45 | נאום יום העצמאות, "קול ישראל"[1]                                                                          9.5.9151

ניבחן באחווה יהודית, במשמעת אזרחית, במתח ציוני

אזרחי ישראל ברחבי הארץ באשר אתם שם, מדן ועד אילת, תושבים ותיקים ועולים חדשים, בעיר ובכפר, במעברות וביישובי קבע, עם אנשי הצבא המרוכזים במחנות והעומדים על המשמר לאורך הגבול, גם האורחים היקרים אשר נקבצו ובאו מתפוצות עמנו בחלקי תבל שונים - שאו כולכם שלום וברכה מירושלים הבירה ביום חגנו.

ראש ממשלת ישראל, אשר שידר דברי ברכה בערב זה באוזני העם היושב בציון אשתקד ולפני שנתיים, איננו עימנו הפעם. הוטל עליו לצאת דווקא לקראת היום הזה לארצות הברית של אמריקה בשליחות ממלכתית ראשונה במעלה - לעורר את היהדות הגדולה ביותר בעולם להגדיל את עזרתה לקיבוץ הגלויות ולהסביר לממשלת אותה מעצמה אדירה את צורכי ישראל ובעיותיה. אפתח בברכה חמה זו להצלחת מעשיו למען עתיד המדינה והרמת קרנה. יהי שובו אלינו שלום.

רק שלוש שנים עברו מהיום הגדול ההוא, בו הוכרז על חידוש עצמאות ישראל לאחר הפסקה של אלפיים שנה, ומה עצום השינוי שחל במעמדנו ובכל הווייתנו. תקופה חדשה החלה בתולדה היהודית. תמורה אשר אין לשער תוצאותיה התחוללה במיבנה המזרח התיכון. בעולם כולו ניכרים אותות המאורע הכביר של החזרת הממלכתיות העברית ליושנה. ישראל סבא חידש נעוריו ונכנס מחדש למשפחת עמי תבל.

התמורה הממשית ביותר, המרנינה ביותר, היא הגידול המפתיע של היישוב העברי על ידי עלייה המונית אשר מעטים בתוכנו חזו את ממדיה. כבר נתבשרתם מפי ראש הממשלה בצאתו, כי בשלוש השנים שחלפו מהכרזת העצמאות הוכפל מספרנו בארץ. ריבוי כה מהיר של האוכלוסייה לא ידעה שום מדינה בעולם. שש מאות וחמישים אלף יהודים היינו בקום מדינת ישראל. מיליון ושלוש מאות אלף הננו כיום. עם תושבי המדינה הערבים הננו מתקרבים למיליון וחצי מיליון נפש. מארצות מזרח אירופה, מערב אסיה וצפון אפריקה ומפינות עולם אחרות, בים ובאוויר, לא פסקו זרמי העלייה לארץ. השנה סיימנו את חיסול גלות תימן ועד היום העלינו 80 אלף מבני גלות בבל. בחודש אפריל שעבר עלינו הגיעה העלייה לשיא. מספר הבאים עלה על 30,292 נפש.

הווה אומר, מחצית היהודים המהווים עכשיו את מדינת ישראל לא היו בה בשעת בואה לעולם. אנו הוותיקים - וכשלעצמי הנני בארץ זה ארבעים וחמש שנים - תמהים לפעמים: מה יודעים המוני אחינו אלה, אשר באו כאילו אל המוכן, מהמוצאות אותנו בעבר הקרוב והרחוק? היש להם מושג כלשהו מייסורי הבדידות של החלוצים הראשונים, יוצאי חומות ירושלים שהתיישבו בפתח תקוה, אנשי ביל״ו ומייסדי ראשון לציון וגדרה, זכרון יעקב, כל אלה שכבר הלכו לעולמם כמעט עד אחד, ומחבלי ההתאחזות של הבאים אחריהם, שנגזר עליהם להתנחל בסביבה עוינת ולהיאבק עם משטר זר וערל לב?

אלה שהמדינה פתחה לפניהם את שערי הארץ לרווחה - הידעו את המאבק הנואש שקדם להקמתה? אלה שעלו תוך השנתיים האחרונות, ההיו שותפים, ולו גם מרחוק, לפרפורי המדינה בין חיים ומוות בשנת קיומה הראשונה? איך יקבעו מידה נכונה לקושי שגם הם נתקלים בו בתהליך הקליטה, אם לא יעלו יום יום על דעתם את הדרך בה עברנו עד אשר הבאנום עד הלום?

