש, והוא עושה זאת לא במסתרי צינוק, ולא בהסתתרו מאחורי חומה של צנזורה פרמננטית. לא צנזורה כזו שקיימת בשעת חרום בארצות דמוקרטיות, אלא איסור פרסום איזה דבר אשר איננו נשלח ממשרד של שלטון אל העיתונות לשם פרסום, לא במשטר כזה ששם יום יום ולילה לילה נאסרים אנשים ונשלחים לארצות גזירה, או לחבלי גזירה, ואין דין ואין דיין, אין משפט ואין פוצה פה ומצפצף על היעדרו, אלא שהדבר נעשה במשטר דמוקרטי אמיתי, על ידי ממשלה שיום יום ושעה שעה חייבת במסירת דין וחשבון לציבור, להעמידו על האמת במידה שלפי אחריותה ושיקול דעתה לא יבולע לאותו ציבור עצמו מפרסום כל האמת?

אני רוצה להוסיף ולומר כלפי ״החזית הדתית״: אנשים אלה סבורים כי הם קנאי דת ישראל. בשום פנים ואופן אין קולר אשמתם תלוי בציבור החרדי - אבל לא מציבור אחר יצאו! לא מארגונים אחרים מוצאם! - (קלמן כהנא (״החזית הדתית המאוחדת״): רק מציבור יהודי) - בוודאי מציבור יהודי. אבל חברי וידידי היקר כהנא, הציבור היהודי בכל זאת יש בו גם חלוקה לחלקים. אדבר לדוגמה על חלק אחר. למשל, יש איגוד מקצועי בתוך הציבור היהודי שלנו. יש תנועת פועלים והיא שוקדת על איגוד מקצועי. אני מביא זאת רק כדוגמה. קרו מקרים, וקרו מקרים כאלה באומות העולם וגם אצלנו, שלשם מטרות נעלות של הגנה על זכויות העובד על ידי איגוד מקצועי נכשלו אנשים, או קבוצות, במעשי אלימות. מעשי אלימות אלה חייבו את ראשי האיגוד המקצועי על בדק הבית, כי האנשים האלה, עושי הרעה האלה, יצאו משורות נאמני האיגוד המקצועי, ומשקרו המקרים זיהו רבים את המעשים האלה עם האיגוד המקצועי זיהוי שלא בדין. במצב זה היתה חובה מוסרית, ציבורית, על מנהיגי האיגוד המקצועי לערוך בדק בית, כי מתוך שורותיו יצאו האנשים.

הוא הדין עכשיו. ואני מרשה לעצמי להביע דעה זו, אחת היא מה ערכה בעיניכם, כי התופעה הזאת מחייבת בדק בית, בדק בית של החינוך הדתי, בדק בית של פעולת ארגונים דתיים וארגוני נוער בייחוד - (דוד צבי פנקס (״החזית הדתית המאוחדת״): אני חושב שאתה מרחיק לכת מאוד מאוד) - אני חושב שאיני מרחיק לכת די. ואני רוצה לומר כלפי חלק אחר בכנסת, שתי סיעות אחרות שהשתתפו בוויכוח הזה, והן סיעת מפ״ם והסיעה הקומוניסטית - (יצחק בן־אהרון (מפ"ם): חששתי שמא תשכח לצרף, ודווקא יחד) - אני דן לפי העמדות שאתם נוקטים.

