90 | הממשלה, ישיבה ח'^[1]

24.10.1950

ישראל בעצרת או״ם נוכח מלחמת קוריאה

סעיף א': סקירת שר החוץ

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: כולנו מקדמים בברכה את שובו של מר שרת לארץ.^[2] אומנם השלום עוד לא הגיע לעיר זו, אבל נדמה לי שבחירת ישראל לוועדת מלאכי השלום^[3] מעלה את קרנה של מדינת ישראל אם כי איננה משנה באופן חומרי את מצב המדינה. זה מגלה שיש אמון במדינה זו.

השר מ. שרת: אני חושב שדברי לא יהיו קצרים הפעם. הם ישתרעו על פני שלושה מרחבים: ענייני או״ם, היחסים בינינו ובין ארצות הברית, עניינים יהודיים פנימיים ושאלות המאמץ הכספי. מה שאמסור בענייני או״ם יהיה בעיקר על מהלך העניינים הכלליים ולא על מהלך העניינים הנוגעים לנו במיוחד, אם כי אציין כיצד מסתמנים העניינים הנוגעים לנו באופן ישיר.

לגבי העניינים הכלליים היה זה כנס חשוב מאוד בשבילנו. הוא היה, קודם כל, כנס חשוב כשלעצמו. אני משתתף כבר בכנס השלישי או הרביעי של העצרת ועוד לא זכיתי לראות כנס כה רב־מתיחות ורב תוכן כמו הכנס הזה. ההרגשה על חשיבות הכנס היתה נפוצה בין כל המשלחות הן בקשר לחשיבותו של ארגון או״ם והן בקשר לחשיבותן של ההכרעות העומדות ליפול בעניינים העומדים ברומו של עולם, ובראש וראשונה שלום העולם. ברור כי סכסוך קוריאה וכל מה שהשתלשל ממנו הטיל מצא, ואפשר לומר גם מאורו על הכנס הזה, וההתפתחויות העיקריות שחלו בו נבעו באופן ישיר מהניסיון ומהלקח של סכסוך קוריאה. בשבילנו היתה זו הזדמנות חשובה ראשונה להשתתפות פעילה בענייני העולם. היתה זו גם אפשרות להשתתף וגם חובה מוסרית ידועה לנקוט עמדה ולהשמיע את קולנו. מלכתחילה לא נדחפנו לפעילות יתרה ואינני חושב שלקינו ביצר מיותר של התבלטות. אנחנו נענינו יותר מאשר ביקשנו לעצמנו את הזדמנויות היוזמה, אבל כשאני אומר ״נענינו״ לא היה זה תמיד לאיזו תביעה מפורשת, אבל לתביעה שנשמעה מתוך הצטרפות המסיבות. ישנם מצבים באו״ם, כמו בכל פרלמנט, שנוצרת איזו הרגשת ציפייה לכך מה אומרת משלחת זו ומה אומרת משלחת אחרת, והרגשת הציפייה הזאת משמשת מין התגרות או, כפי שאומר מר רמז, ״תגר״, Challenge, למשלחות להצהיר על עמדתן ולגלות את רצונן, באשר אחרת נוצר רושם של השתמטות והתחמקות שאינה מוסיפה כבוד.

היה אולי כדאי יותר שאיש שראה את העניינים מן הצד ימסור דין וחשבון על העצרת, ולא מי שנוגע לעניין באופן ישר וישיר. אבל מחובתי למסור לחברים, שנוסח הופעתנו וסגנון הופעתנו הרגילו במידת-מה את ציבור המשתתפים בכינוסי או״ם להקשיב במיוחד לדבר משלחת ישראל והם נטעו הרגשה, שאם משלחת ישראל נוטלת רשות הדיבור הרי משום שיש לה מה לומר ויש לה לומר את דברה באופן המיוחד לה, שמביא לידי הבלטה או הבהקה של עצמיותה המיוחדת.

בדרך כלל, נקטנו בראש וראשונה קו של נאמנות לאו״ם כמכשיר לשמירת השלום העולמי - גורסים הבחנה בין נאמנות לאו״ם בכלל בכל עניין ועניין ובין נאמנות לאו״ם בשטח המיוחד הזה. יחד עם זה, היינו בעד כל מאמץ אפשרי להשגת פתרונות מוסכמים ולא להיחפז דווקא ולהיזקק להכרעות של רוב, אבל [בעד] גיוס כוחו של או״ם בכוח הרוב במקרה של אי-הסכם.

השאלה העיקרית שעמדה לפני הכנס היתה אם יכול או״ם להסתפק באות הכתובה של המגילה, אם מה שנקבע ומה שנחקק בסן פרנסיסקו^[4] זוהי הלכה נוקשה שאין להרהר אחריה יותר, ואם מתברר שזוהי תורה שאי-אפשר לחיות בה - התורה קודמת או שההיגיון אומר שהתורה ניתנה על מנת ״וחי בהם״,^[5] וזוהי תורה שיכולה לחול בה התפתחות, אפשר להוסיף עליה הוספות, אפשר לפרש אותה פירושים שאינם עולים דווקא בד בבד עם הכוונות הראשונות של מחוקקיה, כי הכוונות הראשונות של מחוקקיה הושתתו על הנחות שנתבדו בינתיים. מי שקורא את המגילה לא יניח שמנסחי המגילה התכוונו מראש ליצור מנגנון שיביא את עצמו לידי שיתוק. אם להניח שהם יצרו מנגנון מתוך כוונה שהוא יפעל ובאופן פעיל, ברור שהמגילה הושתתה על הנחה אחת - אחדות דעות בין המעצמות הגדולות, בתחילה בין ארבע המעצמות הגדולות, אחר כך הוסיפו את סין. זו עוברת כחוט השני בין כל פרקי המגילה. בלי חוט השני הזה חדלה המגילה להיות מיסמך שיש בו היגיון פנימי, היא נהפכת לצירוף סעיפים שכל אחד סותר את משנהו, והנה ההנחה היסודית הזאת, שאולי היה לה יסוד על רקע המלחמה העולמית [השנייה], התבדתה בתקופת השלום, ואותם האמצעים אשר המגילה קבעה אותם וקידשה אותם, עניין הסכמת פה אחד בין חמשת הגדולים, עניין הווטו במקרה של אי-הסכם - במקום להיות מכשירים כדי לסייע לשלום העולמי, או במקום להיות מכשירי מגן על מי שנשאר באיזה מקרה כמיעוט ושלא ישתלטו עליו, נהפכו למכשירי הפרעת הביטחון הבינלאומי או הפקרת הביטחון הבינלאומי. הם נהפכו למכשירים הנתונים בידי מיעוט לשתק את רצון הרוב ולהטיל בעצם את רצון המיעוט על הרוב.

