95 | הכנסת, ישיבה קפ״ה^[1]

ישראל עומדת לימין דרום קוריאה

הרכב הממשלה החדשה^[2]

היו״ר י. שפרינצק: אני מתכבד לפתוח את הישיבה המאה שמונים וחמש. ועדת הכנסת קבעה שהדיון יימשך שמונה שעות. חברי הכנסת והסיעות יודעים את הזמן הנופל בחלקם.

הדיון נפתח בדברי נציגי הסיעות השונות.

שר החוץ מ. שרת: אדוני היושב־ראש. לפני שאגש לעיקר דברי, ברצוני להעיר שלוש הערות בעניינים שונים זה מזה. קודם כל, הערה עובדתית קצרה. כאן נודע לי שהתפרסם בשמי משהו בעיתון, בדבר תוצאות הבחירות שעמדו להיערך. אני רוצה להודיע, כי לא נתנבאתי לניצחון איזו מפלגה-שהיא ואינני יודע מה נתפרסם. שתו עלי עיתונאים שעות מספר לפני נסיעתי [לארה״ב] ולא הספקתי לראות את הדברים כפי שהתפרסמו. שאלו אותי בעד מי, לדעתי, יצביעו המוני העולים. אמרתי כי אני בטוח שהמוני העולים יתנו את אמונם המלא באלה אשר הביאו אותם לארץ, שיישבו אותם על אדמת הארץ ונתנו להם עבודה בארץ. לא פירשתי מיהם שעשו זאת! ומכיוון שאני יודע, שכל אחד מאלה אשר התקיפו אותי והתרעמו עלי בטוח, כי גם הוא יש לו חלק בהעלאת האנשים, יישובם על האדמה וסידור עבודה בשבילם, הרי נתנבאתי גם לניצחונו ויבושם לו. אולם התרעומת באה רק להעיד שהמתרעם סבור כי אין ידו בהעלאתם, ביישובם ובהספקת עבודה להם. אני מוסר מה שאמרתי ואינני אשם אם העיתונאים הבינו מזה למי אני מתכוון ופירשו זאת.

