99
| הוועדה המדינית אד־הוק, עצרת או״ם, ניו־יורק[1] (אנגלית)
13.12.1950
יישוב משבר קוריאה חיוני לשלום העולם
את נאומו
העיקרי בשאלת קוריאה נשא שר החוץ מ״ש בישיבה הנוכחית של הוועדה, שהוקדשה לבעיית קוריאה.
שר החוץ משה שרת: מדינת ישראל, לאורך כל תהפוכות שעברה השאלה
החמורי של קוריאה, נהגה על פי עקרונות היסוד של מדיניותה בתחום היחסים
הבינלאומיים, שהם שימור השלום בעולם, מניעת תוקפנות וביצור האו״ם כמכשיר שימור
השלום בעולם, מניעת תוקפנות וביצור האו״ם כמכשיר להשכנת שלום וביטחון בעולם.
ככל יתר המדינות החברות באו״ם מתייחסת ישראל ברגישות יתרה
לייסוריה של קוריאה. גורלו של העם הקוריאני, המשוסע זה שנים על ידי נסיבות שאין לו
שליטה עליהן, והנטרף עכשיו בנחשולי קרב המתגלגלים על פני ארצו אחת הנה ואחת הנה,
מעורר את דאבון לבנו העמוק ביותר. בו-בזמן, מדיניות מציאותית ומפוכחת אוסרת עלינו
לטפל בבעיה הזאת במבודד כשהיא עקורה ממסגרתה הרחבה ותלושה מתוצאותיה הבינלאומיות
המאיימות. מאת הגורל היה הדבר, כי שאלת עתידה של הארץ האומללה הזאת הפכה לבעיה
בינלאומית יוקדת, שקרניה שלוחות על פני העולם כולו. לא זו בלבד שכל עתידו של עם
קוריאה עומד עתה על הקלף, אלא הדבר הוא בנפש המאזן הרעוע של היציבות העולמית.
עד כמה שמשונה ייראה הדבר, הרי גורלה של קוריאה ממלא כיום הזה
תפקיד הרבה יותר מכריע בהוויות העולם מגורל סין עצמה. אף על פי שהמלחמה בסין התגעשה
משך שנים על פני מרחבים עצומים, והביאה בעקבותיה לידי תמורה מדינית מהפכנית
שהכריעה בגורלם של מאות מיליוני אדם, הרי תוצאותיו של ריב איתנים זה לא חוללו משבר
בינלאומי חריף, המעורר שאלות של מלחמה ושלום בשביל העולם כולו ומעמיד את האומות
המאוחדות בפני מבחן עליון של מדינאות. לעומת זה, המאורעות שבאו בקוריאה - ארץ קטנה
מאוד בהשוואה לסין - מחודש יוני 1950 ואילך, זעזעו את הציבור הבינלאומי עד עמקי
נפשו ודחפו את העולם כולו אל פי התהום. לניגוד המפתיע הזה אין לחפש הסבר הגיוני.
שורשיו נעוצים בהשתלשלות עובדתית. בעיית משטרה של סין, עם כל הממדים הכבירים של
הרקע הגשמי שלה, והמשמעות ההיסטורית המרחיקה הנודעת לה, לא הפכה מעולם עניין לדאגה
והכרעה בינלאומית. משום כך לא היתה לה השפעה
ישירה ודחופה על שלום העולם. לא כן קוריאה, אשר מאז נשתחררה מעבדות יפן שימשה נושא
להסדרים בינלאומיים - בראשונה על ידי הסכם בין המעצמות העולמיות הראשיות, אחרי כן
בשורה של החלטות שנתקבלו בכנסים הרצופים של עצרת או״ם. באופן כזה כל הסדר שנקבע
לגבי קוריאה נרקם לתוך מסכת היציבות הבינלאומית והפך חלק בלתי נפרד של מיבנה השלום
המאורגן. אי-אפשר היה לסתור איזה הסדר מההסדרים האלה מבלי להעמיד בסכנה את הבניין
כולו.