איני בוחן כליות ולב. אני דן לפי דברים שאני שומע ודברים שאני קורא יום יום. אני רוצה לומר: כאשר אתם מגינים על דמוקרטיה, מותר לשאול אתכם מה זכותכם המוסרית להגן על דמוקרטיה ולתבוע את עלבונה? - (פייגה אילנית (מפ״ם): מהי זכותכם המוסרית?) - (ישראל בר^-יהודה (מפ"ם): זכותנו גדולה משלכם) - מה ערך לנאמנותכם לדמוקרטיה הזאת, כאשר אתם סוגדים יום יום לדמוקרטיה אחרת? - (מאיר וילנר (מק״י): דמוקרטיה יותר גבוהה, במקום שאין דיכוי סוציאלי) - אתם סוגדים לדמוקרטיה אחרת [נוסח ברית המועצות], שאתם היודעים כיצד היא נוהגת בעניינים של הפרת חוק שלה, וכאשר חשד שלה נופל על מישהו - (חנן רובין (מפ"ם): כבר שמענו זאת מפי ז׳יל מוק^[10] - תירגמת עכשיו את דבריו מצרפתית) - משונה מאוד! לגבי הדמוקרטיה האחרת אתם מוכנים להצדיק את הדין וללמד זכות על כל אמצעי קיצוני - על כל הפרה של מושגים ראשוניים של משפט צדק ושל חרות הפרט ושל זכות ראשונית לכל אדם באשר הוא אדם - (מאיר וילנר (מק״י): דברים אלה לקוחים מ״קול אמריקה")^[11] - לגבי הדמוקרטיה האחרת אתם מוכנים ללמד זכות על כל קשיות יד, על כל הטלה של משמעת ברזל, על כל סתימת פה, על כל הנפת אגרוף - (מאיר וילנר (מק״י): כך אמר גם בווין) - לגבי הדמוקרטיה שלנו אתם מציעים להתנהג רק בכפפות, רק הלוך וטפוף, ללא כל ניסיון של צעד נמרץ, מתוך שמירה קפדנית על קוצו של יוד של חוק רגיל. זאת אתם מציעים לגבי הדמוקרטיה שלנו - (תופיק טובי (מק״י): זוהי דמוקרטיה של הלינץ' האמריקני) - לא כך תוגן הדמוקרטיה שלנו. הדמוקרטיה שלנו תוגן גם אם יהיה צורך באמצעים נמרצים. היא תוגן על דעת רוב הציבור מתוך הזדקקות לאמצעים מרחיקי לכת - (יוחנן בדר (תנועת החרות): אמצעים בלתי־דמוקרטיים) - (חנן רובין (מפ״ם): מתוך הזדקקות לשמירת הדמוקרטיה - (מנחם בגין (תנועת החרות): אל תדבר בשם הרוב, במחנה הריכוז הזה אין לך רוב) - כל סיעה וסיעה עתידה ליתן את הדין לגבי עמדתה בוויכוח הזה, והדין הזה יהיה כפול.

ראשית, יהיה דיון של משפט הציבור, ואני מרכין מראש את ראשי בפניו. אבל יש עוד דין והוא הדין של ההיסטוריה. במשך הזמן יתברר לאיזה תוצאות נגיע מתוך סלחנות לבריונות, ולאיזה תוצאות יכולים היינו להגיע מתוך עמידה בפני בריונות באמצעים נמרצים - (חיים לנדאו (תנועת החרות): בבריונות זאת אתם נרתעים למפרע) - במלחמה זו נגד בריונות אנו פועלים לפי החוק, לפי החוק הקיים. אלה הם המכשירים. אין לנו מכשירים אחרים. אין שום כלי נשק אחרים בידי הדמוקרטיה אלא אותם כלי הנשק, המהווים את אזנה החוקי^[12] - (מנחם בגין (תנועת החרות): באיזו מדינה דמוקרטית קיימים חוקים כאלה?) - מדוע לא ביטלת את החוק הזה? - (מנחם בגין: אני דרשתי את ביטולו) - אתה דרשת - אבל הרוב היה נגדך. דיברת איתי בלשון של רוב ומיעוט - והרוב היה איתי. זוהי עובדה ניצחת. אין אבן בוחן אחרת למדינה דמוקרטית אלא החוק. חברי שר המשפטים חסך לי הרבה ממה שיכולתי להגיד להסברת עניין החוק, והוא גם מוסמך לכך יותר ממני ולא אבוא לחזור על דבריו, אבל יש לי מה להוסיף - (חנן רובין (מפ״ם): איפה ההסבר הדמוקרטי? הוא מעניין מאוד) - אנו מדינה אשר מבחינה מדינית, אם גם לא מבחינה צבאית יומיומית, נמצאת במצב מלחמה, וכולנו יודעים כי מצב מדיני זה יש שהוא מביא לידי התלקחויות צבאיות. אנו מדינה שמצב זה מחייב אותה עדיין בכמה שטחי חיים לקיים סדרי חרום. אנו מדינה שעדיין מצווה לעמוד במצב הכן מתמיד.

