98 | הוועדה המדינית אד־הוק, עצרת או״ם, ניו־יורק^[1] (אנגלית)

29.11.1950

ההיסטוריה אינה חוזרת אחורנית

הוועדה המדינית המיוחדת אדהוק דנה בשאלת הפליטים בכמה מישיבותיה. בישיבת הוועדה ביום זה נטל שר החוץ מ. שרת את רשות הדיבור והגיב על טענות נציגי מדינות ערב.

שר החוץ משה שרת: ברצוני להשיב להאשמות שנשמעו מפי המשלחות הערביות, אך אין בכוונתי לפרוש את מלוא היריעה ההיסטורית, שעליה כבר עמדה משלחתי בעבר.

מהן העובדות? יום לאחר קבלת ההחלטה היסטורית של 29 בנובמבר 1947 פרצו פעולות איבה במספר מרכזים [בא״י], אשר התפשטו במהרה לכל רחבי הארץ. יהודים נורו ונהרגו, רכושם היה לבז, בתים נשדדו ותחבורתם שותקה. אין לומר שכל זה בא באפתעה. בחדרים אלה עדיין מהדהדים האיומים שהושמעו בשעתו בבהירות אכזרית.^[2] אני רואה כאן אנשים שהיו אתנו באותו מעמד ואשר בוודאי זוכרים את המילים בהם השתמשו, ואולי אף את צליל הקולות. ואכן איומים אלה הוצאו לפועל. לא שהפלישה באה כתגובה ספונטנית למעשה איום של תגובה יהודית, אלא היה זה מעשה מחושב ומתוכנן זמן רב קודם לכן.

כדי שעובדות יסוד אלה לא ייסלפו, ארשה לעצמי להזכיר לנציגים כאן מספר עובדות: בין ה־16 ל-19 בספטמבר 1947 נתכנסה הוועדה המדינית של ״הליגה הערבית״ בצופר שבלבנון. הוועדה קיבלה את ההחלטה הבאה: ״הוועדה איתנה בדעתה שיש לנקוט בכל האמצעים המעשיים והיעילים על מנת לסכל את מימושן של המלצות אלה [המלצות ועדת אונסקו״פ]. ערביי ארץ-ישראל יפתחו במלחמה ללא ליאות על מנת להדוף התקפה זו על ארצם ביודעם כי מדינות ערב כולן תתמוכנה ותסייענה להם״.

היה זה למעלה מחודשיים לפני שהעצרת קיבלה את ההחלטה. ב-23 באוקטובר 1947 אמר ראש ממשלת עיראק במסיבת עיתונאים: ״הצבא העיראקי יגוייס וייכנס לארץ-ישראל אם האו״ם יקבל את תוכנית החלוקה״. ביום 1 בדצמבר 1947 אמר המזכיר הכללי של ״הליגה הערבית״, המשתתף עתה בעצרת זו כאורח מכובד: ״בשום פנים ואופן לא נרשה לבצע את החלטת החלוקה של או״ם. עתה עת לעשות ולא לדבר״. ואכן, הפעולה נפתחה מיד.

אין זה נכון כי חדירת כוחות ערב מהארצות השכנות החלה רק עם כניסת הצבאות הסדירים בסיום המנדט והקמת מדינת ישראל. הפלישה החלה למעשה בראשית ינואר 1948, למעלה מארבעה חודשים לפני סיום השלטון הבריטי, כאשר הצבא והמשטרה הבריטיים עדיין שלטו בארץ שלטון מלא. קבוצות גדולות של כוחות ״בלתי סדירים״ - יחידות צבאיות שאומנו ואורגנו במיוחד תחת פיקוד אזורי ויחידתי מלא - נכנסו מסוריה, עיראק ומצרים, נכנסו לעמדות מפתח והחלו להתקיף ערים ומושבות יהודיות.

