92 | שר החוץ עם מנהלי המחלקות במשרד החוץ^[1]

ישראל בעצרת או״ם נוכח מלחמת קוריאה (דוח פנימי)

 

משה שרת: אינני בא להשוות את הכנס הזה [של עצרת או״ם בספטמבר 1950] לקודמים לו מבחינת העניינים העומדים על סדר היום והנוגעים לנו, קודם כל משום שלעת עתה לא עלו הסעיפים שלנו על סדר היום. אני מוסר דוח לא על הכנס כולו, כי אם על השלב שעד כה. את השלב הזה אפשר לראות כחטיבה בפני עצמה במידה מסוימת, ובשלב הזה עדיין לא עמדנו על סדר היום. אני מוציא מכלל השוואה את אותם הכנסים הקודמים שבהם עמדה שאלתנו על סדר היום, אלא דן על כנס זה מבחינת העניינים הכלליים העולמיים. לפי השקפה זו אני רוצה לקבוע שני הבדלים, אחד אובייקטיבי ואחר סובייקטיבי. מצד אובייקטיבי, מבחינת היותו כה רב תוכן ורב משמעות לבעיות העולם,^[2] ובראש וראשונה לעתידו של הארגון עצמו. מבחינה סובייקטיבית לא היה כנס אשר בו מילאנו תפקיד כאשר מילאנו בכנס הזה. מראש אני רוצה להיזהר מכל התרברבות ומכל הפרזה. אין זאת אומרת שמילאנו תפקיד מרכזי, ובוודאי שלא תפקיד מכריע, אבל בהשוואה להופעותינו הקודמות התבלטנו הרבה יותר וגם עשינו זאת מתוך הרגשת ביטחון עצמי יותר גדול, מתוך הרגשת אזרחות יותר איתנה בקרב הארגון הבינלאומי. ויש מבחינה זו לציין התקדמות מהירה למדי מהכנס הקודם לכנס הנוכחי. אין שוב ללכת אחורנית מעבר לכנס הקודם, כי הוא היה הסדיר הראשון שהשתתפנו בו. בפריס היינו רק מוזמנים, נכנסנו בסופו של הכנס ולא הספקנו להשתתף בדיונים וגם הסתפקנו בגילנו הרך. כאשר הופיעה שאלה בסוף נמנענו מנקיטת עמדה בה. ב-1949 היתה השתתפות ידועה ונדברנו לנקוט עמדה בכל השאלות ולהצביע. היו לנו הופעות אחרות בוועדות, אבל אין להשוות את היקף הופעותינו ואופי הופעתנו הפעם למה שהיה ב-1949.

אני חוזר לתיאור הכללי של השלב שעברנו בעצרת עד כה. היתה הרגשה מרגעי הפתיחה הראשונים כי נודעת חשיבות גורלית לכנס הזה. המאורעות של קוריאה הטילו את צילם על כל מהלך העניינים, הם בעצם שקבעו את מהלך העניינים. כשאני אומר מאורעות קוריאה איני מתכוון רק לצד הצבאי למאורעות שהתחוללו במובן הגיאוגרפי - הפלישה של הצפון לדרום ואחר כך התגובה של ארצות הברית תחת דגל האו״ם ובעזרת־מה של אומות אחרות, אלא גם השתלשלות העניינים המדינית, זאת אומרת, אני מתכוון לאותה פרשה בישיבות מועצת הביטחון שבאה בין מאורעות קוריאה לבין כינום העצרת, והעצרת הזאת בעצם באה להפיק לקח משני הדברים כאחד. היא באה להפיק לקח מהתוקפנות ומהתגובה לתוקפנות הזאת, והיא באה להפיק לקח מהתפתחות הדברים במועצת הביטחון כתוצאה מההתפרצות בקוריאה ועל רקע של חזירת [נציג בריה״מ] מאליק למועצת הביטחון והשימוש הבלתי מוגבל מצדו בזכות הווטו עד לשיתוקה הגמור של מועצת הביטחון. כל מה שהשתלשל בעצרת מראשיתה ועד הימים האחרונים בעצרת עצמה במליאה ובוועדה המשפטית, הרי זו פרשה של הסקת מסקנות מההתפתחות הזאת והציר המרכזי היה נאומו של אצ׳יסון בעצרת, אשר היה בניין אב לשורה שלמה של הצעות בעניין קוריאה והצעת השלום.

ההתחלה היתה דרמטית מאוד. השוויתי את זה במכתבי ליריית אקדח עם הרמת המסך ועל הבמה כבר שוכב הרוג.^[3] עוד לפני שהעצרת ניגשה לסדר היום עוררה הודו את שאלת סין. היה ברור מראש כי בעצרת הזאת, בכמה שאלות יסוד, נלך עם המערב לא מתוך קבלת דין הרוב, לא מתוך התחשבות מיוחדת, באשר זוהי העמדה שלנו לגבי ארגון האו״ם. אנו איננו גורסים ארגון אומות משותק, אלא כמכשיר פעיל לשמירת השלום. וגם יצא כך שהמסקנה הראשונה עם פתיחת העצרת מצאה אותנו בעיקרו של דבר עם המזרח. ההצבעות של המשלחת שלנו היו התנגשות עם ארצות הברית. לא נרתענו מזה. ראינו בזה ברכה מסוימת, כי ידענו שאנו עומדים להצביע עם ארצות הברית בעוד כמה וכמה שאלות, באשר זה ישווה אופי של עצמאות אחר כך להצבעותינו וישמש עדות לחרות שיקול הדעת שלנו.

היה גילוי עצום נגד הכרת סין העממית. לפעמים אותו החלק שהצביע עם ברית המועצות הצטמצם עם קולות ספורים, אבל אנו נשארנו בתוכו. לפעמים נשארו רק ארבעה קולות - זה היה הודו, פקיסטן, בורמה ואנחנו. מהמזרח התיכון היינו יחידים שהצבענו עם שלוש מעצמות של אסיה המרכזית והמזרחית דרומית. לא נרתענו גם מזה. היו גם הצבעות של ארצות הברית ושוודיה של 14 קולות. כאשר הצביעו על ההצעה הסובייטית זה מאוד התכווץ לארבעה. היתה שאלה במשלחת אולי כאן להימנע, ודעתי היתה שלא ייתכן שנפגין שבשבילנו לא חשובה הדרך שאנו מצביעים, אלא בחברת מי אנו מצביעים כאילו. כאשר נקטנו עמדה ברורה בעניין סין העממית שמרנו על הקו בכל מקרה ומקרה.

באותו יום נפגשתי עם אצ׳יסון בקבלת הפנים שלו והוא מאוד הגיב על כך.

הוא אמר לי: ״אתם לא איתנו היום״. אמרתי: ״אני מצטער מאוד, לא היינו אתכם אבל היינו עם המציאות״. הוא אמר: ״נו טוב, אבל הסוף היה טוב. היו חילוקי דברים די ערים, זו היתה קצת התנגשות״.

צריך להוסיף כי הדעה המקובלת בכל החוגים היא שאצ׳יסון עושה את המלאכה כאילו כפאו שד, שזו מדיניות נטולת כל תקווה. יש גם ידיעות כאילו מיד לאחר שתתקבלנה כל ההצעות בפרשה זו הם יגשו להכרת סין העממית ולקבלתה לאו״ם. המקורות הלטיניים אומרים לנו, כי ארצות הברית החלה גם בשיחות עם מדינות אמריקה הלטינית בכדי להכין אותן לקראת זה. מדינות אמריקה הלטינית הן כאן בבחינת ״גולם״ שמכוונים אותו והוא הולך ומאבד ומשמיד, אז בעוד מועד צריך להעלות אותו על פסים אחרים. אבל אני אומר את זה בכל ההסתייגות, כי אני בעצמי לא נתקלתי בזה. מבחינה מוסרית היתה ידו של אצ׳יסון על התחתונה בוויכוח שפרץ לרגל הצעת הודו, והודו היתה כאן על העליונה. היתה גם הופעה די מבריקה של וישינסקי.