מתוך ראייה זו של המצב נקטה ארצות הברית יוזמה - אי־אפשר כלל להפריז בערך יוזמתה של ארצות הברית בכנס הזה, בתקיפות שהיא נהגה, בהרגשת הביטחון שהיתה לה - קודם כל מתוך הרגשה שהיא מנהיגה את העולם, אבל גם מתוך הרגשה שהם נשאו בכל כובד העול ואנשיה שפכו את דמם. זה קבע את אופי שתי השאלות שהם העמידו על סדר היום, תמיד בשותפות עם אחרים: שאלת קוריאה ושאלת הבטחת או״ם כמכשיר לשמירת השלום לעתיד לבוא.

בשאלת קוריאה העניין העיקרי היה פתרון בעיית קוריאה. לא היתה שאלה של הדיפת התקפה, כי היא כבר היתה, אלא פתרון בעיית קוריאה כולה שלא תוסיף לשמש מקור להסתכסכות בינלאומית, כלומר הקמת אחדותה של קוריאה מתוך פסיחה על קו הרוחב 38. איני רוצה להיכנס לעומקם של העניינים. אני מניח שהחברים קראו את הדברים בעיתונות. אנחנו ראינו צורך, מתוך שיקול חופשי שלנו, להצטרף לגוש הזה לגבי העמדה היסודית שלו, אבל לא ראינו אפשרות לעשות זאת מתוך הצטרפות באישור לכל סעיף וסעיף, לכל פרט ופרט בעמדותיו, באשר היו לנו ספקות ולבטים רציניים לגבי כמה גילויים של עמדת ארצות הברית ועמדת בעלי בריתה, ובהופעה שלנו גם במליאה וגם בוועדות הסתייגנו וסטינו מהקו של ארצות הברית בכמה עניינים חיוניים.

אמנה את ההסתייגויות העיקריות. קודם כל, בשאלת סין העממית. העצרת החלה במעמד דרמטי מאוד. קרה עניין שעוד לא היה כמוהו בתולדות העצרת, שלפני שניגשו לסדר היום כבר פרץ ריב. למה הדבר דומה? למחזה המתחיל ביריית אקדח - מרימים את המסך, נשמעת יריית אקדח ומוטל מת. כך התחיל העניין בעצרת. עוד לפני שהתחילו לדון על סדר היום, קם נציג רוסיה ושאל: ״מה הרכב העצרת? מי יושב בשם סין?״ זה חייב אותנו מיד לנקיטת עמדה והטיל אותנו לתוך הקלחת הרותחת של מחלוקת, ומיד התנגשנו עם ארצות הברית בהצבעה. העצרת זהו צירוף מדינות, צירוף כוחות, והעמדה של המדינות הללו אינה נקבעת דווקא לפי מהלך הוויכוח ולפי הכרעה מי צודק ומי אינו צודק, אלא פועלים בזה אינטרסים ופועלת בזה אוריינטציה בינלאומית מסויימת, ופועלת בזה עמדה לגופו של העניין, ואין העניינים מוכרעים לפי מהלך הוויכוח, אבל העצרת היא גם פרלמנט, אסיפה שבה נוצרות הרגשות, שבה גם נאום משפיע, שבה מרגישים איזו טענה קלעה למטרה ואיזו לא, איזו תשובה היא תשובה נכוחה וקולעת ואיזו תשובה באה רק מן השפה ולחוץ. מבחינה זו יד ברית המועצות היתה על העליונה בשלב הראשון של העצרת, וידה של ארצות הברית על התחתונה. הנאום של מר אצ׳יסון היה נאום נבוב, חסר כוח שכנוע. הורגש שהוא אומר דברים שאינו מאמין בהם, כי הוא חושב את המדיניות לגבי סין כמוטעית לחלוטין. הורגש שאין לו טענה לסתור והוא הצהיר הצהרות מבלי מאמץ לשכנע את הצד שכנגד. לעומת זאת, הופעת הודו עשתה רושם וגם הופעת מר וישינסקי היתה יעילה מאוד.

בנאום שלנו [מסמך 88] קבענו ברור את עמדתנו בשאלת סין. נתנו ביטוי לשאיפת העולם לראות מאמץ נוסף בין המעצמות להידבר ולהגיע להסכם ביניהן. גם במה שאמרנו בנאום בעצרת בשאלת גרמניה היתה הסתייגות חמורה מאוד מעמדת ארצות הברית והתנגשות חזיתית איתה. זה היה הקול היחיד שנשמע בעניין גרמניה. הצרפתים היו מרוצים מאוד ממה שדיברנו, אבל הם בעצמם לא העזו לדבר אף מילה אחת בעניין גרמניה. היתה לי פגישה עם [שר החוץ הצרפתי] מר ז׳יל מוק בניו-יורק בזמן המשא ומתן שלו עם מר אצ׳יסון ו[שר ההגנה] מר מרשל, והוא שפך לפני את מרי שיחו על מה שנפל בחלקם, על הלחץ הברוטלי של ארצות הברית, ובייחוד של מר מרשל עליהם, להסכים לזיונה הסיטוני של גרמניה המערבית ולהפיכתה לכוחו צבאי רציני. והוא התאונן מרה עד כמה אמריקה מוגבלת בתפיסתה המדינית וחסרת כל עדינות בתפיסת עניינים ציבוריים, ושאין היא מבינה באיזו מצוקה היא מעמידה את הממשלה הצרפתית ואיזה נשק היא נותנת בידי מתנגדיה, הן מימין והן משמאל, הן מהדה-גוליסטים והן מהקומוניסטים - היא מכריחה אותה להיות שותף לתוכנית זיון של ממשלה, שכל הרגשות והאינטרסים של צרפת, רגש הצדק ואינטרס הביטחון של העם הצרפתי מתקוממים נגדה, אבל לא היה כל עוז לצרפתים להשמיע אף ברמז דבר בעניין זה.

לעומת זאת, נקטנו בקו הכללי, שאם אין הסכם, הרוב מכריע. הוא מוכרח להכריע ולפעול ואם מועצת הביטחון משותקת על ידי הווטו של אחת המעצמות, צריכה העצרת לנקוט באמצעים, כי אם תתייאש האנושות מאו״ם יהיה יום מר ושחור לעולם.