באותם ימים, במהלך נאום שנשאתי בשם הסוכנות היהודית, הגשנו, אני ועמיתי, למועצת הביטחון את כל המסמכים הענייניים, שהכילו מידע מפורט על המועדים והמקומות שבהם נחצו הגבולות, על שמות המפקדים של הכוחות הללו, וכולי. הוגשו מסמכים רבים, שהוכיחו כי הממשלות הערביות מנהלות פעולות אלה ומעניקות להן תמיכה מלאה. בנוסף, לאחר שנפתח משא ומתן על הפוגה, כתוצאה מהתחלת מאורעות מקומיים בין יפו ותל אביב, הורה המפקד העיראקי שהשתלט על יפו לראש העיר הערבי להפסיק משא ומתן זה, כי מטרתו היתה כיבושה והריסתה של העיר תל אביב. כאשר היהודים נהגו לפנים משורת הדין וקראו לאנשי הכפרים הערביים בשרון, ולתושבים הערבים של חיפה וטבריה, לשמור על השלום ולהישאר במקומותיהם, הושבה קריאתם ריקם, שכן הערבים ניצטוו להימלט עם תחילת הקרבות ועל מנת לשוב ולמצוא את הארץ ריקה מיהודים. הבריחה ההמונית מהשרון אירעה זמן רב לפני דיר-יאסין. מה טעם עתה לרתום את העגלה לפני הסוס? שום מליצה נאה, שום היסטוריה מסולפת ושום להטוטים מספריים לא יסלפו את האמת. את האמת לגבי עובדות אלה אין להסוות.

המשלחת הערבית תיארה בפרטות את פרשת דיר-יאסין,^[3] שמשלחתי היתה בין הראשונות שהכירו בחומרתה. נטען, כי אירוע זה התרחש לפני הפלישה של צבאות ערב לארץ-ישראל, כי הוא היה גורם יסודי לבריחת הפליטים הערבים, ולדעת כמה דוברים [ערבים] אף גרם את עצם הפלישה. היישוב [היהודי] בישראל וממשלת ישראל לא איחרו לגנות את מעשה הזוועה הזה. אני עצמי השתתפתי אישית בפעולות שננקטו ביישוב היהודי נגד מבצעי טרור.^[4] אף על פי כן, את האירועים שהתרחשו יש לבחון לאור העובדות ששימשו להם רקע, ואסור שהזעם המוסרי יעוות את עובדות היסוד המדיניות. אין זה די להוקיע את מעשה הפשע. יש לבחון את שורשיו. מעולם לא התחוללה מלחמה אשר בה שני המחנות היריבים לא ביצעו מעשים נפשעים, בייחוד בשלבים שבהם לא פעלה רשות סמכותית מרכזית, שהיה בכוחה להשליט משמעת. אין כל טעם בגינוי אירועים נפרדים. האשמה, היסטורית ומוסרית, מוטלת על מי שנושאים באחריות הראשונית לעימות האלים. לפיכך, אפילו נניח כי אירועי דיר-יאסין מילאו תפקיד כה מכריע, נותרת בעינה השאלה מה גרם להם. הגירסה שהעלו המשלחות הערביות מסולפת לחלוטין והופכת על פניו את הסדר ההגיוני של סיבה ומסובב. אולם הבה ונהיה מעשיים ונסתכל במאורעות נכוחה לפי הרקע המעשי שלהם. אין להרשות להסתייגות מוסרית ולריגשי גינוי להעיב על העובדות המדיניות היסודיות. אין זה מספיק לגנות את מעשה הזוועה. יש להעריך את מקורו.

בעיית הפליטים היא תוצאה ישירה מההתפתחות הטרגית שבאה בעקבות ההתמרדות המזויינת נגד החלטת האו״ם אשר נעזרה, חוזקה ונתמכה על ידי תוקפנות מאורגנת שנפתחה על ידי מדינות ערב השכנות. האחראי בעד מעשה פשע זה חייב גם לקבל על עצמו את מסקנותיו המחרידות.

אגב, המספר הכללי של הפליטים שהוזכר פה מוגזם בהרבה. בארץ-ישראל כולה היו בשנת 1947 1,200,000 אלף ערבים. בישראל נמצאים עתה כ-170,000 ערבים. אם טוענים כי מספר הפליטים הערבים כיום מגיע למיליון, הרי פירושו של דבר כי למעשה כל התושבים של אותו החלק של ארץ-ישראל, שסופח לממלכת ירדן, הם פליטים - הנחה בלתי אפשרית בתכלית.

אולם אם גם ניקח בחשבון את אפשרות הגוזמה, אי-אפשר לכפור בכך שבעיית הפליטים חלה על מספר גדול של בני אדם וכי פתרונה הכרחי. אולם יש להדגיש כי מדינות ערב הן הגורם האחראי להתמשכות סבלותיהם, שאותם ניתן למנוע, שכן הן מסרבות להתייצב פנים אל פנים מול המסקנות המעשיות של האירועים המכריעים שהתרחשו בארץ-ישראל ולנהל משא ומתן על הסדר. בעיה זו יש לפתור.

