נספח 1 | דברי משה שרתוק באסיפת עם מטעם מפא״י, ירושלים^[1]                                            24.1.1949

 

מהם שורשי הפילוג?

הפותח משה ברעם: מחר בבוקר ילכו תושבי ירושלים בהמוניהם לקלפי בכדי לקבוע את עיצוב דמותה של מדינת ישראל. זוהי זכות גדולה לנו להיפגש הערב עם חברנו שרתוק, שר החוץ של מדינת ישראל. אני מוסר את רשות הדיבור לחבר משה שרתוק.

משה שרתוק: חברים, יהודי ירושלים. מזלי גרם לי להיקרא הנה בערב האחרון של הבחירות. זו היא [לי] האסיפה ה-12, ובינתיים איבדתי את מרבית קולי ואצטרך לשים את מבטחי ברמקול, הרבה יותר מכפי שאני רגיל. ואיתכם הסליחה והסבלנות. הרבה ציפיתי להזדמנות הזאת להיפגש עם קהל יהודי ירושלים אשר את מלחמת הגבורה שלו, את עמידת קידוש השם שלו, נגזר עלי ללוות מרחוק בחרדה ובתפילה. אומנם גם עלי הוטל לקחת חבל במערכה על ירושלים היהודית, על ירושלים העצמאית. אבל זאת הוטל עלי לעשות מבחוץ וממרחקים, ואני חייב דין וחשבון לפני יהודי ירושלים על המערכה החיצונית ההיא, שהתנהלה על עתיד העיר ועל עתיד העם היהודי בתוכה.

כאשר החליטה ההנהגה הציונית להיכנס למשא ומתן על הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל, מנוי וגמור היה עימה לעמוד בכל התוקף על כלילת ירושלים היהודית בתוך החלק הזה, שהיה מיועד להיהפך למדינת ישראל העצמאית. וכאשר יצאנו בפעם הראשונה למערכה, הן לפני ועדת האומות המאוחדות [אונסקו״פ] שבאה לארץ [במאי 1947], והן ובייחוד לאחר שהוגש הדין וחשבון של הוועדה בפני עצרת האומות המאוחדות, בחודשי הסתיו שנת 1947 הכרזנו על זכות העם היהודי לעצמאות בירושלים ועל זכות ירושלים העברית להיכלל במדינת היהודים. אחר כך נתקלנו בהתנגדות חמורה ומאוחדת. התברר שאנו נותנים את הדין על המקום שתפסה ירושלים בדברי ימי העולם, על התפקיד שהיא מילאה באחת מנקודות המוקד של ההיסטוריה האנושית. אכן, נתנו את הדין על התפקיד שאנו, עם ישראל, מילאנו בדברי ימי העולם, על התרומה שעמנו תרם לאוצר הרוח של המין האנושי. ירושלים זאת שלנו הפכה לנחלה רוחנית - ואין עניין רוחני בעולם שאין לו צד מדיני - היא הפכה אפוא לנחלה רוחנית ומדינית של העולם כולו, על כל פנים, של שתי הדתות הגדולות אשר שתו ממעיינותינו וחצבו את האמת שלהן מתוך סלעינו. העולם וקישרו לירושלים זהו אחד הנכסים הקיימים אולי לעד בדברי ימי העולם.

אכן העולם הזה, וכוונתי בייחוד לעולם הנוצרי, לא תמיד התעורר לתבוע את נחלתו. הוא קיבל עליו את דין העובדות. הוא נשא בשקט את גורל ירושלים כעיר שהאיסלאם שלט בה במשך ארבע מאות שנה. בכל המאה ה-16, המאה ה-17, המאה ה-18, המאה ה-19 וכמה שנים במאה העשרים.^[2] כאשר עברה ירושלים לשלטון בריטי, גם כאן קיבל עליו העולם את דין העובדה והיתה זו עובדה שלא היתה למורת רוח לעולם הנוצרי באשר זה היה שלטון נוצרי.

אבל חלה תמורה יסודית במצב בהופיע שאלת גורלה של ארץ-ישראל ואיתה שאלת גורל ירושלים לפני האומות המאוחדות, ובהתייצב נציגי העם היהודי לפני עצרת האומות לתבוע לעצמם חלק גדול של הארץ כמדינת ישראל ואת ירושלים העברית בתוכו. שלטון יהודי על ירושלים היה זה דבר-מה חדש ובלתי מתעכל, בלתי מתקבל על דעת העולם הנוצרי. יתר על כן, הדבר [שלטון יהודי] לא היה עובדה. הדבר היה תביעה, והתביעה היתה מופנית אל העולם הנוצרי. בו היה תלוי הדבר למלא אותה או לדחותה. הכוח היה בידו והוא השתמש בכוחו זה לפי ראות עיניו. הוא דחה את התביעה ימים על ימים, שבועות על שבועות. בוועדה הגדולה ובוועדה הקטנה [של עצרת האו״ם] נמשכה המערכה. עמדנו על זכותנו ההיסטורית, עמדנו על יחידותה של ירושלים בחיי העם היהודי בכל הדורות ובחיינו ביום הזה, עמדנו בפני חזית מאוחדת ומבוצרת של התנגדות עד שהגענו לשלב בו התברר לנו שלא זו בלבד שאין לנו סיכוי באותו מעמד באותה העצרת, ועל רקע העניינים כפי שהיה קיים אז, להשיג החלטה לטובתנו לגבי ירושלים, אלא התברר דבר-מה הרבה יותר חמור - כי אם נוסיף לעמוד על התביעה הזאת ללא רתיעה, ללא כל נסיגה, אזי יבולע לעניין הגדול שאותו אנחנו תובעים, יבולע לעניין מדינת ישראל בכללותו. משלחת אחרי משלחת [בעצרת] הודיעה לנו כי עמדתה בשאלת המדינה היהודית, אם לחיוב ואם לשלילה, אם לחסד או לשבט, תהא תלויה בעמדתנו-אנו לגבי ירושלים. עמדנו אז לפני הכרעה חמורה מאוד, הכרעה נוקבת עד תהום הכרתנו ההיסטורית. לא היה מנוס ממנה. לא היינו רשאים לברוח מפני האחריות - האחריות היתה רודפת ומדביקה אותנו. הברירה לפנינו היתה לעמוד על מלוא תביעתנו לגבי ירושלים, ועל ידי כך לקפח את הסיכוי להיהפך לאומה עצמאית בארץ, או להסכים למשטר בינלאומי בירושלים, ועל ידי כך להציל את האפשרות של הקמת המדינה היהודית. ואלה מאיתנו שהיו אז אחראים להכרעה, הכריעו בעד מדינה יהודית גם אם ירושלים העברית לא תיכלל בה לעת עתה כלילה גמורה.

גם כאשר הלכנו לקראת המערכה על מדינה יהודית, הלכנו לאורו של שיקול כזה. לכתחילה אמרנו: אם זכאים אנו לתבוע מדינה יהודית בכל רחבי ארץ-ישראל המערבית, ואם רק תינתן לנו שעת הכושר, יכול נוכל להקים מדינה יהודית בכל ארץ-ישראל המערבית. אבל התברר כי אם נעמוד על תביעה כזאת ללא כל פשרה, לא נשיג אותה ולא נשיג גם חלק ממנה, בעוד שאם נהיה מוכנים להסתפק בחלק מארץ-ישראל אזי תקום מדינה יהודית בדורנו.

ואמרנו: איננו רשאים בשל תפיסת המרובה, אפילו המרובה הזה מגיע לנו במאת אחוזיו, איננו רשאים על ידי כך להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית היחידה מדורי דורות - ואולי יחידה לדורי דורות שיבואו - לנעוץ קנה בארץ הזאת מחדש לעצמאות היהודית, להניח יסוד לחיים ממלכתיים חופשיים, ולעתיד פתרונים לגבי מה שלא יושג עדיין באותה שעה. ומתוך שיקול כזה של אחריותנו ההיסטורית דרכנו עוז לשם פשרה ואמרנו: טוב, אנחנו מרכינים את ראשנו לפני פסק דין מאוחד ונמרץ של אומות העולם, של כל חלקי העולם הנוצרי - אירופה וארצות מעבר לים, אמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית, מדינות הכנסייה הקתולית ומדינות הכנסיות הפרוטסטנטיות ומדינות שאין דבקותן בדת עומדת אצלן ברומו של עולם. דאגנו להבטיח אפשרות של קשר חי, אורגני, בין מדינת ישראל ובין ירושלים, להבטיח את זכותם של כל יהודי ירושלים לקנות להם אזרחות במדינת ישראל, להבטיח נציגות למדינת ישראל בתוך ירושלים. ואמרנו: הקשר החי הזה, העובדה הזאת שירושלים היהודית שלנו היא עצם מעצמה ובשר מבשרה של המדינה שאנחנו ניגשים לבנות, היא ערובה לעתידה כחלק מהמדינה היהודית בפועל ממש.

אבל ידענו, הקשר שלנו עם ירושלים עלול לעמוד במבחן, והאחריות אשר העולם הנוצרי קיבל על עצמו למען ירושלים עלולה לעמוד במבחן. ואמרנו: קודם כל, יעמדו במבחן יהודי ירושלים ועוד לפני שנתמלא לבנו אותה חרדה איומה לגורלם של יהודים אלה כבני אדם - אם יחזיקו מעמד, אם יישארו בחיים, אם לא יהיו בתיהם קבריהם - תהינו על המבחן הנפשי שבו יעמדו יהודי ירושלים. שאלנו את עצמנו: היבינו לוויתור שוויתרנו? הנה היו מונחות על השולחן טלגרמות, ערימה של טלגרמות מירושלים, מוועד הקהילה, ממוסדות, מאישים: ״אל תוותר, עמוד במערכה, תחזקנה ידיך, כולנו מאחוריך, תציל את ירושלים כבירת מדינת היהודים״.

והנה לא עלה הדבר הזה. בא הכרח מר לוותר, לסגת, כדי להציל את העיקר. אבל הצלת העיקר הזה עלתה במחיר יקר, במחיר הוויתור על ירושלים היהודית כחלק בלתי נפרד של טריטוריה יהודית עצמאית. היבינו אותם מאת אלף אחינו ואחיותינו היושבים על הטריטוריה הזאת, והיא להם הכל, לשיקול שלנו, לאחריות שלנו, או שמא לא יבינו ויראו את עצמם נעזבים לנפשם, מופקרים לגורלם? הנה העם היהודי היושב בארץ עומד להשתחרר, לנחול עצמאות, להקים לעצמו מדינה. אותם, את יהודי ירושלים, הוא זנח. להם הוא פנה עורף. הם נשארים מחוץ לתחום, לא יהיה להם חלק ונחלה בהישג הלאומי הכביר.

לזאת חרדנו. אבל חרדתנו זאת היתה חרדת חינם. והגיעה אלינו הבשורה הגדולה, המרנינה, המרגעת, של אותו נחשול ההתלהבות אשר הקיף את יהודי ירושלים באותו לילה כאשר נתבשרה יהדות ירושלים, נתבשרו כל יהודי ארץ-ישראל, נתבשר העם היהודי ברחבי תבל על ההחלטה ההיסטורית של כ״ט בנובמבר, 1947.

ואז ידענו כי יהודי ירושלים הם קודם כל יהודים, הם בני העם היהודי והם מבינים את גודל ההישג גם אם עדיין אין הם עומדים לנחול חלק בו, והם מבינים כי מוטב היה לזכות במדינה יהודית בשביל הכלל הגדול כולו, ואז גם סוף גאולתם לבוא, מאשר מתוך אי-ויתור על מעמדם המיוחד, חס וחלילה, להפסיד את האפשרות הגדולה ההיא.

אבל באה שעת מבחן יותר חמורה, וכמו שאמרתי, מבחן לקשר שלנו עם ירושלים ולכוח עמידתם של יהודי ירושלים - מבחן גם לאחריות שנטל על עצמו העולם הנוצרי לגורל העיר - והיה זה לא מבחן של ויכוח מדיני, לא מבחן של דין ודברים. היה זה מבחן של אש, מבחן לחיים ולמות. אנחנו עמדנו במבחן הזה. העולם הנוצרי נכשל בו כישלון חרוץ ונוצח.

אינני יודע, אפשר צדקה עשה איתנו שר האומה בזה שהעביר אותנו בירושלים בדרך הייסורים הזאת, כי כנראה בשום דרך אחרת לא היינו מגיעים לאותו מעמד שהוא נחלתנו כיום. כי מה שעבר עלינו בירושלים חרת אותות כה עמוקים בהכרתנו, בנשמת העם היהודי כולו, ששום תמורה ושום שינוי לא יוכלו יותר למחות את עקבותיהם. אנחנו יהודים לאחר המצור של ירושלים [יותר] משהיינו קודם. ירושלים בחיינו היא דבר-מה אחר ממה שהיתה קודם. אנחנו שילמנו בדם בעד הקשר הזה ובדמנו כבשנו לנו את מעמדנו בירושלים כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.

זכותנו לקיים בידינו את הנכס הזה מובטחת עכשיו. היא מובטחת, היא מבוצרת על ידי כל מה שעבר עלינו, הסבל והדם, מורא הרעב והצמא, בלהות החורבן וההשמדה, ההפקרה אשר הופקרנו על ידי העולם כולו והעמידה שעמדנו בכוחנו בלבד, בכוחנו המעט. זכינו ליצור עובדה כאותן העובדות שנוצרו פעם לגבי ירושלים ושהעולם כולו קיבל עליו את דינן. כשם שבכוח העובדה השתלט פעם האיסלאם על ירושלים, והעולם הנוצרי סבל אותו במשך 400 שנה עד אשר באה העובדה [של הכיבוש הבריטי] ושינתה את המצב ההוא, כך עתיד העולם לקבל עליו את דין העובדה של שליטתנו בפועל בירושלים. וזו לא היתה שליטה שקנינו מתוך תאוות כיבוש, זו לא היתה שליטה שרכשנו לנו על ידי התפרצות של יצר ההשתלטות בתוכנו. זו היתה שליטה שרכשנו לשם הבטחת חיינו ולשם הצלת הנכס היקר ששמו חיי ירושלים העברית. אומנם בעצרת האחרונה שוב חידשו עלינו את העיקרון של משטר בינלאומי בירושלים. אולם הפעם אחרת צלצלו הדברים. הם היו נטולי כל תוקף מוסרי, ואלה שהצביעו בעד אותה החלטה ידעו זאת היטב. הם היו מחוסרי כל משקל מדיני מכריע. הכל ידעו כי ירושלים העברית נמצאת כיום בידי הכוח העברי. הכל ידעו כי בפועל ממש ירושלים הינה חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל ואין כוח בעולם אשר יעמוד נגדנו, אין כוח בעולם שיעקור אותנו מן העמדה הזאת באשר היא עלתה לנו בדם ורק בדם אפשר לגזול אותה מידינו.