מה פירוש מצב הכן? אין זאת אומרת, דווקא, שכוחנו הצבאי צריך להיות מגויס כל הזמן במלוא יכולתו, אבל אנו צריכים להיות במצב שנוכל לגייס אותו במלוא יכולתו, ושנוכל לגייס כך גם את הכוחות המשקיים שלנו, כוחות האדם שלנו, ולכן עליהם לעמוד הכן יום יום ושעה שעה. ולא נוכל בשום אופן למלא את המשימות האלה אם לא נקיים בתוכנו סדרי חרום מתאימים, ואם לא נקיים בידי השלטון, באופן מתמיד, סמכויות חרום, גם סמכויות חרום שאפשר להפעיל אותן בן רגע בשעת הצורך וגם סמכויות חרום המופעלות ממילא יום יום, ואני אביא דוגמאות לדברי.

אחד מנגעי חיינו הוא הגבול הארוך והפתוח. אחד מנגעי חיינו הוא ההסתננות המנצלת את הגבול הזה - (נתן ילין-מור (״הלוחמים״): כמה מסתננים יושבים לפי חוק זה?) - ובכן, יש הכרח בסמכויות חרום כדי להילחם בהסתננות, הן בסעיף 111 והן בסעיף 112 [למעצר מנהלי].

שנית, אנחנו חיים במדינה שבה צריך לנהוג צנזורה לגבי ידיעות הנוגעות לביטחון. אני מדבר על צנזורה ביטחונית - (מנחם בגין (תנועת החרות): הצנזורה שלכם משתוללת ללא רסן) - אני רושם לפני, כי אינך חולק על צנזורה בענייני ביטחון ועל זה אני מדבר, ולא תכריח אותי לדבר על נושא הרצוי לך. אני אדבר על נושא הרצוי לי והנוגע לעניין. הכרחית צנזורה בענייני ביטחון. הכרחית סמכות בידי השלטון למנוע פרסום של ידיעות, של עובדות, של מספרים שלדעת השלטון המוסמך מחבלים בביטחון המדינה או עלולים לחבל בביטחון המדינה, למנוע פרסום ידיעות שאם תגענה לאויב עלולות להביא נזק חמור - (מאיר וילנר (מק״י): האמריקנים והבריטים יודעים את כל הדברים) - (מרדכי בנטוב (מפ״ם): יש צנזורה בנוגע לכל הידיעות) - אני רושם לפני כי אתה מסכים לדברי. אתה לעת עתה חתמת על כל מה שאמרתי. אתה מנסה להכניס כאן עניינים אחרים, אבל על מה שאמרתי לא חלקת. חבריך, המוסמכים יותר ממך לשפוט על עניינים כאלה, ודאי לא יחלקו עלי בנקודה זו - (מרדכי בנטוב (מפ״ם): יום-יום מתפרסמות ידיעות) - אתה אינך רואה יום יום ידיעות מתפרסמות על גודל הצבא ועל כלי הנשק שיש בידו. זה אינך רואה וזה לא בא מאליו. זה בא מפני שיש מי שעומד על המשמר יומם ולילה בעניין זה, ומפני שיש לו סמכות בשם החוק לפעול ולמנוע.