אולם מי אחראי לדחייה, להמשך חוסר המעשה ולהמשך הסבל? האחראים למצב זה הן שוב מדינות ערב על ידי סירובן לקבל את המצב כהווייתו ולהעריך את המשמעות ההיסטורית והמעשית המלאה של המאורעות הכבירים שהתרחשו.

ארץ-ישראל היא הארץ היחידה אשר בה אירעו בתקופה האחרונה שינויים כבירים. כמעט שלא היתה בזמן האחרון התפתחות רבת ממדים, אשר תביא בעקבותיה שינויים כה מרחיקי לכת. אולם ארץ-ישראל אינה הארץ היחידה שבה התרחשו תמורות שכאלה.

מלחמת העולם הראשונה גרמה לעקירה סיטונית ולחילופי אוכלוסייה בקנה מידה גדול בין יוון ובולגריה ובין יוון וטורקיה. כתוצאה ממלחמת העולם האחרונה בוצעו בכוח הזרוע הגירות בקנה מידה גדול מפולין וצ׳כוסלובקיה לגרמניה. יציאתם מרצונם הטוב של מיליונים מתושבי הודו ופקיסטן היתה תופעת לוואי טרגית, אולם כנראה בלתי נמנעת, מהקמתן של שתי המדינות. השואה הגדולה שבהעברת המוני אדם ממחוז אחד למשנהו בסין קיבלה ממדים עוד יותר גדולים. היו אלה סערות מחרידות, שהשפעתן הקיפה מיליונים. תהליכים אלה היו מלווים סבל הרבה יותר גדול ורציני ואובדן חיים הרבה יותר גדול מכפי שאירע בארץ-ישראל. אף לא באחד מן האירועים הללו, שיחסית, בהשוואה אליהם, היה מספר הפליטים הפלסטינים חסר משמעות, לא נעשה מעולם ניסיון כלשהו לחזור למצב של ״סטטוס קוו אנטה״.

האם קרה אי־פעם בתהליכים דומים, שיוחזר המצב כפי שהיה לפנים, לאחר ששככה הסערה? האם אי-פעם חזרו המונים גדולים של אדם לבתיהם באיזה מקום־שהוא? לא. מעולם לא ובשום מקום לא! המימרה שציטט כאן נציג ערבי בשם סר רפאל סילנטו^[5] נכונה בתכלית. היה זה באמת אסון שאפשר להשוותו לרעידת אדמה ולשיטפון כביר. באותה מידה שלפיה אין אפשרות להחזיר את צורתו המקורית של הנוף לאחר רעידת אדמה או שיטפון, כך גם אחרי המהפך אנושי שהתרחש בארץ-ישראל בעוצמה ובמנהגים כאלה אי-אפשר להחזיר את המצב לקדמותו.

ההיסטוריה עושה את דרכה ואין היא חוזרת אחורנית. קורה לעיתים והיא מתפתחת בשלווה ובאיטיות, אולם קורה לעיתים והיא גועשת ומתפרצת. אל נא יבינוני שלא כהלכה. אין כוונתי לגרוס כאן את עיקרון הדטרמיניזם או הפטליזם.

נהפוך הוא. אני סבור כי ניתן למנוע מישגים שהם תוצאות מפעולות בני אדם. ארגון האומות המאוחדות מושתת על הנחה זו. אולם מאחר שקורה אסון, על פי רוב כתוצאה מטיפשות האדם ובגלל קוצר ראייתו, הרי אסון זה מביא לידי מסקנות אשר מטבע ברייתן אין לשנותן. ברור הוא שיש להקל על הסבל. יש לתת לקורבנות השואה את האפשרות לבנות מחדש את חייהם שנפגעו. אולם העובדות החדשות שנוצרו בינתיים אינן ניתנות על פי רוב לשינוי.