דווקא ההסתייגויות שלנו נתנו מישנה תוקף לעמדות החיוביות שלנו. נקטנו את הקו שלנו בכל מהלך הוויכוח. בכל שלב ושלב היה אישור מצידנו לעמדת היסוד, אבל בכל שלב ושלב היה הקו הזה מלווה הסתייגויות והצעות תיקונים רציניות וכמה ערעורים על הקו השליט. איני סבור שזה היה לרצון רב לארצות הברית. ארצות הברית לוקה עתה בקוצר ראות רב. את זאת רואים בייחוד בעמדתה כלפי הודו. ההסתייגויות של הודו היו הרבה יותר מרחיקות לכת מאשר ההסתייגויות שלנו. יש מסורת של מחשבה הודית שנותנת את אותותיה בעמדתה באו״ם. אנו הננו יותר חלק מהעולם מאשר הודו. הודו היא עולם בפני עצמו והיא חיה את העולם שלה. אנחנו הננו יותר חברי המשפחה העולמית - (רוה״מ ד. בן־גוריון: לא העולמית) - יהודים ישנם גם ברוסיה וגם בארצות אחרות וזה משפיע עלינו. ההודים מתירים לעצמם מבחינה מדינית פרישות מהעולם. אתה רואה שאין העניינים לוחצים עליהם כל כך - (רוה״מ ד. בן־גוריון: אנחנו עולם חלקי, והם עולם חלקי) - אני אומר את דברי מתוך התרשמות ישירה וחזקה מאוד ומתוך הרבה שיחות אישיות אינטימיות מאוד עם המשלחת ההודית. ניסיתי לעשות מאמץ לחדור לקרקע נשמתם של האנשים האלה. הם חיים בפרישות מהעולם הרבה יותר מאיתנו. אומנם לנו ישנה מסורת של ״עם לבדד ישכון״, אבל אנחנו אחוזים ומשולבים בחיי כל המדינות ורואים את העניינים מבפנים. אנחנו רואים את ענייני אנגליה מבפנים, אנחנו רואים את ענייני אמריקה ואת ענייני רוסיה מבפנים. הם אינם רואים את זאת. לעומת זאת, אנו עם קטן. הם מובדלים הרבה יותר מהעולם מאשר אנחנו. נפגשתי עם אינטליגנט הודי ממדרגה ראשונה, אדם שהוא לכאורה בקיא בהוויות העולם, והוא שמע בפעם הראשונה מפי שנרצחו שישה מיליון יהודים. לא שהוא חשב שנרצחו ארבעה מיליון, אלא בפעם הראשונה שמע מפי שנרצחו יהודים. הוא תיאר לעצמו שהיו רדיפות, אבל לא שמע אף פעם שהיתה השמדה סיטונית של היהודים. ולא רק זה. הוא שמע בפעם הראשונה מפי, שלא רק שישה מיליון יהודים נרצחו, אלא שהומתו עוד שישה מיליון אנשים בהפצצות ובדרכים אחרות, וזה לא מפני שאין הוא ער לענייני העולם, אלא הוא חי בעולם בפני עצמו. זהו עם בעל ארבע מאות מיליון נפש, ארץ עם בעיות מסוימות, ואצלם פועלים היתרים נפשיים ומוסרים אחרים מאלה הפועלים אצלנו. זהו עולם אחר ואנחנו איננו מעורבים בו. רק עכשיו אנחנו מתקשרים בו.

ישנה גם שאלה אחרת. בעיות העלייה והבניין שלנו מרתקות אותנו לגורמים עולמיים, בעיקר מערביים, ואנחנו צריכים לשקול כל צעד ושעל מבחינת סיכויי העזרה של אמריקה ושל ארצות אחרות לנו. אצלם [אצל ההודים] ישנה גישה פטליסטית לגבי הרעב והמחלות שהודו סובלת מהם. הודו סובלת מהם דורות, יכול מצב זה להימשך עוד דור או שני דורות. לא שאין הם מרגישים את הסבל הזה, אלא שיש אצלם סבלנות אחרת מאשר יש לנו ואין הם מסיקים מסקנות בלתי אמצעיות מיידיות מהמצב, ומהשפעת עמדתם לגבי סיכויי קבלת עזרה ופתרון הבעיות שהם מתבלטים בהן בפנים.

אני סבור שמדיניות ארצות הברית לגבי הודו לקויה בקוצר ראות ובקשיחות רבה. יש רוגז רב על הודו, ישנם מאמרים בעיתונות האמריקנית מלאי טינה, נקמנות ונקרנות כלפי הודו, ויש [גם] דעת קהל של עזרה להודו. לדעתי היו האמריקנים צריכים להראות יותר נדיבות ואורך רוח לגבי הודו, ועל ידי כך מקרבים אותה. הם חושבים שהם יעצרו את מסע הכיבוש של הקומוניזם באסיה אם בעקב הימנעות הודו מהצבעה לטובת הצעותיהם ימנעו עזרה ממנה. הם ישיגו את ההיפך. אבל זה גילה לי את הקו היסודי במדיניות ארצות הברית שהיא קצרת רוח או חסרת סבלנות לגבי כל גילוי של עצמאות אמיתית ולגבי אי-קבלת הדין שלה בכל עניין ועניין. אנחנו לא שמענו משום אמריקני אף מילה טובה על איזו הופעה שלנו. אנחנו יודעים היטב שהם היו מרוצים, ביסודו של דבר, מזה שהיינו איתם, אבל הם לא הבינו, שהרבה יותר חשוב בשבילם שתצטרף אליהם בעניינים יסודיים מדינה המגלה את עצמאותה, באשר הצטרפה לעמדות ארצות הברית בעניינים יסודיים לא מפני שהיא פוחדת ממנה, או שהיא זקוקה לה, אלא מפני שהיא סבורה שהיא צודקת, והא ראיה, שבעניינים שהיא חושבת אחרת היא אומרת זאת וזה מוסיף חיזוק מוסרי לעמדתה. בציבור האמריקני יש אולי אנשים המבינים זאת, אבל קברניטי המדיניות של ארצות הברית אינם מגלים לעת עתה הבנה כזאת.

לעומת זאת, כשם שאנשי ארצות הברית, עם כל אי-הרצון שלהם מההסתייגויות שלנו, היו מאוד מאוד מרוצים מעמדתנו היסודית שהיתה בד בבד עם שלהם, כך אנשי ברית המועצות, עם כל אי-רצונם מהצטרפותנו לאמריקה בעניינים היסודיים, היו מרוצים מאוד מהסתייגויותינו ומאופן הדיבור העצמי שנקטנו. אומנם גם מהם לא שמענו הרבה מחמאות בעצרת, אבל ראיה טובה לשביעת רצונם היה הפרסום שניתן להופעתנו בעיתונות הסובייטית. הפעם זכינו לפרסום רב בעיתונות הסובייטית. לא היה נאום שלנו ולא היתה הצעת תיקון שלנו שלא קיבלה פרסום על ידי סוכנות טא״ס בכל הארצות [הקומוניסטיות]. בבוקר אחד קיבלתי מברק מהארץ על ההתקפה הפרועה שנערכה עלי בקשר לנאום בעצרת ב״על המשמר״ וב״קול העם״ - ובו בזמן מברק מפראג על הפרסום החיובי שניתן לנאום הזה בצינורות הסובייטיים הרישמיים. הם צירפו אחת לאחת, ליקטו את כל המשפטים וכל המילים שהיה בהם משהו לטובה, שהיה בהם משום הסתייגות, ואת זאת הרימו על נס. אולי פרט להודו, שלא דיברה הרבה בעניינים אלה - הם קיצרו ואנחנו הארכנו קצת יותר - לא היתה מדינה שדיברה על ברית המועצות בלשון אנושית. כל השאר דיברו בלשון של איבה, של שנאה, של קטרוג וגם של חירופים וגידופים. היתה גסות בנאומי אוסטרליה, היו חירופים וגידופים בכמה נאומים של נציגי מדינות אמריקה הלטינית, היתה ברוטליות בנאומי ארצות הברית וקנדה, היו פגיעות קשות ומעליבות גם בנאום צרפתי אחד. המשלחת היחידה שדיברה עליהם באדיבות וברצון טוב מבלי להיות משותפים ומאוחדים איתם, היתה המשלחת הישראלית.