הערתי השנייה היא בשאלת העזרה למדינת ישראל. אינני יודע מדוע היו חברי מפלגת הפועלים המאוחדת צריכים להיתלות באיזה אילן גדול, עיתונאי שכתב מאמר על דבר משא ומתן בין ממשלת ארצות הברית ובין הרפובליקה הפיליפינית, וכל כך ששו על המציאה הזו, עד ששני נואמים של מפלגת הפועלים המאוחדת עטו עליה, ולא נתקררה דעתו של מר פראי^[3] שכבר צוטט הדבר על־ידי חבר הכנסת ציזלינג, אלא חזר וציטט.^[4] אינני יודע למה להם הדבר. הרי אותו מילווה של 100 מיליון דולר שקיבלנו מהבנק האמריקני ליבוא ויצוא, ואשר הבאנו אותו לארץ בדמות טרקטורים ומכונות, מכוניות משא וצינורות השקאה, מתקני תעשיה ומכשירי נמל - המשקים שלנו בלי הבדל מפלגה, משתמשים בכלים האלה, נהנים מהם ורואים בעליל כיצד המילווה הזה והמכשירים שהגיעו לארץ באמצעותו עוזרים להם להגביר את פריון משקיהם. אולם, חברי מפלגת הפועלים המאוחדת אינם חדלים להפיץ על המילווה הזה את העלילה הכוזבת, כי הוא הושג בתנאים משעבדים. הם יודעים בלבם כי האמת היא ההיפך הגמור ממה שהם אומרים, אולם בכל זאת הם אומרים את הכזב הזה ומפיצים אותו ברבים - (מאיר וילנר (מק״י): זוהי אמת שישנם תנאים משעבדים) ־ אני לא דיברתי אליך ־ (קריאות מספסלי מפ״ם) ־ קראתי בעיתון רק אתמול מה שאמר חבר חשוב של מפלגת הפועלים המאוחדת על המילווה. הוא דיבר על תנאים משעבדים. חברי מפלגת הפועלים המאוחדת מפיצים את הכזב הזה, כאילו המילווה הושג בתנאים המשעבדים את המדינה, מרעילים את נפש הנוער, ומספרים את הדברים האלה לחיילים במחנות. אני מדבר עם נוער וחיילים לא פחות מאשר מישהו אחר בבית הזה, בתקופה שאני יכול להישאר בארץ. כאשר אני מופיע באספות וממטירים עלי שאלות מפינות שונות - ואני נהנה ממטר השאלות האלה - אני רואה מהו הארס שהוכנס בלב החברים הצעירים - (אהרון ציזלינג (מפ״ם): עמדתך והצבעותיך הביאו לכך) - אני אגיע גם להצבעותי, לשם כך ביקשתי את רשות הדיבור. אולם אני מוקיע את הכזב שמפיצה מפלגת הפועלים המאוחדת באספות פומביות ובפעולה החינוכית שלה בין הנוער, בשעה שהיא מדברת על ״המילווה האמריקני שהושג בתנאים משעבדים״ - (יצחק בן^־אהרון: בחלק השני של דבריך נקבל עדות לכזב הזה) - לגבי עזרה מחוץ־לארץ - עוד ידנו נטויה! - (מאיר וילנר (מק״י): תשלחו חיילים [לקוריאה הדרומית] ולא רק פניצילין) - (רוה״מ ד. בן־גוריון: כשנצליח, תושיטו ידיכם לקבל את העזרה) - (מאיר וילנר ( מק״י): עזרה בצורת חבל, חבל שתולים בו את עצמאות המדינה) - (פנחס לוביאניקר (מפא״י): כל עוד אתה כאן, אתה בטוח שלא יתלו אותך) - ועוד ידנו נטויה. הממשלה הזו, עם הרוב העצום של תושבי המדינה מאחוריה ועם הרוב העצום של העם העברי בתפוצותיו, סבורה ומשוכנעת, בכל עומק הכרתה, שבארץ הזאת מתבצע מפעל היסטורי המשדד את מערכות ההיסטוריה והמחזיר את הארץ הזאת לגדלותה בעולם. המפעל הזה של שחרור אומה, של גאולת אדם, של הפרחת ארץ נשמה, של יצירת תרבות חדשה, מחייב עזרה ומזכה את המדינה לעזרה, לעזרה רחבה ונדיבה, לעזרת העם היהודי כולו ולעזרה בינלאומית - לעזרת החברה האנושית.

לא רק שאין בושה בקבלת העזרה הזאת, אלא נוכח המשימה הנשגבה יש כבוד בקבלת העזרה הזאת, ויש כבוד בנתינת העזרה הזאת גם לעם היהודי וגם לאותם הגורמים הבינלאומיים המוכנים להושיט עזרה. קבלת עזרה זו אינה עולה על נקלה אלא מחייבת מאמצים, כשם שכל פעולה שאנו עושים מחייבת מאמצים. אבל מטרת העזרה הזאת היא לבנות את עצמאותו של העם היהודי בארץ הזאת, ולבסס את עצמאותה של הארץ. הממשלה הזאת לא תקנה את העזרה במחיר שיעבוד - (מאיר וילנר (מק״י): היא כבר קנתה. איננו שונים מהפיליפינים במובן זה) - לא אומר שאינך יודע מה אתה סח. אתה יודע שאתה אומר דברי סילוף.

כאשר זרקנו את סיסמת המיליארד כהערכה כוללת לגבי צורכי הבניין של המדינה הזאת, ולגבי מימון קיבוץ גלויות לתקופת השנים הספורות הבאות, הבאנו בחשבון צורות שונות של עזרה. הבאנו בחשבון עזרת יהודים ועזרה אחרת, ונעשה מאמצים על מנת להשיג את העזרה הזאת, באשר אנו רואים את המפעל הזה כראוי לה.

