נספח 2 | תשובת משה שרת למאמר יצחק שדה[1]

27.1.1950

״להעמיד דברים על אמיתם״

נגד סילוף דמות הפלמ״ח

במאמר ״השמחה שנשללה מאתנו״ מאת יצחק שדה, בגיליון ״על המשמר״ מיום ו׳ 6 בינואר השנה, מצאתי כתוב: ״צדקו הללו, שעוד בזמן המלחמה העולמית אמרו באוזני מנהיגי היישוב, שהם כיום שרי המדינה: אל תסמכו (אל תבטחו? מ"ש) בנדיבים. לא הכל לצבא הבריטי; עלינו לשמור על חלק כוחנו בשביל עצמנו. נגדיל את הפלמ״ח, נגביר את ה׳הגנה׳. זה היה אז, כאשר נדרשנו לשלוח את כל הפלמ״ח לצבא הבריטי״. עד כאן דברי יצחק שדה.

כמי שהיה ״אז״ ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ולפי זה האחראי מטעם המוסדות העליונים הן לביצוע מפעל הגיוס למערכות המלחמה העולמית והן לפיקוח על ה״הגנה״,[2] נדהמתי למקרא הדברים: מתי דרשתי לשלוח את כל הפלמ״ח לצבא הבריטי? מתי דרש זאת מישהו מחברי או מהעובדים במחיצתי?

לא היו דברים מעולם!

אומנם ידעתי, כי זה מכבר מופצת בציבורנו בלחישה עלילה זו, שכאילו בשלב מסוים במהלך המלחמה העולמית נקעה נפש ההנהגה המדינית מן הפלמ״ח, שוב לא ראתה צורך בו וביקשה לחסלו על ידי גיוסו לצבא הבריטי. אולם זו לי הפעם הראשונה שאני מוצא את הבדותה הזאת נקבעת בדפוס, ולא בידי מי שניזון מפי שמועה, אלא בידי אחד מוותיקי ה״הגנה״ ומבוני הפלמ״ח ומי שהיה מפקד רב־אחריות בצבא הגנה לישראל.

הארץ מלאה אנשים מקרוב באו. רבים מחיילי צבאנו הם עולים חדשים. שנה שנה מתבגרים ומיתוספים אל קוראי העיתונות ואל המשתתפים בחיי ציבור צעירים שנולדו או גדלו בארץ. כל אלה לא חיו עמנו את מאורעות שנים עברו ולא היו עדים להם. הם שואבים את ידיעותיהם על העבר הקרוב מן העיתונים ומסיפורי הקשישים והוותיקים מהם. גם בקרב המבוגרים והמושרשים בחיי היישוב מעטים הם אלה שנהירים להם פירטי העניינים אשר בשעתם נדונו והוכרעו בחדרי חדרים ולא שימשו - כי לא יכלו לשמש - נושא לבירור פומבי. לגבי כל אלה נאמר

״לפני עיוור לא תיתן מכשול״. וכל אלה מוטעים ומולכים שולל - לעתים ללא תקנה, כי לא תמיד מדביק התיקון את הסילוף - על ידי פירסום דברים המעקמים את העובדות ובודים דברים שלא היו, כל שכן אם פרסום זה נעשה בפסקנות גמורה על ידי מי שמוחזק לבר־סמך מובהק בעניין הנדון.

מהי האמת - האמת הפשוטה, הערומה?