אומנם המערכה המדינית על גורל ירושלים טרם נסתיימה, ומי יודע אם טרם נסתיימה לגמרי המערכה הצבאית. אף על פי כן, מה שנקבע עד היום מכריע לגבי העתיד. כמו לגבי הרבה שאלות אחרות, כך גם לגבי ירושלים, אנחנו לא נהפוך את ביטחוננו האיתן להתרברבות נבובה. אנחנו לא נשכח מתוך עמידה קנאית עד הסוף על העניין החיוני שלנו, כי אנו מהווים חלק מן העולם כולו.

המקום שתופסת ירושלים בחיינו-אנו לא יטשטש בהכרתנו את המקום שהיא תופסת בחיי העולם. אנחנו נצרף תבונה לעוז רוח, אנחנו נרחיב את היקף ראייתנו מבלי לגרוע עין מן הנקודה המרכזית. אנחנו צריכים למצוא דרך, ולא ייבצר הדבר - אין הדבר צריך להיבצר מהתבונה הממלכתית של ישראל העצמאית - למצוא דרך, עם כל העמידה על היות ירושלים חלק בלתי נפרד של המדינה היהודית, לספק אותן התביעות הצודקות, להיענות לאותם הרגשות הקיימים בעולם, שלא נוכל לעקור אותם מלבו של העולם לגבי ירושלים כמרכז דתי, כעיר של מקומות קדושים, כאחת מנקודות המוקד של חיי הרוח בעולם.

גורלנו גרם לכך שאנחנו מקימים את מדינת ישראל לא באיזו פינה נידחת,

לא באיזו ארץ בת־בלי־שם, אלא באחד ממרכזי ההיסטוריה האנושית. אין זו קללה. זו היא עמדה של כבוד גדול בשביל העם היהודי. על כל פנים, אין העם היהודי יכול להתכחש להיסטוריה שלו, אין הוא יכול לפרוק מעל עצמו את המעמסה הרוחנית הכבירה של המכורה שלו ושל מעמדו המסורתי ההיסטורי בחיי תבל. והדבר הזה נותן אותותיו במעמדנו בירושלים. אין הדבר הזה בשום פנים ואופן צריך להתנקם בחיינו בעיר הזאת, בהתפתחותנו בה, במעמד היהודים בעיר הזאת כאזרחים חופשיים של מדינת ישראל, אבל אין הם צריכים לעשות את זכותם כדבר־מה העומד בניגוד לרגשות הפועמים בלב מיליוני בני אדם, שנגזר על היהודים האלה לחיות עם אותם המיליונים לעד בתוך עולם אחד, ולהיות שותפים להם ולהיות קשורים בהם ולבקש את ידידותם ולהישען עליהם בכל שעת צורך. יש לנו ייתרון כביר של כוח עובדתי, של תוקף מוסרי, לאחר כל מה שעבר עלינו, לאחר כשלונם ונצחוננו. לא נוכל לאורך ימים לעשות מן הניצחון הזה הצדקה להתעלמות גמורה מעניינים אחרים, וייתכן לשלב ולתאם את הדברים - ירושלים היהודית כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, מקושר אליה ומצומד אליה לצמיתות, ועם זה היענות העם היהודי, היענות מדינת ישראל, לאותו הערך המיוחד שיש לירושלים בשביל דתות אחרות.

שאלת ירושלים, עם כל חשיבותה המכרעת לא רק בשביל יהודי ירושלים, אלא בשביל כל מדינת ישראל, ולא רק בשביל העם היושב במדינת ישראל, אלא בשביל העם היהודי בעולם כולו, אין היא השאלה היחידה העומדת עדיין על הפרק לפנינו ומחייבת פתרון.

הקמת מדינת ישראל פתרה את הבעייה החמורה ביותר שבה התלבט העם היהודי במשך דורי דורות. היא חוללה מהפכה בחיי העם העברי. היא עשתה אותו מעם נטול ארץ לעם עצמאי היושב על אדמתו, ויהי שרק חלק קטן מהעם היהודי לעת עתה זכה לכך, אבל השערים פתוחים לרווחה ולכל רוחות העולם ולכל המוני היהודים השואפים לציון. מעתה הובטח הדבר ודרכי העלייה מעתה תהיינה פתוחות במידה שהדבר תלוי רק בשלטון הארץ הזאת.

אבל הקמת המדינה יצרה גם בעיות. היא חוללה תמורות כבירות בחיי הארץ ובחיי הארצות המקיפות אותה. עלינו לעבור ממלחמה לשלום. עלינו לעבור מקרב לבניין. עלינו לעבור מגיוס לצבא לגיוס מרץ ועבודה והון לשם מפעל כביר של קליטת המונים. עלינו להסדיר את יחסינו עם המדינות השכנות. עלינו לקבוע משטר של יחסים עם אותו חלק של הארץ שאיננו בידינו [הגדה המערבית ורצועת עזה]. עלינו לקבוע סדר ומשטר ביחסינו עם אומות העולם. שאלות גדולות, כבירות וחמורות, שהלוואי ובמקצת שבמקצת יספיק להן כוח התבונה שלנו והכישרון הממלכתי שלנו. אנחנו זה דורי דורות לא נתבענו לפתור בעיות כאלה. כשם שהיינו נתונים לכריתות מעמל כפיים במובנו הרחב של הדיבור הזה - מקרקע, מחרושת כבדה, מייצור יסודי, כשם שהיינו נטולים מעמד של עם חופשי, כך לא היינו נתבעים לקבוע לעצמנו מדיניות ממלכתית, לפתור בעיות של יחסי ארצות, של בניין ארצות, של יחסי עמים בהיקף עולמי. מי ייתן ויעמוד בנו הכוח, מי ייתן ותעמוד לנו התבונה לפתור את הבעיות האלה פיתרון שיהיה בו עתיד איתן לעם היהודי ומקום מכובד לעם היהודי במשפחת העמים.

לעת עתה, נדמה לי, לא נחלנו כשלונות רציניים. לעת עתה, נדמה לי,

לא נכשלנו בטעויות חמורות. אומנם בארץ, ובייחוד בשעת מלחמת בחירות, ובייחוד כשיש הרבה מפלגות ואין לרובן פרנסה אחרת מאשר אכילת בשרה של מפלגה אחרת, וכשיש הרבה עיתונים, והם מבקשים להצטיין על ידי גיוון בלתי מוגבל של דעות, הרי הממשלה הזמנית לישראל זוכה להרבה ביקורת והיא כולה כאילו מומים ופגמים, וחיצי מתנגדיה עושים את גופה לכברה. אבל צאו וראו, ראו מה שכותבים על ישראל אלה שאין להם נגיעה בריב המפלגתי, שבשבילם ישראל איננו שעטנז של מפלגות אלא חטיבה לאומית אחת מגובשת, והם דנים את ישראל לפי כל התנהגותה, לפי עמידתה בקרב, לפי כיבושיה, אבל גם לפי הקו שנקטה ממשלתה במדיניות החוץ שלה, ותקראו ותראו לכמה תשבחות זוכה ממשלתכם. פניה מתאדמות כשהיא קוראת את המאמרים האלה. אכן, כשהיא מופיעה על הבמה מבפנים, האדמימות הזאת חולפת עד מהרה.

ועד עתה ניצלנו מכשלונות ונחלנו הצלחות מסוימות ומוגבלות בכוח צירוף שתי סגולות, שהשתדלנו לפתח בקירבנו, והצלחנו במידה שהצלחנו - עוז רוח לעמוד על העניין הצודק שלנו, וראייה בהירה לגבי הדרכים והאמצעים המובילים ביעילות למטרה הנכספת. בשתי תכונות אלה הזדיינו כאשר יצאנו בראשונה לדרך הזאת של מאבק השנים האחרונות, אשר הביאה אותנו עד הלום, עד הקמת מדינת ישראל וכיבושי צבא הגנתנו. אמרנו: קודם כל נאמנות לעצמנו, לא קודם כל הקשבה מה יאמרו אחרים, אלא הקשבה להלמות לבנו - מה דרוש לנו בדור זה. אבל, שנית, חוש מציאותי לדעת מה ניתן להגשמה בדור הזה ומה לא ניתן. הצגת מטרה כזאת שנוכל להשיג אותה ונוכל להוות עמדה של כוח שתהיה מכשיר בידינו להילחם הלאה על גורלנו לעתיד לבוא.

אנחנו עומדים עכשיו בתחנה. ייתכן שהיא מעבר ממלחמה לשלום. איננו בטוחים. על כל פנים, כבר עומדות על סדר יומנו בעיות של שלום, לא רק בעיות של מלחמה. ואנחנו הגענו לתחנה חשובה גם מבחינה אחרת. אנחנו הערב הזה על סף הבחירות הראשונות. ושתי התחנות האלה הצטרפו יחד לתחנה אחת. אין זאת שהממשלה שאנחנו עתידים להקים הפעם על דעת הציבור, מתוך ביטוי מפורש של רצונו, תהא נתבעת אך ורק לתת מסגרת, לקבוע סדר ומשטר לחיינו הפנימיים. הממשלה הזאת תהא נתבעת לטפל בסידרה חדשה של בעיות חמורות, שאחדות מהן כבר ציינתי. וטוב הדבר שדווקא בשעה זו, שהיא אולי שעת מעבר ממלחמה לשלום, מקרב לבניין, דווקא בשעה זו אנחנו עורכים את בחירותינו. וכשאנחנו עורכים את בחירותינו אין כאן שאלה, או אין כאן רק שאלה, באיזה איש או באיזו קבוצה נותנים את האמון, אלא באיזו דרך, באיזה כיוון, באיזו תוכנית ובאיזה צירוף של סגולות. ולא נוכל לענות על השאלה הזאת, כפי שהיא מופיעה לפנינו עכשיו, אם לא ניתן דעתנו על הדרך שעברנו עד כה.

אי-אפשר לבחון תוכניות, כיוונים, סיסמאות, רק במידה שהן מכוונות לעתיד. בשעת בחירות נקל להבטיח עולמות, נקל לצייר סיכויים. השאלה היא מה מידת האמת שבהבטחה, מה מידת הביטחון בכושר הביצוע. זאת אי-אפשר לבחון אלא לאור הביצוע שכבר היה. לא רק הבטחות - עובדות יש לבחון. לא רק לפלס דרך לעתיד, אלא לסקור את הדרך שעברנו.

לא באפס יד ולא בהיסח הדעת הגענו למה שהגענו. לכאורה, הבניין שהוקם כאילו בהרף עין, הוקם כאילו בבת אחת, בן לילה. המעבר מעבדות לחירות, מעם תלוי בשלטון זרים לעם חולש על גורל עצמו, מנתיני שלטון מנדט לאזרחי מדינת ישראל, מעם גולה הסמוך על שולחן אחרים לעם אדון לעצמו ולארצו, לכאורה המעבר הזה הוא קודם כל, בראש וראשונה ובאחרית הכל, פרי העובדה של מציאותנו בארץ. היינו למדינה בפועל ממש. היתה חסרה רק ההכרה, לא רק הכרת אחרים, גם הכרת עצמנו לעובדת היותנו מדינה. כאילו דבר לא נשתנה בהווייה שלנו מ-14 במאי ל-15 במאי. אותם 600,000 היהודים, אותן מאות המושבות החקלאיות, אותן המושבות, הקיבוצים והמושבים, אותן הערים העבריות ושכונות העיר העבריות, אותו שטח הקרקע, אותה רשת התחבורה, אותו המשק, אותה החקלאות, אותה החרושת, אותו המסחר, אותו הבניין התרבותי, הלשון העברית החיה, החינוך, רשת המוסדות - כל שהיה ב-14 במאי ולא נשתנה ב-15. אותה כמות נשק שהיתה לנו, אותו הכוח הצבאי שעמד כבר אז בחזית, באותה החזית שהיתה. נכון, אילמלא אותו התהליך הממושך, זה ששים וחמש, שבעים וחמש שנה בארץ, לבנה ללבנה, אריח לאריח, יהודי ליהודי, עולה מפה עולה משם, קבוצה מארץ זו, קבוצה מארץ אחרת, שיירות על שיירות במשך שלושה דורות, יהודים עולים, נאחזים, בונים, נוטעים, מגדלים גנים, נותנים יד איש לרעהו, מקימים מפעלים, יוצרים ארגון - בשום פנים ואופן להטי מדינאות ושום כוח של תביעה בלבד לא היו נוחלים לנו את הניצחון הזה. אבל גם אילו הסתפקנו רק בעבודת יום יום, בצבירת הכוח הזה, ביצירת העובדה הזאת, גם אז לא היינו מגיעים להכרה.

דרכן של תנועות גדולות בחיי אדם, תנועות שחרור לאומי, תנועות שחרור חברתי, אינה נקבעת, וגורלן איננו נחתך אך ורק במעשי יום יום המצטרפים ברבות הימים לסכום גדול. הדרך נקבעת והגורל נחתך בשעות הכרעה על ידי מאמץ גדול של רצון של אותה תנועה, של אותו עם, של אותו מעמד, מאמץ של רצון הנוטה את הקו, הקובע את הכיוון, המתבטא במדיניות לגבי העתיד - מאמץ שפירושו לא להיגרר בזנב המאורעות אלא לאחוז בבלורית הזמן, בזינוק אחד, בקפיצה אחת לכבוש את העתיד.

מבחינה זו אנחנו עומדים כיום למבחן. כעולים לארץ, כמתיישבים, כיצרנים, כמגינים, כולנו - כל המפלגות וכל החוגים - שווים. לכל אחד ואחד כפרט, בין אם הוא שייך לאיזו מפלגה ובין אם אינו שייך לשום מפלגה, יש חלק בהישג, בדרך. אבל מבחינת הכיוון, מבחינת המדיניות, מבחינת הרצון הקיבוצי והמאמץ הנמרץ המכוון לבטא את הרצון הזה במעשים, קביעת המטרה וחתירה לקראתה - בזאת תיבחנה המפלגות ביום הזה - למה הן כיוונו? מה היתה המטרה שהן קבעו ובאיזו דרך הן ניסו להגיע לאותה המטרה? ההיתה זו המטרה הנכונה? ההיתה זו מטרת העם כולו? ההיתה הדרך מכוונת להשגת אותה המטרה? זהו יום הדין. ומי שתובע לעצמו אמון לגבי העתיד חייב לתת את הדין על העבר, ולפי דין העבר, קודם כל, יש לשפוט אם הוא ראוי לאמון בעתיד או לא.