הופעתו של אצ׳יסון היתה רבת רושם, רבת משקל. הנאום היה מחובר על ידי איש מוכשר מאוד והיו בו כמה תחבולות מחוכמות מאוד שהיו מכוונות להוציא את הרוח ממפרשי הגוש המזרחי, כמו נניח שנקטו בתחבולה בהרכבת המשלחת [האמריקנית] - הם הכניסו בה אישה כושית. זו היתה תחבולה נבונה מאוד והיא סתמה טענות גדולות שעלולות היו להיות מופנות כלפי ארצות הברית. הם עשו את הניסיון הזה, שלא רק אישה, אלא גם כושית, יושבת באחת הוועדות כמספר אחת. המשלחת היחידה בכל המשלחות שיש בה נשים זו משלחת ארצות הברית. במשלחת ההולנדית ישנה אישה אחת, במשלחת האיטי ישנה אישה. משלחת ישראל, כידוע לכם, עם כל ההתקדמות המהוללת של מדינתנו, אין בה אף אישה אחת. אחר כך שמעתי שהנאום של אצ׳יסון חובר על ידי בחור יהודי. אמרו לי גם את שמו. הוא עובד בחדרי חדרים שם. יש רק מחלוקת: יש אומרים שאת הרעיון להכניס לנאום את עניין הקרקע,^[4] הרקע הסוציאלי, להציג את הבעיה השורשית של עניין הקרקע שזה עניין היסוד בפתרון בעיית קוריאה וסין, אומרים שזה הרעיון שלו ויש אומרים שהרעיון הוא של ג׳סאפ.^[5] על כך היה ויכוח קשה בתוך ה״סטייט דפרטמנט״ אם לעורר את שאלת הקרקע או לא. אצ׳יסון הכריע בעד בוויכוח הזה.

לא היה פה בעצרת עניין, רק שאלה, של הרוב הגדול והמגובש שהיה מוכן ללכת בעקבות ארצות הברית מלכתחילה, אחת היא מה תהיה עמדתה. חשבתי, לו למשל אפשר היה להביא משקיף מהמרס, מישהו שלגמרי לא מעורב בעניינים האלה ולהכניס אותו לכנס, אז אין לי כל ספק איך הוא היה פוסק והיכן כאן ההכרעה המוסרית [בשאלת קוריאה]. והדבר הזה עבר כחוט השני. איני רוצה לומר שלא היו סטיות, אפשר לבוא בטענות שזה לא בהתאם לסעיף זה או בהתאם לסעיף אחר, אבל היתה שאלה יותר יסודית, ויותר עמוקה מאשר שמירת החוק בהתאם לסעיפים, וזה לשם מה קיים האו״ם, אם רק לשמור על חוקיותו ולשמור על כל חוק, האם בזה הוא ממלא את יעודו בהיסטוריה, או שהוא מכשיר להשגת איזו מטרה, ואם יש מאורעות ידועים כיצד הוא צריך להגיב עליהם. בנוגע לכל השאלות האלה, אם לגשת אליהן במוח נקי, אין לי כל ספק ביחס למשפט שמוכרחים לחרוץ. לעומת זה הוא מוכרח היה, המשקיף מהמרס, לומר שהסובייטים האלה הם אנשים חטטנים בחוק, נאחזים בתג זה או אחר, לגמרי תלושים מהמציאות - או שהם נוכלים ורמאים ורוצים להאחז במסווה של חשיבות כדי להטעות את העולם ולקבל על עצמם חופש גמור, להרוס ולסכסך, או שהם אנשים מוכי עיוורון שאינם מבינים לגמרי מהו תוכנם האמיתי של הדברים. כמו שאמרתי, זה עובר כחוט השני. כל הנאומים הארוכים והטרדניים במידה רבה של ובמיוחד תקליטי החזרה של נאומיו מפי נציגי אוקראינה פולניה ואחרים, אז תהיה התמונה מאוד מאוד ירודה ומשונה. אם לא לתלות כוונות זרות, אם לקבל את הדברים בכנותם, מתקבל רושם כאילו שום דבר לא קרה מסן פרנסיסקו [בכנס היסוד של או״ם] ועד היום, כאילו אין לאו״ם שום ניסיון.

הגישה האמריקנית בעניין זה היתה פשוטה מאוד, והיא בוטאה בפסוק קצר בשיחה שהיתה לנו עם דאלס: If we have the choice to be right legally or to live, ובעצם זה ההיגיון המשפטי של תורת היהדות, שהתורה ניתנה על מנת שנחיה בה ולא שהיא תהיה אמצעי של התאבדות. את הדבר הזה מוכרחים לקבוע כיסוד חשוב מאוד. מצד הסובייטים גם לא ניסו לסתור את הדברים שנשמעו כלפיהם, שוב ושוב חזר [וישינסקי] על כך שהמגילה מחייבת לפי סעיף זה וזה הסכם בין חמשת המעצמות, אבל אף פעם לא ניסה להסביר: אם לא יהיה הסכם אז צריך להיות השלום מופקר? שוב ושוב טען כי זה לא עניין לעצרת אלא למועצת הביטחון, וזה לא חוקי, זו הפרת חוק, וזו הפרת משפט, אבל מה יהיה במועצת הביטחון אם יהיה שם וטו? על זה אין שוב תשובה. ככה שאיש מן הצד קשה מאוד היה לשכנע. בשבילנו, לא ראינו אפשרות לקבל את הקו של ארצות הברית ללא כל הסתייגות מפני שהיה לנו ספק בצדקת הקו הזה, אבל אמרנו כי הבעיה העומדת בפני המדיניות הבינלאומית אינה בעיה רק של צדק. ברור שמדינאי ישר צריך להיות גם צודק, אבל לא יכול להסתפק אך ורק שהוא צודק. מטרתו להשיג איזה דבר. אבל אם התוצאות תהיינה הפוכות מזה שהוא רוצה להשיג, אז הוא צריך לסייג את צדקתו וההסתייגויות שלנו נבעו מהחרדה לשלום, מפני שארצות הברית, בהיותה צודקת, יכולה ללכת לפי קו שפירושו דחיקת קץ מלחמת העולם. יש דעה האומרת שארצות הברית לא תוכל לאורך ימים לשאת בנטל העצום הזה שהיא הטילה על עצמה לטובת עצמה ולטובת בעלי בריתה, ואז ארצות הברית עלולה לעמוד בפני ברירה חריפה מאוד: או שהיא צריכה להיכנע ולהתפשר עם הסובייטים על התפשטותם הטריטוריאלית מבלי להגיב על זה, או שהיא צריכה לעשות מאמץ נמרץ שיעקור משורש סכנה סובייטית, זאת אומרת על ידי מלחמת מנע. אבל היא עלולה לעמוד עם הנטל הזה אשר הטילה על עצמה עוד שנתיים־שלוש. ברור שארצות הברית לא תוכל באופן כזה לשאת את רמת החיים שלה לאורך ימים.

אם אנו קובעים לעצמנו חוקים כי איננו רוצים מלחמה גם אם היא צודקת מבחינה מסוימת, אז מדינת ישראל רוצה לחיות ולהיבנות ולנו לא נחוצה מלחמה. העם היהודי לא נחוצה לו מלחמה, וגם את מדינת ישראל לא מעניין אם המלחמה צודקת או לא, כי על ידי המלחמה היא נהרסת.