ועוד דבר: המימשל הצבאי יש חולקים עליו, אבל אנחנו מדינה אשר הממשלה שלה נשענת על הרוב - (יוחנן בדר (תנועת החרות): ממשלה הנשענת על רוב של שעווה) - הממשלה, בהישענה על רוב, הנהיגה מימשל צבאי בארץ. אתה רוצה להיות נגד זה? תאמר שאתה נגד זה - אז יהיה ויכוח על מימשל צבאי והוויכוח הזה בהחלט לגיטימי. אפשר לחלוק על המימשל הצבאי, אפשר לדרוש לבטלו, אפשר לדרוש שינויים בו. כל זה אפשר לעשות. אי־אפשר לעשות זאת אגב אורחא. אי־אפשר אגב איזה ויכוח אחר פתאום להשמיט את הבסיס החוקי עליו. קיים המימשל הצבאי והוא קיים על יסוד חוקי. כאשר הוא הונהג, הרוב הגדול בכנסת היה סבור כי הוא הכרח, ואנחנו מקיימים כל מיני סידורים שהם הכרחיים - (משה ארם (מפ"ם): אין בו שום הכרח) - לך יש עצה משפטית כזאת. לי יש עצה משפטית אחרת.

עוד דוגמה: היו לנו תמרונים בארץ ובתמרונים האלה גייסנו כלי רכב פרטיים ונהגנו בקרקעות פרטיים כאילו היו רכוש המדינה. עשינו כל מיני דברים שאינם נעשים יום יום ושעה שעה, והטלנו הגבלות על החופש הרגיל של האזרחים. הם קיבלו זאת אומנם בנפש חפצה, אך לא יכולנו לסמוך על כך. לא השלכנו את יהבנו על הנפש החפצה של האזרח, כי אם דאגנו שזה יהיה במסגרת החוק. והנה, כל הדברים האלה נשענים על תקנות שעת חרום. המלחמה בהסתננות באותן הנסיבות שהיא מתנהלת בהן, ובאותם האמצעים שהיא מוכרחה להתנהל בהם, הצנזורה בענייני ביטחון, המימשל הצבאי וסידורים דומים לו - כל מיני סידורים המאפשרים למדינה הזאת לקיים מצב של הכן ועוד כהנה וכהנה עניינים וסמכויות הנובעים באופן ישיר מהמצב שבו אנו נתונים - המצב הבינלאומי, הצבאי, הביטחוני שבו אנו נתונים, וגם מהרכב האוכלוסיה שלנו - כל הדברים האלה כיום קיימים בתוקף תקנות שעת חרום. טול תקנות שעת חרום - ניטל מהם הבסיס המשפטי. הם נהפכים אז לעניין של שרירות לב השלטון, עניין של שימוש הפקרי ביכולת ביצוע של שלטון ללא כל סמכות חוקתית. זהו המצב.

כאשר שמעתי אתמול נואם אחרי נואם עולים על הדוכן הזה ותובעים את ביטולן הגמור של תקנות שעת חרום ללא כל סייג, ללא כל תוספת, ללא כל מחשבה ודאגה - על כל פנים למשמע אוזן - וכי במקומו צריך לבוא משהו, כי את הפרצות שביטולן יחשוף יש לסתום באיזה חומר אחר - (משה סנה (מפ"ם): זה נאמר בכל ההדגשה) - זה לא נאמר. אתה מדבר בשם כל הנואמים? - (משה סנה: בשם סיעתי. אנחנו הדגשנו את זה) - כוונתי לדברים שנאמרו בוויכוח אתמול ולא למסמך שהנחתם על השולחן. השאלה היא באיזה מצב אתם מציעים להעמיד את המדינה וכיצד אתם מחנכים את הציבור בעניין זה. ראיתי בכנסת חברים ששערותיהם הלבינו בעניין זה של ביטחון היישוב ובעסקנות יישובית בכלל.^[13] נדהמתי ולא האמנתי למשמע אוזני כיצד אפשר בקלות כזאת, ברפרוף כזה, לעבור על תהומות של חיינו ולחשוב כי בקפיצה אחת אפשר לעבור מן המצב המיוחד והמסוכן שבו אנחנו נתונים, למצב סדיר ותקין ככל אומה ולשון. הם חקרו? הם דרשו? הם ישבו על המדוכה? הם ביררו לעצמם מה המסקנות הנובעות מזה? מה החלל שייווצר אם חוק זה יבוטל במחי יד כפי שדרשו, מבלי שיבוא משהו במקומו?