אבל גם אנו, הוותיקים, יש ונדמה כי יותר מדי במהרה ועל נקלה התרגלנו למעמדנו החדש, אשר מתוך מאמצים כה כבירים ונוכח סכנות כה איומות הגענו אליו. ההתרגלות הפזיזה הזאת היא בעוכרינו. איך נישא כולנו בנטל הכבד, אשר דווקא ההצלחה ההיסטורית הניצחית העמיסה על שכמנו, אם לא ניתן דעתנו יום יום על מהות המהפכה שחלה בחיינו? איך נדע לשמור על כבוד מעמדנו החדש אם לא נעמוד מלאי יראת הרוממות מול הנס הגדול שנתרחש לדור הזה של ישראל?

אל נהפוך את הקודש לחול. אל נניח לברק התפארת של עצמאות ישראל לדהות ולהתהלל בקטנות של חיי יום־יום. ״באין חזון ייפרע עם״, אמר החכם באדם.[2] כל שכן עם שזכה לראות את חזונו מתקיים בידו והוא מזלזל בו ומסיח דעתו ממנו. לפיכך כה חשוב לנו חג העצמאות, שהוא מנער אותנו מחיי חולין ומעורר את כולנו להטות אוזן מחדש לפעמי המשיח. יבוא החג וירומם את נפשנו, נזכור מה היינו ומה הננו כיום. השגת העצמאות, הניצחון במלחמת השחרור ופלא קיבוץ הגלויות, העלונו אל פיסגה רמה בעיני עצמנו ובעיני העולם כולו. אל נרד ממנה. יעמוד לנו החג להיות ראויים לישועה הגדולה והמופלאה, ולא נהיה ראויים לה אלא על ידי קיום המצוות שהיא מטילה עלינו.

אומנם עשינו לא מעט. אם ידענו קושי, אם גזרנו על עצמנו הגבלות, קודם כל אל נא נגזים בהם. אך נוכח הקושי והסבל האמיתי נציג את ההישגים. הם מצטרפים לסכום מכובד. נשאב מהם אמונה בכוחנו ועידוד למאמצים. נישען על ההצלחות ונלמד מהשגיאות לתקנן.

אוכלוסיית המדינה הוכפלה במאות אלפים. ואף על פי כן היא עסוקה כולה. חוסר עבודה וחוסר פרנסה אינם מהקווים המציינים את מצבנו. המדינה הצליחה להבטיח מזון הכרחי ושרותי יסוד לכל התושבים. על אף הקושי המחמיר בהשגת חומרי בניין בוצעו מפעלי שיכון רחבי ממדים ועוד יד המדינה נטויה להרבות מעונות לנזקקים. אם גם רבים מהעולים החדשים משוכנים בדוחק רב שיכון ארעי גרידא, הרי לא נשארה אף משפחת עולים אחת ללא צל קורה. מספר בתי הספר במדינה הוכפל, וכן הוכפל מספר התלמידים. על 227 היישובים החקלאים היהודיים שהוקמו בשבעים שנות ההתיישבות העברית למן ייסוד פתח תקווה ועד להקמת המדינה, נוספו בשלוש שנות המדינה 254 יישובים חדשים. הייצור החקלאי גדל ב־80 אחוז. תוכניות רחבות של השקאה, המבשרות תוספת רבתי לתנובתנו החקלאית, הגיעו לשלב ביצוע. נתגלו מקורות מים חדשים בפינות שונות של הארץ, לרבות קצהו הדרומי הצחיח של הנגב. התעשייה מתרחבת בלי הרף. הולכים ומוקמים מספר מפעלי יסוד, מהם המכוונים ליצוא, אשר עם כניסתם לייצור יעלו במידה ניכרת את רמתנו החרושתית. התקדמנו בתוכניות לניצול מקורות עושר טבעיים, אשר בטרם היות המדינה היו מאיתנו והלאה או לא היו ידועים כלל. רשת הכבישים הסתעפה בהרבה. בכל חלקי הארץ פועם קצב הבניין. הוקמו צי ים וצי אוויר לתחבורה מסחרית יש מאין, צבא ההגנה לישראל שוקד בהתמדה על השבחת ארגונו, אימונו וציודו. עוצמתו הולכת ועולה. העלייה הגדולה סתרה לחלוטין את כל הנבואות השחורות שליוו; בראשיתה. בחקלאות, בחרושת, בתחבורה, בכל עבודה חלוצית ויוצרת, וכן בשרות הצבאי, גילו רבבות עולים צעירים וקשישים יכולת ברוכה של עמל כפיים וכושר מעשה, ועל הכל אומץ לב להפליא.