אם למשל תהיה התעלמות גמורה מהתייעצות של חמש המעצמות או מהווטו,

אם ברית המועצות תבוא לידי דעה שאין לה כל תקווה מאו״ם כמכשיר התגוננות לעצמה או כמכשיר השפעה שלה - [שכן] הם יידחקו תמיד 5 נגד 55 בכל שאלה - ברור שהיא תידחק אז לדרכי פעולה שירחיקו את השלום העולמי: התכוננות יותר רצינית למלחמה, הפניית כל המרץ שלה לכיוון של מרידות [קומוניסטיות בארצות שונות], ואז לא ייטב לשלום העולמי. מתוך זה באו ההסתייגויות והן מרחיקות לכת. את הקו הזה נקטנו בעצרת וזה בא לידי ביטוי בכל מיני הופעות לפי העניינים שעמדו על הפרק.

אם לקחת את שורת ההסתייגויות, הרי אחת מהן היתה הסתייגות שבה היינו מבודדים וזו ההסתייגות על גרמניה.^[6] פה היתה הרגשה של בדידות גמורה. קול יחיד בין 60. לא שהדבר הזה לא מצא הד, זה מצא הד בקרב היוגוסלבים והצרפתים, מבלי לדבר על ההד היהודי, והיו הדים גם בכל מיני משלחות, אבל שום משלחת לא העזה לומר את זה בשמה־היא מעל במת העצרת מפני שבייחוד בעולם המערבי יש כבר קו אחר בעניין זה. בעצם הימים שישבנו שם נעשה לחץ ברוטלי מצד [שר המדינה] מרשל על ז׳יל מוק לסלק כל התנגדות לזיונה הסיטוני של גרמניה המערבית, וכאשר ז׳יל מוק שפך את מרי שיחו לפני בארוחת צהריים בניו־יורק, אז הוא כבר לא דיבר כיהודי, הוא גם לא דיבר כצרפתי, אלא דיבר כמדינאי שחושש לטכסיס [האמריקני] מבחינת חיזוק מטרת ממשלתו.

על רקע זה ניגשנו לפרק קוריאה ואחר כך לפרק שהמזרחים [הגוש הסובייטי] קראו לו אחדות למען השלום. איני רוצה לעבור על כל השלבים ועל כל ההצבעות והנאומים. אני מניח שהחברים קראו את זה בעיתונים ובניירות המפורטים. הערות בשולי הדברים: כנקודת מוצא אקח את ההבדל בינינו ובין הודו. ודאי ראיתם [במסמכי משרד החוץ] שכמה פעמים הודו נמנעה, ואנו לא. גם אולי בסיכום^[7] שמתם לב שאנו בעצרת היינו הרבה יותר פעילים מהודו בהצעת תיקונים ובדיבור על העניינים. אמת נכון הדבר, שהיה ההבדל הזה. אני רוצה להוסיף שהדבר הזה לא פגע כלשהו בקשרים שנוצרו בינינו ובין הודו. נוצרו בכנס הזה קשרים עצומים בינינו ובין ארבע משלחות, ארבעה ״רומנים״: עם הודו, יוגוסלביה, שוודיה, וטורקיה. מישורים שונים מאוד, אבל מאוד נתהדקו הקשרים המדיניים והאישיים בינינו ובין ארבעת המשלחות האלה. עם טורקיה על רקע של מלחמה משותפת נגד אוזורפציה של נציגות המזרח התיכון על ידי הגוש הערבי. עם שוודיה מתוך תנודת המטוטלת לצד הפוך לאחר תקופה של מרירות והתנכרות הדדית. משהוסר צל רצח ברנדוט מעל היחסים, אז כאילו נפתחו הלבבות והיה מצדם מאמץ פעיל שלא נשאר שום דבר, ושום דבר לא מפריע והם מלאי אהדה לעם ולמדינה ורוצים שתהיה ידידות גמורה.

יוגוסלביה - מתוך בדידותה, מתוך חיפוש משענות, מתוך התזוזה שהולכת וחלה בה מתפיסה קומוניסטית טוטליטרית בעניינים עולמיים לתפיסה סוציאליסטית- דמוקרטית. אני מניח שזה עוד לא מתבטא במשטר הפנימי, אבל בעניינים עולמיים. ההרגשה שלה היא שאנו הראשונים [השותפים] לתפישה הזאת. אני רוצה לומר שהפרישה של יוגוסלביה [מהגוש הסובייטי] הביאה לידי עלייה אנושית פוליטית באופי הופעתה. לא נאמר שהגוש המערבי הוא כולו [מורכב] מאנשים נעלים והגוש הסובייטי מרובוטים. גם שם יש אנשים המסוגלים למחשבה עצמית ורגש, אבל כל זה נחנק על ידי משמעת הברזל של מחשבה ושל פעולה המוכתבת ממרכז אחד. אבל האנשים האלה [היוגוסלבים] משהשתחררו מהמועקה הזאת אז היכולת החיובית הגנוזה בהם של מחשבה ושל רגש אנושי משתחררת ובתור בני אדם הם מעולים מאוד, הם בני אדם ריאליסטים מאוד, אידיאליסטים מאוד וכולי. גם זה קו מציין את הופעתם. יוגוסלביה לא רק שהסתייגה מברית המועצות אלא דיברה נגד ברית המועצות והאשימה אותה במזימות של כיבוש ושיעבוד, הצביעה נגד ברית המועצות בעניינים שונים, הצטרפה לחלוטין לקו הזה של העמדת העצרת כתריס בפני מלחמת עולם תמורת מועצת הביטחון המשותקת [עקב זכות הווטו הסובייטית].