בסתיו 1944 הגענו לשיא הנכסף של הישגינו בעיצוב הכוח היהודי הארץ-ישראלי במערכות המלחמה העולמית. בניגוד לניחושיהם המרפים ידיים של קטני אמונה, הושג דבר הקמת החטיבה היהודית הלוחמת - ה״בריגדה״ - שנועדה להיכנס בכל המהירות האפשרית לפעולת קרב בחזית איטליה.[3] החטיבה לא היתה שלמה. לפי התקן שנקבע לה מזה, ולפי מצבת הגדודים ושאר יחידות שנועדו להוות אותם מזה, היינו חסרים כאלף איש להשלמתה. הדבר חייב מאמץ חדש של גיוס מתנדבים. הופנה בעניין זה ״קול קורא״ נמרץ ליישוב. במועצת הביטחון היישובית, שהשתתפו בה נציגי כל החוגים, לא היתה כל מחלוקת לגבי דחיפות המשימה. לדעת הכל היתה זו חובת כבוד להשלים את הבריגדה ולהעמיד תריס בפני הסכנה, שמתוך כורח צבאי יוכנסו לתוכה חיילים בריטיים רבים אשר יחבלו באופייה הלאומי. האחראים לביטחון היישוב נתנו דעתם על כך, שגיוס נוסף לבריגדה פירושו הוצאת מאות צעירים נוספים מהארץ. חשיבות ההישג והצורך לשמור עליו הצדיקו לדעתה את הצעד הזה. הערכתם את עתודת הגיוס של היישוב אמרה, כי יש לאל ידו להפריש מתוכו את הכוח הזה מבלי שיבולע לביטחונו. יתר על כן, לפי משטר הגיוס הפנימי שפעל בתקופת המלחמה העולמית, כל גל התנדבות נוסף היה מזרים כוחות חדשים גם לשורות כוח המגן שעמד על משמרתו בארץ, בראש וראשונה הפלמ״ח.

אבל דעתי היתה כי הפלמ״ח כשלעצמו חייב לתרום את חלקו להשלמת הבריגדה. המנוח אליהו גולומב, שהיה לו חלק מכריע בהקמת הפלמ״ח וחלק רב בטיפוחו, ואשר החרדה להגנת היישוב ולכוחו במאבק העתיד לא סרה ממנו אף לרגע, היה בעצה אחת עמי.

הפלמ״ח היה אז, לפי מושגי הימים ההם, במלוא התפתחותו. הרבה מאמצים ואמצעים, שוב, לפי מושגי אותם הימים, הושקעו אז בהחזקתו. זכות קיומו לא היתה מעורערת. ערכו החיוני להגנת היישוב לאלתר וייעודו לעתיד לבוא הפכו לאחד מנכסי היסוד של המדיניות הציונית בארץ. המחשבה הזרה להכניס את הפלמ״ח כולו לבריגדה לא עלתה על דעת איש. היא הומצאה לצורכי פולמוס מפלגתי כעבור שנים, ושימשה קרניים לנגח בהם את ״מנהיגי היישוב, שהם כיום שרי המדינה״.

הפלמ״ח מנה באותם הימים כאלפיים איש, אך מדובר היה רק על תרומה בלבד. היה ברור, כי ממילא לא יהיה בתרומה זו כדי לפתור את בעיית השלמת הבריגדה, באשר היה מנוי וגמור עם מחייבי התרומה לשמור על היקפו, מיבנהו וכושר פעולתו של הפלמ״ח. כוונתנו העיקרית היתה לחזק את הכרת האחדות ושותפות הייעוד בין השלוחות השונות של הכוח העברי אשר על טיפוחו בכיוונים שונים שקדנו לקראת הבאות. כן היינו סבורים, כי מן הראוי להכניס לבריגדה מספר מסוים של חברי פלמ״ח בעלי כושר קרבי מעולה.

בראשונה הודעתי לראש המיפקדה הארצית של ה״הגנה״, כי לדעתי על הפלמ״ח להפריש למטרה זו עשרה אחוזים ממצבתו. זה היה המקסימום שנקבתי. כרגיל במקרים כאלה, הלך המספר ונתמעט בתהליך הדיונים. לבסוף הועמדה תרומת הפלמ״ח על חמישים איש, בכללם אנשי ״המחלקה הגרמנית״ הנודעת, שקיבלה הכשרה יסודית לפעולות מיוחדות עוד בתחילת התהוותו של הפלמ״ח.[4]

אלו הן העובדות, אשר דמיונו החופשי של יצחק שדה, בהיותו מופנה כלפי עבר, ניפח אותו לממדי דרישה לחסל את הפלמ״ח ולהסגירו כליל בידי הבריטים.