אחד היוזמים הראשונים של רעיון ביטול החוק הזה היתה הממשלה. שמעתם דין וחשבון, כדי להזכירכם נשכחות, מפי שר המשפטים.^[14] סיעות המהוות רוב בהצטרפותן יחד, כל אחת מתוך נימוקיה שלה, החליטו להתנגד לחוק הזה. אנחנו מוכנים להחליפו בכל עת ובכל שעה. אבל ממשלה זו בין אם היא ממשלת רוב או ממשלת מיעוט, ממשלה זו כל זמן שהיא עומדת ליד ההגה [כממשלת מעבר] - ואתם כבר יודעים את הכרזתה כי היא תעמוד ליד ההגה עד אשר תיבחר ממשלה אחרת, או עד שבימי כהונת הכנסת הזאת, גם לפני הבחירות, תיווצר ממשלה אחרת הנשענת על רוב הכנסת - ממשלה שמנוי וגמור עמה, עד אותם שני התאריכים, אחד קבוע ועומד ואחד מדומה, להישאר ליד ההגה, לא תסכים בשום פנים ואופן לנהל את המדינה כשהיא נתונה בחלל ריק מבחינת כל הסמכויות האלה - (זכריה גלוסקא (התימנים): תהיה ממשלה אחרת) - אמרתי: עד שתקום ממשלה אחרת הנשענת על רוב הכנסת. אולי הנשיא יוכל להטיל תפקיד זה על מישהו.

כל סיעה וסיעה הדורשת ביטול חוקי חרום ללא דאגה לתחליף, ללא דאגה לתמורה, מתחייבת באחריות חמורה מאוד, הן לאלתר והן על ידי מתן חינוך רע לציבור, יען הציבור שלנו מחציתו מבחינה אחת הם אנשים חדשים, ומחציתו מבחינה אחרת ילדים. הציבור שלנו מלא אנשים שאינם יכולים בעצמם להגיע לידי שיקול יסודי של העניינים, אינם יודעים את העניינים ואין לדרוש מהם שיבינו את העניינים לאשורם. הם מודרכים ומונהגים על ידי מנהיגיהם וראשיהם, ומנהיגיהם יושבים צבורים יחד בכנסת הזאת. הם מייחלים למוצא פיהם של אלה ומוצא פיהם של ראשי הסיעות כאן קובע את ראייתם ושיפוטם, מעצב את המושגים שלהם, והם יכולים להיות נדחפים בדרך של חינוך נלוז זה למסקנות של התאבדות אם לא ייעשה המאמץ לפקוח את עיניהם. שום צעקות ושום תכסיס במלחמת בחירות, שום תעתועים וספסרות לא ימנעו ולא ירתיעו את הממשלה הזאת, ואת אותם חלקי כנסת שהיא נשענת עליהם, מלעשות בעניין זה דבר שהם רואים אותו כחובה קדושה כלפי עתיד המדינה וביטחונה כיום - (אליהו אלישר (הספרדים): גם אם הכנסת תחליט אחרת?) - אם תחליט כמוסד מחוקק, דיה לצרה בשעתה. נראה.

היש מישהו טוען, כי החוק הזה הורתו ולידתו בקדושה? כולנו יודעים מה מקורו [המנדטורי]. אבל נזכור כי גם בחוק זה ישנם יסודות, ישנם סעיפים זעיר שם זעיר שם, שלא היו מראשיתם - משנת 1937 או אפילו מ־1939 - מכוונים נגד העלייה ונגד החרות של הציבור היהודי ונגד המאבק, וכדומה. היו בו גם יסודות סדירים ומקובלים של דאגה למדינה הנמצאת במצב של מלחמה [מל״ע-2] והצריכה גם להגן על עצמה וגם לנהל באופן יעיל את המלחמה. אבל יש גם סעיפים ממין אחר, אשר מותר וחובה להיזקק להם. יש איזמל שאפשר לעשות בו ניתוח ולהציל את נפש החולה, אבל אפשר באותו איזמל גם לרצוח נפש. משום שאותו איזמל יכול לרצוח נפש, הוא פסול לניתוח?