באופיה
היסודי הזה של בעיית קוריאה נתון ההסבר להתמרמרות הנמרצת אשר הקיפה את מרבית העולם
התרבותי בעקבות פלישתם של כוחות צפון קוריאה לתוך הדרום ביוני שעבר. המלחמה בסין,
על כל הזעם האיום שלה ועל היקפה העצום, נשארה מבחינה בינלאומית מצומצמת בתחומיה של
אותה ארץ. לעומת זה, התוקפנות בקוריאה היתה פגיעה בהיכל השלום העולמי. זו היתה
התגרות בסמכותו וביעילותו של ארגון האומות המאוחדות, וזה הדבר אשר קבע את תגובת
הרוב העצום של חבריו.
נוכח
הרקע הבולט הזה, הטענה כי מה שקרה בקוריאה אינו אלא מלחמת אזרחים אשר אין לאו״ם כל
עניין להתערב בה, היה לה צלצול נבוב. גם אי־אפשר היה להצדיק את הפלישה לדרום
קוריאה על ידי הרמתה על נס כמכוונת לשחרר את הארץ מעול זר ולאחות מחדש את חלקיה
הקרועים זה מזה של קוריאה כולה. ספק אם יש ארץ בעולם, אשר סיסמות של חירות ואחדות
לאומית מעוררים בה הדים יותר עמוקים בלבבות מאשר בישראל. אף על פי כן, העם הישראלי
מרגיש בלא פחות חריפות כי שחרור לאומי אינו יכול להזדהות עם הטלת איזה משטר מדיני
וחברתי שהוא על עם הארץ בכוח החרב ובעזרה מבחוץ. המצעד הנאדר של עמי אסיה לקראת
עצמאות מדינית גמורה, בשום פנים אינו מוכרח להביא לידי התפשטות של סדר חברתי
מסוים. תפקירו הראשוני של או״ם הוא לטפח ולחזק את החירות הלאומית בכל אתר ואתר,
אבל עם זה חייב או״ם להבטיח כי עיצוב המשטר הפנימי יימסר לראות עינו החופשית
והבלתי כבולה של העם אשר או״ם מגן על חירותו. על כל פנים, מאחר שאו״ם קיבל עליו את
האחריות לקוריאה, ונוכח ההשפעה המוכרחת של כל פתרון של הבעיה הזאת על גורל שלום
העולם ועל עתיד הארגון הבינלאומי עצמו, אין או״ם יכול בשום אופן להתפרק מהאחריות
אם ברצונו להוסיף לתבוע את אמונתו ונאמנותו של המין האנושי.
ממשלת
ישראל, בשל שלל הסיבות האלה, הוקיעה ללא הסתייגות את מעשה התוקפנות שבוצע בקוריאה,
והושיטה את הסיוע הצנוע שהיה ביכולתה להושיט לכוחות האו״ם. משלחת ישראל, בשל אותן
סיבות, הצביעה בעד החלטת העצרת 4/1435 ב־7 באוקטובר, אשר איפשרה לכוחות האו״ם לחצות את
קו הרוחב 38.
שלושה
שיקולים מכריעים הוליכו את המשלחת לצדד בהחלטה זו: ראשית, מבחינה צבאי טהורה, היה
ברור כי צבא מתקדם אינו יכול, מבלי לחשוף את עצמו לסכנה חמורה, לבלום חד-צדדית את
התקדמותו לאורך קו ישר הנמתח שרירותית על פני המפה. שנית, מבחינה פוליטית היה
חיוני להעניק לכוחות האו״ם את החופש ההכרחי לגבש את עמדותיו, להבטיח שליטה ניכרת
על קוריאה ולמנוע או להרחיק איום של תוקפנות מחודשת. שלישית, מבחינה מוסרית טהורה,
המושג של ״קו הרוחב 38״ נראה כמי שאיבד את חיותו בעקבות הפרתו בידי
התוקפן.
במהלך
דיוני הוועדה הראשונה בשאלת קוריאה, בישיבות 346 ו-353, תמכה משלחת ישראל תחילה בהצעה ההודית,
שביקשה להשיג פתרון מקובל על כל הצדדים, ומשנפלה הצעה זו הציעה היא עצמה תיקון
והצטרפה להצעת הרוב מס׳ 1/558. אולם, מעל לכל, משלחת ישראל היתה ערה לצורך
בהתרסנות במישור הצבאי וקראה לנקיטת איפוק מרבי בתחום זה. אף על פי כן, ההתלקחות
התעצמה והלכה והסכנה גברה לאין שיעור כאשר היתוספו למערכה כוחות גדולים מן הצפון.