אם לקחת את הודו שוב כבסיס להשוואה, הרי ההבדל המעשי, מבחינת היעל והאפקט בינינו ובין הודו, היה בזה שהם על ידי עמדתם שללו מעצמם כל אפשרות של השפעה על התוצאות המעשיות של הדברים ולא הביאו לשום שינויים. הם עמדו מהצד, מנגד, הביעו את הסתייגויותיהם ואת פקפוקיהם ולא יותר, בעוד שהעמדה החיובית שלנו נתנה אפשרות להביא את הסתייגויותינו לידי ביטוי בשינויי נוסח [של החלטות], והשפענו השפעה ישירה על התוצאות של הדברים. כך היה לגבי התיקון שלנו שהוכנס בהחלטה על קוריאה. התיקון היה בזה, שיש לקרוא את כל חלקי העם הקוריאני, בכלל זה את החלק הצפוני, שיש לקרוא את כל הארגונים והמוסדות הרפרזנטטיביים של הקוריאנים, הן בדרום והן בצפון, לשתף פעולה בהקמת משטר אחיד בקוריאה. הדבר נתקבל ברוב קטן, 22 הצביעו בעד, 2 נגד, קרוב ל-40 נמנעו. אבל משנתקבל התיקון הזה הוא נכנס לרקמת ההחלטה ונתקבל בעצרת ברוב של שני שלישים. יתר על כן, הנציגים של אנגליה ואמריקה, בהציגם את השאלה בעצרת, הרימו על נס את הסעיף הזה. אומנם לא הזכירו שזהו תיקון שלנו, אבל הם התפארו בסעיף הזה הקורא לשיתוף פעולה גם את הצפון.

התיקונים להחלטה השנייה, שאמריקה קראה לה ״אחדות למען השלום״, היו חשובים עוד יותר. התיקון הראשון נתקבל בעצם מבלי שהבאנו אותו להצבעה. בעלי ההחלטה קיבלו אותו. שם מדובר על הפעלת העצרת במקום מועצת הביטחון והפעלתה על ידי העמדת כוחות לרשותה, קביעת יחידות וסימון יחידות בתוך הצבאות הלאומיים כיחידות העומדות הכן לרשות או״ם, על מנת שאם תתקבל החלטה בעצרת לשלוח כוחות, תוכל כל מדינה לשלוח את הכוחות האלה. אלא מה? הם נקטו את הנוסח שזה פועל במקרה של איום על השלום, במקרה של הפרת השלום ובמקרה של מעשה תוקפנות. זוהי נוסחת המגילה. המגילה מדברת בכל המקומות על שלושת הדברים האלה בנשימה אחת. מכאן יש לראות שלא כל הפרת שלום היא מעשה תוקפנות, ולא כל מעשה תוקפנות הוא הפרת שלום. יכול להיות מעשה תוקפנות, שהנתקף נכנע וזה חדל להיות מעשה תוקפנות, ואף על פי כן זוהי הפרת שלום. יכולה להיות התנגשות של שני כוחות מבלי שאפשר יהיה לברר מי נתקף. ישנה שאלה מה זה איום על השלום. אפשר אולי להאשים את מישהו שיש לו כוונות כאלה - לך ותוכיח את זה? מישהו יכול לנאום נאום משסה ומגרה, ואפשר לומר שזה איום על השלום. האם במקרה כזה אפשר כבר להפעיל כוחות? אי-אפשר גם לנקות לגמרי את אמריקה מכוונה של מלחמת מנע, preventive. ישנה דעה כזאת, שאמריקה לא תוכל להחזיק זמן רב בנטל העצום של הוצאות הזיון שלקחה על עצמה, גם בשביל עצמה וגם בשביל אחרים, ולכן היא מוכרחה להגיע למסקנה שצריך לפתור את העניין לצד זה או אחר ושהיא צריכה לחסל את האיום על ידי עקירת הרע, על ידי מלחמה פרבנטיבית [נגד בריה״מ], היא יכולה לנצל את הדבר הזה ניצול שלא כדין, שאיננו יכולים לאפשרו מבחינה מוסרית בשעה שאנו נגד מלחמה. כל זמן שאנו נגד מלחמה, נהיה בעד הרחקת המלחמה ולא נהיה בעד מלחמה כדי להשכין שלום בעולם. הדבר הזה עורר בנו חרדה רצינית מאוד, כמו שעורר בנו חרדה רצינית הביטול הגמור של הווטו הסובייטי, שלילתו גם כאמצעי מגן.