אמרתי כבר אתמול, כי הרבה ירשנו מהמשטר הקודם וכל השאלה היא למה הדברים מיועדים. אז זה היה מיועד לדיכוי הבית הלאומי, היום זה מיועד לביצור מדינת ישראל. אדרבה, יבוא תחליף לחוק. הן הצענו אותו, אבל עד להחלפת החוק הזה בחוק אחר, שיבטיח את כל הטעון הבטחה - שום הפוגה בעניין חמור זה, שום הפוגה בסמכויות, שום הפסקה ביכולת פעולה. לו גם לשם כך חשוב הניסיון הזה. דווקא הניסיון של הימים האחרונים מאלף מאוד. הוא לימד אותנו כי ייתכן מצב שתתארגן קבוצה פושעת בכוונה תחילה לבצע מעשי פשע ממין מסוים - (מנחם בגין (תנועת החרות): זה ייתכן בכל מדינה) - תשמע עד הסוף, תפריע בשכל. ייתכן מצב שתתארגן קבוצה פושעת, שהיא תהיה קבוצה של מחתרת שיהיה קשה מאוד לגלות אותה, ואף על פי כן היא תלך ותפשע ותחבל ותהווה סכנה ציבורית, סכנה של פריעת החוק, ועוד יותר מזה - קבוצה שמטרתה להפריע לחוק, לאיים על חברי הכנסת או להטיל אימים על הכנסת כולה שלא לחוקק חוק מסוים, וכנגד זה לחוקק חוק אחר. וייתכן שלא תהיה אפשרות לשלטון לגלות את צפונותיה של הקבוצה לפני המעצר על מנת שעל יסוד גילוי הצפונות אפשר יהיה לדרוש את המעצר, אלא הסיכוי היחיד להגיע לחקר העניין יהיה לאחר המעצר וכתוצאה ממנו. זאת אומרת כי אי־אפשר להסתייע בחומר ההאשמה כדי להשיג את המעצר, אלא רק המעצר הוא שייתן את חומר ההאשמה. על כל פנים, יש סיכוי שייתן חומר כזה. ואז תעמוד שאלה בפני המדינה אם היא רוצה לדאוג לעצמה לשמור על עצמה ולהציל את עצמה, או שהיא מוכנה להפקיר את עצמה. כאשר הדמוקרטיה בסכנה, האם מותר להיזקק לאמצעים החורגים מהמקובל בימים כתיקונם לשם הצלת הדמוקרטיה, או שהדמוקרטיה מוכרחה לכרוע אין־אונים, מסובכת וכפותה על ידי הגבלות שהטילה על עצמה במו ידיה?

אין שום הצעה לפרוע את יסודות הדמוקרטיה, אבל ישנם אמצעים המקובלים במשטרים דמוקרטיים בשעת חרום. כל השאלה - האם כבר יצאנו משעת חרום או שטרם יצאנו ממנה. השאלה היא אם לאחר שלוש שנים בלבד של קיום המדינה, לאחר מאות בשנים שהעם לא ידע חיים ממלכתיים, לגבי עם שבשביל חלקים ידועים שלו כל העניין הזה בא כתדהמה, ויש חלקים שהדבר הזה בא עליהם כסיוט, לעם שיש בתוכו חלקים אשר מצפונם, אם הדתי או האחר, נעלה בעיניהם מעל המצפון הלאומי כפי שהוא מגובש ומבוטא על ידי מוסדות השלטון המוסמכים, והם נוטלים סמכות לעצמם להפר חוק ולפרוע ביטחון ומבקשים צידוק למעשיהם במטרה הנעלה כביכול אשר לשמה הדברים נעשים, אם במדינה כזאת ובקרב עם כזה, הנמצאים עדיין בשלב כזה של התהוות, נתונים בכור מצרף כשהם מכילים עדיין כל כך הרבה סיגים, האפשר להימנע מלהזדקק לאותם אמצעים שכל דמוקרטיה ותיקה, מושרשת ומגובשת, נזקקת להם בשעה שעוברת עליה שעת חרום? חבר הכנסת בגין טען כאן: ״מי שמך?״ - (מנחם בגין (תנועת החרות): מי שמך שופט?) - אני עונה על זה. לא אני דרשתי את הבירור בכנסת. לא הממשלה דרשה אותו. מישהו אחר דרש אותו. מישהו דרש אותו בוועדת החוץ והביטחון בקולי קולות ובחמת זעם. הוא דרש בירור פומבי למען ישמע העם. מה היית סבור, כי רק לכם יהיה חופש הדיבור והממשלה תכלא את פיה?