על רקע מהפכני זה, לדבר על קדושת זכויות הפרט כדרך היחידה המובילה לפתרון, לדרוש את החזרתם של המוני עקורים לבתיהם הקודמים כישועה גמורה, יש בזה משום חוסר כל אחריות והוכחה להיעדר מוחלט של גישה כנה או ישרה לבעיה זו, הואיל והצעות אלה מסיטות את תשומת הלב מהאפשרויות המעשיות לפתרון. מהלך שכזה מטה את שימת הלב מן הפתרון המעשי היחיד, מוליך להארכת הסבל והייאוש ולובש אופי נפשע. באותה מידה אפשר לנחם קורבנות שריפה, שהרסה את בתיהם, ולומר להם: ״תוכלו לבנות מחדש את בתיכם מתוך העיים השרופים״.

נציג ערב הסעודית ציטט כאן באריכות נאומים שנשאתי בשנים האחרונות.

הוא הזכיר את אשר אמרתי על הביטחון הגמור לרכושם, ממנו יהנו הערבים במדינה היהודית וסיכוייהם לשגשוג.

אני עדיין עומד על מה שאמרתי אז. אולם יש לקרוא הודעות אלה לפי מצבן מאז. ההנחה היסודית, ששררה כשפרסמתי אותן, היתה ביצוע החלטת או״ם בדרכי שלום, כלומר קבלת עיקרון החלוקה על־ידי הערבים והקמת שתי מדינות נפרדות. הנחה זו נתבטלה ונפסלה, ומעשי האיבה שבאו בינתיים העבירו עליה כלח. אולם אלה האחראים לשינוי הנחת היסוד הזאת מנסים עתה לחייבני במסקנות שהסקתי כשהיא היתה בעינה. לא אוכל אלא לומר כי לפחות אין זה הוגן.

הוא הדין לגבי שאלת הגבולות. כשהערבים דחו בכל העוצמה העומדת לרשותם את ההחלטה שנתקבלה בנובמבר 1947, כשהזהירו את העולם מפני קבלתה ולאחר שנקטו כוח הזרוע כדי לפתור את הבעיה, הרי שהסכימו בזה להשליך את יהבם על המלחמה וקיבלו על עצמם בדיעבד, ומבלי שתהיה להם אפשרות לסגת מזה, את ההתחייבות לקבל את התוצאה הסופית של ההתנגשות המזויינת. הם ויתרו על זכות להיעזר בכל עיקרון של פתרון בינלאומי, אשר הם עצמם פתחו עליו במלחמת דמים. מתוך עיקרון זה עצמו אישרה העצרת הנוכחית ברוב מכריע את מעבר קו הרוחב ה־38 [צפונה] על־ידי כוחות האו״ם בקוריאה. אין אפשרות לרמוס ברגל גאווה הסדר בינלאומי, לסמוך על כוח הזרוע ואחר כך, לאחר כישלון הכוח, לחזור שוב לאותו הסדר. אין לאחוז בחבל בשני קצותיו. ההצהרה הפתטית ששמענו כאן היום על נכונותם של הערבים לעשות הכל כדי להבטיח ביצוע יעיל של החלטות או״ם, המתייחסת כנראה בראש ובראשונה להחלטת נובמבר 1947, באה באיחור של שלוש שנים בדיוק. לא היו אלה שנים רגילות, אלא שלוש שנים של הרת עולם בדברי ימיה של ארץ־ישראל, אשר עליה עברו כבר תהפוכות גורליות כה רבות. השורש והסיבה של השינויים הברורים שחלו בתוכנית של 1947 - הן לגבי השטח והן לגבי האוכלוסייה - הם המסבירים מדוע נעשה הסדר זה בלתי מציאותי ומיושן. הם באו בעקבות התמרדותם של הערבים בארץ־ישראל ופלישתם של צבאות ערב לארץ־ישראל. השורש והסיבה להמשך סבלם של הקורבנות הערביים של תוקפנות זו היה סירובן העקשני של ממשלות ערב לחסל את מצב המלחמה על־ידי משא ומתן להסדר שלום מקיף.

גם אם נניח לרגע קט - לצורך הוויכוח בלבד - כי צודקים הערבים בדרישתם לפתרון בעיית הפליטים בהחזרתם ההמונית, הרי שגם אז יתפוס השיקול הביטחוני מקום ראשון במעלה. יש הבדל רב בין שיבת הערבים כחלק מהסדר שלום יציב שיושג בין שתי המדינות [היהודית והערבית], ובין שיבתם בתנאי האיבה השוררים כיום עקב סירובם המודע של הערבים לנהל משא ומתן על שלום. בשל סירוב זה בלבד עושים הערבים את שיבת הפליטים לבלתי אפשרית לו גם היתה אפשרית מבחינות אחרות. בשל פסילה עיקשת של כל פתרון אחר הם לא קידמו כלל את יישוב הפליטים מחדש בארצותיהם-הם.