השאלה שהצגנו לעצמנו היתה מה תהיינה התוצאות מזה. אין כאן שאלה מי צודק. נאמר שהצד הזה צודק. אבל השאלה היא מה יהיה אם רוסיה תעזוב את האו״ם, או אם בהישארה באו״ם תחפש דרכים אחרות לסדר את ענייניה. ראינו בחרדה את ההידרדרות של הרוב ואת היגררותו אחרי אמריקה ללא כל העזה לקום נגד זה. דיברנו עם המשלחת הבריטית בעניין זה, גם היא היתה בלתי מאושרת מעמדת ארצות הברית, אבל לא העזה לקום נגד זה. דיברנו עם המשלחת הצרפתית. החלטנו לעשות צעד בלתי רגיל - נתתי הוראות לצירים שלנו בלונדון ובפריס לדבר עם הממשלות בעניין זה ולשתפן בחששות שלנו. טילגרפתי למר אילת בחצות ללונדון - בלונדון זה היה שש בבוקר - והצעתי לו ללכת למשרד החוץ, והוא אמר שהוא חושב ללכת למר בווין עצמו. כשבאתי למחרת בשעה תשע, הוא כבר טילפן אלי ואמר לי על תוצאות שיחתו עם מר בווין. באותו בוקר ראיתי גם את [ראש המשלחת האמריקנית] מר [ג׳ון פוסטר] דאלס. שלוש השיחות הללו התנהלו באותו הסגנון. הדברים היו בערך כאלה: אין לנו כל הסתייגות מוסרית לקבל את הקו של ארצות הברית בעניין זה, כי אנו חושבים שזהו קו צודק. אבל יש לנו חששות לגבי התוצאות. במדיניות אין זה די להיות צודק. העיקר הוא להשיג את המטרה, והמטרה היא שלום. אם אנחנו הולכים בדרך הזאת המוצעת על ידי ארצות הברית, אנחנו נותנים לרוסיה חופש גמור להסיק את מסקנותיה. אם רוסיה תראה שאין לה כל תקווה להשפיע במשהו על הדיונים באו״ם, היא מוכרחה להתייאש מאו״ם כמכשיר הגנה על השלום בעולם וכמכשיר לשמירה על מעמדה. גם אם לא תצא מאו״ם, היא תפנה את מרצה להתכוננות למלחמה ולהתבודדות מהעולם. אנחנו חוששים שזה לא יקרב את השלום לעולם, אלא ירחיק את שלום העולם, ואנו רוצים לדעת מה דעתם [של האמריקנים] בעניין זה. אנו אומרים כך: העולם המערבי נחל שני ניצחונות מכריעים. הוא נחל ניצחון צבאי בקוריאה, והוא נחל ניצחון מדיני ומוסרי על ידי הכרעת או״ם בעניין קוריאה. לא ייתכן, שרוסיה לא הסיקה מסקנות מהמפלה הזאת שלה. האומנם אי-אפשר להמתין ולראות מה תהיינה המסקנות שלה מאשר ללכת הלאה ולגרות את רוסיה לקראת עמדה נוקשה ומפוצצת?

כל השיחות האלה התנהלו מתוך חרדה לשלום, כי לנו יש בבעיה זו רגישות מיוחדת, בייחוד בעניין זה של מתן היתר לגייס כוחות ולשלוח כוחות לאיזה מקום בעולם רק מפני שיש איום לשלום. לדעתנו יש בזה רק נשק לתעמולה חריפה אנטי-מערבית בשביל הקומוניסטים. מר בווין אמר: ״אל תראו אותנו בשום פנים ואופן כמזוהים עם ארצות הברית בשאלות האלה. אומנם לא נשאר לנו הרבה כסף, אבל נשאר לנו הרבה ניסיון״. רצה לומר: ״אנחנו עניים מארצות הברית, אבל יש לנו הרבה ניסיון, איני סבור שווטו זה בכלל דבר פסול. קורה לפעמים, שהרוב מקבל החלטות בלתי צודקות ובלתי נכוחות. אינני רוצה בשום אופן שרוסיה תצא מאו״ם. לעומת זאת, איננו רוצים לקבל את הדיקטט שלהם. צריך למצוא דרך לגשר בין אלה. אתקשר בעניין זה עם המשלחת שלנו באו״ם. אני מודה מאוד בעד חוות הדעת. זו היתה חוות דעת חשובה״. גם הצרפתים הביעו את חששותיהם ואמרו שהם יתקשרו עם המשלחת שלהם.

השיחה עם מר דאלס היתה מאלפת ביותר. הוא העיר: ״אתה אומר שאינך יודע מה תהיה תגובת ברית המועצות. גם אני איני יודע. איני יודע אם אפשר לנחש פה תהיה תגובתה. ייתכן שתגובתה נתונה מראש. ייתכן שהיא הולכת לפי קו מסוים שאיננו מושפע כמלוא הנימה ממה שנחליט פה באו״ם, ושהיא פועלת לפי נימוקים שלה. אני מסכים שברית המועצות היא גורם של שלום ושל אי-שלום. אבל יש עוד גורם של שלום וזוהי ארצות הברית, ואני יודע מה תהיה תגובת ארצות הברית. הציבור בארצות הברית מלא רוגז והתמרמרות על שהוא היה מוכרח לבדו - והוא לא לקח בחשבון את אוסטרליה ואנגליה ששלחו קצת צבא - לשאת בנטל הצבא לקוריאה ובכל המלחמה שם, מלחמה שעלתה לנו במחיר רב בכסף ובאדם, מלחמה שהפכה את כל סידרי הכלכלה שלנו. אנו טוענים כלפי הציבור שלנו, שזו היתד גזירה שאי-אפשר להימנע ממנה. הדבר קפץ עלינו פתאום. במקרה היינו היחידים במקום המעשה. אחרים לא היו שם. אחרים היו רחוקים ובלתי מוכנים. על זה תשובת הציבור היא: ׳תדאגו, אם כן, ששוב לא יקרה דבר כזה׳. מנוי וגמור איתנו שעוד פעם לא יקרה דבר כזה - או שארצות אחרות נותנות לנו יד ואנחנו עושים את המלאכה הזאת אם נצטרך לעשותה עוד הפעם, או שאמריקה חוזרת להתבודדות, ומה פירושה של התבודדות אמריקה זה מובן, זוהי הפקרת העולם״.

אולם הוא [דאלס] אמר שהוא מקבל בהחלט את דעתנו, שלא צריך להכניס את הסעיף על משלוח כוחות גם במקרה של איום על השלום, אבל הם [ארה״ב] אינם יכולים לעשות זאת. אולם אם יוצע תיקון על ידי מי שיוצע הם לא יראו בכך הפרת ההחלטה שלהם ביסודה. יוגוסלביה הציעה תיקון נבון יותר ומיושב יותר מאשר התיקון שלנו, אבל הם [היוגוסלבים] במצב מיוחד. הם רואים את עצמם אולי יותר מאויימים מאשר אנחנו. להם נשקפת יותר סכנה מרוסיה ומהשכנים שלהם מאשר לנו [משכנינו]. לנו יש, בכל זאת, הסכמי שביתת נשק ומאחוריהם עומד או״ם וגם ההצהרות של שלוש המדינות. ליוגוסלביה אין אמצעי מגן כאלה. הם גילו בכל מהלך העצרת חרדה ועצבנות רבה. הם הביאו בפעם הראשונה את הריב שביניהם ובין רוסיה אל במת או״ם. בפעם הראשונה דיברה יוגוסלביה בגלוי נגד רוסיה מעל דוכן העצרת והאשימה את רוסיה בכוונות של תוקפנות והשתלטות על יוגוסלביה. הם נקרעים פה בין שני קצוות, מצד אחד הם מדינה קומוניסטית והם חרדים להתערבות יתרה של המערב. מצד שני הם רוצים לקבל את עזרת המערב נגד תוקפנות רוסיה כלפיהם. הם הולכים בשביל ביניים, והציעו שגם במקרה של איום על השלום אפשר יהיה לכנס אה העצרת, אבל להפעיל כוח אפשר יהיה רק במקרה של הפרת שלום ומעשה תוקפנות. לנו היה גם חשש הקשור במעמדנו. נניח שמצרים או מדינה ערבית אחרת תשלח את צבאותיה נגדנו, וייווצר רושם במועצת הביטחון שאנחנו המתקיפים. [ואז] אפשר יהיה לשלוח כוחות גם נגדנו.