הממשלה אמרה כזית ממה שהיא יודעת. הממשלה ראתה את עצמה חייבת להציג בפני הכנסת את התמונה המתגלה בפניה בקווים כלליים, אבל היא עשתה זאת ללא כל פירוט, מבלי להזכיר שם, מבלי לקבוע שום אשמה מיוחדת, מבלי להביא לכאן שום מיסמך. הממשלה מסרה תמונה כללית מאוד. אתה טוען מהי הסמכות לכך? אתה שואל באיזו רשות אמרתי כי ישנה מחתרת? מה התעתועים האלה? האם מחתרת הוא עניין לקביעה משפטית בלבד? נניח כי המצב היה כזה, כי הדבר היה מאורגן להפליא עד שלא היתה כל אפשרות לגלות כלום. האם היה זה משנה את העובדה כי קיימת מחתרת? האם הממשלה יכולה לגזור על עצמה שלא להגיע למסקנה, לא להודיע לציבור ולא להזהירו כי קיימת מחתרת על יסוד עובדות דוקרות עיניים, שאיש אינו יכול להכחישן? מעשי פשע מבוצעים במאורגן על ידי חבורה מסתתרת - האם אין זאת מחתרת?

מחתרת היא עובדה מדינית שיש לה משמעות ביטחונית חמורה מאוד. אשמה אישית הוא עניין למשפט. אני מקווה מאוד, ואני אומר ״אני מקווה״, מפני שעוד אינני יודע. ברגע האחרון יכול להתגלות משהו שיחייב שלב נוסף של חקירה ואינני יודע, כי לא אני העוסק בזה בפועל ממש, אבל אני מקווה מאוד כי החקירה המשפטית תתחיל מחר. אמרתי אתמול כי היא תתחיל בימים הקרובים ביותר. אני מקווה כי היא תתחיל מחר, או לכל המאוחר מחרתיים. האנשים שאפשר להביאם לדין יובאו לדין, ומהאנשים שאי-אפשר להביאם לדין יהיו כאלה שישוחררו. אני רוצה להחזיק טובה לחברי וידידי ישר הלב הרב לוין, שאמר פה כי מ-53 אנשים שנעצרו שוחררו כבר 26 וזה תוך פחות משבוע ימים. אין זה מעיד על נוקשות. אין זה מעיד על עצלות. אין זה מעיד על קשיחות לב מצד המשטרה אם מבין 53 אנשים שנעצרו, כולם על יסוד מסוים - לא סתם יצאו לחטוף אנשים ברחובות, לא לקחו כל עובר ושב, כי אם הלכו אל כל אחד ואחד על פי מען ברור - מתוכם כבר שוחררה המחצית. אמרתי אתמול ואני חוזר: אין לי כל ספק כי יבואו שחרורים נוספים. אינני יכול להיות בטוח כי לא יבואו מעצרים נוספים.

הממשלה החליטה למנות ועדה מיוחדת בתוכה לבירור שאלת אלה שאי-אפשר להביאם למשפט, ואף על פי כן הם חשודים. אין לי כל ספק כי המלצות ועדה זו תתקבלנה על ידי הממשלה. אבל דבר זה ייעשה בשיקול ובזהירות, כי אנחנו עומדים בפני מחתרת ואנחנו האחראים לעת עתה. בידינו סמכות מסוימת, ומנוי וגמור עימנו לפעול לפיה לשם קיום ביטחון המדינה וביטחון הסדר והחוק בתוכה.