אשר להודו, כאן פעלה הרגשת השיתוף האסיאתי והרגשת השיתוף בעצמאות הרוחנית של גישה לעניינים, וכמה פעמים נפגשנו והרהרנו יחד בכל והתפלאנו עד כמה אנו חושבים באותו כיוון. בכל זאת נפרדו דרכינו למעשה במסקנות העמדה, בהצבעות - וזה באמת נושא שאפשר היה להתעמק בו ולכתוב עליו דבר מעניין מאוד. איני יודע אם הגעתי כבר לחקר העניין. אני עוד מגשש. לי נדמה שכאן פעלו שניים־שלושה דברים. קודם כל, בעולם הרוחני הם הרבה יותר פרושים ממה שאנו קוראים ״עולם״. אנו הרבה יותר אחוזים ומשולבים מהם. אנו יותר רואים את עצמנו נתבעים לנקוט עמדה ולא להתבודד מהם. הם כל כך חיים בתוך עצמם, או חיו במשך דורות. הם כל כך ספוגים בתרבות שלהם שאינם מרגישים את הצורך להתערב בשאלות עולמיות. הם מרשים לעצמם לעמוד מן הצד. גם הבעיות הכלכליות והסוציאליות שלהם הן באופיין סטטיות וגם הן קיימות מקדמת דנא, ולכן הן הרגילו אותם למין סבלנות שהם יכולים להחזיק מעמד. בלי עזרת אמריקה והעולם הודו לא תוכל לזוז. עצם הדבר הזה מעיק עליהם במידה שזה מעיק עלינו כי הם התרגלו לדבר הזה. אצלם מתים תמיר מיליוני אדם מרעב. אצלם ממדים לגמרי אחרים של זמן. אני חושב שזהו שורש פסיכולוגי עמוק. אם להסתכל על הסתכלותו של בנגל ראו, הוא מביט על זה כעל מרחק של שלושת אלפים שנה, מתנועע כל הזמן בריתמוס שקט, רואים שזה אדם ששקוע בעולמות עליונים. סיבה אחרת, דווקא, היא שהם מרגישים בכוחם הגדול. הם רואים לעצמם מילוי של שליחות מיוחדת ולכן הם רוצים לעת עתה לשמור על עצמם מפני הסתבכות איזושהי. אני סבור שבולטת גם כאן הדוקטרינריות של נהרו. זו הרגשה אינטואיטיבית שלנו, ויכול להיות שאני טועה. אני רואה את ההתפתחות שעוברת עליו. ראיתי כרך נאומיו בפרלמנט. אגב, כל זמן שהיה מבלה בבתי סוהר [בריטיים בהודו] היה [עוסק] בכתיבה. רואים בנאומים התפתחות משפת הדוקטרינה, משפת התורה המדינית, למדינאי המעשי שיודע כי מדיניות נוצרה לא רק שאדם יביע את השקפת עולמו אלא שגם ישיג תוצאות. אבל הוא עדיין לא יכול להשתחרר מזה, וזה נותן אותותיו בגישתו. הוא נקט עמדות יסודיות ולא קל לו עכשיו להשתחרר מהן. אנו לא היינו עמוסים מעמסה יתרה של דוקטרינה מקודם. על כל פנים, עברנו קורס יותר אינטנסיבי בתורת המדיניות המעשית. אני רוצה לומר כנגד זה, שעל ידי הבדידות שהם גזרו על עצמם הם בעצם מנעו מעצמם כמעט כל אפשרות להשפיע על מהלך העניינים. הם [ההודים] בכל זאת יותר קרובים לסין, לקוריאה, הם יותר קרובים לברית המועצות, אבל זה יוצר אצלם רגישויות יתר מופרזות. למשל, כאשר היה עניין ההצעה של ה־^[8].38 בשבילם, אני סבור, מילא הדבר תפקיד מכריע. בשבילנו זה היה נימוק לעמוד ביתר שאת על הצעת ועדת המישנה.^[9] גם ההצעה הזאת, אילמלא אנו הם לא היו מציעים את ההצעה הזאת. אנו אמרנו להם [להודים]: ״אתם תציעו״, וכאשר הוא [בנגל ראו] נימק, הוא נימק מטופס כתוב במכונה ועיניו סרו הצידה. היתה פתקה על ידו ותמיד זה מנוסח במין פשטות נפלאה של ניסוח ותרבות כזאת של ביטוי. מכל הבחינות האלה הוא מופת ולמחרת, בקבלת הדבר הזה, הוא עשה מזה הצעה רישמית, הצעה להצבעה. כפי שידוע לנו זה נפל. אבל בהמשך העניין התברר שהם מוותרים על אפשרות של השפעה על עניינים, הם מגדירים את עמדתם ותו לא ודווקא אנו, על ידי קבלת היסוד, נניח של ההצעה האנגלית או האמריקנית עם השותפים, קיבלנו אפשרות להשפיע על מהלך העניינים, להכניס רעיונות וכיוצא בזה. וכל הזמן שמרנו על ההסתיגויות לגבי סין העממית, לגבי הניסיונות האחרונים של התייעצות בין חמש המעצמות לגבי מאמץ מקסימלי של חוקיות ביחס למגילה וביחס למועצת הביטחון, ובקו הזה הלכנו כל הזמן.

החששות האלה שלנו לא היינו יחידים בהן. רבים היו שותפים להן, אבל הן באו לידי ביטוי אצלנו הרבה יותר מאשר אצל אחרים ולפעמים אך ורק אצלנו. לפעמים באו אלינו מאמריקה הלטינית ואמרו לנו: ״מה אתם נותנים לארצות הברית כל כך הרבה?״ אמרנו להם: ״אתם יודעים את מצבנו, אנו לא יכולנו״. אנגליה היתה מרוצה מההופעות שלנו, צרפת היתה מרוצה בשעה שהם [הצרפתים] לא יכלו. הם כל כך קשורים בברית המועצות עד שהם לא יכולים להרשות לעצמם. צרפת פשוט פחדה לדבר, היה איזה ויתור, היה איזה ויתור גמור על זכות ההופעה. למשל, בעניין קוריאה, צרפת לא דיברה. היא שתקה וידוע היה שיש לה הסתייגויות מרחיקות לכת. היא לא העיזה לומר דבר. כאשר נגמר הוויכוח ועברו להצעות אז הוא [נציג צרפת] ביקש רשות דיבור והוא הכניס לתוך הנאום בעצם ניסוח של עמדה בכדי שלא ייאמר שאין להם עמדה - לא בסוף הוויכוח כי אם לאחר סוף הוויכוח.

בשלב ידוע ראינו צורך לחזק את ההסתייגויות על ידי פנייה ישירה לאנגליה ולצרפת וזה היה בהשפעת שיחה שהיתה לי עם עורך הודי, שאני רוצה להזמין אותו לארץ, צ׳קרטי. הוא היה בארץ ב־1939 והוא ציוני גמור הן רוחני והן מדיני. הוא מורה לספרות, משכיל בדרגה גבוהה ביותר, איש שהירצה באוקספורד. הוא למשל לא ידע שנרצחו 6 מיליון יהודים, הוא לא ידע שהיה רצח של מיליונים. הוא ידע שהיה משטר של דיכוי, אבל לא ידע שהיה משטר של רצח אנשים. אמרתי לו שהיה לא רק רצח של 6 מיליונים יהודים, אלא היו עוד 6 מיליונים שנרצחו. הוא החל לבכות. הוא היה מזועזע מזה שהוא לא ידע על כך. זה מראה איך אנשים חיים בתוך עולמם ויש הדים שלא מגיעים אליהם.

באותו יום היתה לי שיחה עם דאלס, והגיעו הדים, בייחוד בצרפת, מהשיחות הללו. אמרנו לו כי אין לנו שום הסתייגויות מוסריות ונפשיות לגבי הקו שלהם. אנו מסכימים בהחלט שזהו קו הגיוני, אבל יש לנו חששות לגבי התוצאות, ואמרנו: ״השאלה היא לא רק מי צודק. השאלה היא להשיג [תוצאות] והדאגה שלנו היא לשלום עולמי, לאיזה כיוון זה ידחוף את רוסיה?״ ולכן אנו שואלים את עצמנו, לאחר שהדמוקרטיה נחלה שני ניצחונות גדולים, באו״ם ובקוריאה, האם אנו איננו יכולים להרשות לעצמנו להתעמק ולראות כיצד זה יפעל, איזה מסקנות ברית המועצות תסיק מזה. אם במקום זה אנו נלך עד חורמה כלפיה, אז אנו יכולים לגרות יצרים כאלה ולדחוף אותה לדרכי פעולה כאלה שזה רק ידחוף אותה למלחמה. זו השאלה המטרידה אותנו. אנו, על כל פנים, רואים בהחלטה הזאת הגדשת הסאה. אם רוצים להפעיל את המנגנון החדש גם אם רק זה איום על השלום, אם זה יכול להיות רק נאום, גם אנו אומרים את זה בעצרת, פירושו של דבר שאז כבר אפשר להפעיל את הצבאות האלה, שאז אנו נותנים להם נשק נגד הדמוקרטיה. ועוד דברים ברוח זו.

תשובתו של בווין היתה מעניינת מאוד. [—]^[10] והוא אמר: ״אני מבקש אותך, תמסור תודה למר שרתוק בעד חוות הדעת. אל תחשבו שאנו מזוהים עם ארצות הברית. אומנם לא נשאר לנו הרבה כסף, אבל [נשאר] הרבה ניסיון. אני בשום אופן לא רוצה שברית המועצות תהיינה [מילה לא ברורה] בין שני הקצוות האלה. צריך למצוא את שביל הזהב, צריך למצוא דרך יותר מחושבת. אני אדבר עם המשלחת [הבריטית], תעמדו אתם בקשר אתה״.