הפרשה מתחילה עם תחילת המלחמה העולמית השנייה. באה שעה גדולה לעולם, גדולה וחמורה. באה שעה גדולה לעם היהודי, גדולה ואיומה. העולם כולו עמד על פרשת דרכים. הארץ הזאת עמדה על פרשת דרכים. העם היהודי עמד על פרשת דרכים. פרשת הדרכים החמורה ביותר היתה בשביל העם היהודי - לחיים או למוות - נחשול של השמדה, ניצחון האויב שפירושו היה כליה לגזע היהודי, מחייתו מעל פני כדור הארץ. הארץ הזאת עמדה על פרשת הדרכים. ערב המלחמה נגזרה עלינו גזירת החנק של ״הספר הלבן״.^[3] השאלה היתה כיצד נאבק, ואם נכריע - לשם מה - הננסה להחזיר את הגלגל אחורנית ולחדש עלינו את המנדט, אם ייתכן הדבר הזה, או ננסה להבקיע לעצמנו דרך חדשה קדימה לקראת העתיד, לא עוד שלטון זר, אפילו אם זה שלטון בינלאומי, אלא עצמאות.

הארצות שסביבנו הגיעו לשלב מכריע בחייהן. אחת אחת הן התעצמו, הפכו למדינות עומדות ברשות עצמן. היה ברור כי הנחשול הזה איננו מיוחד לפינת תבל זו, כי כבר הוא מתחולל ועתיד להציף את כל אסיה, כי הודו תהיה עצמאית בסוף המלחמה, כי אינדונזיה תדע לפרוק מעליה את העול, כי בהודו-סין תפרוץ מלחמת שחרור. והשאלה היתה: האומנם יעמוד בנו הכוח לשוות לארץ הזאת אופי של יוצא מהכלל יחיד. האומנם נוכל לעצור את נחשול ההתעצמות בהגיעו עד גבולות הארץ - עד פה יבוא ולא יוסיף - או שמא יגרוף הנחשול הזה אותנו לתוכו, יציף גם את הארץ, ואם לא נקבע אנו לעצמנו עצמאות יהודית, שמא ניפול אז קורבן לנחשול ההתעצמות הערבית.

והעולם כולו כאילו הוטל לתוך כור היתוך חדש, והיה ברור שייצא מזה עולם אחר - יותר טוב? יותר רע? אין לדעת. אבל עולם אחר, וזוהי שעת היתוך. דפוסים מגובשים משנים רבות מתפרקים וזוהי השעה שניתנה ההזדמנות לקפוץ לתוך העולם ההולך ומותך ומתגבש מחדש ולגבש מתוכו דבר-מה חדש בשביל העם היהודי. אם תוחמץ השעה ויתגבש העולם מחדש, קשה יהיה אחר כך לשבור דפוסים שכבר נתגבשו ולשנות סידרי עולם כדי לכבוש מקום בתוכו בשביל העם היהודי.

ואז אמרנו: זוהי השעה להכריז על תביעת העם היהודי למדינה בארצו. לא היה החזון חדש. רק ההכרזה עליו כמטרה מעשית, כמשימת הדור, בחתירה מכוונת למטרה על מנת להגשימה תוך שנים ספורות - בזה היה החידוש. כאשר ראשוני העולים באו לארץ בתחילת שנות ה-80 של המאה שעברה, הם נשאו בליבם את החזון הזה. כאשר אליעזר בן-יהודה עלה לירושלים לפני הביל״ויים, לפני הפרעות שהתחוללו ברוסיה, כאילו אך ורק כדי להחיות את הדיבור העברי - בשבילו הדיבור העברי היה תנאי ראשון ומוכרח לתקומה לאומית עצמאית של העם היהודי בארצו. הוא לא היה בלשן. לא היה איש מדע. הוא ניגש לעניין גישה מדינית. ואני נותן פה עדות מתוך קשר אישי לביל״ויים,^[4] לשרידי ביל״ויים, לאלה שישבו כאן בירושלים ב-1882, 1883, 1884, לאלה שהתהלכו בדרכים השוממות שעכשיו הן רחובות הומים בני אדם, לאלה שטיילו על הסלעים מסביב לעיר בלילות הירח - הם כולם נשרפו בשלהבת התשוקה לעצמאות, למדינה יהודית. הם שגו בחזיונות שווא, בדמיונות. זה היה האוויר שהם נשמו. הם ראו את עצמם כמהפכנים, ככובשי ארץ, כחולמי חלום גדול עם כל השממה שהיתה מסביב, עם כל מיעוט מספרם, עם כל היות העם הגדול במרכזיו הגדולים בגולה קופא על שמריו ולא נענה.

ועברו שנים. הרצל הכריז על מדינת היהודים. אבל כשניגש לחבר תוכנית מעשית, הוא אמר: התוכנית כיום איננה יכולה להיות מדינה. יש שלטון בארץ - שלטון טורקי. כדי להיות מדינה צריך קודם כל להיות לכוח בארץ. כדי להיות לכוח בארץ צריך להיכנס לתוכה. להיכנס לתוכה צריך בזמן היות שלטון זר שם. אי-אפשר לעקור אותו מבחוץ. אפשר יהיה פעם לפרוק את עולו וכשהעם יהיה בפנים. ולכן, כשהרצל ניסח את התוכנית,^[5] לא אמר ״מדינה״. הוא אמר ״בית לאומי״. הוא הראשון שאמר ״בית לאומי״.

כאשר וייצמן השיג את ״הצהרת בלפור״ והביא למיפנה הגדול הראשון בהיסטוריה שלנו, הוא השיג אותה בנוסח של ״בית לאומי״. וכאשר במשך כל שנות המנדט הבריטי התנגדנו להכרזה על מדינה, התנגדנו להכרזה על מדינה לשם [הקמת] המדינה,^[6] מפני שהדרך היחידה באותן השנים לקרב אותנו אל סף העצמאות היתה גידול הכוח, גאולת קרקע, עלייה, התיישבות, הקמת תעשייה, צבירת נשק, טיפוח וגידול של הכוח היהודי בארץ. ואמרנו: יש יום ותבוא ההכרעה. ליום ההוא יש להיכון, יש לצבור כוח, אין להניח על דרכנו מכשולים מיותרים על ידי הכרזה ללא עת אשר כוח לא תוסיף לנו, רק תקומם נגדנו מתנגדים וצוררים ותזרוק אותנו אחורנית במקום להצעיד אותנו קדימה.

אבל הגיעה השעה. המנדט התרוקן מתוכנו. הוא נהפך להיפוכו. לא היה כל סיכוי לחולל מהפכה בלב השלטון הבריטי ולהחזירו למוטב. באה שעת הכרעה לעולם. השואה הנוראה שהתחוללה על יהדות אירופה היתה קריאת תגר לעם היהודי כולו: היבין מה קרה לו? היבין מדוע קרה לו הדבר? מדוע קרה לו הדבר שלא יוכל לקרות לשום אומה ולשון בעולם? הייתן דעתו? היסיק מזה את המסקנה? ההתעצמות הזאת של המזרח^[7] היתה קריאת תגר באוזני היישוב. הישב היישוב בחיבוק ידיים ויחכה עד אשר בוקר אחד ימצא את עצמו מיעוט בארץ ערבית עצמאית, או יקום ויתבע את עצמאותו?

אמרנו: עת לעשות. אם נחמיץ את השעה הזאת מי יודע אם תחזור במשך דורות. מי יודע אם תחזור בזמן מן הזמנים? את הדין החמור ניתן בפני ההיסטוריה העברית לעתיד לבוא על החמצת השעה. ידענו כי אם נדרוש מדינה בכל ארץ-ישראל המערבית - ולא בא כלל בחשבון שמראש נדרוש מדינה רק בחלק, מראש דרשנו מה שמגיע לנו - אולם ידענו שאם נדרוש זאת ייתכן שנקבל מדינה רק בחלק מן הארץ. לא נרתענו מזה מפני שאמרנו, שכאשר חיי עם תלויים לו מנגד, וכאשר בהזדמנות מסוימת הוא יכול להגיע למפעל גדול של הצלה, הוא איננו יכול להיאחז באיזה גבולות-שהם כבדבר שבקדושה.

גם בדורות הקודמים, בשבת העם היהודי על אדמתו בארצו, פשטה הארץ צורה ולבשה צורה מתקופה לתקופה וגבולותיה נשתנו. אחת נשארה ארץ-ישראל לתמיד כארצו היחידה של העם היהודי, אבל דפוסיה היו פעם כאלה ופעם כאלה. אמרנו: אין שלמות הארץ דבר שבקדושה. הארץ היתה שלמה במשך הרבה דורות, אבל לא היתה בה דריסת רגל לכוח יהודי, והארץ יכולה להישאר שלמה, אבל סגורה לעלייה יהודית, שוללת כל אפשרות של התיישבות, מוחקת את ארץ-ישראל מעל מפת העולם כפתרון לשאלה היהודית, מכריחה יהודים לפנות לה עורף ולבקש פתרון לבעייתם בדרכים אחרות, ללכת אחרי אלוהים זרים. גם זה ייתכן.

הארץ הזאת אינה קדושה כשלעצמה. היא קדושה כארצו של העם היהודי. היא קדושה רק כאמצעי לגאולתו של העם היהודי. העיקר הוא העם היהודי. מה בצע בשלמות הארץ, אם השלמות הזאת סותמת את הגולל על העם היהודי? מה דרוש לנו פה? עם יהודי, עם בעל כוח, עם חי על אדמתו, אוכל לחמו בזעת אפיו, יוצר תרבות, עצמאי, חופשי בגורלו. במה זה תלוי? ודאי תלוי בשטח. לא גרסנו מדינה יהודית ויהי מה - אם יהיה השטח אפילו תל אביב עם בנותיה. בשום פנים ואופן. הכרחי שטח במובן של כמות ובמובן של איכות, מרחב להתיישבות, עמדות מפתח כלכליות - אותם האוצרות שישנם, ים, מים להשקאה, קרקע לעיבוד, מקורות של כוח. אבל שטח בלבד לא יפתור שום שאלה אם לא יהיה שלטון בידי העם היהודי לעשות פה מה שדרוש לעם היהודי, להפוך אותו שדה מחייה לעם היהודי, סדן לפטיש ההיסטורי שלנו.

היו אנשים שאמרו: לא רק שבשום פנים ואופן אין להסתפק בחלק מן הארץ, וכל תוכנית של מדינה יהודית בחלק מן הארץ יש לדחות מראש ולפסול אותה, ובשום פנים ואופן לא להסכים לכל פשרה, אלא גם תביעת מדינה יהודית בארץ-ישראל המערבית פסולה בתכלית, היא בגידה לאומית. האנשים האלה [הנכונים להתפשר] עוכרים את נפש העם, קובעים את עתידו - אלא [יש להתעקש ולדרוש] ארץ-ישראל בגבולותיה ההיסטוריים משני עברי הירדן. ויצא ש״הגבולות ההיסטוריים״ של ארץ-ישראל הם במקרה מתאימים לאותו הגבול שקבעו האנגלים עם [ממלכת] איבן סעוד במדבר.

האנשים האלה לא הסתפקו במדיניות. היתה להם גם תורה מעשית. והתורה המעשית הזאת שלהם היתה מורכבת משני יסודות. יסוד אחד הוא שאין אנו עם ואין אנו תנועה מדינית ואין עלינו חובה של ארגון ושל משמעת ושל הנהגה, אלא אנו המון פרוע ואיש לאוהליך ישראל, וכל בחור שיש בו איזה ניצוץ והוא חושב את עצמו שהוא נוצר לגדולות, יכול לפרוש לאיזו פינה, או לרדת לאיזה מרתף, ומשם להוציא כרוז ולקרוא לעצמו באיזה שם מפוצץ ולהקהיל מסביבו כנופיית נערים תמימים ולעשות מדיניות על דעת עצמו ועל אחריות עצמו ולהעמיד את העם היהודי כולו בפני עובדה.

זוהי זכות גדולה לעמנו, שהיו רק שתי קבוצות פורשים בתקופה מסוימת.^[8] אבל אילו תורתם נתקבלה, אילו הדרך שהם הצביעו עליה היתה נהפכת לדרך הכלל, כי אז פור התפורר לרסיסים בית ישראל מבחינה מדינית ומבחינה צבאית, כי אז לא צריך היה להחזיק מעמד בתוכנו כוח ה״הגנה״, הוא צריך היה כולו להתנפץ לרסיסים, לשברי כלים של קבוצות בודדות. לא היתה צריכה להתקיים בתוכנו ההסתדרות הציונית, הסוכנות היהודית, הנהגה איזושהי - כל קבוצה עם מנהיג שלה, עם שם שלה, עם קופסת צדקה שלה, עם האקדח שלה, לאיים על אנשים להוריד פרוטות לתוך הקופסה. כזה צריך היה להיות רקע החיים שלנו, כך היינו צריכים להופיע כלפי עצמנו וכלפי העולם - אילו היתה הלכה כמותם.

אושר העם היה שההלכה לא היתה כמותם, שהעם בהמוניו העצומים הביע להם אי-אמון נמרץ, דחה את דרכם בשאט נפש. זו היתה ״הצלחתם״. זה היה יסוד אחד. ומה תעשינה הקבוצות האלה? ומה יעשה העם המפורר הזה? העם המפורר יש לו [לדעת הארגונים הפורשים] רק דרך מדינית אחת, ודרכו המדינית היא דרך הטרור. מכשיר פעולתו המדינית הוא האקדח, רימון היד, המוקש, ה״סטן״, המקלע - בוודאי בעד עצמאות - הדרך לעצמאות היא להרוג את השלטון הזר בפועל ממש, בהשמדתו הפיסית, להרוג כל אנגלי, פקיד, חייל, שוטר ועל ידי כך לגרש אותו מן הארץ.