ברור על כן, כי גם מנקודת הראות שלהן עשו מדינות ערב בסירובן המתמיד לבוא לידי הסדר של שלום את כל אשר לאל ידן כדי למנוע את ההחזרה.

שיקול ביטחוני שני בעל חשיבות ראשונה במעלה בשאלת ההחזרה הוא שבמסיבות הטובות ביותר יהיו היחסים בין הפליטים הערבים שיוחזרו, ובין ממשלת ישראל ועם ישראל, יחסים של חשדנות הדדית חמורה, אשר לא תתרום ליציבות האזור ולרגיעת תושביו.

כאן שוב מבוססות התקוות וההבטחות על ההנחה של שיתוף פעולה בהקמת שתי המדינות בארץ־ישראל. אין צורך בשלב זה לציין - אם כי זוהי עובדה - כי ישראל נאלצה למען הגן על עצם קיומה להילחם במלחמה שהוטלה עליה על ידי העולם הערבי כולו. אמרתי, כי כזה יהיה המצב גם בנסיבות הטובות ביותר. אולם אין כלל להניח שאכן כזה היה המצב. הייתי יכול לצטט מספר רב של מאמרים בעיתונות הערבית, אשר בהם דורשים את החזרת הפליטים על מנת להקים בתוך מדינת ישראל גיס חמישי בכוח, שייכנס לפעולה בשעת מלחמת כיבוש עתידה. עצם העובדה, כי המדינות המסרבות בתוקף להגיע לידי הסדר עם ישראל, והמנסות בעקשנות אפילו להתעלם מעצם קיומה כמדינה ריבונית, הן אותן המדינות הדורשות באותה מידה של תוקף את החזרתם של הפליטים. הרוח אשר בה הם דורשים פתרון זה, רוח זו בלבד היתה מהווה סיבה מספקת בהחלט בשביל ישראל לדחותה. מכאן, שפתרון כזה אינו ניתן לביצוע. מבחינה מדינית זו תהיה איוולת נפשעת.

משונה הדבר, שהמשלחות הערביות, שכולן הצביעו נגד החלטה 194 (111) שהתקבלה ב-^[6],1948 תומכות עתה בתוקף רב כל כך בהוצאתה לפועל. החלטה זו, כשלעצמה, הקנתה אותה דרגת דחיפות להסדר שלום כללי ולפתרון בעיית הפליטים על ידי שיבה, יישוב מחדש ותשלום פיצויים. שני התהליכים קשורים אורגנית. יתר על כן, ההחלטה לגבי השיבה לא היתה כוללנית ובלתי-מותנית כפי שכמה אנשים היו מבקשים שתהיה. החלטה זו נדרשה לשיבה, אבל רק במידה שהשיבה תהיה מעשית ובתנאי שהפליטים שישובו יהיו נכונים לחיות בשלום עם מדינת ישראל. כך אפוא הערבים, עקב סירובם לכרות שלום, עושים את השיבה לבלתי-אפשרית, שכן השלום הוא תנאי יסודי לשיבה.

היה זה מעניין מאוד לנתח את הסירוב לשאת ולתת על שלום עם ישראל לאור כמה הצהרות שהושמעו בישיבות ועדה [אד-הוק] זו. נציג עיראק צייר בישיבה קודמת תמונה מאיימת של מדינת ישראל המתפשטת מעבר לגבולותיה ופולשת לשטחים שכנים. אם הסכנה הזו כה מיידית, מן הדין שתסוכל לחלוטין באמצעות חתימה על הסכם שלום של קבע, שיערוב למעמד הגבולות ויקודש מכוח מחייבות כל הצדדים לאמנת האו״ם. החרדות שהביעו המשלחות הערביות יצרו רושם, כי אין הן אלא בחינת תירוץ שבא להסתיר כוונות זדוניות. היה ניגוד מרשים בין מי שהציגו את עצמם כקורבנות עתידיים של תוקפנות, השוללים בעקשנות הסדר שלום, ובין התוקפן [הישראלי] כביכול, שמאמציו הבלתי פוסקים והבלתי נלאים לפתוח במשא ומתן על שלום, כדי לייצב את המצב, ידועים לכל.