אני חוזר לשיחה עם דאלס. התשובה [שלו] היתה מאוד מאוד אופיינית: ״אתה אומר שברית המועצות היא גורם של שלום או מלחמה. ובפירוש אני אומר, אני מתוודה: איני יודע מה היא תעשה. אולי היא בין כה וכה הולכת בשיטתה, אחת היא מה נחליט. אבל ישנו גורם אחר של שלום ומלחמה בעולם, שביחס אליו אני יודע עליו משהו, וזה הגורם של ארצות הברית. ובכן, תדע לך שהציבור שלנו מלא התמרמרות וחמת זעם על אופן מהלך העניינים בקוריאה, שאנו היינו צריכים לבדנו לשאת בכל המעמסה הזאת״ - הוא לא אמר אז בעזרה של אוסטרליה ואנגליה. הוא אדם שמדבר בפשטות רבה ולא התחיל לפרוט על נימי הרגש, על דם שנשפך וכולי. ״זה לא רק עניין של שדה המערכה, אלא זה הפך את כל סדרי הכלכלה שלנו. אז מה אנו אומרים לקהל? אנו אומרים לו: לא היתה ברירה, זה קרה במפתיע, העולם כולו לא היה מוכן. אנו היינו יחידים שבמקרה היה לנו כוח במקום, אחרים היו רחוקים. מה אומר הקהל: טוב, פעם אחת, אבל תדאגו שיותר לא יקרה כדבר הזה שאנו נצטרך לשאת בזה. מבחינת דרכה של ארצות הברית, שגם היא גורם אם יהיה שלום או לא, אם אנו עכשיו נצליח לארגן את העולם שיהיו לנו בעלי ברית ושהם ישאו כל אחד במעמסה, אז טוב. אם לא, אז מתחילה הפקרת העולם״ - פה היה קשה לענות את התשובה הנכוחה - ״מה שנוגע למה שאתם אמרתם איום על השלום, אז זה מתקבל על הדעת ואם יבוא תיקון אנו יכולים לתקן את זה״.

אני רוצה לציין זאת: אנו קיבלנו הרבה מחמאות על ההופעות שלנו. לא שמענו אף מחמאה אחת מאף אמריקני אחד ביחס לאף נאום אחד שלנו. אני רואה את זה כאופייני. היה נאום על קוריאה,^[11] היה נאום על ההצעה האצ׳יסונית,^[12] היו שלושה נאומים שעשו רושם. מהאמריקנים לא שמענו שום דבר וממשלחות אחרות כן. הסיבה - חסרה להם הרוח העצמאית, בלבם הם היו מרוצים מאוד מזה שישראל תמכה בהם ביסודו של עניין. ראינו שבשלב הראשון של קוריאה היתה התייעצות אתנו ולא עם הערבים, מפני שבשבילם אנו משמשים קנה מידה של דעה אובייקטיבית ומוסרית ידועה, אז דווקא מבחינה זו זה היה חשוב מאוד. אבל זה שאנו העזנו להסתייג מהם ולהתנגש אתם, אולי [מילה לא ברורה], אבל לומר את זה בפה מלא, פירושו היה: ״אתם בזה לא צודקים״. זה חרה להם.^[13] אצלם אין רוחב ורוחק ראות מספיקים להעריך הערכה חיובית את ההסתייגויות האלה. לכאורה הלא על ההסתייגויות האלה הם היו צריכים לשלם לנו בעדן. אין בזה שום עדות לצדקת עמדתם בזה שלא מסתייגים ממה שהם אומרים, אבל אם יש מדינה [ישראל] שמעזה פנים דווקא, וכאשר מישהו ישר בעיניה היא אומרת את זה בפה [מלא] ובריש גלי, ודווקא היא ביסודו של דבר מצטרפת [להצעה האמריקנית], זה לא מפני שהיא פוחדת [מארה״ב], ולאו דווקא מפני שהיא זקוקה [לה] אלא הצטרפה מפני שהעמדה צודקת. על בעל ברית כזה [ישראל] צריכה הלא לקבל [הערכה]. את זה הם אינם מבינים.

היחס הזה משתקף עוד יותר ביחס להודו. ביחס לזה הייתי מוכן [לעמוד] למשפט עד לב השמים. כשיש לי [ראיון] עם אצ׳יסון ארבעים רגע אני לא יכול לדבר אתו על הודו. הם שופכים קיתוני רוגז על הודו, משמיצים, מתקיפים, מוקיעים, שמים ללעג את המדיניות של נהרו וזורעים בקרב הציבור האמריקני יחס של טינה להודו. מה זה נותן להם? זה מיטיב את הסיכויים שלהם ליצור תריס בפני הקומוניזם? זה מקרב את הודו אליהם? זה יוצר מצב הפוך. במקום לדעת שפה יש עניין של מסורת ידועה, שפה [בהודו] המשטר המנהל את הארצות הוא דמוקרטי, הוא משטר אנטי-קומוניסטי מבחינה אידיאולוגית עמוקה, ולהבין שצריך לנהוג אורך רוח כלפיו, [כי] סופו שהוא יגיע אליהם, לתת לו כל הזמן מפרעות. עד כדי כך הם עוד לא התבגרו לראות את זה. לעומת זה, חרה להם שאנו, ביסודם של דברים, נפרדנו מהם לגמרי, אבל דווקא משום זה הם העריכו משנה הערכה כל הסתייגות, כל מילה טובה, גם את עצם הטון והסגנון. יותר משיוגוסלביה התקיפה אותם באופן ישיר היו מדינות שדיברו בחרפות ובגידופים. כשאנו דיברנו היה לגמרי אחרת, שרתה רוח של אדיבות רבה, של הערכה, של הבנה.

מה שיש להתייחס [אליו] זה הכתבות של טא״ס.^[14] כל מה שהיה בהופעות שלנו שניתן להציגו אותו, את זה פרסמו, וכשהם היו מוכרחים לפרסם לשם קשר עניינים התבטאויות נגדם, הם גם כן פרסמו. זה היה מעניין מאוד. בבוקר אחד קיבלנו מברק מהארץ על ההתקפה ב״על המשמר״ ו״קול העם״ [נגד מדיניות ישראל בשאלת קוריאה], וכן מ[צירותנו ב]פראג שטא״ס [לעומת זה] מעלה על נס את הנאום שלנו - הוא הרים על נס את הנאום הזה על סין וכולי.

אם לעשות סיכום עד עכשיו אז לצד הזכות יש לרשום:

אל״ף, את בחירת אנטזאם^[15] במקום זפרוללה,^[16] שהיתה לנו השפעה עליה. השפעתנו התבטאה לא רק בכך. אפילו למה שדיברנו בלונדון, בבירות אמריקה הלטינית [בנושא זה], היה ערך.