סקר הישגים זה אל נא יעבירנו על דעתנו. חלילה לנו להסתפק במועט. עדיין אין מאמצינו מדביקים את קצב הצרכים. עדיין אין עבודתנו מתנהלת במלוא רוחב הבסיס הדרוש. עלינו להפוך את המוני העולים בזמן הקצר ביותר ליצרנים נושאים את עצמם. עלינו לסתום את הפרץ בין הצורך הגדל יום יום לבין הייצור המפגר אחריו על כל גידולו. עלינו להכין קליטה מהירה ובריאה לעולים העתידים לבוא. נעשה הרבה בכל כיוונים אלה, אך לא נעשה די. נכון כי העמסנו על עצמנו משא שהיה מיוחד במינו, ואנו מצווים לעמוד בניסיון שמינה לנו הגורל ויהי מה. מאות בשנים לא היתה לנו הזדמנות לבצע מפעל כה גדול ומבורך. משבאה לידינו - האומנם נחמיצנה? עלינו לכפר על הזמן שהלך לאיבוד במישנה מאמץ. על כל פנים, נקפח את עתידנו במו ידינו אם נרתע או ניכשל.

מפעלנו זקוק לעזרה רבה מבחוץ. הוא גם זקוק לעזרה הן של העם היהודי והן ממקורות בינלאומיים. פנינו בקריאה ליהדות ארצות הברית לחתום על ״מילווה העצמאות״ נוסף על תרומותיה החשובות ל״מגבית היהודית המאוחדת״. ביקשנו עזרה מאת ממשלת ארצות הברית. לשני המאמצים האלה יש סיכויים. מפעל בונה ארץ וגואל עם כשלנו - כבוד הוא לבקש עזרה בשבילו, כבוד הוא לתת עזרה לו. השמענו באוני המעצמות תביעה לשילומים מגרמניה, ואנו נדאג כי תביעה זו לא תרד מסדר היום הבינלאומי עד אם תתמלא. אבל כל התביעות המופנות כלפי חוץ אל ישכיחו מלבנו את המוטל עלינו־אנו. יש משימות אשר איש לא ימלא אותן במקומנו, ואשר דחיית מילויין היא בנפשנו. עליהן חל הכלל: אם אין אני לי - מי לי ואם לא עכשיו - אימתי.^[3]

ושוב, בראש וראשונה בעיית העלייה. קליטתה הכלכלית הגמורה תיקשה מאוד בלי עזרה רבתי מבחוץ. אך קליטתה האנושית, החברתית, התרבותית, תלויה אך ורק בנו. לפנינו מתייצבת בכל דחיפותה ושיעור קומתה בעיית המזיגה של היישוב הוותיק עם המוני העולים, והשתלבות הגלויות השונות שבקרב העולים זו בזו. כל אלה יחד צריכים להיות לעם אחד לא רק בהכרה ההיסטורית, כי אם בכל מערכות החיים. הדבר לא ייעשה במאמר השלטון ויהי היעיל ביותר, אף לא במאמצי המינהל ויהי המוכשר והמסור ביותר. בלי התעוררות ברחבי הציבור לא תושג המטרה. רק התנדבות המונית של אנשי היישוב הוותיק - של המושרשים, המבוססים, המנוסים - לחדור למשכנות העולים בעיר, בשכונה, במושבה ובמעברה, לקשור קשר אישי, לקרב, לחנך, להדריך ולעזור, רק גילוי נאמן כזה של אחווה אמיתית לשמה, יוכלו לקדם את הבעיה לקראת פתרון.

לא מעט נעשה כבר בתחום זה על ידי עובדי מוסדות המדינה והסוכנות היהודית, שליחי הסתדרויות העובדים, חברי משקי ההתיישבות העובדת, איגודי הנשים, מוסדות ההכשרה וארגונים שונים, ואחרון אחרון על ידי צבא ההגנה לישראל בטיפולו במעברות. אך עדיין נדרש מאמץ הרבה יותר רחב היקף. התביעה מופנה אל הלב היהודי. נחשול של אהבת ישראל, אחווה יהודית חמה, צריך לשבור את הקיפאון והאדישות, להרוס מחיצות נפשיות, לקרב אחים רחוקים. הלבבות נקראים לגיוס כללי. הטיפול ההמוני, ההתנדבותי, בעלייה על ידי פעולה אזרחית ישירה הוא רק אחד השינויים שצריכים להתחולל בארץ אם רצוננו לתת ביטוי ממשי בחיינו יום יום למהפכה הכבירה שהננו עדים לה בדברי ימינו. הפרץ בין ההווייה וההכרח, בין צו השעה ובין אורח החיים, הוא הנגע החמור ביותר המאיים עלינו כיום. אנו מצווים על מאמץ עליון לחסל נגע זה בכל מערכות חיינו.