אשר לפתרון הנאות לבעיית הפליטים, כל משקיף בלתי משוחד שוכנע זה מכבר, כי שובם של המוני הפליטים הערבים בלתי-אפשרי, שכן בינתיים אוכלוסיית ישראל גדלו־! והולכת מכוח המספר העצום של יהודים הנכנסים למדינה. יציאת הערבים היתה רק היבט אחד של המצב. ההיבט האחר הוא כניסת יהודים. אין כל שחר לדיון בשלב הנוכחי על הצדק ואי-הצדק שבהגירת יהודים זו. מדינת ישראל הוקמה לשם מטרה אחת: להמציא קורת גג לאותם יהודים ברחבי עולם הזקוקים לה. ההגירה היהודית לישראל היא תנועה של בני אדם שמצוקה וחרדה מוליכות אותם לארץ אשר בה הם מקווים לחיות חיי חרות וליהנות מאפשרות של חיים נורמליים. זהו אחד מאותם גלי הגירה, אשר לאורך ההיסטוריה שטפו על פני יבשות וימים בעוצמה שאי-אפשר לעצור בעדה. זו תופעה שמכוחה קמו תרבויות חדשות, תופעה ששינתה גורל ארצות ועמים. זה היה תהליך של חלוקה מחדש של אוכלוסיות, אשר לאורך ימים חוללה יציבות ושגשוג והבטיחה צמיחת יחסים טובים בין הארצות שבתחומן התרחשה. יתר על כן, בתקופה הנוכחית יהודים מהגרים לישראל מארצות ערב, וכך נמצא שמצד אחד הארצות הערביות מוחות נגד הגירת יהודים לישראל, ואילו מהצד האחר נראה שהן מעוניינות מאוד להיפטר מאזרחיהן היהודים במהירות רבה ככל האפשר.

המספרים הנקובים לגבי האוכלוסיות הערביות והיהודיות בישראל אינם מותירים מקום לספק. כאשר ישראל קמה, ישבו בה כ-650,000 יהודים ופחות מ-70,000 ערבים. מאז גדלה האוכלוסיה הערבית ועתה היא עומדת על 170,000 נפש, ואילו האוכלוסיה היהודית גדלה מכוח הגירת 480,000 נפש, ועדיין היא ממשיכה לגדול בקצב של 200,000 נפש בשנה. הושמעה טענה, כי מספר הפליטים הערבים גדל ללא הרף בשל גירושים שמבצעת ישראל. אין זה נכון, ועל כך מעידים המספרים שנקבתי. ההסתננות הבלתי חוקית נמנעת, כמובן, הודות לפיקוח שמקיימת ישראל לאורך גבולותיה ולהיותה אסורה על פי הסכמי שביתת הנשק המקויימים בחסות האו״ם. אולם אף לא ערבי אחד - שישב בישראל מאז התחלת הסכסוך, או נכנס לישראל והורשה להישאר בה - לא גורש בכוח. כמה ערבים העדיפו מרצונם-הם לחצות את הגבול ולחיות בקרב בני עמם בשלטון ערבי. מעבד ממין זה בוצע בסיוע שלטונות שני הצדדים.

הצעד הקונסטרוקטיבי היחיד שננקט עד כה לפתרון בעיית הפליטים הוא ההחלטה שנתקבלה בוועדה זו, והמחכה עתה לאישור העצרת בסעיף ד׳ של סדר היום שלנו. החלק החשוב והעיקרי של החלטה זו, לדעת משלחתנו, הוא הקמת קרן הקליטה תחת הגושפנקה של סוכנות הסעד והתעסוקה - ״קבוצת קנדי״. את הקרן הזאת יש לנצל לתוכניות שיוגשו על ידי כל ממשלה במזרח הקרוב, ואשר תאושרנה על־ידי הסוכנות, להעברת הפליטים משיטה של סיוע ליישובם הקבוע. כדי לסייע להגשמת המטרה הזאת בשלב המוקדם ביותר, סטתה ממשלתי מהעמדה שנקטה כל הזמן בעקביות, שאין להוציא את בעיית הפליטים ממסגרת השאלות התלויות ועומדות, וכי יש לראותה כחלק אורגני של הסדר שלום כללי. משלחת ישראל הודיעה - בישיבה קודמת של הוועדה המדינית - כי ממשלתה נכונה להקדיש לקרן הקליטה תשלומים, שאותם הסכימה מאז ומתמיד לשלם כפיצויים עבור אדמות ונכסים שנטשו הפליטים הערבים. תמיד אמרנו כי אנו חייבים תמורת אדמות שנוטשו על־ידי הפליטים הערביים. דבר זה נעשה מתוך ההנחה, כי הסכום הכולל של הפיצויים שנשלם יוכנס בשיעורים לתיק קרן הקליטה וישמש למימון תוכניות הקליטה והשיקום. הבהרנו, כמו כן, שרק כדי לאפשר שיקום מיידי מוכנים אנו לסטות מעמדתנו הקודמת בעניין זה. לאור גישתנו זו איני יכול שלא להסתייג מכמה חלקים של הצעת ההחלטה של ארבע המדינות - ארצות הברית, בריטניה, צרפת וטורקיה - העומדת עתה לפני הוועדה הזאת.