בי״ת, הדבר כשלעצמו חשוב וגם השפעתנו - זו בחירת טורקיה למועצת הביטחון במקום הלבנון. פה אני מביע שיקול שלנו, שיקול מרחיק לכת. אני סבור שעיקר ההשפעה היה לא בפעולה שעשינו, אלא בעצם קיומה של מדינת ישראל. אני סבור שאילמלא קיומה של מדינת ישראל לא היתה מעזה טורקיה להציג את מועמדותה, ואילו הציגה אז לא היתה מעזה לעמוד על זה, ובוודאי שלא היתה נבחרת. על ידי כניסת מדינת ישראל לבמת המזרח התיכון איבד המזרח התיכון את הרוב הערבי. עכשיו יש, אם לקחת את המזרח התיכון כולו, את חבש ואפגניסטן, שתים-עשרה מדינות בלי עבר-הירדן. כניסת עבר-הירדן שוב תכניס את הערבים למצב של רוב, אבל עכשיו שש מדינות ערביות ושש לא ערביות בלעדינו - שש ערביות וחמש לא ערביות אשר כולן כמעט מוסלמיות, יוון שהיא פרו-ערבית, אבל משנוצר מצב שיש שש מדינות לא ערביות, היתה ההצדקה לטורקיה לדרוש את מקומה ולא לתת למונופולין הערבי להימשך. באמריקה הלטינית למעשה לא היתה פעולה טורקית אלא ישראל פעלה שם [למענה], כי אין להם כמעט צירים שם. שם נעשתה פעולה רבתי, אולם כנגד הפעולה הזאת עמדו הקנוניות. הבחירה הזאת גם הבליטה את

ערכנו והיא שברה את המונופולין הערבי על ייצוג הערבים במזרח התיכון.

גימ״ל, יש לציין לחיוב את בחירת רובינסון כסגן נשיא של הוועדה השישית.^[17]

כך יש למנות עוד מפלות ערביות - כגון אי-בחירת מצרים למועצה הכלכלית והסוציאלית. היה ביטחון שאחרי שהיא יוצאת ממועצת הביטחון, היא לפחות תהיה במועצה הכלכלית.

כך בנוגע להשפעתנו על העניינים בנוגע לקוריאה. היכנסנו תיקון [להחלטה שקיבלה העצרת], שעלה לי במלחמה פנימית במשלחת שלנו - הכנסת הסעיף על צפון קוריאה לחייב את הוועדה לחתור לשיתוף פעולה במוסדות המייצגים, כולל צפון ודרום. הוויכוח [שלי] לא היה עם אבן, הוא היה בוושינגטון באותו יום, אבל זה [התיקון] נתקבל בעשרים ושניים קולות נגד ארבעה, הווה אומר ששלושים וששה נמנעו, אבל זה נתקבל. כשזה נתקבל אחר כך בדוח של העצרת, גם האנגלים וגם האמריקנים הרימו על נס את הסעיף הזה.^[18] הרוסים בהצבעה בוועדה נמנעו. בעצם הם הצביעו נגד.

ההצעה היוגוסלבית היתה שאת העצרת אפשר לכנס גם על יסוד איום לשלום, אבל את הכוחות אפשר להפעיל רק כנגד הפרת השלום. בעוד שאנו בכלל אמרנו שההחלטה הזאת מופעלת רק במקרה של הפרת השלום, היוגוסלבים היו [בעמדתם] בין הנוסח ובין התיקון, וזה בגלל פחדם מהפלישה הרוסית. אבל לו יוגוסלביה היתה לבדה, ספק רב אם קבוצת החותמים היו מתחשבים [בה] מפני שמאוד מאוד אינם רוצים עדיין להכיר את יוגוסלביה מפני שהיא בכל זאת ארץ קומוניסטית, אבל מפני שאנו עמדנו על זה, קיבלה הצעת הפשרה הזאת סיכויים לאור התיקונים שהצענו של הסתמכות על תפקיד או״ם ליישב סכסוכים קודם כל בדרכי שלום. בעד הצביעו שנים-עשר, נגד הצביעו אחד-עשר, שלושים ושבעה נמנעו אבל זה התקבל. הצעה אחרת, הסתמכות על סעיף 106 של התייעצות מוקדמת בין החמישה^[19] קיבלה ארבעה קולות עם רוב עצום נגד. הסובייטים הצביעו נגד יחד עם אמריקה. בורמה, הודו, אינדונזיה היו בין הארבעה.

היתה לנו השפעה ב[וועדת] אד הוק בעניין לוב, שם היתה [שאלה] של ייצוג המיעוטים במוסד המחוקק. לא היה בנוגע לזה דבר ברור. דרשנו שזה יהיה ברור. באו להשפיע עלינו שנסיר את התיקון מפני שזה יפגע בכבודה של המדינה [איטליה] שפתאום מטילים עליה מרות. אנו לא בלב שלם הצענו תיקון זה, מפני שאם או״ם יטיל חובת הגנה על מיעוטים זה לא טוב גם בשבילנו. פה היה תכסיס מחוכם מאוד, שהיה הצהרה של יו״ר הוועדה שנכנסה לפרוטוקול,^[20] וזה צריך להיכנס לדוח שכוונת הסעיף שצריך להינתן ייצוג מתאים לכל המיעוטים, אבל יש הצהרה של היו״ר. האיטלקים היו מאושרים והודו לנו מאוד על זה. זה היה מבצע של גדעון רפאל.

כאן אני רוצה לציין הופעה אחת של ליאו כהן^[21] בוועדת הנאמנות בוויכוח הכללי. נאומו עמד על רמה גבוהה מאוד ובאנץ׳ הילל את זה מאוד ומרוצה שהיתה תרומה מקורית שלנו. דר׳ כהן אמר: ״לגבי מדינות השולטות על ארצות אחרות, יכול להיות שיש ארצות שעוד לא ראויות לשלטון עצמי, אבל כשארץ ראויה לבגרות לא צריך לחכות עד שהיא תכבוש את השלטון שלה בכוח. מוטב לתת לה את זה שעה קודם, מפני שאם מחמיצים את השעה הזאת העצמאות הזאת נכנסת אחר כך כרעל בדמה והיא אחר כך משלמת מחיר בעד זה וגם בחייה הפנימיים, ומוטב לחסוך לה את הרעל הזה״. היה לנו רק חשש אחד לגבי הפיסקה הזאת. היה חשש שצרפת תאמר משהו. אמרנו, שנגיד שזו תרומה ישראלית מיוחדת ומותר לנו לומר את הדבר הזה.

היתה הופעה שצוינה לשבח של בונה^[22] בוועדה הכלכלית על שאלות פיקוח של ארצות והיו גם הופעות של חברנו אורן בוועדה הסוציאלית, שנתנו ביטוי הוגן לעמדה שלנו ביחס לשאלות שונות. זה מה שיש לי להגיד על השאלות הכלליות.

העניינים המיוחדים שלנו עוד לא עלו על הפרק ויש להניח כי שאלת ירושלים תעלה באמצע נובמבר, על כל פנים, במחצית השנייה של נובמבר, מפני שוועדת אד הוק עוסקת עכשיו בהצעה הקובנית. זה יקבע קנה מידה לזכותה של מדינה לבקש זכות כניסה לאו״ם ולקראת הדיון הזה העברנו את רובינסון מהוועדה ה־6 לוועדת אד הוק.

אחרי זה יבוא כל הדיון על אריתריאה, שייקח בוודאי שבועיים, כך שבמחצית השנייה של נובמבר תבוא שאלת ירושלים.