וברצוני להעיר הערה שלישית, שוב לחברי מפ״ם. לא הייתי בארץ כאשר פרץ המשבר [הממשלתי] אשר, לשמחתי העמוקה, מתחסל או עומד להתחסל עם הצבעת האמון שאני בטוח כי תבוא במועדה. בין ההפתעות שהיו לי אגב הוויכוח הזה, היו ההכרזות המפוצצות של חברי מפ״ם על ההזדמנויות ההיסטורית, שכאילו החמיצה מפא״י, להקים ממשלת פועלים שתהיה מושתת על תוכנית משותפת בין מפא״י ומפ״ם. והנה הייתי שותף למאמץ כן, ממושך ונמרץ, שנעשה רק לפני חודשים ספורים כדי להביא לעולם שותפות בין שתי מפלגות אלו באחריות לשלטון. המאמץ הזה נכשל. הוא נכשל לא מתוך חוסר רצון טוב מצד מפא״י, או מצד אלה שניהלו את המשא ומתן בשמה. אינני עובר דרך כל השלבים שבמשא ומתן זה, ואינני נכנס לפרטי הדברים שהיו [בוועידת מפ״ם] בפתח תקווה. זה אינו חשוב. זהו עניינם של חברי מפ״ם שחלקו [שם] על עמדת הרוב - איך הם מתרצים לגבי עצמם את התוצאות שהם קיבלו את דינן. בשבילי קיים הפסק האחרון של מפ״ם, ופסק הלכה זה אמר: אין רצוננו בשותפות, דרכינו נפרדות. אומר פה דבר, לא בשם מפלגתי - אין לי כל סמכות לכך - ועל אחת כמה וכמה לא בשם הממשלה המחודשת שיש לי הכבוד להימנות על חבריה. אני אומר את הדבר רק בשם עצמי. אני אומר, שבשביל כמה מאתנו היה הניסיון הזה ניסיון אחרון ותוצאותיו השליליות היו גורליות. בשבילי, למוד ניסיון כזה, ההכרזות המפוצצות כאן על האפשרות של הקמת ממשלת פועלים מושתתת על תוכנית משותפת של שתי המפלגות האלה צלצולן נבוב, ואני גורס אותן אך ורק כתכסיס של בחירות.

עכשיו אני עובר לעיקר דברי. בזמן היעדרי בשליחות המדינה בעצרת או״ם, היתה תביעה להעמיד כמה שאלות על סדר־היום לוויכוח דחוף בדבר הופעת המשלחת, והקו שהיא נקטה בו בהופעותיה והצבעותיה. לדעתי אין זה נוהל נכון, שבאמצע מהלך העצרת יתקיים ויכוח בשאלה זו. העצרת היא חטיבה אחת מבחינת הזמן ומבחינת מכלול העניינים המעסיקים אותה, והמועד למסירת דין וחשבון מקיף ולעריכת ויכוח עליו יבוא עם סיום המלאכה ולא באמצעה. אבל כיוון שנתגלגלו הדברים כך שבאתי לארץ, וערב צאתי בחזרה באו חברים אחדים - בוויכוח הכללי הזה על פעולות הממשלה הקודמת וכברכה לקדם פני הממשלה הנכנסת מחדש לתפקידה - ואמרו דברים הנוגעים לאותו תחום, רצוני להקדיש כמה רגעים לדברי הסבר בעניין זה.

משלחת ישראל לעצרת או״ם, בכנס החמישי שלה, המתנהל עכשיו בניו-יורק, בפלשינג מדאו, בלייק סכסס, שמרה על קו העצמאות של מדינת ישראל במדיניות החוץ שלה, דרכה בנתיב שלה, הקשיבה היטב לקול מצפונה ופעלה בתוקף האחריות שלה. היא לא פעלה בחלל ריק. אף אחת משישים המדינות היושבות שם מסביב לשולחן אינה פועלת בחלל ריק. השאלות שעמדו עד עכשיו על הפרק לא היו שאלות שנגעו במיוחד ובמפורש במדינת ישראל. עוד יגיע תורן של שאלות כאלה. אבל השאלות שעמדו על הפרק היו בעיני משלחת ישראל, ובעיני הממשלה אשר נטתה את הקו לפעולתה של המשלחת, שאלות קובעות גורל, שאלות שבפתרונן תלוי עתיד העולם אם למלחמה או לשלום, ושעל כל פנים, בפתרונן תלוי ייעודו של ארגון האו״ם אם לשמש תריס בפני פורענות עולמית חדשה, או להודות בחוסר האונים שלו ולהפקיר את העולם לסכנת פורענות, בלי שיוכל להסתייע במגן הגדול הזה אשר המוני אדם בארצות תבל שונות תלו בו תקוה שבו יחסו מפני סכנת מלחמה.