ועכשיו, על הפשע הראשון, פשע פריקת העול, פשע הפרישה מהכלל, מנסה הקבוצה הזאת^[9] בהופיעה על הבמה לחפות על ידי ההישג שלה בדרך שהיא הלכה, והיא מתיימרת לפנינו כי היא שגירשה את השלטון הבריטי. גם אילו היתה זו אמת, בזה עדיין לא נתחסל החשבון.

מה פירוש הופעתה של הקבוצה הזאת עכשיו על הבמה? בפעם הראשונה היא כאילו מצטרפת לכלל והיא דורשת שבח והודיה לעצמה על המעשה הפטריוטי הזה. איפה היא היתה כשהכלל לא היה עדיין מדינה? עכשיו, כשיש שלטון של כפייה, כשיש צבא, כשיש משטרה, כשיש חוקים ומשפטים, כשיש ממשלה שאינה נרתעת משימוש בכוח נגד אלה המנסים להכשיל אותה, עכשיו, בלית ברירה, מופיעים אנשים אלה על הבמה. מה היה ומה הם עשו כשהעם נמק באוזלת ידו, כשהוא היה כה זקוק לנאמנותו, לרגש החובה והמשמעת של כל פרט ופרט, כשהשלטון שלנו היה רק על נשמות בני אדם, מתוך שכולנו נתנו יד איש לרעהו ואמרנו: אנחנו עם וככה נופיע בפני העולם? אז הם פוצצו, שברו, פוררו, ביקשו להציג אותנו בפני העולם כערב-רב, כצאן בלי רועה.

אבל את ההישג הזה, את ההתיימרות הזאת לגבי ההישג הזה יש לבדוק לגופו.

מה מן האמת יש בו? אומרים לנו: אנחנו גירשנו את האנגלים. העניינים האלה עוד לא התרחקו כל כך ולא צללו בנשייה. הם עוד ברורים ומובהקים מאוד ולא קשה לבדוק אותם, ויש להאיר את הדרך שעברנו לאור העובדות האלה.

נגמרה המלחמה. חשבנו, יבוא שלטון פועלים באנגליה, הוא ישנה את ״הספר הלבן״. התברר ההיפך. מנוי וגמור איתו לא רק לא לשנות אלא לבצר היטב את משטר ״הספר הלבן״ ולהתמיד בו גם לאחר המלחמה גם אם פירושו שילוח מעפילים לארץ גזירה חדשה, גם אם פירושו התנגשות מזויינת עם היישוב, והתחילה פרשת הטרור. למה גרם הטרור? הטרור הפחיד הרבה אנגלים בתור פרטים. הוא הרג הרבה אנגלים. האם הוא הפחיד את השלטון? האם הוא הביא את הממשלה הבריטית לידי הרהורי יציאה מן הארץ? ההיפך היה האמת!

השלטון הבריטי החל להתנכל לנו ובעזרת הטרור, מתוך הסתייעות בטרור, חידש עלינו יום יום גזירות חדשות כדי לדכא אותנו וכדי לבצר את מעמדו. לא רק שהטרור לא ערער את מעמדו, הטרור התיר בשבילו את הרצועה. שלטון בריטי איננו שלטון על המרס. הוא על הפלנטה הזאת. הוא איננו שוכח שיש דעת קהל בעולם, בוודאי שהוא איננו שוכח שיש דעת קהל בארצו. הוא מצווה ועומד להצדיק יום יום, שעה שעה, את מעשיו לפני דעת הקהל הזאת. הוא תלוי מאוד באמריקה ובדעת הקהל שלה. ומצד דעת הקהל באמריקה אין אמון מראש לכל מה שעושה הממשלה הבריטית. הממשלה הבריטית יודעת זאת היטב והיא זקוקה לשם כך למכונת תעמולה כבירה באמריקה, שכל מעשה שלה היא צריכה להסביר. כל אקט טרוריסטי חדש, כל מעשה שפיכת דמים פרוע, היה לעזר רב למכונת התעמולה הזאת, התיר את הרצועה למעשי דיכוי ונתן הצדקה להם בעיני דעת הקהל הניטרלית.

ויש עובדות מובהקות המוכיחות מה שאני אומר. הנה ב־1946 הגיעו העניינים כאילו לשלב של איזו הכרעה. בווין פנה אז לממשלת ארצות הברית והציע להקים יחד ועדה, ועדה אנגלית־אמריקנית משותפת. מדוע הוא עשה זאת? הוא נבהל מהטרור והחליט שעליו לברוח מהארץ, אבל רצה שאמריקה תצדיק את בריחתו? היה דרוש לו אישור של ארצות הברית כדי לצאת מן הארץ? האבסורד של ההנחה הזאת היה ברור. האישור של ארצות הברית היה יכול להועיל לו כדי להישאר בארץ, להישאר בארץ על יסוד אותה המדיניות. ואף אומנם אמרתי את זאת עד עכשיו על דרך הסברה, על דרך השכל הישר. עכשיו אני אומר משהו מתוך ידיעת העובדות.

בווין נועץ בכל שליחיו במזרח התיכון מה יש לעשות לעם הסורר הזה, המקים טרוריסטים מקרבו ובעצמו איננו משתלט עליהם. והוא קיבל חוות דעת מנציגיו בקהיר ובדמשק ובבגדאד ובג׳דה אצל איבן סעוד - פה אחד. היחיד שנתן חוות דעת אחרת היה המנוח לורד גורט,^[10] לא משום שהיה ידיד לעם היהודי אלא מפני שעמד יותר על קשיות עורפו. אבל כל אלה מסביב אמרו: אם תשלח לארץ-ישראל ועדה של אנשים ״נקיי דעת״ - בלשונם ״נקיי דעת״ פירושו נקיים מכל יחס לעם היהודי - והם יבואו וייראו את הדברים במקום המעשה, יוציאו מסקנה אחת ומובנת, שהדרך היחידה להשתלט על הארץ הזאת ולנהל אותה זוהי מדיניות ״הספר הלבן״ - המדיניות הנבונה, השקולה, הבדוקה והמנוסה. אין פה מה לחדש, אין פה מה לערטל. זוהי ראשית חוכמה ותכלית חוכמה.

אמר בווין: זה דבר טוב. אם אני מקבל פסק דין כזה מצד הוועדה, יש לי בכיסי אישור של ארצות הברית למדיניות של ״הספר הלבן״ ואז אני נשאר כמובן בארץ ואז אני ממשיך באותה הדרך. ואז אחת משתיים - או שהיהודים יירתעו, כי יתברר שמשען אחד שלהם - ארצות הברית - הוא משען קנה רצוץ. הם יירתעו וייכנעו. ואם לא יירתעו וייכנעו וימשיכו בטרור אז אוכל לצאת למסע דיכוי כזה שעכשיו אינני יכול להוציאו לפועל, כי אז ארצות הברית תעמוד לימיני ואני אשבור אותם.

מה קרה? המזימה הזאת הוכשלה. היא הוכשלה על ידי המדיניות הציונית. כבר אז, ב-1946, דרשנו לפני הוועדה הדו-לאומית [האנגלו-אמריקנית] שבאה לארץ את הפתרון של מדינת יהודים. לא קיבלנו אישור לפתרון הזה אז, אבל קיבלנו אישור לעמדתנו לגבי ״הספר הלבן״. הוועדה הוציאה פה אחד פסק דין השולל את ״הספר הלבן״ - הוא צריך להתבטל. וכך נכשלה מזימת בווין. הוא היה קצת נמהר, וכאשר הוועדה ביקרה אותו בחדרו ב״פורין אופיס״ באנגליה, בדרכה לארץ-ישראל, הוא אמר: ״רבותי, כל דוח שאתם מביאים המקובל על כולכם, מקובל עלי. אני ממלא אחריו״. מתוך מה אמר את הדבר הזה? מפני שהיתה אצלו הלכה פסוקה, שהדוח יהיה לטובת ״הספר הלבן״. כשיצא ההיפך הוא הניח את הדוח על מדף הספרים שלו, התעלם ממנו וניגש למסע חדש של דיכוי. הטרור התגבר, הדיכוי התגבר. ואז באו ימי לטרון, מאסרים המוניים.^[11] עוד לפני כן היה שילוח בחורים נוספים [חברי ארגוני הפורשים] לקניה, לסודאן. אז באו חיפושי הנשק הגדולים עם הרס משקים בעקבותיהם. אז בא העוצר על תל אביב.^[12] אירגוני הפורשים לא נרתעו. היישוב המאורגן לא נרתע ממאבק. ההעפלה נמשכה, אבל גם מסע הדיכוי נמשך.

אחרי שהוא [בווין] הוציא אותנו מלטרון, הוא היה סבור שאנחנו קצת התרככנו שם במשך ארבעה חודשים וחצי. ואומנם לא היה כל כך קריר באותה ביקעה בחודשי הקיץ. הוא קרא אותנו ללונדון. הוא חשב שעכשיו אנחנו נחתום על כל מה שיכתיב. אנחנו סירבנו לחתום. הוא איים אז עלינו שהוא יילך לאו״ם. הוא חשב שזה יפחיד אותנו. אמרנו: אדרבה, ניפגש איתך שם. נשמח מאוד שם, באו״ם, בזירה ההיא לא נשב איתך כמו פה [בלונדון] - אתה פה שר החוץ ואנחנו נציגי הסוכנות היהודית לכל היותר. שם אתה מדבר בתור עם ואנחנו מדברים בתור עם, אומנם אתה חבר [באו״ם], אנחנו לא חברים, אבל אנחנו גוף עצמאי שם כמוך, נאבק בזירה ההיא לעיני כל ״הקהל הקדוש״.

מדוע הלך [בווין] לאו״ם? הטרור היה בכל שיאו. הוא הלך לאו״ם כדי לצאת מארץ-ישראל? כי אז למה היה לו ללכת לאו״ם? הוא הלך לאו״ם ואמר: ״קחו ממני את הארץ הזאת. אינני יכול להחזיק שם מעמד. תדאגו אתם לארץ הזאת, תשחררו אותי מהמעמסה הזאת״? בשום פנים ואופן! הוא אמר דבר ברור מאוד ומחושב. הוא אמר: ״אני מבקש מכם עצה כיצד לנהל את הארץ הזאת״. זו היתה הפנייה שלו. עושי דברו בישיבות הקפידו מאוד בכל הזדמנות להדגיש, שאין התחייבות מצד אנגליה למלא אחרי העצה הזאת. הוא אמר: אם העצה הזאת היא לטובת בווין ומדיניותו, הרי הוא ממלא אחריה, ואם לא - איננו ממלא אחריה. מה היה החשבון שלו? הוא ידע - היהודים ידרשו שם מדינה יהודית בכל ארץ-ישראל, הערבים ידרשו שם מדינה ערבית בכל ארץ-ישראל, והוא אמר: ״אני יכול לסמוך על היהודים ובעלי בריתם, שהם יכשילו את התביעה הערבית. אני יכול לסמוך על הערבים ובני בריתם, שהם יכשילו את התביעה היהודית. לא יהיה רוב לא לקצה זה ולא לקצה זה״.

אז התברר שאין רוב בכלל. מה יש באמצע? העניין חדש. האו״ם זהו ארגון חדש, זהו מין בבל, 55 אומות, בתוכן ריב איתנים בין ארצות הברית לרוסיה. לא יגיעו באו״ם ללשון משותפת. העצרת עמוסה כל מיני עניינים, תהיה התרוצצות, תהיה מבוכה, הסוף שתהיה אוזלת יד גמורה ומחוסר מוצא - ואני מרשה לעצמי לומר שאני יודע היטב על מה שאני מדבר - סוף שיבואו כל אלה אלי ויתחננו לפני שאקבל לידי מחדש את הבן הסורר הזה ואחנך אותו לפי דרכי. ואז יאמר הוא, בווין: ״חזקה עלי דרישתכם. אני אומנם רציתי להשתחרר, אבל יש אחריות בינלאומית. בלית ברירה אני מרכין את ראשי, אבל אם אתם רוצים שאני אחנך את הבן הסורר הזה, אני אעשה זאת לפי דרכי. אני פדגוג מומחה״. ואז הוא יקבל אישור העולם למדיניות ״הספר הלבן״, בין במפורש בין שלא במפורש, כי עצם העובדה שהוא פנה לאו״ם, ונתן להם הזדמנות לנסח מדיניות אחרת והם לא עצרו כוח לעשות זאת, והחזירו אליו את הקושיה, הרי שהוא חופשי וממילא יש לו אישור העולם למה שייעשה בארץ.

ושוב אמר, ממה נפשך, שאז יירתע העם היהודי, כי הגיע אל שיא ההתדיינות עם אנגליה, מעבר לזה אין עוד אינסטנציות בפלנטה הזאת, והוא, [העם היהודי] נכשל. לעומת זאת, במקרה זה, אם הוא יעמוד במרדו, מה זאת אומרת? הדבר הובא בפני כס העמים, הדבר הוחזר לאנגליה, היהודים הולכים עדיין בדרכי הטרור, הם הורגים, הם שורפים, הם מפציצים, הם עלולים להצית תבערה, זה עלול לגרום להתלקחות במזרח התיכון כולו, בעולם כולו, והאחריות כולה עלי ויש לי אישור בינלאומי לכל אמצעי דיכוי והוא היה מסוגל לאמצעי דיכוי הרבה יותר גדולים.

זיכרו, חברים! היתה תקופה בארץ וזו היתה ההנחה הרווחת בציבור: ״השלטון הזה מחפש את נשק הטרור, אולם בנשק ה׳הגנה׳ לא ייגע״. נתבדתה הסברה הזאת. היה זמן [שסברו] שהאנגלים לא יפתחו באש על היהודים - הם יכו אותם, יאסרו אותם, יגרשו אותם, אבל באש לא יפתחו״. פתחו באש.