איך עומד העניין הזה? לעת עתה הקבוצה היחידה המגלה יוזמה בשאלת ירושלים זו הקבוצה של שוודיה והולנד עם אנגליה במידה מסוימת מאחוריהן. לעת עתה אין שום יוזמה נראית, לא מצד הערבים ולא מצד הלטינים. אגב, אני רוצה להוסיף לפרשת המפלות הערביות, שהיתה הצעה לבנונית שכל העסק הזה יופעל לגבי כל החלטה של או״ם. זה נפל. היתה מפלה של מצרים שדרשה תשומת לב מיוחדת בנוגע לאספקת נשק לאזורים רגישים. זה נפל. לעת עתה אין יוזמה מהערבים והקתולים בשאלת ירושלים. זה לא צריך להשלות, כי כאשר שאלת ירושלים תעלה על הפרק מאוד לא מן הנמנע שתבוא הצעה מאל-סלוודור לאשר את הצעת אשתקד. בנוגע לשוודיה והולנד, ואנגליה מאחוריהן, לא ברור בדיוק מה תכסיס הבריטים, אבל יש לשמור עין פקוחה מאוד בעניין זה, אם אינם מנסים להשפיע על השוודים וההולנדים בכיוון של יתר פיקוח בינלאומי, או אם בעניין זה מצמצמים. אבל הם יכולים לנסות להכניס לתוך הרזולוציה הזאת עניינים שאין להם כל שייכות לשמירת המקומות הקדושים, אבל עלולים לחזק את מעמדו של עבדאללה ששייך לירושלים אבל לא למקומות הקדושים. אנו עומדים על המשמר. אנשים שלנו שמעו רמזים כאלה. אשר לשוודים ולהולנדים, עם השוודים יש לנו הסכמי ידידות שהם לא יציעו שום דבר שאינו מוסכם אתנו, ולא מפני שהם קשורים אלינו בקשרי אהבה וידידות, ולאו דווקא מפני שהם בטוחים מראש שכל מה שאנו לא מסכימים גם הם לא מסכימים מראש, אלא הם מבינים שכדאי להעמיד הסדר אחר אם הוא רק בעל ביצוע. אם אין לו כוח ביצוע, מה הוא בא להוסיף? אם אנו מסכימים, זה לפחות מבטיח ביצוע הדבר לחלק אחד של השטח.

אין לעת עתה הסכם כזה בינינו ובין הולנד, אם כי יש עמם יחסים טובים מאוד.

הם [ההולנדים והשוודים] הכינו לעת עתה טיוטה. הדבר החמור ביותר שיש שם זהו מעמד סמכות. הקוץ הראשון הוא שהממונה מטעם או״ם [על ירושלים] מקבל שם סמכות להפסיק את תוקפם של חוקים אשר לדעתו סותרים או פוגעים בחסינות המקומות הקדושים או בחופש הגישה אליהם. יתר על כן, לא רק שהוא יכול להפסיק תוקף של החוק שלנו, אלא הוא יכול מצדו הוא להוציא פקודה זו. זהו בכוח או״ם. זהו קוץ ראשון.

קוץ אחר שיש שם הוא שהממונה הזה, אם מתעוררת שאלה אם זה מקום קדוש או לא, או אם יש סכסוך בין העדות, פוסק, ולא נאמר על יסוד מה הוא פוסק.

הקוץ השלישי - הם לא נאבקים על העסק של פירוז. ובכן, הם קיבלו את גישתנו היסודית בעניין זה אשר צריכה להתאים את זה למשטר שביתת הנשק. זה עניין צבאי. הסעיף אומר ששני הצדדים חייבים להפחית את כוחותיהם באזור ירושלים בהתאם להסכם שביתת הנשק, אז בין כה וכה הם חייבים להפחית. אבל פה יש תוספת: במקרה שיבוא הסדר של שלום במקום הסכם שביתת נשק, אזי הם מתחייבים תוך שלושה חודשים מיום החתימה על ברית השלום להחזיק בירושלים רק כוחות הדרושים רק לימי שלום סדירים. יתר על כן, הממשלה המוסמכת, יחד עם הנציב של או״ם, יקבעו מהם הצרכים של השלום.

הקוץ הרביעי הוא שהם חורגים בסעיף אחד מהמסגרת של מקומות קדושים ואומרים שהזכויות והמעמד של העדות הדתיות על בתי הספר ועל בתי החולים שלהן, כל זה ישאר בעינו כמו שהיה במאי 1948. זה קצת כופת את ידי הממשלה לגבי עדות. יכולה [כשתי מילים חסרות במקור] גם כן על יסוד זה לדרוש משהו. על זה עכשיו מתנהל דיון בינינו ובינם.

עניין הבירה הוצא. כל עניין הבינאום איננו. המצב הוא כזה, שאם תתקבל ההחלטה הזאת, אפילו כמו שהיא - במקום בינאום - תהיה בזה הקלה עצומה של המצב, אז [קביעת] הבירה בירושלים היא כדין. אומנם יש סעיפים קשים, אבל ספק רב אם הם יופעלו. ברור, שביצוע סעיפים אלה לא יכול לבוא בלי הסכמתנו. אם אפשר להוציא את הסעיפים האלה [מההחלטה], אפשר לתת גם את הסכמתנו לדבר הזה. נשארת השאלה אם הדבר יתקבל ומה יעשה הוותיקן ברגע האחרון. ברור, שאז כמה מדינות תלכנה עם הוותיקן. לפי ידיעות שיש לנו, צרפת מוכנה לתמוך בקו השוודי-הולנדי. צרפת דורשת שתהיה רשימה של המקומות הקדושים. אנגליה נגד הדבר הזה. ההולנדים טוענים: מדוע הם רוצים לתת סמכות לנציב הזה, לא מפני שיש מקומות מפוקפקים, אבל יש הלא תגליות ארכיאולוגיות, אולי פעם יתגלה מקום קדוש חדש? אם כן, יש בזה עוד מקום לבירור. ענין האקסטריטוריאליות של המקומות הקדושים לא הופיע. נצרת לא מפורשת [נזכרת] כלל. יש שם סעיף שהנציג הזה [מטעם או״ם בי-ם] יבוא במשא ומתן עם השלטון המוסמך לגבי ההסדר של מקומות קדושים שמחוץ לירושלים.

השאלה השנייה העיקרית ביחס אלינו היא עניין הפליטים. אני חושב שצפויות לנו בעניין זה צרות ואי-נעימויות קשות. יהיה ויכוח קשה מצד הערבים על מעשי הגירושים, מצד ועדת הפיוס ומצד ועדת קנדי.^[23] יש כיוון ברור לרכז את העניין בתחום ההתיישבות בארצות השכנות, אבל איני מתאר לעצמי שיהיה להם אומץ הלב לצאת בגלוי נגד החלטת [11 בדצמבר] 1948 [להחזרת הפליטים]. על כל פנים, אני רואה כאן שלב קשה. מלבד זאת עומדת שאלת גורלה של ועדת הפיוס, שתקבל כאן ארכה לשנותיה.

היו לי, כידוע לכם, שיחות עם אצ׳יסון ועם [שר ההגנה ג׳ורג׳] מרשל, ואין כוונה שזה יתפרסם. אני מעמיד אתכם בניסיון ואני מקווה שאתם תעמדו בו. לא רציתי לראות את מרשל לפני כן מפני שיש פה עניין של נימוס. [אבל] ראיתי את מרשל לפני אצ׳יסון.