הקו היסודי להופעת המשלחת היה מדיניות של חיזוק ארגון האומות המאוחדות לביצור השלום העולמי. כל השאר מסתעף מהקו הזה כתולדות מבניין אב. הוויכוח אשר עוררו חברים כאן, ואשר קדם לו ויכוח בעיתונות, לפי כל עומק הכרתי, נטול כל משמעות מעשית, נטול כל מהות רעיונית, מפני שהוא ויכוח על מסקנות בעוד שלאמיתו של דבר צריך להיות ויכוח בין עמדות היסוד. ובכן, אין הסכם בין עמדות היסוד. אנחנו ערכנו את הוויכוח הזה בכנסת פעם ופעמיים ושלוש סביב ענייני קוריאה, והניגוד הקיים התבלט היטב בשאלה זו. אמרנו אז: אי־הזדהות אין פירושה אי־הזדהות בין ארגון האומות המאוחדות ובין מפירי סמכותו של ארגון האומות המאוחדות כמכשיר לביצור השלום העולמי. אי־הזדהות אין פירושה אדישות לתוקפנות. אנחנו גורסים את שיטת אי־הזדהות שלנו כאמצעי להשגת שלום עולמי, כאמצעי המאפשר לנו לתרום את תרומתנו לביצור השלום העולמי ולא כמטרה אשר לשמה מותר להקריב את השלום העולמי ולהשבית את יעילותו של ארגון האומות המאוחדות כמכשיר לביצור השלום.

היה ויכוח בשאלה מה קרה בקוריאה: אם היה זה מעשה תוקפנות, או היתה זו מלחמת אזרחים פנימית בארץ קטנה ונידחת שעניינה אינו נוגע לנו. שאלה זו הוכרעה בשביל מדינת ישראל, היא הוכרעה על ידי הממשלה בהודעתה והוכרעה בכנסת על ידי האישור שניתן לאותה הודעה.^[5]

היתה שאלה: התגובה לתוקפנות זו היתה מוצדקת, או יותר נכון, היתה מחוייבת,

או שהיא הוותה תוקפנות? על שאלה זו ניתנה תשובה ברורה וחותכת על־ידי ממשלת ישראל, והתשובה הזאת אושרה על־ידי הכנסת - (אהרון ציזלינג (מפ״ם: התוקפנות נגד ״אלטלנה״ היתה התוקפנות שם) - (מאיר וילנר (מק״י): הקוריאנים פלשו לאמריקה, או שאמריקה פלשה לקוריאה?) ־ ארגון האומות המאוחדות מורכב משישים אומות - (שמואל מיקוניס (מק״י): לפני שנתיים וחצי היה לנו ניסיון דומה) ־ כבר ענינו על שאלה זו, אבל אתה לא היית כאן, אתה טיילת באיזה מקום והיית כנראה שר חוץ כמו חבר הכנסת גלוסקא באמריקה - (זכריה גלוסקא (התימנים): אתה באת לפני שבוע ואתה כבר יוצא בשבוע הבא) - אתה חושב שאני מתווכח איתך? אני רק מזכיר אותך בדברי אל מיקוניס.

בחלל העצרת היתה תלויה השאלה הגורלית האם יכול ארגון האומות המאוחדות להתפשר עם שיתוק עצמי, או שהוא צריך לפרוץ לעצמו דרך לפעולה למען השלום. היו הנחות מדיניות מסויימות בזמן שנערכה המגילה בסן־פרנסיסקו [בכנס יסוד או״ם], ועל יסוד ההנחות היסודיות האלה נקבעו נוסחות משפטיות מסויימות. ההלכות המדיניות ההן נתבדו על ידי הניסיון. משלחת ישראל חייבה בכל הזדמנות את חידוש המאמץ בין חמש המעצמות - או בין ארבע המעצמות, אם ישנה מעצמה השנויה במחלוקת, והיא לא שנויה במחלוקת לגבי מדינת ישראל - להגיע לידי הסכם, והיא תבעה את חידוש המאמץ הזה גם כאשר העצה והתביעה הזאת היתה מאוד לא לרצון לאחת, ואולי לאחדות, בקרב המעצמות האלו. היא תבעה את הדבר בכל הזדמנות ותמכה בכל הצעה שהיתה מכוונת לחידוש המאמץ הזה גם כאשר תמיכתה היתה, למורת רוח ברורה מאוד לאחת או לאחדות מן המעצמות האלה. אבל היא בשום פנים ואופן - (אליהו אלישר (הספרדים): למה אנו נכנסים לפרשה זו?) - לא אענה לך כי אינך ראוי לתשובתי - (אליהו אלישר (הספרדים): אני פונה ליושב ראש, האם מותר לשר חוץ לענות לחבר כנסת שהוא אינו ראוי לתשובתו, כאשר הוא פונה אליו בשאלה) - (היו״ר י. שפרינצק: אתה לא צריך להפריע לשר חוץ) - (אליהו אלישר (הספרדים): אבל זוהי שאלה של יחס מינימלי לבית הזה. האם אין נימוס פרלמנטרי?) - (היו״ר י. שפרינצק: הנימוס המינימלי מחייב לא להפריע לנואם. אחרי שהנואם גומר את דבריו אפשר לשאול שאלות, ואז אבטיח שתהיה תשובה מנומסת. אני קובע שהשאלה לא היתה במקומה - (אליהו אלישר (הספרדים): אבל זה לא היה יחס הוגן) - אני מצטער על התשובה. לדעתי היתה השאלה מופנית ליושב הראש ולא אלי.