אומנם הגענו לפתיחת אש נגדנו רק ברובים ובמקלעים. היה זמן שאמרו: ״מעפילים לא יישלחו מהארץ, ישבו בעתלית״. שלחו אותם מהארץ. אבל אז אמרו אנשים: ״לאירופה לא יחזירו אותם״. החזירו אותם [את מעפילי ״אקסודוס״]. ועדיין נשארו שאננים בתוכנו שאמרו: ״מתותחים לא יירו עלינו, מאווירונים לא יפציצו אותנו״. על איזה יסוד אמרו זאת? הנה היו נחשולי גזירות ונגישות. והם עלו מהאחד לשני, בבחינת קרשצ׳נדו. כל נחשול היה בו רמז לשלב הבא. אם יכול היה להיות עוצר של ארבעה ימים על תל אביב, מדוע לא יהיה עוצר של עשרה ימים על תל אביב? אם יכלו להיות יריות על מתיישבים יהודים, מדוע אי־אפשר להרעיש ולהפציץ יישובים ולהחריבם כליל? הם אסרו קבוצת ראשי ציבור אחת [בלטרון] וקבוצת ראשי ציבור שנייה למספר שבועות.^[13] אם יכלו לאסור כל פעם קבוצה של אנשים אחרים, מדוע אי־אפשר היה לכרות את כל הצמרת - 200 איש, 500 איש - ולשלוח אותם לא ללטרון כי אם לעדן, לסיישל, למלטה? מדוע אי־אפשר היה להרעיב את היישוב? מדוע אי־אפשר היה לנפץ את מנגנון הייצור שלו ולהחריב את המשק שלו? בשלב ידוע לא היתה לזה הצדקה, בשלב אחר היתה לזה הצדקה. הטרור עצמו, עם התפתחותו, עם ::אותו, היה משמש הצדקה נוספת לשלב נוסף במסע הדיכוי. האומות המאוחדות פיהן סתום. מי הכשיל את המזימה הזאת? מי הכריח את השלטון הבריטי להיעקר מן הארץ? ההחלטה על עצמאות ארץ־ישראל. מי הביא לידי החלטה על עצמאות ארץ־ישראל? ההנהגה הציונית. אילו נתפסה ההנהגה הציונית לאיוולת הפושעת של ארץ־ישראל משני עברי הירדן, היא היתה משיגה בתוקף הסיסמה ההיא את החלטת העצמאות?

הנה האמת לגבי עקירת השלטון הבריטי מהארץ - מה שעקר את השלטון הבריטי מהארץ זוהי ההחלטה [של עצרת או״ם ב־29.11.1947] שארץ־ישראל צריכה להיות עצמאית, ומיד. לאחר שנתקבלה ההחלטה הזאת, לאחר שנשמט הבסיס מתחת השלטון הבריטי מהארץ, וכיוון שהשלטון הבריטי לא חדל להיות גורם מדיני בארץ גם נוכח הפרספקטיבה של הסתלקותו, והוא חתר להצמית את הפתרון הזה, את העצמאות שיש עמה מדינת ישראל, לכן הוא גם כה מיהר לצאת מן הארץ כדי להשאיר את השדה חופשי לפלישת צבאות ערב ולמלחמת ערב בישראל, [שבאה] על מנת להכחיד את ישראל מעל פני האדמה הזאת.

ובכן, החלטת ה־29 בנובמבר היא שעקרה את השלטון אשר הטרור כל הזמן העמיק את שורשיו. והמזימה [הבריטית] להכשיל את ההחלטה הזאת החישה את היציאה. זוהי האמת לגבי היציאה האנגלית מן הארץ.

הדרך הזאת שהלכנו בה קמו לה מתנגדים בתוך המחנה פנימה, בתוך המחנה החלוצי, בתוך המחנה העובד^[14] - לא רק בין אלה שכל גבורתם היתה שפך דם ושמעולם כתנועה לא שפכו זיעה בארץ הזאת.^[15] אנחנו כתנועה מעולם לא נרתענו משפך דם של עצמנו ומשפך דם של אחרים, כשראינו זאת כמוצדק וכמוכרח. אבל תמיד אמרנו: מי ששופך זיעה יש לו גם זכות לשפוך דם, כי הוא שופך את הדם להגנת אותם הנכסים ואותם הקודשים שהוא יוצר בזיעת אפיו. אבל גם אלה ששפכו הרבה זיעה בארץ-ישראל, כמונו כמוהם, לא רק שעמדו מנגד ועמדו לצר ולרועץ על הדרך הזאת שהלכנו בה להשיג מדינה יהודית בדורנו, בימינו, בשנים האלה, אם רק אפשר - לאלתר. הם עשו אותנו ללעג ולקלס, התקוממו נגד דרך זו, חתרו תחתיה, עשו כל מה שהיה תלוי בהם להכשיל אותה. ואם אנחנו שופטים תנועות ומפלגות, הרי הושגה מדינת ישראל על אפם ועל חמתם.

כיחידים, כחיילים בשורה, כחלוצים, כעולים וכמעפילים, כעובדים בשדה ובכרם, בבית החרושת ובסדנה, חלק אחד להם עם כולנו, ובהרבה דברים הם בראש. אבל כתנועה, כמפלגה, כנושא כיוון, כמנסחי מדיניות, הם עמדו לצר ולרועץ. אילו היתה הלכה כמותם, אזי במידה שהדבר תלוי ביוזמתנו, בגילוי רצוננו, בחתירתנו המכוונת, אילו היה הדבר תלוי בידם, לא היה הדבר מושג ביום הזה.

זוהי האמת ההיסטורית. הם כיום יחד במפלגה אחת [מפ״ם]. אז היו נפרדים. הם שניהם אמרו: בשום פנים ואופן לא חלוקת ארץ-ישראל, אחת מה יהיה המשטר. לדידם היה רק דבר אחד שיש לדורשו: ״שלמות הארץ״. לאותה ועדת אונסקו״פ שלחו טלגרמה, בה לא הזכירו אפילו את המילה ״עלייה״, הזכירו רק את ״שלמות הארץ״. הם ידעו שעומדת להכרעה השאלה: מדינה או לא מדינה. הם יכלו לדעת, שאם לא יתקבל עניין המדינה, לא יתקבל שום עניין אחר ולא יתקבל דוח שיהיה לו רוב וכל העצרת [או״ם] תתפורר ומזימת בווין תנחל את נצחונה. הם ידעו זאת. והא ראייה, שערב העצרת כתבו: מוטב להיאחז בתוכנית של בווין - כך כתבו והדפיסו באותיות אשוריות בעיתון פועלים ארץ-ישראלי עברי - מאשר ללכת בדרך של חלוקה. ותוכנית בווין היתה אז המהדורה המקולקלת של תוכנית מוריסון-גריידי,^[16] אותה תוכנית שבווין רצה להכתיב לנו אחרי השחרור מלטרון ושסירבנו לחתום עליה^[17] ושבגלל סירובנו איים עלינו ללכת לאו״ם.

אמרנו: ״הגיעה השעה להכריז על תביעת המדינה היהודית״. הם^[18] אמרו: ״תוכנית בווין רעה ומרה, בכל זאת נשאר שם פתח למאבק. על כל פנים, מוטב זה מאשר חלוקה שיש בה מדינה בחלק של הארץ״. הם אמרו: ״זה שבווין אומר אמת איננו פוסל את האמת, וכשבווין אומר שלא תתיכן חלוקה ולא תקום ולא תהיה חלוקה - שתי מדינות בארץ-ישראל - הוא אומר אמת ואין זו בושה להודות אם אויב אומר אמת״.

מדינה דו-לאומית,^[19] שותפות עמים, זהו דבר נפלא, אבל כיצד מקימים מדינה על יסוד כזה? מהי בשבילנו ארץ-ישראל - סתם איזו ארץ בעולם? לנו פה דרושים חיים טובים, רחובות מרוצפים, אור ומים, יום עבודה, או שיש תפקיד מכריע לעם היהודי - לגדול על ידי עלייה והתיישבות - וזוהי כל הדינמיקה שלו והדינמיקה הזאת מוכרחה לקבוע את גורלה של הארץ? או שהארץ נרתמת לדינמיקה הזאת, וכל מערכת החוקים וכל מערכת המיסים וכל סדרי השלטון רתומים למערכה הזאת, למנוע הזה ששמו עלייה והתיישבות, או שהיא עומדת נגד הדבר הזה. אם כן, יש שני עמים, עם אחד רתום לדינמיקה הזאת, ועם שני חוגר כל כוחו לשסף, להכשיל את זה - כיצד תקימו מדינה, בניין ממלכתי, על היסוד הזה שהוא מבוקע ומפוצל מן המסד עד הטפחות, כשאתם רותמים כאילו שני מנועים שאחד מושך הנה ואחד מושך הנה? אף פעם לא הוסבר הדבר הזה.

אתם חושבים שעל ידי כך הם שמרו על שלמות הארץ? הם כתבו ספר. אינני פה חוקר קדמוניות. אני מספר פה דברים, שעם כל אי-היותם ידועים בציבור זהו עניין של תמול שלשום משנת 1947-1946. בשנת 1947 הוגש הספר הזה לוועדת אונסקו״פ,^[20] ושם נאמר שאת הארץ יש לחלק לא למדינות עצמאיות, כי יש דרישה של שלמות הארץ, אבל מותר לחלק אותה למחוזות - זאת אומרת לגמרי לרסק אותה - ויהיו מחוזות ששם תהיה עלייה יהודית מותרת - לא חופשית, ויהיו מחוזות ששם תהיה עלייה אסורה - לא מוגבלת. אז תהיה חלוקה, אלא שאין הפיצוי של מדינה יהודית. הלאה: כלום אתם סבורים, שלאותם המחוזות שעלייה יהודית בהם צריכה להיות מותרת היא צריכה להיות לפחות ברשות העם היהודי?

לא. על גודל העלייה שם יחליט מוסד שישותפו בו גם ערבים, ואם לא יבואו לעמק השווה אז יהיה גוף שלישי מכריע - שלטון בינלאומי. ובעוד שברור שעניין העלייה הוא העניין המכריע בשבילנו, ואין זה עניין שפקיד יהודי ייתן ויזה ושוטר ייתן להיכנס על סמך הויזה. שאלה היא מה יעשו האנשים האלה? האם תהיה עבודה בארץ, איך ייושבו, האם הארץ תוכל לקלוט אותם? פירושו של שלטון בינלאומי בארץ שאין עצמאות, ופירושו שהעם היהודי צריך לוותר על הזכות הראשונית המגיעה לכל אומה ולשון, שכל אומה ולשון נהנית ממנה, להגיע פעם להיות אומה עצמאית. והמבחן הזה ישנו בכל אומה ולשון, אלא ששם אינם מרגישים זאת כמו שאדם אינו מרגיש בידו כשהיא בריאה. המבחן הוא שמפתח הכניסה בידו. הוא יכול להכניס את מי שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה. פה יש מחנה שמושיט את ידו למפתח, ושם יש אנשים מתוך המחנה שזורקים את המפתח לים. כך אפשר היה לצייר את התמונה של המאבק הפנימי שלנו.

והיתה קבוצה אחרת,^[21] שאמרה ״משטר בינלאומי״. לכתחילה אמרה ביושר ״משטר בינלאומי, אולי פעם תהיה מדינה יהודית״. הם אף פעם לא דיברו נגד מדינה יהודית, אם כי היו זמנים שהצביעו נגד. כי בשעה שהדבר הופיע בפני ישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות, שתנועת פועלי ארץ־ישראל היתה צריכה בפעם הראשונה להופיע עם שלהי המלחמה השנייה על במה בינלאומית של עובדים, כאשר הוקם מחדש האינטרנציונל המקצועי והפעם בשיתוף רוסיה ואמריקה, והיינו צריכים להופיע שם. זה היה כבר אחרי שהיתה תוכנית בילטמור, והוועד הפועל הציוני אישר אותה, ואסיפת הנבחרים אישרה אותה, והיתה שאלה אם תצטרף לזה תנועת העבודה בארץ על ידי זה שתרים את התביעה מעל הבמה הבינלאומית בגיזרת העובדים, שהיא הופקדה שם על המשמר. ההחלטה להרים שם את התביעה על מדינה יהודית נתקבלה בוועד הפועל של ההסתדרות ב־25 קולות נגד 21. זה היה בשנת 1946. בין ה־21 היו חברי שתי מפלגות שעכשיו הן מפלגה אחת [מפ״ם]. הם אמרו: משטר בינלאומי בינתיים, אבל לא רק עם אנגליה כי אם גם עם אמריקה וגם ברית המועצות. מכלל זה שאני אומר ״לא רק אנגליה״, אתם שומעים שאנגליה נשארה. התוצאה המעשית הראשונה של אותה תוכנית היתה השארת אנגליה על כל הוותק שלה, על כל השורשים והאחיזה שלה וכל השליטה שלה בכל ענייני הארץ הזאת. וצריך היה להוסיף לה שני שותפים טירונים.

אי־אפשר כלל לעמוד על שורש הדבר הזה, על החיזיון המשונה הזה - איך אנשים מתכחשים למה שברור שמוכרחה להיות תביעת העם היהודי כולו, למה שהיתה תביעת העם היהודי כולו והלכת מפלגת פועלי ארץ־ישראל. הלך המורה שלה ברל כצנלסון המנוח, וקבע את התביעה הזאת במצע להסתדרות, והלך המנהיג המדיני שלה בן-גוריון לאמריקה והנחיל את זה לתנועה הציונית שם, הרים את דגל ״בילטמור״ [במאי 1942], חזר לארץ. הנחיל את זאת לוועד הפועל הציוני, והדבר הזה הפך מתביעת מפלגה לתביעת עם, והכל צריך היה להיות מכוון ומודרך למטרה זאת - ואנשים עמדו להכשיל את כל זה. אפילו אחרי החלטת 29 בנובמבר הם אמרו: זה לא יקום ולא יהיה, זה חלום שווא. לו היתה הלכה כמותם, עד היכן היינו מגיעים? ומעניין שדווקא שתי הקבוצות האלה, כיום המפלגה שלהם, ראו תמיד לעצמן תפקיד מיוחד בתנועתנו: ללכת לאורם של ״כוחות המחר״^[22] ולהתחשב במיוחד עימהם ולכוון את עצמם במיוחד בברית איתם. הם גם עכשיו סבורים, או טוענים, שלהם יש איזה לחש מיוחד, שהם יודעים לדבר על ליבם של הכוחות האלה, זאת אומרת על ארצות מזרח אירופה, ולאחרים הדבר הזה איננו.

ומה יצא? גם כאן יש הזדמנות מעניינת מאוד לבדוק עמדות וסיסמאות לאור העובדות ולאור הניסיון. אנחנו נחיה עוד שנים ודורות בהערצה לאותו המיפנה הכביר ההיסטורי שחל בעמדת ברית המועצות כלפינו, ולתפקיד המכריע שהמיפנה הזה מילא בהכרעה לטובתנו.^[23] אילמלא זה, ספק רב אם היתה נופלת ההכרעה. אין ביטחון בדבר, אבל כל ההיגיון אומר שלא היתה נופלת הכרעה לטובתנו אלמלא המיפנה הזה.