אבל ״גוזמה״ זו אינה אלא פרט מהכלל. הפרשה אינה מצטמצמת בסיפורי עובדות שלא היו ולא נבראו. היא כוללת הערכות מסולפות בתכלית של עיקרים ושיטות, אשר נקטו בתקופה ההיא מוסדות ואישים שהיו אחראים לביטחון היישוב ולבניין כוחו. מהערכות־סלף אלו נרקמה אצלנו תורה שלמה על הניגוד האורגני שהיה קיים, כאילו, מלכתחילה בין ה״הגנה״ בארץ לבין הגיוס למלחמה העולמית - בין הפלמ״ח לבין הבריגדה. הטיפוח המלאכותי של הניגוד המדומה הזה שימש יסוד ממאיר לחינוכם הציבורי ולהשכלתם ה״היסטורית״ של המוני נוער וחיילים. עוד בתחילת יצירתה של החטיבה היהודית הלוחמת היינו עדים להסברה, שביקשה להציג את המפעל המפואר הזה של תנועת ההתנדבות העברית כזמורת-זר בשדה גידולו של כוחנו הצבאי. מפלגת פועלים,[5] שדגלה בפלמ״ח כבקניינה המיוחד, לא מצאה בכרוז שלה לאחד במאי 1945 אף מילה אחת של ברכה לחברים שבעצם אותם הימים חירפו נפשם על כבוד ישראל ותחת דגל ישראל במערכות הבריגדה באיטליה. משנסתיימו הקרבות בזירת אירופה, הושמעה באוזני הבריגדה הקריאה: ״שובו הביתה, אין לכם יותר מה לעשות שם!״ וזה בשעה שמיד לאחר סיום המערכה הצבאית החל הפרק המזהיר ורב העלילה ביותר בפרשת הבריגדה, עת הורם במחנה שלה נס ההעפלה לכל פזורי שארית הפליטה שעל פני היבשה העקובה מדם יהודי. תחת לחנך את אנשי הפלמ״ח בהכרת שותפות הגורל והחזון עם חיילי הבריגדה, נעשה מאמץ מתמיד ליצור פרץ נפשי בין שני המחנות. הרבצת התורה הפסולה הזאת עודנה נמשכת לגבי העבר והיא מוסיפה להשחית כמקודם הרבה חלקות טובות על לא דבר.

הקשיבו לדברי יצחק שדה: ״לא הכל לצבא הבריטי״ - אמרו ״הללו״, אשר ״צדקו״; ״עלינו לשמור על חלק כוחנו בשביל עצמנו״.

כלום דרש מישהו לתת ״הכל לצבא הבריטי״? כלום הגיוס ליחידות היהודיות ולבריגדה היה בו בכלל משום נתינה ״לצבא הבריטי״? כלום לא היה גיוס זה כולו ״בשביל עצמנו״?[6]

כי מה היו מניעיה של תנועת ההתנדבות העברית ושל מדיניות הגיוס היישובית והציונית להשתתפות במלחמה העולמית? התנועה והמדיניות כאחד התכוונו לחמש מטרות:

ראשית - למלא את חובת הכבוד במערכה נגד אויב העם היהודי.

שנית - להשתתף במלוא הכוח בהגנת הארץ נגד סכנת פלישה וכיבוש מבחוץ.

שלישית - לשוות בפועל ליישוב העברי בארץ מעמד של אומה לוחמת בקרב משפחת האומות הלוחמות לחרות, כבסיס למאבקנו המדיני לאחד המלחמה.

רביעית - לחתור למגע ישיר עם שארית הפליטה באירופה לשם הצלתה והעלאתה לארץ.

חמישית - להשתמש בהזדמנות היחידה במינה, שהיתה גלומה בגיוס לצבא משוכלל ולוחם, כדי להתאמן בכלי נשק וללמוד הלכות ארגון צבא ותכסיסי קרב, אשר לא ניתן להכירם ולהשתלט עליהם בתנאי מחתרת, לשם הסתייעות בכל אלה במערכות היישוב לעתיד לבוא.

בנסיבות הנתונות של הזמן והמקום אפשר היה להשיג את המטרות האלו אך ורק במסגרת הצבא הבריטי. כל חמש המטרות האלו הושגו - במידה שלא פילל איש גם בקרב החסידים הנלהבים ביותר של הגיוס למלחמה העולמית. והן הושגו לא מתוך סיכונו של ביטחון היישוב, ולא אגב החלשת כושר מאבקו לחרות, אלא להפך: בד בבד עם הגיוס למלחמה העולמית והודות לאותו גיוס הלך והתחזק כוחם הצבאי העצמי של היישוב והעם העברי.