השאלה לא נפתרה על ידי כך, באשר נשארה הבעיה מה אם ייעשה המאמץ והוא יכשל ולא יהיה הסכם. אם לא יהיה הסכם בין המעטים, האם הרבים יכולים לוותר על כל יוזמה, על כל פעולה, על כל אחריות, והאם הם יכולים בלב קל להיוואש מיעילותו של ארגון האומות המאוחדות.

באופן יותר מפורט, הטענות העיקריות, אם איני טועה, הובעו כלפי שתי הצבעות: הצבעה נגד הזמנת צפון קוריאה לנוכחות בדיון, והצבעה שלמעשה פירושה היה היתר לצבאות הפועלים מטעם או״ם בקוריאה - שרוב מניינם ורוב בניינם הם חילות ארצות הברית, אבל הם פועלים שם באישור האו״ם - היתר לצבאות האלה לפסוח על קו הרוחב ה־38.

אני רוצה להסביר מדוע כחברי או״ם, ובתוקף אחריותנו זו, הצבענו נגד הזמנת הצפון. הצבענו נגד הזמנת הצפון, קודם כל, מפני שהצפון לא ביקש להיות מוזמן. הוא לא פנה לארגון האו״ם ולא ביקש להופיע לפניו - (קריאה: לא נכון) - אני מדבר על אותה הצבעה אשר השתתפתי בה ואשר בה הרימותי יד. השאלה היתה אם להזמין אותה לישיבת הוועדה המדינית הראשונה. לפני הוועדה הזאת לא היתה מונחת שום פנייה של ממשלת הצפון להיות מוזמנת ולהישמע. אחת המדינות, מדינה חשובה מאוד, הציעה אומנם להזמין את הממשלה ההיא, אבל הממשלה ההיא עצמה לא פנתה ולא ביקשה להיות מוזמנת, ולפי כל בקיאותנו במצב העניינים לא היה זה במקרה. הקו העקבי שנקטה אותה ממשלה היה קו של החרמת ארגון האו״ם מראשית קיומו ועד היום הזה. הממשלה ההיא סגרה את שערי ארצה, שערי אותו שטח שבו היא שלטת או שלטה, בפני ועדת ארגון האו״ם. הממשלה ההיא לא רק לא נתנה יד לביצוע החלטת הארגון ביחס לקוריאה, אלא היא, ביודעין ובמזיד, הכשילה וחיבלה בביצוע ההחלטות האלה. הממשלה הזאת עשתה מעשה תוקפנות כלפי דרום קוריאה. אני יודע שחולקים על כך, אבל בעניין זה ישנה עמדה ברורה. אין לתבוע את משלחת ישראל לדין על שהיא נהגה לפי עמדת ממשלת ישראל המאושרת על־ידי הכנסת. הממשלה הזאת פלשה ועשתה מעשה תוקפנות - (שמאל מיקוניס (מק״י): האם חייבת הכנסת לשמוע השמצה נגד עם השותת דם במלחמה נגד הרוצחים האמריקנים? האם אנו חייבים לשמוע את כל ההשמצות? איננו חייבים לשמוע זאת! אין זה לייק סכסס, אין זו מדינת אצ׳יסון!) - ישנם חברים המטיילים בחוץ לארץ ולא בשליחות המדינה... - (מאיר וילנר (מק״י): אל תשמיץ אדם חולה. זוהי גסות רוח מצדך) - (היו״ר י. שפרינצק: דומני שחבר כנסת זה מרשה לעצמו יותר מדי, והדברים יובאו בחשבון) - אני רוצה לומר שישנם חברי כנסת שלא היו כאן בעת שנערך הוויכוח על קוריאה, ואין אני אלא חוזר על דברים שלא רק נאמרו כאן, אלא אושרו על ידי הכנסת, ואיני מבין את ההתרגשות וההתפלצות, כאילו בפעם הראשונה נאמרו הדברים מעל הדוכן הזה. הם נאמרו אולי בצורה קצת יותר נמרצת מאשר אני אומר כאן, ואיני מבין את ההזדעזעות הזאת.