הווי חדש יקום בארץ. גם אם נשיג עזרת חוץ בממדים הדרושים, וכל שכן אם לא נשיגנה - לא נוכל להישמר מכישלונות ומסכנת התמוטטות בלי התאזרותם של המוני אזרחים להסיק מסקנות מעובדות היסוד של מצבנו ולקבל עליהם את דינן בתנאים המיוחדים במינם של הגנת המדינה, עלייה רבתי, פיתוח הארץ ופיגור בלתי נמנע של הייצור אחרי הצורך. בתקופת המעבר, עם כל הנובע מהצטרפות הנסיבות האלו, אין מנוס ואין מפלט מהטלת עול של משמעת ברזל על כל האזרחים בלי הבדל מעמד. את המשמעת הזאת חייב להטיל השלטון והוא זכאי לבצע אותה בכל האמצעים שנתן בידו החוק. אך, שוב, אל נא נטעה לחשוב כי רק ביעילות השלטון תלוי הדבר. בלי הכרה אזרחית איתנה וצלולה, בלי קבלת משמעת בנפש חפצה, לא נוכל למנוע הפקרות כלכלית והתפרעות חברתית. הצלה לאומית וצדק חברתי כאחד מחייבים ליכוד, ארגון, תיכנון, משמעת ושוויון של קורבן.

כל ממשלה שתקום בתקופה זו בישראל תהיה אנוסה להטיל על הציבור חובות חמורות, ולכפות את מילויין בתוקף החוק ובאמצעי עונש. במה דברים אמורים? אם ממשלה זו תהיה נאמנה לייעוד המדינה - לקבץ גלויות, לפתח את הארץ, להבטיח את זכותו השווה של כל פרט לחיים מתוקנים, להגן על כל שעל מאדמת המדינה, להרים קרן ישראל בעולם. והצלחת כל ממשלה כזו תהיה תלויה בנכונותם של המוני אזרחים בעלי הכרה לקבל עליהם עול מצוות באהבה. ביסודו של דבר, נאמנות העם למדינתו ולייעודו עומדת כאן במיבחן.

לבסוף, הכל תלוי ברוח הכללית שתשרור בקרב המדינה. השאלה ברורה וחותכת - הישלוט במדינה להט ציוני או תשתלט בה התכחשות לציונות, מדעת או שלא מדעת, יען זה קנה המידה המכריע לגבי כל שיטה, כל תוכנית, כל מפעל־שהוא אם יש בהם סיוע או הפרעה להגשמת הציונות. בנאמנות לעיקרון הזה ובהתכוננות אליו ייבחנו כל יחיד, כל חוג, כל ארגון.

הגשמת הציונות לא נסתיימה עם הקמת המדינה. היא רק החלה בהיקף יותר נועז, במעוף יותר נישא, בתנופה יותר נמרצת. המדינה היא פרי ההגשמה הציונית, אך אין היא גמר המלאכה שלה. היא עצמה לא באה לעולם אלא על מנת לשמש מנוף להגשמת הציונות ביתר שאת, ביתר ביטחון וביתר מהירות לעשות את הארץ הזאת בית להמוני ישראל הפזורים, לשמור על רוח החרות ומשטר השוויון בתוכה. לקיים ולטפח את הקשר בינה ובין העם בתפוצות, לתבוע זכות העלייה וזכות הקשר עם ישראל לכל קיבוץ יהודי בעולם.

אין בקיום המדינה כשלעצמו שום ערובה להמשך ההגשמה הציונית. הכל תלוי במדיניות שתשרור בה, ברצון שיפעל בקירבה, ברוח שתפעם בהמוני אזרחיה. חינוך ציוני הוא אחד הצווים המכריעים של השעה החמורה העוברת עלינו. ערכי יסוד של הציונות מובלעים בדמם של המוני העולים. הם צריכים ליהפך לנכסי ההכרה, לכללי התנהגות, לעקרונות שידריכו את השפעתם הדמוקרטית של האזרחים החדשים על המדיניות. גם היישוב הוותיק חייב לבדוק את מערכותיו מאותה בחינה.

יכולת המדינה להגשים את שליחותה ההיסטורית תלויה בגובה המתח חציוני של המוני אזרחיה.

בשלושת אלה ניבחן: באחווה יהודית, במשמעת אזרחית, במתח ציוני. אם נעמוד במיבחן המשולש הזה, מובטח לנו העתיד במידה שהוא תלוי בנו. והניסיון הוכיח כי בנו - ברצוננו ביכולתנו - תלוי הרבה מאוד, אולי הכל. נתלכד ונתחזק לקראת המיבחן המכריע הזה על סף השנה הרביעית למדינת ישראל.

מועדים לשמחה!