אם לדבר באופן כולל, הרי מאחר שהדרך המעשית לפתרון שאלת הפליטים על־ידי יישובם מחדש הובררה בהחלטה אשר עליה דיברתי זה עתה, אין משלחתי רואה צורך בכל החלטה נוספת בשאלת הפליטים, והיא חושבת כי כל החלטה נפרדת בעניין זה תוכל רק לסבך את העניין. מאחר ששאלת יישובם מחדש של הפליטים כבר נדונה בהחלטה על הקמת סוכנות הסיוע והתעסוקה, הרי השאלה הפתוחה היחידה היא שאלת הסדר השלום הכללי, אשר בה מטפלת ועדת הפיוס. משלחתי זוכרת את המלצת הוועדה, כי על העצרת להשמיע קריאה דחופה לצדדים הנוגעים בדבר לשאת ולתת מיד על כל השאלות התלויות ועומדות ביניהם. על כן אנו מקדמים בברכה את הסעיף הראשון של הטיוטת ההחלטה הנמצאת לפנינו עתה. אולם נראה לנו, כי יש לבקר את יתר חלקיה של הצעת ההחלטה.

המשלחת רשמה לפניה, כי מן המבוא לאותה טיוטה משתמע ששני הצדדים אשמים במידה שווה בהיעדר הסדר שלום. העצרת הכללית ומועצת הביטחון קבעו בשעתן, בניסוח שאינו משתמע לשתי פנים, מי היה הצד האחראי לאותו מצב, ושום דבר אינו מצדיק את שתיקת טיוטת ההחלטה בעניין זה. מדוע אין להדגיש בבירור כי בעוד אשר ישראל תמיד הצהירה על נכונותה לשאת ולתת עם מדינות ערב, סירבו מדינות אלה בעקביות לשאת ולתת עם ישראל? לאחר שבהקדמה מובעת דאגה על היעדר התקדמות בשתי השאלות - בשאלות ההסדר הסופי ושאלת הפליטים - איננו יכולים להבין מדוע יש להדגיש את השאלה השנייה כדחופה במיוחד. משמעותה של גישה זו היא כי הסדר השלום הכללי איננו דחוף - או אולי אומר - איננו כל כך דחוף. אין בזה כדי לסייע להשגתו של השלום בהקדם.

יתר על כן, אנו חושבים כי ההסבר הניתן לדחיפות בעיית הפליטים לעניין השלום והיציבות במזרח הקרוב, פותח פתח למסקנות ופירושים בלתי רצויים ביותר. ונאמר בפשטות: קיימת הסכנה שהסדר זה ישמש כהזמנה לצרות.

הסעיף השני של הצעת ההחלטה פותח שורה שלמה של בעיות. שאלת הפיצויים מופיעה כאן בחלל ריק, כאילו אינה קשורה קשר כלשהו במימון יישובם מחדש של הפליטים באמצעות קרן הקליטה. מתעוררת השאלה אם באמת קיימת כוונה, שהפיצויים שישולמו יהיו קשורים זה בזה ויתנהלו בשתי שיטות שונות זו מזו - ראשית תשלום סכומים כוללים לתוך קרן הקליטה, ושנית ליחידים - במקרה הראשון כדי לממן את יישובם מחדש ובמקרה השני ללא כל התחשבות במטרה שלשמה יוצא הכסף. ממשלתי אינה יכולה להעלות על הדעת, כי תידרש לשלם פיצויים פעמיים או לקבל על עצמה התחייבויות שונות בלתי קשורות זו בזו. הבנתה הברורה, אשר לאורה הסכימה להשתתף בקרן הקליטה, חייבת להיות מובאת בחשבון. יש להבהיר כי נוסף על תשלום הפיצויים לתוך קרן הקליטה, תוכל ממשלתי לעיין בכל השאלות התלויות ועומדות ללא יוצא מן הכלל רק במסגרת משא ומתן לקראת הסדר שלום כולל, ובמשא ומתן זה תתעורר גם שאלת פיצויים על נזקי המלחמה המגיעים לישראל.