היה
ברור, שבמצב זה נוצר צורך חיוני בהפסקת אש. כאשר ישראל נקלעה למצב דומה [במלחמת
העצמאות], נמנעו פעולות איבה הודות להפסקת אש, שבעקבותיה הושגו הפוגה, ואחר כך
שביתת נשק, באמצעות האו״ם. משלחת ישראל, ועימה מספר משלחות נוספות, נועדו לאור
ניסיון זה לפגישה לא-רשמית עם נציגי הממשלה העממית המרכזית של סין במטרה לחתור
לאפשרות של פתרון המשבר מכוח תהליך דומה, שיושג הודות לנקיטת סידרת צעדים עוקבים.
כאשר מאמץ זה נכשל, עקבה משלחת ישראל בעניין ובאהדה אחרי הניסיונות שעשו נציגי
הודו למצוא פתרון, ועשתה מאמצים מסוימים משלה בחיפוש סיכויים לפתרון.
משלחת
ישראל, עם שסברה כי הפסקת אש מיידית ללא תנאים מוקדמים חייבת להיות תנאי חיוני
ראשון ליישוב הסכסוך, ועם שקיוותה בכנות כי זו תידרש על ידי הוועדה הראשונה, סברה
כי אפשרויות השגתו של הסכם מרחיקות בעליל מעבר לסוגיית הפסקת האש.
המטרה
של קיום קוריאה חופשית, עצמאית ומאוחדת הוגדרה הן בהחלטה 4/1345
שקיבלה העצרת הכללית ב-7 באוקטובר, והן בהצעת ההחלטה 4/1426
שהגישו ברית המועצות וארבע מדינות שותפות באותה עת. שתי ההצעות דגלו בעיקרון של
אחריות האו״ם ועניינו של האו״ם בהקמת המדינה הקוריאנית, אחריות שתתבטא באמצעות
הקמת ועדת או״ם לענייני קוריאה. גם עכשיו אפשר להסכים על הרכב ועדה שכזו על ידי
שיתוף המדינות הגובלות בקוריאה במאמצי ועדת האו״ם הנוכחית לאיחוד ולשיקום קוריאה.
יתר על כן, הן ההחלטה שנתקבלה, והן הצעת ההחלטה שהגישה ברית המועצות, הסכימו על
הרעיון של קיום בחירות חופשיות בקוריאה, שייערכו תוך היוועצות עם נציגי צפון ודרום
קוריאה. לבסוף, העיקרון היסודי בדבר קוריאה מאוחדת ועצמאית, חופשית מכוחות לא־קוריאנים,
חייב להיות מקובל על האו״ם בכללותו. למעשה, החלטת העצרת הכללית 4/1345
קבעה במפורש, כי כוחות האו״ם אינם צריכים להישאר בקוריאה מעבר לזמן הדרוש להקמת
מדינה מאוחדת. ואולם את כוחות האו״ם לא ניתן לפנות בטרם ימלאו כליל את המוטל עליהם
בקוריאה. אפשר להניח, כי פינוי מתקדם של כל הכוחות הלא-קוריאנים - תהיה אשר תהיה
מטרת כניסתם לקוריאה - לאורך תקופה של, נאמר, שישה חודשים, ייחשב לרצוי. רעיונות
אחרים, המושתתים על תמימות דעים, הם שיקום כלכלי ואיחוד קוריאה בחסות האו״ם,
והתחייבות רצינית של כל המדינות להימנע מכל התערבות בענייניה הפנימיים של קוריאה.
הציפייה לתמיכת העצרת הכללית פה אחד בכל המטרות הללו נראית סבירה.
הוצאה
לפועל של הסדר הפסקת אש תשרה, בלי ספק, אווירה טובה לפתרון בדרכי שלום של כל
הבעיות האחרות, התלויות ועומדות בתחום יחסי הממשלה העממית המרכזית של סין עם
האו״ם.
לבסוף,
אני מבקש להדגיש את תמיכת ישראל בהצעת ההחלטה של שלוש־עשרה המדינות 1/641 40
וקורא לכל המשלחות לתת דעתן לגישה שהתוותה משלחתי, הרואה לנגד עיניה לא רק את
ההיבטים הצודקים והלא־צודקים שביסוד המשבר, אלא בראש וראשונה את הבטחת שלום העולם.