ספק רב אם אמריקה היתה מקבלת את דעת יוגוסלביה אילו היתה זאת דעת יחיד של יוגוסלביה. אמריקה כמובן מרוצה מאוד שיוגוסלביה ניתקה את עצמה מעל הגוש של הקומינפורם, אבל היא אינה ממהרת לאמץ את יוגוסלביה אל חיקה, כי יוגוסלביה היא קומוניסטית ואמריקה מלאה חששות מרחיקי לכת לגבי יוגוסלביה ושותפות יוגוסלביה אינה נעימה לה. אבל אם היתה כאן גם הצעה של ישראל, והצעה מרחיקה לכת, זה חיזק את הצעת יוגוסלביה חיזוק כפול. ואחרי התייעצות של בעלי ההצעה הודיע מר דאלס במפורש, שהם התחשבו בדעת ישראל ויוגוסלביה ותיקנו את הסעיף הזה.

לתיקון אחר שהכנסנו היה ערך מוסרי. בהקדמה יש הסתמכות על כל מיני יסודות ראשוניים של המגילה. הוספנו הסתמכות אחת, שחובת או״ם קודם כל לשמש כמכשיר לשלום על ידי תיווך ופיוס, ואמרנו גם שאו״ם הצליח לפעול בכמה מובנים בעניין זה. הכוונה היתה לאינדונזיה וגם לכמה מקרים בארץ-ישראל. תיקון זה נתקבל ברוב של 12 נגד 11 עם 37 נמנעים, אבל כשזה נתקבל ברוב של 12 נגד 11 זה נהפך לסעיף. בוועדה אין צורך בשני שלישים. שם מספיק רוב פשוט. אבל כשזה נתקבל וכשזה בא לעצרת, זה הופיע כחלק מן הנוסח ואז באופן אבטומטי זה קיבל רוב של שני שלישים. דרוש היה רוב של שני שלישים כדי להוציא את הסעיף הזה אילו מישהו היה מציע להצביע סעיף סעיף.

תיקון שלישי שהצענו היה לגבי סעיף 106, הסתמכות על סעיף 106 הדורש התייעצות מוקדמת של ארבע המעצמות. תיקון זה נפל. רק ארבע [מדינות] הצביעו בעד, רוסיה הצביעה נגד. היא לא הסתפקה בנוסח. היא הציעה דבר מרחיק לכת. הארבע שהיו בעד היו: אנחנו, הודו, בורמה, אינדונזיה. היינו בצירוף כזה לא פעם אחת. פעם אחרת היינו עם פקיסטן, לפני שאינדונזיה נכנסה לאו״ם.

ברוב המקרים היינו יחד עם הודו. כשהיינו מכינים הצעות תיקונים, שלחנו העתק למשלחת ההודית. לא פעם קיבלתי תשובה מסר בנגל ואו:^[6] ״תחזקנה ידיך על התיקון, אולם לא אוכל לתמוך בו כי אני נמנע בכל העניין״.

לבסוף נבחרנו לוועדת הפיקוח על השלום. חשבו תחילה, שאם רוסיה היא נגד הקו הזה, היא תימנע מלהיכנס לוועדה הזאת, אולם היא מדינה ריאליסטית, היא אומנם נגד הקו, אבל ישנה ועדה והיא רוצה בה מקום. אמריקה חוששת שרוסיה תשב בוועדה כדי לחבל בפעולתה, אבל רוסיה העריכה את הקו הכללי שנקטנו ושהוא סייע להכשרת הקרקע לרעיון, שגם היא תהיה בוועדה ושבמקום ועדה קטנה של מדינות בלתי נוגעות בדבר, תהיה ועדה שיש לה כל המשקל של המעצמות בצירוף כמה מדינות אחרות. בזה נכנסנו בפעם הראשונה לאורגן של או״ם לשמירת השלום הבינלאומי. בדבר זה כשלעצמו יש משום חשיבות.

שנית, אנחנו מופיעים שם כחלק בלתי נפרד של נציגות אסיה, ובאופן מיוחד הנציגות של המזרח התיכון. יושבות שם חמש המעצמות הגדולות ועוד תשע מדינות. תשע אלו מתחלקות כך: ארבע מאסיה - הודו, פקיסטן, אנחנו ועיראק, שתיים מאמריקה הלטינית - קולומביה ואורוגוואי, שתיים מאירופה - שוודיה וצ׳כוסלובקיה, אחת מהקומנוולת הבריטי - ניו־זילנד.

שלישית, נכנסנו לוועדה לא תחת לחץ של איזה גוש־שהוא ולא במאמצים מיוחדים מצדנו, אמר אחד הנציגים של אמריקה הלטינית: ״אתם רשאים לראות בכניסתכם לוועדה זו מתן תעודה על ידי או״ם בעד רמת הופעתכם ואיכותה״. האופי העצמאי של הופעתנו הודגש בייחוד לאחר שהגשנו כמה הסתייגויות לעמדת ארצות הברית. זה לא היה פרס מארצות הברית בעד ציות למופת, אם כי בלי תמיכת ארצות הברית לא היינו נכנסים לוועדה. נציג אחד מאמריקה הלטינית אמר: ״אתם רשאים לראות בזה את דחיית טענות הערבים והאשמות הערבים נגדכם, כי אם יש מדינה תוקפנית אין מעמידים אותו למשמר על השלום״.

ואחרון אחרון, איננו יודעים אם הוועדה הזאת לא תצטרך לפעול בעניינים הנוגעים לנו, ואז נהיה בפנים. הגוש הסובייטי היה בעדנו. את הרשימה ערכו אנגליה, אמריקה, קנדה ואחרים. אומנם כשמר דאלס דיבר איתנו אמר לנו, שכוונתם להרכיב את הוועדה ממדינות שאין להן נגיעה ישירה לסכסוכים בעולם כמוכם, כמו הודו ושוודיה, ואולי הזכיר גם איזו ארץ ערבית.