אבל מותר לנו לגשת באיזמל חד, בניתוח מציאותי, ולחשוף את שורשי המיפנה [הסובייטי]. במה היו נעוצים השורשים האלה? מה היתה נקודת המוצא? אני אומר מה שאני אומר על יסוד הסתכלות רבה ושמיעת הרבה נאומים והרבה שיחות והרבה הרבה תצפיות. ואני מרשה לעצמי להציע בעניין זה ניתוח ומסקנה. נקודת המוצא היתה עקירת השלטון הבריטי. זה היה ברור. מדוע זה לא יהיה כך? מעצמת רוסיה, שיש לה חשבון עם העולם כולו, שהיא מסתכלת על כדור הארץ כמפה אחת, אין גישתה לעניין זה או אחר גישה לגופו של עניין בנפרד, כמופשט מכל מסגרת. כאן לפניה נקודה על פני המפה, אחת מהצטלבויות הקווים על פני הרשת העולמית. היא אמרה: מאחורי כותלה תעלת סואץ, בה מצטלבים קווי אוויר, קווי נפט, והיא נקודת המפגש של שלוש יבשות ושם אנגליה תקעה יתד - אם יש הזדמנות, עלי קודם כל לעקור את היתד הזאת. זו היתה המסקנה הראשונה, מסקנה עיקבית מאוד עד היום הזה.

אז הופיעה השאלה: כיצד לעקור? ובאה המסקנה השנייה כתשובה לשאלה: לעקור על ידי מתן עצמאות לארץ, לא על ידי משטר בינלאומי. באשר [הסובייטים] אמרו כך: במשטר בינלאומי, קודם כל אנגליה תישאר. ספק רב אם יכניסו אותנו. ספק גדול, מפני שהרוב נגדנו. לארץ־ישראל עצמאית אפשר להשיג רוב, כי זוהי סיסמה מתקבלת על דעת הקהל. משטר בינלאומי הנותן לנו דריסת רגל בארץ־ישראל זה כבר עניין אחר לגמרי. זוהי עמדה של כוח, על זה חל הפילוג של מזרח ומערב. לא יתנו לנו להיכנס, ואם יתנו לנו להיכנס נהיה אחד נגד שניים או נגד ארבעה. נהיה מיעוט לצמיתות. נחלק את ארץ־ישראל כמו את ברלין, או שאף פעם לא יתגשם שם משטר בינלאומי כמו בטרייסט. אמרו: לא זו הדרך בשבילנו, אלא הדרך היחידה היא עקירת אנגליה מארץ־ישראל על ידי מתן עצמאות. זאת היתה המסקנה השנייה.

עכשיו הופיעה השאלה: עצמאות כיצד? ברור שהמסקנה הראשונה היתה ארץ־ישראל בכללותה כמו שהיא כארץ עצמאית. עיינו בדבר ומצאו - והיה מי שדאג להזכיר להם זאת - היו הופעות [של נציגי ההסתדרות הציונית], היו נאומים, היו תזכירים, היו שיחות - והם ידעו שיש כאן עם שנאבק. ישנם מעפילים, יש צרות. התברר שבארץ הזאת שוכנים שני עמים, שניים ולא אחד מתרוצצים בקירבה, ואם לתת לארץ עצמאות בכללותה כחטיבה אחת, פירושה לנסות להשליט את עם הרוב על עם המיעוט. אבל זעם המיעוט הוא קשה עורף ולא יקבל את הפתרון. הוא יילחם והסוף שלא תהיה עצמאות - יתערבו מדינות, תהיה מלחמה עולמית ובמלחמה העולמית, אני מרשה לעצמי לשער ולנחש - אין הם רוצים. על כל פנים, עדיין אין הם רוצים. אני מקווה שאף פעם לא ירצו. אבל ביום הזה אינם רוצים במלחמה עולמית. אם כן, אין זה פתרון. אם אפשר להביא את שני העמים לעמק השווה על פתרון אחד, מוטב. אם מתברר שלא, אז אין ברירה אלא חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות. בקיצור נמרץ - צריך לעקור את אנגליה מהארץ. כדי לעקור את אנגליה דרושה עצמאות. הדרך היחידה לעצמאות היא הקמת שתי מדינות, שתי מדינות זאת אומרת שצריך להקים מדינה יהודית וצריך להקים מדינה ערבית.

אם כן, מי כיוון לדעת ״כוחות המחר״? הלא בשם דעת ״כוחות המחר״ ניסו לפסול את הפתרון של החלק שלא נתן כאילו את דעתו ל״כוחות המחר״, של החלק שלנו [מפא״י], שאמר שגם העם היהודי הוא ״כוח המחר״. אנחנו ״כוח המחר״ אם נהיה כוח - ונהיה כוח אם נהיה מדינה וסוף ההבנה והמסקנה לבוא. ניאבק, נסביר, אבל איננו קופצים מעורו של עולם. מי כמונו יודע כמה אנחנו קשורים וכפופים לענייני עולם. נסביר. מצאנו שכיוונו לדעתם. זה שוב מאשר מה שאמרתי, כי החלטת ה־29 בנובמבר עקרה את אנגליה מהארץ. מכאן ההחלטה על עצמאות. ולכן נתנה רוסיה את ידה לדבר הזה.

ברור שזה מספק גם תביעת עם לחופש. זה נותן אפשרות להעלות יהודים ממחנות. ומדוע לא? צדק איננו דבר פסול. ואז יש עידוד והכרת טובה וסיכויים לעתיד. כל זה כשר בתכלית, אבל קודם כל ישנו האינטרס הממלכתי כמו אצלנו. קודם כל אנחנו שואלים מה דרוש לנו. כך שואל כל אחד על הזירה הבינלאומית ואין איש רשאי לפסול את חברו על גישתו זאת. הישגנו זאת רק מפני שבשלב ידוע אמרנו: ״אנחנו מוכנים להסתפק בחלק״. אילמלא אמרנו זאת לא היינו משיגים. הנה באה ועדת אונסקו״פ. ישבה כאן ״שבעה נקיים״. הופענו לפניה בישיבות גלויות ודרשנו ממנה מדינה יהודית בכל ארץ-ישראל, אבל גם תהינו לדעת איך הדבר הזה מתקבל והתברר לנו שאין זה מתקבל. הנה, אני מודיע זאת: התברר שאין זה מתקבל. על כל פנים, התברר שאין זה מתקבל על דעת הרוב בוועדה. הם אינם רואים בשום פנים ואופן כיצד להטיל את מרותם של 600,000 יהודים על מיליון ו-200,000 ערבים. והיתה סכנה שהוועדה תתפורר ולא יהיה דוח ואז העצרת תתפורר.

אני האחרון לזלזל במאמץ שנעשה בעצרת של אוקטובר ונובמבר 1947, אבל תשעה קבין של החלטת 29 בנובמבר היו נתונים וכלולים ומובטחים כבר בדוח של אונסקו״פ. ובוודאי אונסקו״פ התרשמה מאוד מהיישוב, התרשמה הרבה יותר מזה ששמעה וקראה - מהמפעל, מהרוח, מההחלטה הנחושה לא להיכנע, להמשיך בהעפלה. טוב, התרשמה, אבל מה הפתרון? הגיע רגע שבו הרגשנו אנחנו, חברי מפא״י, כי האחריות עלינו, שאם אנחנו לא נבוא ברגע מסוים ונאמר להם: ״שימעו, אם אינכם מוכנים להמליץ על מדינה בכל ארץ-ישראל המערבית, אבל אתם מוכנים להמליץ על מדינה בחלק הגון מארץ-ישראל המערבית, העם היהודי יקבל את זה ויעשה מזה את המקסימום. אל תחשבו שאין להציע זאת מפני שהעם היהודי ידחה. אנחנו אומרים לכם, שהעם היהודי ברובו הגדול יקבל את זה, והיישוב כולו יתרכז סביב זה, ואם צריך יהיה להילחם - נילחם. ואם צריך יהיה להתגונן - [היישוב] יידע להתגונן בפני התקפת דמים ויממש את זה. הם אמרו: ״אם זה ככה, אז זוהי הדרך״.

וזה הציל את הוועדה. היה לחץ בוועדה להגיע לעמק השווה. לא כולם ליבם היה שלם ושקט לאי-מציאת פתרון. אחרי שאמרנו זאת זה הטיל עליהם אחריות. אם הם אינם מקבלים את זאת, הם מכשילים את העניין ומחזירים אותו לתוהו ומהו. הדברים היו בתוך שיקול עדין מאוד בין קצוות שונים. כך נתקבל הרוב של שבעה שהכריע את הקו באונסקו״פ ובעצרת. משום שוויתרנו - קיבלנו. משום שהתפשרנו - ניצחנו.

כאשר נודע הדבר, כאשר נפל הדבר הגדול - החלטת ה-29 בנובמבר - מיד עברה הבשורה כזיק חשמל בכל גוף האומה מקצה עד קצה, דרך כל המפלגות, בכל המעמדות ובכל הגילים. יהודים מכל השדרות ראו את עצמם בבת אחת כעם עצמאי עם קרקע תחת רגלם, עם מקום במשפחת העמים. נהרסו כל המחיצות ומיד הושטו כל הידיים לנשק, להגנה, למלחמה, לעמידה על הנפש. אבל צריך היה קודם להביא את הדברים לידי כך.

בוודאי, אפשר היה לומר: בין כה וכה היה המשטר הבריטי מסתלק - אם כי הראיתי שהוא לא הלך לאו״ם כדי להסתלק מהארץ. תמיד אמרתי, כי אותה המפלגה בתוכנו הטוענת לארץ-ישראל משני עברי הירדן היא מפלגת החלוקה בתוכנו, כי אם היא רוצה לגרש את האנגלים - נתפוס אנחנו מה שנוכל והערבים יתפסו מה שהם יוכלו והארץ תתחלק. ובכן, מיד הפך הדבר הזה, עניין המדינה, לנחלת כולנו. אבל מה היה אחד המקורות של עוז הרוח, של ההחלטה הנחושה והנמרצת שלנו להחזיק מעמד ויהי מה? אחד המקורות היתה אותה החלטה [בכ״ט בנובמבר]. באשר מה היתה משמעותו של אותו מעמד? הנה, העולם כולו הכיר בזכותו של העם היהודי למדינה, והוא הכיר מתוך אמון שנתן ביישוב הזה - אל״ף, לגלות בתוכו את הכושר הממלכתי להקמת המדינה, ובי״ת, לגלות בתוכו את הכושר הצבאי להגן עליה. והוא הטיל את האחריות עלינו. העולם הטיל עלינו את האחריות למימוש הדבר. ניכשל - ניתן את הדין בפני כל ההיסטוריה. זה היה מקור אומץ הלב, האחדות והמאמץ העליון שגילינו אז. אבל צריך היה קודם כל להביא לידי כך כדי שייווצר מקור כזה.

הנה אני מוסר פה דוח לפני ציבור יהודי ירושלים. אני מניח פה על השולחן סיכום ידוע של מאמצים, של פעולות, של הישגים ושל שיקולים, שהצליחו ושלא הצליחו. ואני עושה זאת לא רק כדי לסכם את חשבון העבר, אלא כדי לפתוח חשבון לעתיד לבוא. אני וחברי, אנשי מפלגת פועלי ארץ-ישראל, עם אותו החוש המציאותי שהם גילו ועם אותה מידת אומץ הלב, המידה הצנועה של אומץ הלב שהם הביאו לידי ביטוי, ועם אותה מידת ראיית הנולד שהיתה בהם, בכוח אלה אנחנו באים עכשיו לפני הציבור ומרכינים את ראשנו לפניו ואומרים לו: ״הנה הצוואר לשים עליו את העול גם להבא. הנה האנשים שמוכנים לקחת עליהם את האחריות המרכזית - לא היחידה, אין כוונה לשלטון יחיד דווקא, נהיה מאושרים לעבוד יחד עם אחרים אם נוכל להידבר, אבל אנחנו תובעים לעצמנו את האחריות המרכזית, כי בלי האחריות המרכזית לא יקום הדבר הזה״.

ואנחנו תובעים את זאת לא במקרה. האם במקרה אנחנו מפלגת פועלים, ובמקרה אנחנו תובעים לעצמנו אחריות פוליטית? לא. יש כאן אחדות אורגנית, מפני שאנחנו מפלגת הפועלים ואנחנו רואים את עצמנו כמפלגה של המעמד העובד. עוד לא קמה מפלגה שיש לה סיכוי להוליך אחריה את המעמד העובד כולו כמו שיש לנו, ומשום כך אנחנו מחוייבים לשאת את האחריות הלאומית. מדוע? האם מפני שאנחנו מתרברבים בייתרון הכשרונות שבתוכנו? מניין באו לנו הכשרונות? מה סוחט את היכולת? אך ורק הכרת האחריות! מה נוטע בלבבות את הכרת האחריות? את הכרת האחריות נוטעת בליבו של כל אחד העובדה שהוא שליח, שליח לא של קבוצה, לא של יחידים, אלא של הכלל הגדול. מהו הכלל הגדול בתוכנו? זהו המעמד העובד. מהי מרבית העם? האיש העובד. מהי מטרת המדינה? להושיב כאן המוני יהודים. איך ייושבו המוני יהודים אם לא כהמוני פועלים שפרנסתם על יגיע כפיהם, בגוף וברוח? התוכל המדינה הזאת להיות ראוייה לשמה ונאמנה לייעודה אם היא לא תעמיד בראש דאגותיה את הדאגה לאדם העובד, לעולה הפשוט, ליהודי מחוסר האמצעים? בוודאי הדבר הזה הוא לא נחלתה בלבד. זה נחלת העם כולו. אבל גזירה על העם כולו להקים פה מדינה עובדת, גם סוחרת, גם יוצרת ערכים רוחניים, אבל עושה את כל אלה בעבודה.