כאשר אנשי הצפון הרעישו עולמות שהדרום הוא שפתח במעשי תוקפנות, הם לא פנו למועצת הביטחון ולא הזעיקו אותה לעזרה. הם עברו את קו ה־38 במעשה תוקפנות, והם לבסוף לא באו ולא ביקשו שנזמין אותם לשימוע. הם סמכו על ניקיון כפיהם שלא להתפגל במגע עם ארגון האו״ם. אם הארגון יזמין אותם לבוא, הם יואילו לבוא, אבל בינתיים שלא יצא כי הם פנו ובקשתם נדחתה. זה היה מצדם תכסיס לא מכובד והיה זה לקח רע מאוד, מעשה מגונה מבחינה חינוכית, אילו ארגון האו״ם, מבלי שביקשו ממנו להיות מוזמן, היה מזמין. היה בזה חינוך ממאיר ומתן פרס למוסר הוטנטוטי בעניין זה.

מדוע הצבענו בעד החלטה, שלמעשה נתנה היתר [לכוחות או״ם] לעבור על קו ה־38, להתעלם מהקו הזה? קודם כל, הצפון הוא שדש בקו הזה ושם אותו לאל. מי שמפר כלל אינו יכול לדגול באותו כלל. מי שבועט באיזה מגן, אינו יכול לחסות במגן זה. זה מבחינת הצפון כשלעצמו.

אשר לאו״ם, כאשר מועצת הביטחון פנתה לצפון ודרשה שהוא ייסוג לקו 38 - הצפון לא נשמע. הוא לא נשמע מפני שהוא סמך על כוחו, מפני שהוא בטח בניצחונו. הוא לא נשמע מפני שלא הביא בחשבון התערבות מזויינת מטעם ארגון האומות המאוחדות להחזיר אותו מעבר לקו. הוא מצא לאפשרי להתעלם לגמרי מהקו הזה, לדרוס אותו, להפר אותו, לנהוג כאילו קו זה לא היה קיים מעולם. החלטת מועצת הביטחון על פעולת תגובה לא כללה שום הבטחה שפעולה זו תיעצר לכשתגיע לקו 38. אילו נענה הצפון לתביעתה הראשונה של מועצת הביטחון לסגת אל קו 38, אילו היה הצפון נסוג אל קו זה, אז היה צריך קו 38 לחייב את מועצת הביטחון. אבל הצפון הוא שהתיר את הרצועה כאשר לא נשמע ולא נסוג, ואז החליטה מועצת הביטחון על פעולת תגובה נגד תוקפנות ובהחלטה זאת לא התחייבה מועצת הביטחון מצידה לכבד את קו 38. הקו נדרס ונעלם מן העולם. משהתחילה המלחמה - התוצאות נמסרו להכרעתה.

ולהלן, כאשר כוחות הצפון, במהלך הקרבות שהתנהלו לא לפי ניחושיהם, נזרקו חזרה לקו 38, והיתה להם האפשרות אז לקרוא לשביתת נשק כדי לייצב את עמדתם בקו זה - הם לא קיבלו את הדין ולא קראו לשביתת נשק, באשר הם עדיין שמו את מבטחם בשינוי המזל המלחמתי שיאפשר להם מחדש לעבור את הקו הזה דרומה.