אם למנות עוד הצלחות מסוימות שהיו לנו, הרי זה קודם כל בעניין בחירת נשיא העצרת. לקול שלנו היה רק ערך של קול אחד, אבל להשפעת התעמולה שלנו היה ערך גדול יותר. ניהלנו לפני כן תעמולה נמרצת בבירות אמריקה הלטינית לטובת מועמד פרס. היו לנו שיחות גם עם כמה מנציגי מדינות באירופה - (השר מ. שפירא: האם פרס העריכה זאת?) - פרס העריכה זאת מאוד מאוד. אין דבר שהולך לאיבוד בנידון זה. תמכנו במועמד אוסטרלי כאחד מסגני הנשיא, בעד זה הציעה אוסטרליה את מר יעקב רובינסון לוועדה המשפטית. אנחנו עשינו זאת, כי אנחנו מחפשים גשר לאוסטרליה בעניין ירושלים. יש מאחוריה קופה של שרצים בעניין ירושלים.^[7] נתנו את הקול למועמד האוסטרלי בשעה שהמתחרה שלו היה נציג קנדה. זה לא היה נעים, אבל ראינו צורך לתת את הקול לאוסטרליה. אוסטרליה שילמה את החוב מניה וביה והציעה מיד את מר רובינסון לוועדה המשפטית. היא היללה מאוד את מר רובינסון. הוא קיבל גם ״מי שבירך״ כזה מהמשלחת הבריטית וגם מאחד הנציגים של אמריקה הלטינית. הוא איש משפט מובהק.

היה לנו, לפי דעתי, ערך רב ומכריע בבחירת טורקיה במקום הלבנון למועצת הביטחון. בעניין זה היה ערך רב לתעמולה שלנו והיה ערך מכריע הודות לעצם קיומנו. אני סבור שאילמלא קיומה של מדינת ישראל ואילמלא כניסתה לאו״ם לא היה לטורקיה אומץ לב להיכנס למלחמה על המקום הזה במועצת הביטחון. עם כניסתה של מדינת ישראל לאו״ם נוצר מצב שיש במזרח התיכון שש מדינות ערביות ושש מדינות בלתי ערביות.^[8] בלי ישראל יש רוב ערבי במזרח התיכון - שש נגד חמש. פה היתה הסתמכות מפורשה של טורקיה על העובדה שאין רוב ערבי במזרה התיכון, ושלא ייתכן שלגוש הערבי יהיה מונופולין על המקום במועצת הביטחון. קודם היתה מצרים שנתיים במועצת הביטחון, אחר כך היתה סוריה שנתיים, אחר כך היתה מצרים עור הפעם שנתיים, ואם תיכנס עכשיו לבנון הרי זה נהפך למסורת שהמקום מגיע תמיד למדינה ערבית. בפעם הראשונה תבעה טורקיה את המקום לעצמה לא בתוקף היותה טורקיה, אלא בתוקף היותה חלק מהמזרח התיכון, והמזרח התיכון אינו מעור אחד. יש בו שש מדינות ערביות ושש מדינות בלתי ערביות. אמרתי שגם לתעמולה שלנו היה ערך רב. מר משה טוב מילא תפקיד של שגריר טורקיה באמריקה הלטינית. אומנם הוא נסע לשם בעניין ירושלים, אבל ניהל גם תעמולה לבחירת טורקיה למועצת הביטחון. שתים-עשרה עד שלוש-עשרה מדינות אמריקה הלטינית הצביעו בעד טורקיה, ורק שבע הצביעו בעד הלבנון. זה שבר פעם את המונופולין הזה והנחיל מפלה לערבים. הערבים נחלו מפלה בשאלת הנשיאות, בשאלת המקום במועצת הביטחון ובשאלת המועצה הכלכלית-הסוציאלית. מצרים, שיצאה ממועצת הביטחון, רצתה לקבל פיצוי על ידי כך שתיבחר למועצה הכלכלית-הסוציאלית. היא לא נבחרה. בהצבעה הראשונה קיבלה שלושים קול - היה חסר לה קול אחד - והיא יצאה מהרשימה. שם הבאנו לבחירת פולין לנשיאות כפיצוי לגוש המזרחי.

היתה לנו עוד הצלחה אחת, בוועדת אד הוק עמד עניין לוב,^[9] ושם היינו הצ׳מפיונים של זכויות המיעוטים. התכוונו גם למיעוט היהודי, שהוא אומנם הולך וקטן ואנחנו מקווים שהוא יתחסל לגמרי, אבל זאת היתה גם הגנה על המיעוט האיטלקי. נקטנו כל הזמן קו של הגנה על המתיישבים האיטלקיים, לא על השלטון האיטלקי, אבל על האיש העובד והיושב שם ושכבש לו את זכותו בעבודה. זה הוערך מאוד על ידי איטליה. לבסוף הצענו תיקון שהתכוון להבטיח שיתוף המיעוטים בכל מוסד מחוקק. מכל מיני צדדים ניסו להשפיע עלינו שנסיר את התיקון הזה. עשינו מזאת עניין של מיקוח. הסרנו אותו רק לאחר שבאה הודעת היושב ראש, שהכוונה למעשה היא לכך, אלא שבהצעת הסעיף כשהוא לעצמו יש משום פגיעה בריבונות, אבל הכוונה היא שכל המיעוטים ישותפו במוסד המחוקק.

לעומת זאת, הנקודה השלילית בכנס האחרון היתה עניין הזמנת החבר הערבי.

זה איננו יוצר עמדה של הכרעה מדינית איזושהי. הצעה זו בלי כל ספק תאושר. היא כבר אושרה בוועדת אד הוק ובוודאי תאושר גם בעצרת - שהמזכיר הכללי של ״הליגה הערבית״ יקבל הזמנה להיות נוכח בכינוסי העצרת. התקדים לכך היא הברית הפן-אמריקנית, שהיא תמיד מוזמנת לישיבות העצרת. החבר הערבי יעמוד עכשיו בדרגה שווה עם הברית הפן-אמריקנית. לנו היתה מערכה בעניין זה. עמדו להבליע את זאת ללא כל דיון ושהעצרת תצביע. הדבר אושר בוועדה המתמדת. בנאום קצר אחד הביא מר אבן לידי תיקון. מישהו אמר לו: ״זה היה התיקון היחיד בסדר היום וזה רק בהשפעת נאומך״. בוועדה היה נאום חשוב של מר רובינסון, שגולל לפני כל העולם את מעשי החבר הערבי בעבר - את כל מעשי גדולתו ותוקפו עד היום הזה. הנאום עשה רושם, אבל היתה שאלה של אנגליה, היתה גם שאלה של צרפת שאינה מעזה לגלות את עמדתה בעניין זה. הצרפתים דירבנו אותנו כל הזמן להתנגד להזמנת ״הליגה הערבית״, אבל כלפי חוץ לא תמכו בעמדה שלנו. זה היה קו מעניין, שבכל מיני הזדמנויות היו מראים לנו אותות רצון על הופעתנו העצמאית, שבעצמם לא היו מעיזים להביע עמדה דומה אם כי רצו בה. זה חל הן על אנגליה והן על צרפת ואמריקה. הם היו באים לפעמים אלינו ואומרים לנו: ״למה אתם שותקים בעניין זה? אתם צריכים לדבר״, אמרנו להם: ״למה אתם לא תדברו?״ אמרו לנו: ״אנו במצב קשה מאוד,

אבל אתם צריכים לדבר, בעניין זה צריך להישמע קולה של ישראל״.