התורה הכוזבת על הניגוד שהיה קיים לכאורה בין ״הגיוס לצבא הבריטי״ לבין ״שמירת חלק כוחנו בשביל עצמנו״ מופרכת ומוכחשת על ידי עובדות ברורות ומובהקות הן בתחילת הפרשה והן בסיומה. העובדות אינן מגלות כל סתירה בין שני התהליכים. להפך, הן משמשות עדות ניצחת לאחדותם הפנימית הגמורה.

עד כמה שייראה הדבר משונה בעיני אלה שהולעטו את תורת הסתירה, והסכינו לראותה כאמת שאין להרהר אחריה, הרי האחדות הפנימית הזאת בין המאמצים לבנות ולטפח את הכוח העברי בשני כיוונים נפרדים - נפרדים אך לשעה, בתוקף גזירת הנסיבות, מתוך היענות לצו הזמן וחתירה להפיק תועלת משעת הכושר - בולטת בייחוד ודווקא בתולדות הפלמ״ח.

שלוש הן עובדות היסוד לגבי התהוות הפלמ״ח, הקובעות את אופיו כענף מגזע תנועת ההתנדבות הכללית בימי המלחמה העולמית, ולא כשורש לעצמו.

העובדה הראשונה היא אופן צמיחת הפלמ״ח. ההכרה כי ארגון ה״הגנה״ לא יגיע למלוא יעילותו האפשרית אלא אם כן חלק ממנו יהא מגויס קבע גמלה זמן רב לפני כן. אבל זה גורלם של צרכים רבים בחברה האנושית, שההכרה בהם בלבד אין בכוחה להביאם על סיפוקם עד שבאה איזו דחיפה מבחוץ, בכוח הצטרפות נסיבות מקרית לכאורה, והופכת את הרעיון המופשט למציאות. כך הווה לגבי הפלמ״ח.

זמן רב ניסרה בצמרת ה״הגנה״ הכרת הכרחיותו של כוח כזה. בשנות מאורעות הדמים תרצ״ו-תרצ״ט הוקמו אומנם יחידות קבע, שמילאו תפקידים חשובים בפרקי זמן מסויימים, אבל רק בנסיבות המלחמה העולמית נתאפשרה יצירת הפלמ״ח ככוח קיים ועומד בתמידות. שיתוף הפעולה המסועף של המחלקה המדינית של הסוכנות עם הצבא הבריטי בכל מערכות המלחמה נגד היטלר, שהתבטא בגיוס מתנדבים מתמיד הן לצבא הסדיר והן לפעולות פרטיזניות, היא שהביא לידי יצירת הגרעין הראשון של הצבא העברי העצמאי המגויס בתמידות.

הדבר לא בא בבת אחת. אף כאן קדמו פעולות חד־פעמיות ונפרדות להקמת מפעל יציב. באמצע שנת 1941 הוצא לפועל המיבצע של סירת כ״ג, אשר כל המשתתפים בו ניספו. בקיץ של אותה שנה גויסו פלוגות של מתנדבים לעזרה לבעלי הברית בפלישה לסוריה. מיבצעים אלה ודומיהם חייבו גיוס מתנדבים בלי מדים, אימונם והחזקתם במצב הכן, תמיד מתוך שיתוף אמיץ עם השלטונות הצבאיים.

לשלב חדש זה הגענו בקיץ שנת 1942, בעמוד חילות [פילדמרשל] רומל בשערי אלכסנדריה. נעשו אז מאמצים בשני כיוונים מקבילים - כשלב בתהליך המאמץ הכפול שהיה מנת חלקנו בכל תקופת המלחמה העולמית: מצד אחד, להביא לידי כך שפלוגות הרגלים העבריות, שהתקיימו כבר בצבא הבריטי, תצורפנה לגדודים, במגמה קרובה להשתתפות בהגנת הארץ, במגמה רחוקה להקמת חטיבה לוחמת בחזית העולמית. מצד שני, להקים פלוגות סתר בתוך הארץ - הכל במסגרת פעולותיה של המיפקדה הבריטית למזרח התיכון - אשר תאומנה ותוכשרנה במיוחד לפעולות נועזות בעורף האויב, אם חלילה יפלוש לארצנו.

שני המאמצים נשאו פרי. בסתיו 1942 הוקמו הגדודים, שאומנם רק כעבור שנתיים הורכבה מהם החטיבה היהודית הלוחמת. עוד לפני כן גויסו פלוגות המחץ המיוחדות בלי מדים והוקמו מחנות האימונים בשבילן, שהיו ראשית צמיחת הפלמ״ח.