יום לפני כן נתפרסם ששר החוץ המצרי ראה את מרשל. אחר כך נאמר ״הוא ראה אותו חצי שעה״, וכששאלו אותו אם קיבל הבטחה על קבלת נשק, אמר שזה עוד יותר מדי מוקדם לומר. נתברר, שיש שם אחד חליף, נספח צבאי [מצרי], והוא ממקורבי בית המלכות. כאשר בא שר החוץ המצרי הוא צריך לראות את אצ׳יסון לפי הדין, ואותו חליף טען שעליו לראות את מרשל. שאל שר החוץ: למה לי לראות את מרשל, הלא הוא שר ההגנה. השיב לו הנספח: מה איכפת לך, אני מסדר לך את העניין. אז הוא שאל את מי ששאל וראה את מי שראה, וקיבל הבטחה ששר החוץ המצרי ילך לביקור נימוסין אצל מרשל. חליף טילפן למזכיר הפרטי של מרשל ואמר לו: ״בשיחה של שר החוץ שלנו עם מרשל אני מניח שגם אני אהיה נוכח״. אמר לו המזכיר: ״לא, תסלח לי מאוד, לא כתוב שמישהו ילווה אותו ואצלנו זה לא ייתכן״. אז הוא מטלפן לאיש אחר שיסדר לו שיהיה נוכח בפגישה. בעת שדיברו בטלפון נוכח שם מזכירו הפרטי של מרשל וחליף קיבל שוב תשובה שלילית, אולם בכל זאת בא יחד עם שר החוץ. מגיעה השעה המיועדת. קודם כל צלמים, אחרי שמצטלמים אומר מרשל: ״מה נשמע בקהיר?״, הוא היה רוצה לבוא לקהיר, ״איך היתה הנסיעה?״ ודברי נימוסין בלבד ולא היה דיון בשום עניין מדיני. בזה נגמר העניין בנוכחות חליף, ולכן הוא אמר שמוקדם עוד להסיק מסקנות.

היתה לנו ארוחת בוקר (פונה לוולטר איתן) עם ידידך ואהובך, עם ג׳ורג׳ מקגי. זה בחור פיקח ונבון מאוד. הם [האמריקנים] אומרים כך: ״השאלה אינה מי צודק. השאלה אינה בגדר מוסריות, אלא זו שאלה מעשית - באיזה דרך אפשר להשיג שלום ואיזה דרך אינה מובילה לשלום. אז קודם כל, לא מוכרח להיות שלום. אפשר לחיות גם בלי שלום, אז ייתכן שזה לא דחוף. אם השאלה מי צודק, מתחילים מי התחיל במלחמה, ולמי מגיע שטח ולמי לא. כמובן, אפשר לומר הרבה דברים מעניינים, אבל זה לא מעלה ולא מוריד. אם רוצים שלום בין ישראל ומדינות ערב אז מוכרחות מדינות ערב לקבל סיפוק ידוע. אחרת הן לא יעשו שלום. אז לגבי שטח מוכרח להיות ויתור ידוע מצד מדינת ישראל. הוויתור הזה יכול להיות נומינלי, אבל מוכרח להיות. אז זו לא שאלה ׳מדוע אני אוותר?׳ - הם באו למסקנה שבלי זה, זה לא יזוז. אז למעשה זה יכול להיות ויתור לעבר־הירדן ושהיא תוותר על משהו אחר, ואולי יותר נוח לישראל לומר שהיא תיתן שטח [באזור] נהריים על מנת ליישב שם פליטים, או מקום אחר, אבל משהו כזה, או אזור בעל מוצא לים, או פרוזדור ליד אילת, בכדי להקים את הקשר בין ערב הסעודית ומדבר סיני. אבל משהו מוכרח להיות״. זה דבר אחד.

דבר שני - בנוגע לאוכלוסייה. [מקגי אמר:] ״אז אפשר אולי לרמות. יכולה מדינת ישראל באופן עקרוני לומר: כן, אני מודה שהפליטים יכולים לחזור [ולמעשה להימנע בביצוע]. אבל ההודיה הזאת בעיקרון הזה הכרחית בשביל הערבים.

בלי זה, זה [השלום] בלתי אפשרי. אם הדברים האלה בלתי אפשריים - אז בלתי אפשרי שלום. אז אי-אפשר לדרוש מארצות הברית שהיא תדרוש שלום - היא למדה שאין בידה להציע שלום בלי הוויתורים האלה״ - )שאלה: ומה יהיה בינתיים עם הפליטים?( - אין עוד תשובה ברורה. הם אומרים שהוועדה [ועדת הפיוס] תעסיק אותם, אבל זה לא יביא לשלום. הוא לא מסתפק בעניין הפיצויים. היה שלב כזה בשיחה שאני אמרתי: ״אם אתה מוכן לומר לי, שאם אני אומר שאנו מוכנים להיכנס למשא ומתן על התיישבות פליטים בארצות השכנות על יסוד התחייבות של תשלום פיצויים מצידנו, על מנת שזה ייחשב כשלב ראשון לפרשה של הסדר כללי של עניינים, [אזי] אני מוכן לתת לממשלה שלי...״.

אז הוא אמר: ״טוב, אבל זה כשלעצמו לא די. מלבד זה צריכה להיות איזו הודיה פורמלית [בזכות] של [הפליטים] הערבים לחזור, ושאלת השטח [שיוקצה ליישובם]. באופן כזה אין גם לחץ עלינו בעניין זה״.

כשלאצ׳יסון אמרתי: ״יש בעיית עזרה לארצות ערב. אולי זו הדרך לשלום אם תבוא לערבים ותאמר להם: הבה נעבד תוכנית של פתרון בארצות ערב ואנו ניתן כסף, אז ממילא עניין הפליטים יובלע בתוכנית הפתרון וזה יכול לבנות דרך לשלום ולסילוק המעצור הזה״. אצ׳יסון קרוב ללבו הלך מחשבות זה.

[ ---]^[24]

המזרח התיכון צריך לרשום, שהיתה בפעם הראשונה במשך שלושת אלפים שנה שיחה ישירה בין נציג ישראל ונציג ממלכת תימן. זה היה בארוחת ערב שנערכה על ידי משפחת רוקפלר לראשי המשלחות. בדברי עם גברת מאוד נאה ומכובדת הבטתי הצידה וראיתי פרצוף קטן ונחמד של גבר וכולו נוהר לקראתי. עזבתי את הגברת ופניתי לאישיות התימנית - זה היה הנסיך. הוא עמד לגמרי בודד. איש לא נגש אליו. בהמשך השיחה הוא אמר: ״יש לי ביקורת על נציגיכם בוועדה השישית״.^[25] אמרתי לו: ״זה אדם נעלה מאוד״. אז הוא אמר: ״הוא מערבב עניינים פוליטיים בדיון משפטי״ והתחיל ויכוח. אמרתי: ״לכם הרוב בעניין זה, אז מה איכפת לכם אם לנו כל ההוכחות״. הוא אמר: ״גם לנו יש טענות״. בקיצור, עברנו לנושא אחר. אמרתי לו: ״לא היתה לנו הזדמנות לבקר בארצכם״. הוא אמר: ״ביקרת בעדן״.^[26] אמרתי: ״זה מעניין מאוד שאתה יודע״. אמר: ״אנו קוראים ושומעים״. אמרתי: ״אנו מעריכים את המדיניות שנקטתם, שנתתם לאחינו לצאת״. אמר: ״זו מסורת מיני קדם״.

בשלב זה התפתחה שיחה בין מ״ש ומנהלי המחלקות בנושאים צדדיים. מ״ש סיים בסיפור הבא.

שר החוץ מ. שרת: בנאום שלי במסיבה לכבוד ראלף באנץ׳ אמרתי: ״אם אתם תביטו עלי [במקום מושבי בישיבות העצרת] תראו שאני מסתכל ישר קדימה, מפני שמשמאלי יושב נציג לבנון ומימיני נציג עיראק.^[27] וכשאני יושב שם אני מהרהר מה יבוא קודם - שלום בין ישראל ומדינות ערב או קבלת העיקרון של כניסת כל המדינות לאו״ם. מפני שאילו היה שלום, היינו יוצאים מהבדידות, ולעומת זה, אם יתקבלו כל המדינות לאו״ם אז מימיננו יישב נציג איטליה ומשמאלנו נציג אירלנד. אבל עד שהן תתקבלנה ודאי ישכון שלום בינינו ובין מדינות ערב, ועד אז נשאר כלואים בין עיראק ולבנון...״