המשימה הזאת לא תבוצע בלי עזרת כל חלקי העם היהודי, בלי עזרת כל ההון היהודי הדרוש לנו, ההון הפרטי והלאומי. לא שאנחנו נלאים את ההון הפרטי. נפתח לפניו שער, יבוא הנה, ישתקע כאן, יפרה את משק הארץ, ייצור נכסים וערכים, ישמש כמקור פרנסה לביצור המדינה העובדת. כל אוצרות המדע, הטכניקה, שאר הרוח והכישרון באשר הם שם בכל תחום, דרושים לנו. אם דרושה לנו שותפות זו של כל החוגים בתקופה הזאת החמורה, המכרעת, של בניין המדינה והגנתה, בוודאי שאנחנו מעוניינים שלכולם תהיה הרגשה של שותפות חופשית מתוך הכרה ומתוך אחריות, אבל לא על חשבון האחריות המרכזית, לא על חשבון הכוח האיתן שעליו נשען הבניין כולו. והכוח הזה הוא המעמד העובד, מפלגת המעמד העובד, ובתור כזו [מפא״י] היא מפלגת העם.

האם מבחינת ענייני המעמד העובד וענייני העם יש צידוק לפילוג בתוכו? מהם שורשי הפילוג? ישנה מחלוקת. האם המחלוקת היא שורש הפילוג, או שמא הפילוג הוא שורש המחלוקת?

הנה בפנינו בעיות חמורות מאוד. אנחנו מתלבטים בהן, אנחנו מוכרחים לפתור אותן. האם אנחנו רשאים להיות מפולגים בהן? האם יש טעם לפילוג בהן? הנה, מדינתנו נקלעה לתוך עולם זה כשהוא כה מסובך מבפנים ומסוכסך בין שני מחנות בעולם הזה. איזו דרך תבור לה המדינה שלנו בתוך העולם המסוכסך הזה? הנה, ישנם חברים שאינם על יד הגה האחריות המדינית, אם כי הם בתוך הממשלה^[24] והם טוענים כל הזמן לרעיון של הצטרפות אל גוש אחד [הסובייטי].

אומנם אין הם אומרים זאת בפה מלא, אבל אם לא זו המשמעות של דבריהם, אז אין משמעות למה שהם אומרים. כל ההדגשה הזאת על קשר עם גוש אחד, עם ״כוח המחר״, מה פירושה אם לא קריאה להצטרפות? האם אנחנו יכולים לעשות זאת? ואם איש מפ״ם יהיה שר החוץ הוא יעשה זאת? הוא יוותר על יהודי אמריקה ועל עזרתם? הוא יסתלק מאחריות מדינית להם? הוא יוותר על עזרת ממשלת ארצות הברית? הוא במו ידיו ידחה מילווה לטרקטורים, למחרשות, לקומביינים, למכוניות משא, לצינורות השקאה, לחומרי גלם לייצור? כאשר הוא ילך לקנות נשק בארץ ידועה במזרח אירופה [צ׳כוסלובקיה], האם הוא יצליח לשדל אותה שהיא תקבל לירות ישראליות כתשלום? מה הוא יעשה אם תדרוש דולרים? והיא דורשת דולרים! ונכון הוא שאחרי שנתברר שישראל הוא לקוח מכובד, קונה לא מעט ומשלם בעין יפה, אז הצליח הציר שלנו באותה ארץ להשיג אשראי. הנה, דיברתי בריכוז גדול אחד בנגב,[25] אמר לי בחור אחד: ״הרי תוכלו לקבל נשק בקרדיט?״ אמרתי לו: ״אתה חושב שקרדיט זהו דבר שאין צריכים לשלם אותו? אתה עדיין בחור צעיר, אבל תבנה בית בקרדיט ותדע איך צריך לשלם אותו״. נכון שהישגנו קרדיט וזוהי הקלה גדולה, אבל אנחנו כבר התחלנו לשלם את הקרדיט - ושוב בדולרים.

יש בחורים בארץ הבקיאים בכל הפרטים, דורשי רשומות. יש להתפלא על בקיאותם הרבה והם יודעים מה קנינו פה ומה קנינו שם, כאילו עיפרון מונח תמיד לפניהם והפנקס פתוח והם רושמים כל דבר. אני מודיע לכם: אנחנו קונים לא מעט מברית המועצות ומעוניינים לקנות ממנה הרבה. ולא מפני ששם זול יותר, אלא אנחנו מעוניינים בקשרי מסחר איתם. ובמשך התקופה הקצרה של קיום המדינה קנינו משם בסכום גדול יותר מאשר קנתה ארץ-ישראל בכל שנות המנדט. במה שילמנו ובמה אנחנו משלמים? בוולוטה מערבית! כאשר מסכימים לקבל מאיתנו סטרלינגים במקום דולרים, עושים לנו בזה טובה גדולה ואנחנו מודים על כך. אבל הברירה היא בין דולרים ובין סטרלינגים.

האם אנחנו יצרנו עולם כזה? איזה מקום יש כאן למחלוקת ולפילוג? היש מישהו מאיתנו המציע להצטרף לגוש המערבי? אנחנו אומרים אי-הצטרפות ואתם אומרים הצטרפות. נניח שאיש מפ״ם הוא שר החוץ והציר בוושינגטון מנהל בשמו את המשא ומתן על המילווה, ומילווה פירושו כל מה שאמרתי, פירושו שיכון, קליטה ועלייה ופיתוח משקים, והוא קם בבוקר וקורא מאמר ב״על המשמר״ על ״הנבזים האימפריאליסטים״ טרומן ובווין, ופתאום היד מושטת לטלפון ואומרים לו: ״שמע, חבר, המאמר הזה הבוקר הוא באמת קצת יותר מדי, לא כך?״

יש היגיון אחר: איך אנחנו היינו צריכים להופיע לפני העולם המפולג? אנחנו, העם היושב בישראל, המעמד העובד בגוש אחד מלוכד, על כל פנים מעמד בעל ההכרה הציונית הסוציאליסטית, עצמאי, נאמן לעצמו, חותר להבנה ולידידות אבל אומר לברית המועצות: ״כל אהדתנו לכם, אבל לא במחיר הצטרפות לכם, כי לא נוכל להפנות עורף ליהודי אמריקה, לא נוכל לוותר על עזרתם. הלא רצונכם במדינת ישראל חזקה, איתנה. היא לא תקום ולא תתכונן בלי העזרה הזאת. עניינכם הוא שניעזר על ידם. אל תדרשו מאיתנו הצטרפות״. היא, ברית המועצות, איננה תובעת זאת בתקופה זו, ומה יהיה לעתיד נשאיר לדורות הבאים, שלכם ושלנו.

והוא [העם בישראל] פונה למערב ואומר: ״אנחנו מוכנים לשמור על הקשר איתכם ויש לנו בעיות חשובות בארצותיכם וגם ממשלותיכם חשובות לנו ואנו רוצים בהבנה איתן ובעזרה מהן. אבל לא במחיר הצטרפות אליכם, כי לא נפנה עורף לברית המועצות, כי היא עזרה לנו. לא נפנה עורף לברית המועצות כי אחרת ננתק את הקשר הרופף, אבל ישנו עדיין, בינינו ובין יהודי מזרח אירופה ונסתום את הגולל על עלייתם. הם הכרחיים לנו״. וכן לא נסתום את הגולל על עלייה יהודית מארצות המערב. הם הכרחיים לנו וארצנו זו הכרחית להם. אנחנו עם מפוזר ברחבי תבל. זה קובע את מדיניות החוץ של מדינת ישראל. יש לנו באי כוח במזרח ובמערב. ענייננו החיוני והיסודי הוא שלא תהיה מלחמה, על כל פנים בתקופה הזאת של בניין המדינה והקמתה וקליטת עלייה רבתי.

זוהי הליכה על חבל, חבל מתוח על פני תהום. יהי כן. אין ברירה. החבל הזה היא הדרך היחידה והיא דרך המלך של מדיניות החוץ שלנו. במידה שכולנו נלך בה, אולי נרחיב את הדרך הזאת שאנחנו הולכים בה והיא תהיה איתנה יותר.

ואשר ליחסים בינינו ובין האו״ם - האם אנחנו יכולים לבעוט באו״ם? לעומת זה, האם אנחנו צריכים להיכנע לאו״ם? הנה, אנחנו הולכים באמצע בין שני הקצוות גם כאן. אנחנו נשמרים מקיצוניות אחת של מרד גלוי והסתכסכות גמורה עם האו״ם והפרת סמכותו, ומצד שני אין אנחנו מקבלים בשום פנים ואופן בעיוורון את הדין של כל החלטה-שהיא. אנחנו נאבקים, מסבירים מדוע זה בלתי אפשרי, שומרים על שיווי משקל. יש ברירה אחרת? מישהו מציע להיכנע כניעה גמורה? מישהו מציע למרוד? מתוך הישענות על מה?

בלחש מוסרים, במקרים מסוימים, על כל פנים מספרים בלחש בציבור - זוהי תעמולת בחירות ולא הייתי עושה מזה נושא להודעה מטעם משרד החוץ, אם כי זה נוגע נגיעה מאוד יסודית ורצינית במערכת היחסים הבינלאומיים, אבל כשאני מדבר כאיש מפלגה אז אני יכול לומר זאת - אומרים שברית המועצות הציעה לנו וטו ודחינו. אומרים שכאשר נתקבלה ההחלטה של ה־4 בנובמבר,[26] היתה ברית המועצות מוכנה להטיל וטו על זה, אבל נציגות ישראל דחתה את זה כיוון שלא רצתה להזדהות עם זה. שקר וכזב! הכזב איננו חדל להיות כזב אם איננו ״כזב קדוש״.²⁷ יש כזב גם במחנות שאינם במחנה ״הכזב הקדוש״.[27] ההיפך הוא אמת - לא במובן זה שביקשנו וטו ולא קיבלנו, אלא לא ביקשנו. אבל נאמר לנו פעם או פעמיים: ״בשאלה שלכם, בשאלה הזאת, לא נשתמש בווטו״, ולא היתה כל מילה אחרת. יתר על כן, אותה התשובה שלנו על ההחלטה של ה־4 בנובמבר, אשר כל מיני כותבי מאמרים והרבה אנשים אינטליגנטים בארץ אמרו שזוהי כניעה גמורה וחרפה - את השבחים הנמלצים ביותר עליה שמענו מאנשי ברית המועצות בפריס. הם אמרו לנו: ״זוהי תשובה מחוכמת מאוד, מבוססת מאוד״.

וכאשר אנחנו ניגשים לאיזה אגוז קשה שיש לפצח אותו במועצת הביטחון,

הרי לפני שאנחנו לוחצים על המפצח, אנחנו הולכים קודם סביב סביב ומדברים עם כל המשלחות, ממששים את הדופק, וחזקה על איש כמו אבא אבן שאינו שוכח שיש משלחת סובייטית והוא מייחס לה מקום מכובד למדי. בשורת שיחותיו יש למשלחת זו עדיפות גבוהה. ומה הדבר הראשון שהמשלחת הסובייטית שואלת את המשלחת הישראלית? ״מה עמדת ארצות הברית?״ ושוב, השאלה הזאת נשאלת על ידם מתוך חשבון מפוכח ומעשי. במועצת הביטחון יש אחד עשר איש. רק שניים מהם הם איש רוסיה ואיש אוקראינה. יתר התשעה אינם חיים מפי ברית המועצות, אלא מפי ארצות הברית, או לפחות שמונה או שבעה, ואי־אפשר להגיע לרוב. קרו מקרים שאמריקה ורוסיה הצביעו יחד בעניין שלנו ולא היה רוב, בלעדיהן בוודאי אין רוב. ואם איש ברית המועצות באו״ם רוצה, מתוך נאמנות לשיטתו שהיא בעד מדינת ישראל - אם הוא רוצה החלטה חיובית - הוא מוכרח להיות מעוניין בעזרת ארצות הברית. את מי הוא שולח אליהם? אותנו. האם הוא עושה זאת מתוך איזו הנחה, שאנחנו הצטרפנו לגוש המערבי? לא ולא. הוא עושה זאת דווקא מתוך הנחה שאין אנו מצטרפים לגוש המערבי, אבל יש לנו קשרים עם אמריקה. הם [הרוסים] אומרים לנו: ״הרי יש לכם קשרי ידידות איתם, הבטיחו את עזרתם ובזה תגרמו ניצחון למדיניותכם שהיא מדיניותנו״.

הנה עד כמה העניין מורכב ומסובך. אז על זה יש להתפלג? וכך בכל מקרה ומקרה ובכל תכסיס ותכסיס. הנה, היתה שאלה להביא את הדברים לידי משא ומתן [על שביתת נשק] ברודוס או לא להביא. ייתכן שיש אנשים הגורסים כיבוש של כל ארץ-ישראל, והם אומרים כיבוש - אחת מה תאמר אמריקה ומה יאמר האו״ם, וכל הארץ תהיה מדינת ישראל.[28] וקבוצה אחרת אומרת כיבוש כל ארץ-ישראל, אחת מה שיאמרו הגויים ואם יהיה כסף או לא יהיה, אבל כיבוש כל הארץ לא לשם סיפוח למדינת ישראל, אלא לשם הקמת מדינה ערבית.[29]

אבל יש שכל פשוט, והוא שכל לא כל כך נמוך. זהו שכל פשוט ובריא מאוד, והוא אומר: לאחר שנחלנו כיבושים גדולים, שלא לכולם פיללנו מראש, ולאחר שביצרנו את מעמדנו וזורמת עלייה ויש בעייה חמורה מאוד של פליטים ערבים - למעלה מחצי מיליון, יש אומרים שכבר 600,000 עד 700,000 נעקרו מהארץ - והמשך הכיבוש פירושו הוספת מאות אלפים פליטים, ובינתיים זורמת עלייה גדולה - בשנה האחרונה עלו 130,000 איש, אישה וילד, ובבת אחת שוחררו 11,000 מקפריסין ו-20,000 הולכים מבולגריה ו-5,000 הולכים מיוגוסלביה ו-10,000 בשיעור ראשון מרומניה, ומנהלים משא ומתן - לא ברור אם הוא יצליח - על 50,000 מהונגריה, ויהדות צפון אפריקה מוכנה לקום במאות אלפים ולעלות, וכל אלה, ומספרם כיום למעלה מ-320,000 יהודים המוכנים ומוכרחים לעלות כיום - אם לא יעלו בשנים אלה יש חשש האומר שמי יודע אם יוכלו לעלות בכלל, ואם חלקם עוד יישאר בחיים - היו פרעות באלז׳יר והיו פרעות במרוקו. ניהלנו משא ומתן על עלייתם ויש אפשרויות, והם כמהים לציון, ואין להם שום תקווה אחרת ושום עתיד אחר מאשר ארץ-ישראל. ועל אחרים ירד אולי מחר איזה מסך, ועלייתם וקליטתם מחייבות ריכוז הון עצום. ובינתיים מה שכבשנו, כבשנו מרחבים, הם ריקים, ואם יישארו ריקים לא יישארו בידינו. עלינו למלא אותם, ולמלא באותם אנשים שעכשיו הם במדים - שוב גיוס, אבל כחיילים לקליטת עלייה ולפיתוח נשמות.