כאשר נדרש הצפון להניח את נשקו מיד, הוא סירב לעשות זאת - (משה ארם (מפ״ם): זה נקרא שביתת נשק?) - אבל הוא עצמו לא הציע שביתת נשק. נניח שהוא לא צריך היה להיענות לתביעת הנחת הנשק. אבל הוא עצמו היה יכול להציע שביתת נשק. הוא מעולם לא הציע שביתת נשק. הוא מעולם לא הציע להפסיק את המלחמה כדי לייצב את קו 38. ועד הרגע האחרון הוא שם מבטחו בסיכוי הצלחת קרב נגד פעולת האומות המאוחדות. בינתיים הוצא דם והוצאו דמים. למה אפשר היה לצפות? שיוחזר המצב לקדמותו, כמו שהיה ב־25 ביוני, כדי שכעבור תקופה ידועה שוב ייעשה מעשה תוקפנות? וארגון האומות המאוחדות עמד בפני גורם שלא קיבל את הדין, שלא הודה באשמה, שסירב לקבל עליו כל מרות של החלטה, שפגע ראשון בקו 38, הן בפועל והן באי־הזדקקות לו אפילו מבחינת הדין. אז מה, לחזור ולעמוד בקו 38 כדי שהכוחות מהצד השני יקבלו ציוד נוסף וייערכו מחדש לקרב?

אמרתי שהוויכוח הוא בין עמדות יסוד - אם זה היה מעשה תוקפנות מצר צפון קוריאה - ואני ניצב על בסיס איתן שזה היה מעשה תוקפנות, וכל השאר נובע מהנחת יסוד זו. החלטת ארגון האומות המאוחדות מלכתחילה היתה על אחדות קוריאה. באחדות הזאת חיבלו כאשר צריך היה לקבוע מוסד משותף להנהלת בחירות דמוקרטיות. גורם אחד דרש לשתף בזה רק מפלגה אחת, או רק מפלגות מעור אחד - רק את הקומוניסטים, ועל ידי כך שיסעו את קוריאה. השאלה היא אם ארגון האומות המאוחדות צריך היה לשבת בחיבוק ידיים ולראות את הארץ הזאת משוסעת ומשמשת שורש פורה לסכסוכים בלתי פוסקים.

מפני סיבות אלו, מתוך אחריותנו לאו״ם ולשם חיזוק כוחו בעמידה בפני תוקפנות, ולשם הרחקת סכנת מלחמה עולמית מעל האופק הבינלאומי, אמרנו: הלקח הזה צריך להיערך עד הסוף, וכל ענייני קוריאה כשורש לסכסוך ולתוקפנות צריך להתחסל - (משה ארם (מפ״ם): האם העם הקוריאני ביקש זאת?) - משלחת ישראל היתה זו אשר דאגה להכניס להחלטת הרוב סעיף המחייב את מוסדות או״ם להיזקק לשיתוף פעולתם של כל המוסדות המייצגים את העם הקוריאני לשני חלקיו, הצפוני והדרומי. אם יש עכשיו בהחלטה הזאת סעיף המחייב להיזקק לשיתוף פעולתו של העם בצפון קוריאה על מוסדותיו - הסעיף הזה נמצא שם בזכות יוזמתה של מדינת ישראל. אך בשיטות היסוד של מדיניות האו״ם אין מדינת ישראל מסתפקת ואיננה יכולה להסתפק בהכרזות נבובות על ערכו של או״ם ועל חשיבות השיקום בעולם. ביצור השלום בעולם מחייב מעשים, מחייב חיזוק האו״ם, מחייב הפעלת האו״ם ועמידה פעילה מצדו נגד תוקפנות.

בלכתנו בקו זה לא טשטשנו את עצמיותנו ולא חששנו גם לשחות נגד הזרם הכללי. מעידות על כך הסתייגויותינו וכל הופעותינו, אשר נקטו קו אחד וטון אחר מהרבה הופעות סיטוניות אחרות. על ידי קו זה אנחנו גם תרמנו תרומה מסויימת לתוצאות סופיות בכל הכרעה שנפלה עד עכשיו באו״ם.

אינני יודע אם משלחת ישראל בלטה ביותר בעצרת הזאת, אבל היא על כל פנים לא בטלה בשישים.

הדיון נמשך והסתיים בישיבת הכנסת שהתקיימה למחרת ובה הביעה הכנסת אמון בממשלה החדשה ברוב של 69 נגד 42.