חלק שני של סעיף ב׳, המדאיג אותנו במידה מסויימת, הוא כינון משרד מיוחד בחסות ועדת הפיוס, אשר יטפל בשאלת הפיצויים. כפי שמנוסח סעיף זה עתה, נראה כאילו משרד חדש זה לא יהיה קשור כלל בעבודת סוכנות הסעד והתעסוקה - ״קבוצת קנדי״. עצם הדבר שאין מזכירים את הסוכנות הזאת כגוף אשר אתו תצטרך ועדת הפיוס לשתף פעולה, מעוררת תמיהה. הסברתו של נציג ארצות הברית, כי מתכוננים לשיתוף פעולה מלא חשובה מאוד, אולם הסברה זו עדיין משאירה בלבנו את התמיהה מדוע אין אפשרות להדגיש זאת בפה מלא בהצעת ההחלטה.

כן לא נראה לנו כמתאים, כי ועדת הפיוס תטיל על משרד זה לנקוט כל הסידורים אשר ימצאו לנחוץ להערכה ולתשלום פיצויים. ברור כי משרד זה לא יוכל לעשות יותר מאשר לפנות לממשלות הנוגעות בדבר כדי להגיע לידי הסדר. המשרד כשהוא לעצמו לא יוכל לעשות ולא כלום. אולם הרושם המתעורר מקריאת הצעת ההחלטה הוא אחר, ולדעתנו יש לשנות את הנוסח על מנת למנוע אי הבנות מסוג זה. בנקודות אלו שומרת משלחתי לעצמה את הזכות להגיש הצעות תיקונים ונוסחאות חדשות.

כדי לחזור לעניין הנראה לנו כבעייה עיקרית, יש ברצוני להבהיר לחלוטין את עמדתה של ממשלתי בשאלת השלום: הרינו מוכנים עתה כמתמיד להיכנס למשא ומתן ישיר עם כל אחת משכנותינו, או עם כולן, במישרין או באמצעות ועדת הפיוס, על מנת להגיע להסדר סופי של כל השאלות התלויות ועומדות ולכריתת שלום בר־קיימא. אנו מאמינים בכנות, כי אפשר להשיג את השלום. איננו רואים כל סיבה אובייקטיבית מדוע חייב הדבר להידחות. מאמינים אנו כי הניסיון לבודד אותנו ולפגוע בהתקדמותנו על־ידי הטלת הסגר על גבולות היבשה שלנו, נידון לכישלון ולמעשה כבר נכשל כשם שנכשל המסע הצבאי נגדנו.

קשרינו התמידיים ההולכים ומתפתחים בים ובאוויר עם עשרות מדינות בעולם כולו, לרבות ביבשת אסיה, שמו את ההסגר היבשתי לאל ואת בידודנו לאשליה. הניסיון הוכיח כי באפשרותנו לחכות לשלום זמן רב, אולם אנו שואפים להשיגו.

גם אנו וגם שכנותינו סובלים מהיעדרו. כולנו נהנה מהפעלתו. לישראל עניין חיוני להשתלב בחיי המזרח הקרוב, בראש ובראשונה באמצעות יחסי גומלין הדוקים ביותר עם שכנותיה הקרובות ביותר.

לישראל, הרחק מעבר לשאיפות אימפריאליסטיות, יש שאיפה אחת והיא לחיות מתוך הרמוניה באזור שבו היא משולבת. שילוב זה יתאפשר רק על יסוד הכרה בקיומה התמידי של ישראל. כדי להגיע להשתלבות זאת יש לקבל את ישראל כחטיבה אחת קיימת ועומדת. יש לקבלה כמות שהיא - הן בשטחה והן באוכלוסייתה.

זהו הבסיס ההגיוני, המלא והמעשי היחידי לשלום בינינו ובין שכנותינו. עליהן להחליט אם רצונן בו.