אין איש מבטיח לעצמו - וכולנו איננו מבטיחים לעצמנו חיים קלים בארץ הזאת מעבודה לעבודה, ממאמץ למאמץ עד שנגמור את הבניין. ואז ההיגיון הפשוט אומר, שאם אפשר עכשיו לסיים בכבוד, ונאמר: לעת עתה נסיים [את הלחימה] ונייצב את העניינים, נוכל להפנות את האמצעים ואת המרץ המוצא לאפיק זה לאפיק אחר של בניין, ובינתיים לרכוש הכרה של המדינות השכנות ולהתחיל לרקום רקמה של יחסי שלום, אם יש איזו הזדמנות להיאחז בה.

זוהי כל השאלה. אין כאן שאלה אם להתפרק מכל הכיבושים שלנו. השאלה היא אם להיאחז בהזדמנות שישנה כדי למצות מזה את המקסימום או לא, עם כל העמידה על מה שהישגנו. ואפשר להתייעץ יחד על מה לעמוד. השאלה הזאת יכולה להיות לסלע מחלוקת בתוכנו, ואז מתברר כי ארצות הברית יכולה להשפיע על מצרים, נניח שהיא תלך ל[מו״מ עם ישראל ב]רודוס - האם צריך לגייס את השפעתה לכך או לא? ואז מתברר שאנגליה חותרת נגד זה והיא חותרת לכבוש את אמריקה לצידה, ואפשר לנהל ככה דיפלומטיה ישראלית כדי שבנקודה זו אמריקה לא תצטרף לאנגליה, אבל זה תלוי באיזה דבר - למשל, זה יכול להיות תלוי בנסיגת הצבא הישראלי מתחום מצרים, מאבו-עגילה ומסביבת אל-עריש.

מה קרה? יצאנו למסע חדש של שחרור טריטוריה בנגב.[30] יצאנו לא לגמרי על פי דין אבל יצאנו. היתה לנו הצדקה מסוימת לכך. השתמשנו בה ויצאנו וזרקנו את האויב מהחלק הישראלי של הנגב. לא נותרה פרסה של האויב בחלק הישראלי של הנגב. וכאשר זרקנו אותו מביר עסלוג׳ והדפנו אותו עד גבול מדינת ישראל, האם הסתפקנו בזה? לא. חרגנו מהמסגרת הזאת. חצינו את גבול ישראל, נכנסנו לתוך תחום האזור הערבי של הנגב שבתוך ארץ-ישראל.[31] הגענו לעוג׳ה אל-חפיר [ניצנה] - האם הסתפקנו בזה? לא. נכנסנו לשלב שלישי. חרגנו הלאה גם ממסגרת זו ונכנסנו לתחום מצרים והעמקנו בתחום מצרים. הגענו עד לתחנת הגבול המצרית שהיא רחוקה מהגבול וממנה הלאה בדרך אל-עריש, וכפסע היה בינינו ובין אל-עריש. ואז באה ארצות הברית ואמרה: ״אתם רוצים שאנחנו לא נטה אוזן להסתה הבריטית? הבריטים אומרים שאם אתם תישארו שם, הם יצאו נגדכם למלחמה, כי הם אומרים: אתם תוקפנים, אתם פולשים, ולהם יש חוזה עם מצרים. אתם רוצים שנעמוד בפניהם? נעמוד, אבל תצאו משם. אם תצאו משם, ניפנה גם למצרים, נלחץ על מצרים שתיכנס למשא ומתן איתכם״.

כדאי או לא כדאי לנו הדבר? האם נכנסנו לשם כדי להישאר? עברנו שלוש פעמים את הקווים. נכנסנו לתחום המדינה הערבית של ארץ-ישראל ואיננו נסוגים משם. מעוג׳ה אל-חפיר איננו נסוגים ואין לנו כל כוונה לזוז. נכנסנו לתחום מצרים. בנסיגה ממצרים אפשר להשיג שני דברים: להעמיד את אמריקה נגד אנגליה בניסיון שלה להתגרות בנו, וגם להפנות את אמריקה כלפי מצרים, להשפיע עליה שתיכנס למשא ומתן איתנו. הנה משימה דיפלומטית, הנה שאלה. איך לפתור אותה? איש יהודי בעל שכל פשוט יראה בזה חרפה וכניעה והצטרפות למערב? האם הוא בטוח כל כך, שאם ישאל בעצת ברית המועצות שהיא תייעץ לנו לא לעשות זאת? הנה, אנגליה הנחיתה צבא בעקבה. תמיד אמרנו: עד כאן תבוא ולא תוסיף. אנגליה נכשלה במזימתה. האם היא ויתרה עליה? היא רצתה להחריב את מדינת ישראל על ידי פלישת צבאות ערב והיא נכשלה. היא רצתה לרסק ולקצץ את שטחינו על ידי תוכנית ברנדוט, ונכשלה. בימים האחרונים ניסתה את מזלה בהתערבות ישירה.[32] האם צריך לתת לה פיתחון פה לזה? האם רוסיה היתה שולחת לנו צבא? ושוב מפיצים בלחש, שרוסיה הציעה לנו עזרה צבאית ואנחנו סירבנו. שוב כזב, אם לא ״קדוש״, אז ״קדש״.[33]

אם כן, איזו כניעה ואיזו חרפה ישנה כאן? תבונה מסוימת ישנה כאן.

אינני יודע מה יצא מהמשא ומתן. כפות המאזניים שם מתנועעות. ייתכן שלא יצא שום דבר, מפני שלא נוותר סתם לשם הסכם על עניינים חיוניים. אבל ייתכן שיצא. האם יש כאן מחלוקת המצדיקה פילוג? יכול אני לומר לעשות זאת כך ובן־גוריון אחרת, נדבר בינינו ואולי לא נדבר בינינו. יש ממשלה ויש החלטת רוב. אולם על זה יש להתפלג ולנפץ את בית העבודה הישראלי לשניים? מה השורש לכך אם לא הייצר של התבדלות, המביא תחילה לידי פילוג והמבקש אחר כך להצדיק את עצמו עם תואנות שווא ועל ידי ניפוח ההבדלים. הם שופכים את חמתם על ״חבר בוגדים ומרעים״ - אלה אנשי מפא״י. הם מתפרנסים יום יום מהשמצה ומהחשדה. הם אומרים לרוסיה: ״אל תאמינו להם שהם ידידים שלכם. בליבם הם עם אנשי המערב, עבדים מכורים להם. רק אנחנו נאמנים לכם״. זה מרים מאוד את קרן מדינת ישראל בעיני ברית המועצות אם אומרים להם השכם והערב, שרוב פועלי ארץ־ישראל וקברניטי המדינה עויינים להם ואינם ידידים להם, כמו שזה מסייע להבנה עם מדינות המערב, אם אומרים ש־40% מפועלי ארץ־ישראל קשורים רק עם ברית המועצות והם אויבים שלכם.

הפילוג הזה הוא הכשלה גדולה. הוא גם הכשלת דבר המעמד העובד. זה מחליש את יכולתו להתייצב בראש האומה ולהעמיד את ענייני האיש העובד ברום עולמו של החשבון הלאומי. מה שדרוש לנו זהו איחוד, וכל מפלגה מוכרחה להיבחן לפי זה אם היא מוכנה להתפרק על מנת להתאחד מחדש עם כל תנועת הפועלים. אם יש מפלגה המטפחת פילוג הרי זה אסון. זוהי בגידה בענייני המעמד העובד ואסון לאומי. ואמון צריך לתת לאלה הנושאים במשא הרוב ומוכנים להתאחד.

עוד יש בעיות. יש בעיית הפליטים הערבים, יש בעיית ירושלים. איך זה ייתכן כדבר הזה? לפני שאני יוצא ל[עצרת או״ם ב]פריס, יש ויכוח על השאלה הזאת במוסד אחראי מאוד - לא בממשלה. מהממשלה אין לספר סודות. אבל התנהל ויכוח על השאלה הזאת במוסד אחראי מאוד [ועדת חו״ב של הכנסת], ושם קם חבר של מפ״ם ואמר שהוא רוצה כי אני אלחם בעצרת או״ם על משטר בינלאומי בירושלים, אבל רק בתנאי אחד - שגם ברית המועצות תשותף בו. אמרתי לו: ״יש לך מנדט על כך מיהודי ירושלים?״ הקו הקבוע שלנו בכל מוסד בינלאומי לגבי ארץ-ישראל הוא שאנחנו דורשים שיתוף ברית המועצות, אולם לא תמיד אנחנו מצליחים. בוועדת הביצוע[34] היה צ׳כי. בוועדת הפשרה [הפיוס] אין איש מברית המועצות ומהגוש שלה. אבל בריש גלי דרשנו את שיתופה של ברית המועצות בוועדת הפשרה. לא השגחנו בזה שזה לא יהיה לרצון לארצות הברית, אם כי אנחנו לא על נקלה מוכנים לעורר אי-רצון אצל ארצות הברית. אולם לא השגחנו בזה. זוהי נקודה עקרונית בשבילנו. דרשנו את שיתופה של ברית המועצות, אולם לא הישגנו את זאת.

השאלה איננה אם בקום מוסד בינלאומי בעניין ארץ-ישראל צריכים אנחנו לדרוש את שיתופה של ברית המועצות או לא. השאלה היא אם דרוש לנו מוסד בינלאומי לשלטון על ירושלים, או שאנחנו רוצים ירושלים יהודית ומשטר בינלאומי רק על המקומות הקדושים. השאלה איננה שאם יהיה פה כוח בינלאומי, האם נחוצה השתתפות סובייטית בכוח הזה או לא. השאלה היא אם אחרי הניסיון המר והאיום שהיה לנו בעמידתנו [בירושלים], אם אנחנו רשאים להתפרק מנשקנו הצבאי ולהפקיר - אני אומר ״להפקיר״ - את הגנת החיים היהודיים של ירושלים בידי איזה צבא בינלאומי, שמי יודע איך יהיה מסוכסך בתוכו ובאיזה יחסים יעמוד עם העולם הערבי.

האם יש ערובה אחרת לביטחון ירושלים מאשר צבא ההגנה לישראל בירושלים? האם נחזור בירושלים דווקא למשטר של נוטרות, או למשטר של ״הגנה״ במחתרת עם אירגוני פורשים המפזרים מלח ופלפל מהצדדים? האם בזה נראה ערובה למעמדנו בירושלים וביטחון לחיינו? אם יש סכנה לירושלים המוקפת שטחים ערביים, האם זוהי שאלה של פרעות בחוצות ירושלים, התנפלות על בתים, או סכנה של התנפלות צבא מבחוץ, התקפה באווירונים ובתותחים? והאם כנגד זה יש דרך אחרת מאשר להחזיק כוח צבא ועמדות מבוצרות וכל כלי נשק וכל יכולת האש ותכסיס מחושב ותיכנון כהלכה של מטה צבאי לכל אפשרות? מזה נתפרק? את יהבנו נטיל על צבא בינלאומי שאיננו קיים, או נסמוך על השם המפורש של האו״ם שנפסל, שהוכח כי אין בו כוח? בדמנו שילמנו בעד הלקח הזה. כיצד אפשר להציע בהוראה לנציג ישראל באו״ם לדרוש משטר בינלאומי לירושלים רק בתנאי של שיתוף נציג ברית המועצות? האם יש בזה גילוי של טינה לברית המועצות אם לא נלך בדרך זו? אין זו דרכנו וזה אינו מבטיח את חיינו, וחסל. האם זאת יכולה להיות עילה לפילוג, לשבירת כוחו של המעמד העובד, להסתכסכות בתוך מדינת ישראל?

יש עוד שאלות. אנחנו מלאים בעיות כרימון. אנחנו זקוקים לכל כוח ולכל ריכוז האחריות. זה לא ייתכן בלי גוף מרכזי איתן באסיפה המכוננת ובממשלה העתידה, שלא יתעה לצדדים, שלא יקשיב למה שיאמרו אחרים, שלא יצטרך על כל צעד ושעל לעשות ויתורים מפני שהוא תלוי בתמיכתם של אחרים. שיוכל לבוא לפני הציבור בתוכנית שלמה, כוללת, ולקבל מהציבור מנדט ברור ולהגשים אותה ולמסור אחר כך דין וחשבון על הגשמתה ולתת את הדין לפני הציבור אם ייכשל.

לפנינו יעודים כבירים - קליטת העלייה הגדולה. היא רק החלה. היא מחייבת גיוס הון עצום. היא מחייבת הרבה יוזמה ומאמץ כביר. ומי יודע, אפשר עוד לא נוכל להתפרק מהנשק. לא נתפרק מהנשק בעוד מועד, נתפרק ממנו לאחר המועד. נהיה מאוד זהירים בזאת. אבל יש גם התפקיד של רקמת הקשרים עם הארצות השכנות. זהו תפקיד גדול ומבורך, ועוד נעשה אותו ועוד נמסור עליו דין וחשבון ולפנינו אפשרויות כבירות. עוד לא הוטלה אחריות כזאת על עם בעולם, להקים את מדינתו יש מאין תוך מאמץ קצר, נמרץ, מאוחד, של דור אחד, של שנים אחדות בחיי הדור הזה.

אנחנו יודעים כי יש בנו, בעם היהודי, הכוח הזה לעשות, כי אנחנו יודעים שהכוח הצטבר מאפס מעשה שנגזר עלינו במשך הרבה מאוד שנים. על ידי כך גדל אצלנו מאגר עצום של מרץ לאומי ושל יכולת היצירה. הוא מבקש להתפרץ אבל הוא מחייב מסלול. אם נחסוך לנו בזבוז כוחות, אם לא נאכל איש את רעהו, אם נכוון את כל המאמצים למסלול אחד מרכזי, נעשה דבר גדול בארץ הזאת ונדע שמילאנו את חובתנו, ויתקיים בנו הדבר הנבואי של משוררנו הגאוני בתקופה הזאת, כאשר אמר: ״יש יום, ומים ועד ;ם .יצאו ישתוממו לראות מה פעל קטון גויים עם נד״.[35]

האסיפה ננעלה בשירת "תחזקנה" ו׳׳התקווה".