כל זמן שאימת הפלישה והכיבוש הנאצי ריחפה על פני הארץ, היתה כוננותן של הפלוגות דרוכה לפעולה בעורף האויב, במקרה אם יהיה בה צורך. המאמץ היה מכוון למלוא ההסתייעות בניסיונם ובידיעותיהם של המדריכים הבריטים וברצונם הכן להורות, הכל לשם מילוי המשימה אשר למענה הוקם כוח מיוחד במינו זה. משסרה אימת הפולש, פקעה זכות קיומן של הפלוגות בעיני המפקדה הבריטית, אבל בינתיים הן היו לגוף חי הקובע ברכה לעצמו. סוף סוף נקבע חוט שדרה יציב לארגון ה״הגנה״ המפוזר והרופף. נוכח סכנת הפורענויות בתוך הארץ, שנתרגשה עלינו מזמן לזמן גם בימי המלחמה העולמית, הוברר בעליל ערכו החיוני של הפלמ״ח להגנת היישוב. ומעבר לאופק נרמז לו ייעוד במאבק נגד משטר ״הספר הלבן״ ובהגנה על העלייה וההתיישבות ועל עתיד המפעל הציוני עם תום מלחמת העולם. עד מהרה החלו יחידות הפלמ״ח למלא תפקיד חיוני במערכות ההעפלה.

הנה כי כן, משנורה היסוד שוב לא היתה השאלה אם ליצור יש מאין, אלא אם להרוס את היש או לקיימו. התשובה היתה גיוס כוחות ואמצעים עצמיים לקיים את היש שנוצר ולשקוד על חיזוקו והרחבתו.

לגבי כל הפרשה הזאת חובה להזכיר שוב את יוזמתו, השראתו, כוחו המניע ורוחו היוצרת של אליהו גולומב, זכרו ברוך. כן יורשה נא לי להרים על נס בהזדמנות זו את ההתלהבות, כושר המעשה ותחושת הבאות שגילתה אז צמרת ה״הגנה״ כולה, ובראשה משה סנה וישראל גלילי, בכלל זה יצחק שדה עצמו, שהיה עד אז הרוח החיה בכל הפעולות הפרטיזניות שבוצעו ותוכננו במסגרת השיתוף עם הצבא הבריטי, ושזכה מעתה להיות מפקדו הראשון של הפלמ״ח העצמאי.

העובדה השנייה היא אופן ביצועו של המשך הגיוס לפלמ״ח. איך נתמלאו שורותיו וכיצד הורחב בסיסו בשנים הראשונות לקיומו, בהן עוצבה דמותו ונתגבש ארגונו? הדבר נתאפשר והובטח אך ורק במסגרת המשטר הכללי של גיוס שהוקם באותן השנים בקרב היישוב, בראש וראשונה לשם ארגון ההתנדבות למלחמה העולמית. רק על הרקע הציבורי של משטר גיוס זה ובמסגרתו הארגונית, אגב תנופת התנדבות שמניעיה העמוקים היו ילידי המלחמה העולמית, פרי הצורך הנפשי של הדור להשיב לחורפו דבר, נמצאה בפעם הראשונה בתולדות ה״הגנה״ האפשרות לדאוג גם לחיזוק ביטחון היישוב על ידי גיוס של חובה. בשום פנים ואופן לא בניגוד להתנדבות זו ״לצבא הבריטי״, אלא דווקא הודות לה ובמשולב אתה, הוחל לגייס באופן שיטתי ומתמיד, על פי צו המוסדות העליונים ובדרך הטלת חובה של שירות לאומי פעיל, כוחות נוספים ״בשביל עצמנו״ - למסגרות הנוטרות והפלמ״ח.

המתגייס הפרט, שעה שהברירה היתה בידו, עמד לפעמים על פרשת הדרכים ותהה לאיזו שלוחה של הכוח העברי עליו להצטרף. המוסד המגייס ישב לעיתים על המדוכה - לאיזו מסגרת מוטב להפנות קבוצה זו או יחיד זה. אולם בשביל היישוב בכללותו, ומבחינת התהליך ההיסטורי הכולל של בניין הכוח העברי, לא התחרות היתה כאן אלא זיקה הדדית בין שתי השלוחות: זו ניזונה מזו, זו פירנסה את זו.