אני רוצה לומר כאן בשם הממשלה מילה של הוקרה ועידוד למשטרת ישראל, לשוטרים ולמפקדיהם, מהם אנשים שלא מתמול שלשום אנו מכירים אותם, ומהם רבים אנשים חדשים מקרוב באו. משטרת ישראל הוא אחד מנכסי הפאר של מדינתנו. הם עושים את עבודתם לא רק באמונה, הם עושים את עבודתם במסירות קודש, וברכה למאמציהם על משמר ביטחון המדינה וכבודה ולהשלטת החוק והסדר בתוכה - (קריאה מספסלי מק״י: עם ההפגנה ב^-1 במאי?) - אם ההפגנה היא בלתי חוקית, הם מפזרים אותה. אם ההפגנה מסכנת את שלום המדינה, הם מפזרים אותה והם הראשונים הסופגים מכות מההמון. אני אומר להם בשם ממשלת ישראל: ברכה ועידור והוקרה על המאמצים שלהם הנעשים מתוך חרוף נפש.

יש לפני הממשלה הזאת ברירה בין שתי דרכים: ישנה דרך שלום קלה, המובילה בסופה להרס, וישנה דרך קשה אשר על פני חתחתים, ובראש וראשונה חתחתים ציבוריים שאנו עדים להם, מובילה לביטחון המדינה, להרמת קרנה ולהשלטת דמוקרטיה אמיתית בתוכה. מנוי וגמור עם הממשלה הזאת, כל עוד היא קיימת, ללכת עד תום בדרך השנייה.

 

בשלב זה הודיע היו״ר י. שפרינצק, כי הוגשו הצעות שונות מטעם הסיעות. רובן ככולן, בשינויים מסוימים, קראו לחקיקת חוק הגנה לביטחון המדינה בתוך זמן קצר.

הדיון בנושא שעל הפרק התמשך על פני כמה ישיבות הכנסת.^[15] בישיבת הכנסת ב4.5.1951 סיכם מ"ש:

מ״מ ראש הממשלה מ. שרת: הממשלה סבורה, כי לפני שהכנסת תיגש להצבעה על כל ההצעות האלה, יועיל לה לחדש את המגע עם הרקע העובדתי של העניין. הוויכוחים בשאלה זו נמשכו זמן לא קצר ובסירוגין עם שאלות אחרות. ההצבעה נדחתה לכמה ימים. בינתיים התנהלו העניינים למעשה בהתאם לתוכניתה של הממשלה כפי שנקבעה מראש, וכפי שהודעתי עליה בפתיחת הוויכוח בשאלה זו בכנסת.

אמרתי באותו מעמד כי מנוי וגמור עימנו להמריץ את החקירה ולהביא לדין במהירות האפשרית את אלה שיימצא נגדם חומר האשמה מספיק כדי הבאתם לדין. הוספתי, כי לגבי אלה שלא יימצא חומר האשמה מספיק כדי להביאם לדין בימים הקרובים ביותר, יהיה דיון בממשלה במגמה לשחרורם. ציינתי כי הממשלה מינתה ועדת שרים מיוחדת לטיפול בבעייתם של אלה שיישארו עצורים לאחר שכמה מהם יובאו לדין.

אני רוצה למסור עתה לכנסת את סיכום העניין. בסך הכל נעצרו 56 איש, מהם שוחררו 26 איש תוך 48 השעות הראשונות של המעצר הראשון. הווה אומר נשארו 30. אחד מתוך ה־30 האלה נמסר לדין בתוך 48 השעות הראשונות של המעצר. הווה אומר נשארו 29. מ־29 אלה נמסרו עד היום לדין 12. זאת אומרת, בסך הכל עומדים עתה לדין 13 איש. יתר 17 העצורים שוחררו.