והעובדה השלישית היא אופן מימונו של מפעל הפלמ״ח. המקור הראשון [הבריטי] להחזקת פלוגות המחץ דלל עד מהרה עם חלוף המשימה הראשונה, כפי שכבר הוסבר. הכוח הצעיר עמד בפני השאלה להיות או לחדול. התנועה הקיבוצית עשתה גדולות בהבטחת בסיס כלכלי ראשוני לקיומו ולהמשך התפתחותו, אבל בזאת לא נפתרה הבעיה. היה צורך בסכומי כסף גדולים להבטחת קיום הפלמ״ח, נוסף על תרומתה בעין [יפה] של התנועה הקיבוצית. אף כאן עמד בפרץ מאמץ המלחמה ומפעל הגיוס הכללי של היישוב. ״מגבית ההתגייסות וההצלה״, אשר הוקמה ביוזמת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בראש וראשונה לשם כלכלת מפעל הגיוס למלחמה העולמית על ידי החזקת משפחות החיילים - היא שהפרישה מהכנסותיה את התקציב הראשון לפלמ״ח ואיפשרה את קיומו בשנתיים הראשונות.[7]

אלה היו גילויי הזיקה ההדדית של שתי שלוחות הכוח העברי בהתהוותן. זיקה הדדית זו עמדה במיבחן מכריע של השלמה הדדית עם סיום הפרשה, בהשתלב שתי השלוחות להוות את צבא ההגנה לישראל.

צבא המדינה לא היה מגיע בשום פנים להישגיו הכבירים בשדה קרב ולרמתו מבחינת ההכשרה והיעילות אלמלא נתמזגו בו שני היסודות האלה.

זכותו המפוארת של הפלמ״ח במלחמת ההצלה והשחרור ובהקמת צבא ההגנה לישראל היא קודם כל זכות ראשונים. ביום עברה היתה זו המסגרת היחידה של כוח צבאי מגויס, מאורגן ומזוין, שעמד הכן לפעולה. בטבע הדברים מילא הפלמ״ח את התפקיד ההיסטורי הזה של יסוד מוסד, שהרי לכך נוצר ולכך עותד וטופח. הווייתו היתה מגובשת בעוד שהמשתחררים מהצבא הבריטי, בטבע הדברים, חזרו במפורד ופנו איש לעברו. החטיבה היהודית הלוחמת חוסלה ופורקה בתוך הצבא הבריטי ולא עברה בירושה ליישוב כמסגרת קיימת ועומדת. לפני שהופעל משטר הגיוס החדש למלחמת השחרור היתה הבעייה כיצד לקלוט את טובי החוזרים ממערכות המלחמה העולמית לשרות פעיל בשורות ה״הגנה״. יצויין, כי המגמה להסתייע בניסיונם ובכושרם של אלה למען המשך בניינו ושכלולו של הכוח העברי נתקלה בתחילתה לא במעט שמרנות וצרות עין של אישים מרכזיים ב״הגנה״. רבים מהם ראו בשיגרה ובמסורת שנתגבשו בידיהם את חזות הכל והתקשו להודות בחסר וללמוד חדש. לעומת זה, גם רבים מהחוזרים היו קשים להיקלט מחדש. מלבד הבדלי השיטות וההרגלים נתן אותותיו המדאיבים גם פירוד הלבבות. עבירה גוררת עבירה ומארת ההתנכרות, שהיתה חד־צדדית בתחילתה, הפכה במרוצת הזמן להדדית.

הפיגור שנגרם על ידי כך למיזוג היסודות אין בו כדי לגרוע אף כלשהו מערכו הכביר של הפלמ״ח. הניסיון היחיד במינו שרכשו חבריו בקרבות זעירים ובמיבצעים נועזים; אימון חוליותיו לפעולה עצמית, ובייחוד לפעולות לילה; חישול שורותיו במאמץ רצון ובתלאות גוף למעלה מיכולת אנוש רגילה; התחושה וההתמצאות המיוחדת שטופחה בקרבם לגבי פני הארץ בהר ובגיא; שיכבת המפקדים המעולה שחונכה בו; ועל הכל, רוח העוז וההקרבה שפעמה בקרבו - כל אלה הנחילו לו עלילות גבורה במלחמת חרותנו אשר תהילתן לא תסוף לעולמים.

אולם תהילת הגבורה אינה בשום פנים נחלת הפלמ״ח בלבד. כבר בתקופה הראשונה של הקרבות נרשמו מיבצעים כבירים ומכריעים לזכותן של חטיבות אחרות, אשר אך זה הוקמו, אם מפלוגת חי״ש או משורות מתגייסים חדשים. על כל פנים, כל סגולותיו היקרות והנדירות של הפלמ״ח לא היו עומדות לחטיבותיו ולצבא ההגנה לישראל כולו להכריע את הכף במלחמה אילמלא נוספו עליהן נכסים וקניינים צבאיים אחרים, אשר לא על האובניים של הפלמ״ח עוצבו, אלא באו בירושה לצבא ההגנה לישראל מניסיונם העשיר, המגוון ויקר הערך של המוני המתנדבים למלחמה העולמית לכל ענפי שירותם.

כמה מהמפקדים, חניכי ה״הגנה״ והפלמ״ח, גילו כישרון מפתיע להתמצא בנסיבות החדשות של מלחמה אמיתית ולהשתלט על תכסיסיה. אף על פי כן, עובדה היא כי בהתחולל קרבות התנופה בארץ על פני מרחבים גדולים וחזיתות ארוכות, היו הקצינים והמפקדים שיצאו משורות הבריגדה היחידים בקרב אנשי הצבא בני היישוב שהיה להם ניסיון כלשהו בקרבות חזית מסועפים, על אופיים המורכב הכרוך בפעולה משולבת של סוגי נשק שונים. בהתייצב לפנינו בכל היקפה ודחיפותה בעיית הכשרתם המהירה של המוני מתגייסים, שוב היו אנשי הבריגדה היחידים בקרב קצינינו אזרחי הארץ שהגיעו לשליטה יסודית בהלכות אימונו של חיל הרגלים החדיש. הם הינם כיום רוב מניין המנצחים על ההדרכה והמדריכים בפועל ממש בבתי הספר ובמחנות האימונים של צבא ההגנה לישראל. הם גם היחידים שהתנסו במידת־מה - או לפחות שהתבוננו פעם - בשיטות ניהול המשק המורכב של צבא סדיר בן זמננו.

אם לגבי חיל הרגלים היה בידי חיילי המלחמה העולמית לתרום תרומה מיוחדת, הרי לגבי חילות יבשה אחרים לא כל שכן.

חילות שלמים, שתפקידם בהתפתחות הקרבות הפך חיוני ביותר ואף מכריע, נמצאו בטבע הדברים מחוץ למסגרת הפלמ״ח וה״הגנה״ כולה. חיל התותחנים, חיל ההנדסה, חיל התובלה, חלק ניכר מחיל החימוש ושירות המפות קמו לנחלה לצבא ההגנה לישראל לא בזכות ה״הגנה״, אלא בעיקר בזכותם של מתנדבי המלחמה העולמית - אנשי הבריגדה ושאר יחידות עבריות לכל פזוריהן - ובמידה מעטה בזכות המתנדבים שזרמו לארץ מפינות שונות בגולה. חלקם המזהיר של חילות אלה בתוצאותיהם המוצלחות של כמה מיבצעים מכריעים במהלך המלחמה הוא מן המפורסמות. כוננותה של ה״הגנה״ למילוי כל התפקידים החיוניים האלה היתה, כמוה כאין, לא מהזנחה או מהתעלמות חלילה, אלא בגזירת ההגבלות החמורות שרבצו על צבא מחתרת מבלי שהיתה לו כל יכולת להתגבר עליהן. החיל הטכני היחיד שניתן לפתחו בשלמות בתנאי מחתרת היה חיל הקשר, ואף אומנם הגיעה ה״הגנה״ להישגים גבוהים בשכלול הענף החשוב הזה. גם במלאכת החימוש היו ל״הגנה״ הישגים חשובים, אולם כל כלי הנשק הכבדים, מן המרגמה ומעלה, היו לגמרי מחוץ להשגתה. לגבי חילות אחרים שנמנו לעיל אין כל ספק שאלמלא ההתנדבות ההמונית ליחידות העבריות של הצבא הבריטי בימי המלחמה העולמית, היינו עומדים ביום פקודה דלים וריקים. מנת חלקנו בכמה מערכות מגן היה כישלון חרוץ ואילו הישגים גדולים במלחמת תנופה, שבצדק הננו גאים עליהם כיום, היו נשארים מחוץ לגדר יכולתנו. אילו לשם כך בלבד התגייסו חברינו למלחמה העולמית - דיינו.

בלילה הזכור היטב לרבים, כאשר הגיע משלוח התותחים הראשון לארץ, נזדמן לי לבקר במקום בו הורכבו התותחים מחלקיהם המפורקים והותקנו לשימוש. מחלקה כבת שלושים איש טיפלה במלאכה בקצב קדחתני ובידיים אמונות כל אותו לילה. פרט לאחד, שהיה לשעבר חייל בצבא הפולני, רכשו כל אנשי המחלקה את הכשרתם וניסיונם ביחידות החימוש העבריות במערכות המלחמה העולמית. למחרת פעלו כבר תותחים אלה בעמק הירדן ובחזית לטרון. ושוב, הם הופעלו על ידי תותחני הבריגדה ותותחני הגנת החופים - כולם מתנדבי המלחמה העולמית. התפקיד שמילאו וזילות ההנדסה והתובלה בשחרור מרחבי הנגב ידוע היטב.

חיל הים וחיל האוויר נשענו בתחילת הקמתם ופעולתם בעיקר על כוחות פיקוד והדרכה שבאו אלינו עם זרם הנזעקים מהגולה, בייחוד מהארצות האנגלו-סכסיות. אולם בהקמת שניהם היה חלק רב לבני הארץ ובתוך אלה, הן למי שקיבלו הכשרה ימית ואווירית במסגרת ה״הגנה״ והפלמ״ח לענפיה השונים - לגבי חיל הים היה חשוב בייחוד הניסיון שנרכש על ידי קברניטי ההעפלה וספניה - והן לבני היישוב שהתנדבו במלחמה העולמית לצי ולחיל האוויר הבריטיים.

אלו הן העובדות. אין בהרצאתן שום ניסיון לפסול ביקורת הטוענת כי בתקופת המלחמה העולמית לא עשינו די בתכונה לבאות. כשלעצמי הנני סבור, כי מבחינת היכולת עשינו רב הן בגיוס אנשים והן בגיוס אמצעים, אם גם מודה אני מראש בזכות המקטרג ואומר, כי מבחינת הצורך לא עשינו אלא מעט. אולם לא זאת היא השאלה כאן. השאלה היא אם היתה סתירה או התאמה בין שני כיווני פעולתנו. תשובתי היא כי היתה התאמה גמורה. השאלה היא אם הגיוס לפלמ״ח נתקפח על ידי הגיוס למלחמה העולמית. תשובתי היא כי לא זו בלבד שלא נתקפח, אלא נתאפשר דווקא על ידי הגיוס הרחב ונסתייע בו. השאלה היא אם מותר להציג את שני המפעלים כנוגדים זה את זה באותו מובן שהראשון נעשה למען הבריטים ואילו רק על ידי השני עשינו משהו לעצמנו. תשובתי היא כי להצגה כזו של העניין אין כל שחר. הכל נעשה ״בשביל עצמנו״. לא זו בלבד שהמלחמה העולמית היתה מלחמתנו, אלא השתתפותנו בה שימשה הכנה למאבק ולמלחמה על שחרורנו.

אם נכשל בהצגה כה מסולפת של העניין מי שאין העובדות נהירות לו, הרי חטאו הוא שלא טרח לבררן לעצמו. אך אם את הגירה הפסולה הזאת מעלה אדם הבקי היטב במהלך העניינים - הרי חטאו הרבה יותר חמור. הוא יודע את האמת ומודה בה, והוא מחטיא את הרבים על ידי זריעת פירוד חינם בלבותיהם של אלה אשר מבחינת חוויות התהוותו של הכוח העברי, עם כל גיוונן, הם חייבים ויכולים להוות מחנה אחד ומאוחד.

כי אותן שתי השלוחות של כוח עברי, שגודלו וטופחו בימים הטרופים ובתנאים הקשים והמסוכנים של מלחמת העולם השנייה, ינקו משורש אחד של מאמץ מלחמה עברי, עלו בקנה אחד של הקמת כוח עברי עצמאי, וסוף שנתמזגו בתוצאותיהן והיו לאחד: צבא ההגנה לישראל.