אם לגמור בעניינים הכלליים, יש לציין כי היו לנו יחסים לבביים במיוחד עם ארבע מדינות - עם הודו, עם טורקיה, עם שוודיה ועם יוגוסלביה. עם אלה היו לנו יחסים מיוחדים, עם כל אחד בשטח אחר. עם הודו היתה הרגשה של אחדות רוחנית ידועה וגישה משותפת לעניינים. לא תמיד היו הצבעות משותפות. אנחנו היינו יותר משתפי פעולה עם המערב, וכנגד זה היינו יותר משפיעים על התוצאות הסופיות ברוחנו. הם היו יותר פרושים ועל ידי כך מנותקים יותר מאפשרות השפעה. אבל בנקודות המוצא שלנו, באספקלריה שבה אנו רואים את ענייני העולם, היינו מאוחדים מאוד.

יחסים מיוחדים היו בינינו ובין טורקיה כבין שתי מדינות מזרח-תיכוניות בלתי ערביות הנותנות יד זו לזו והמשתפות פעולה. היו יחסים מיוחדים עם שוודיה. אני מוכרח לציין שוב לזכותו הגדולה של העם הזה - משהחליטו לחסל את עניין [רצח] ברנדוט, החליטו לראות את עניין ברנדוט כאילו לא היה קיים מעולם, ונגמר העניין. מכיוון שהם ידעו שזה רובץ עלינו ושזה מעיק עלינו ועל מצפוננו, יש מצידם מאמץ מיוחד להקל עלינו ולהסביר לנו פנים של ידידות בכל מיני מקרים. הם הראו התעניינות מרובה בהתפתחות מדינת ישראל. אי-אפשר לתאר מה רבה האהדה אלינו שם. יחסים מיוחדים היו עם יוגוסלביה מתוך בקשת נקודות משען ובתוך הרגשה שאין אנחנו כוח ימני מובהק, שיש לנו הבנה למצבם.

אני רוצה לעבור עכשיו לעניינים המיוחדים שלנו בעצרת. קודם כל, צריך להיות ברור שידונו בשאלת ירושלים. אין כל סיכוי שידחו את הדיון בשאלה זו. השאלה תופיע בוודאי בעצרת באמצע נובמבר או במחצית השנייה של נובמבר. אין לדעת איך יפול דבר. השוודים פעילים מאוד בעניין זה והם מציגים את עצמם כנושאי דאגה בינלאומית צרופה. אין להם כל עניין בירושלים ואין להם כל אינטרס שהם צריכים לעמוד עליו במיוחד, אבל הם פשוט מעוניינים לחלץ את או״ם מסבך וממצר. הם היו רוצים לנחול את הכבוד שהם עזרו לפתור בעיה בינלאומית. הגענו אתם לידי הסכם שהם לא יציעו שום דבר שאינו מוסכם אתנו. אין זה הסכם כתוב, אבל בעל פה הסכימו אתנו כך. לא שהם מקבלים את דעתנו כאורים ותומים ומחייבים אותה, אלא שהם מבינים שאם בכלל כדאי לחתור לאיזה מוצא, הרי רק למוצא כזה שמובטחת התגשמותו, וקנה המידה ליכולת הביצוע זו לפחות הבטחה של מדינה אחת והיא מדינת ישראל. אם אנחנו מקבלים איזו הצעה-שהיא, הדבר יכול להיות קודם כל מופעל אצלנו ואז יש סיכויים שגם עבר-הירדן תקבל עליה את הדין. הסכמתנו בלבד היא בשבילם קריטריון לכל הצעה. אבל יחד עם זה הם קשורים בשותפות עם הולנד, והתנאי הזה אינו מחייב עדיין את הולנד. במובן זה נתונים השוודים בין הסכם שלהם איתנו ובין אי-ההסכם של הולנד איתנו. השוודים וההולנדים הכינו איזה נייר. אין לו עדיין תוקף רישמי והוא לא הונח עדיין על שולחן הוועדה. בנייר הזה יש התקדמות עצומה לגבי המצב הקיים והוא מושתת על שלילת בינאום. אין כל שאלה של שלטון על שטח ידוע או על אנשים ידועים, אלא פיקוח על מקומות קדושים בלבד.

אבל יש שם סעיפים החורגים מהמסגרת הזאת. יש שם כמה קוצים שלא נוכל לקבלם. ומהם הקוצים? הם השאירו ל״קומישיונר״ [ממונה] של או״ם את הזכות לבטל תוקפם של חוקים ושל תקנות ושל הסדרים הסותרים, לפי דעתו, את עקרונות הגישה החופשית אל המקומות הקדושים. הוא יכול לפנות אומנם לממשלה ולדרוש ממנה לבטל חוקים וסידורים אלה, אבל אם אין היא מסכימה, הוא יכול לבטל אותם, ולא רק שהוא יכול להודיע שחוק זה וזה שנתקבל בכנסת אין לו תוקף, אלא הוא יכול גם להוציא פקודה משלו. אמרנו שזה לא יקום ולא יהיה. על ידי כך הם מעמידים את האיש במצב בלתי אפשרי, והם דוחפים אותו להתנגשות עם שלטונות הארץ. דבר כזה אינו בא בחשבון. הם שואלים: ״מה יהיה אם יהיה איזה סכסוך בין הממונה הזה ובין הממשלה הריבונית?״ תשובתנו היא שאז יצטרכו לחפש מוצא איך לפתור את הסכסוך. הוא יכול לפנות לעצרת או״ם, הוא יכול לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג, הוא יכול לפנות למזכיר הכללי של או״ם, המזכיר הכללי יכול למנות ועדה שתברר את העניין, אבל אין לתת לו בשום פנים ואופן סמכות מכרעת לגבי סמכות השלטון המקומי.

ישנו שם קוץ שני. בעניין הפירוז קיבלו את דעתנו, ויש שם סעיף האומר שהכוחות באזור ירושלים צריכים להיות מופחתים בהתאם להסכם שביתת הנשק. אבל אחר כך הם מוסיפים: כאשר ייכרת השלום ויעברו שלושה חודשים, צריכים להישאר בירושלים רק הכוחות הדרושים for normal peace requirements. ירושלים איננה יכולה להיות מרכז של צבא. אבל ישנה עוד תוספת, ובה נאמר שהשאלה מה זה "normal peace requirements" תיקבע על ידי השלטון הריבוני בשיתוף עם הממונה [מטעם או״ם]. זאת אומרת שיש לו דעה לקבוע. אמרנו שגם זה לא ייתכן - (השר ז. שזר: מה הצעתם?) - אם יבוא מישהו ויטען שאנו מחזיקים יותר ממה שדרוש for normal peace requirements, יצטרך הוא להוכיח זאת.

הקוץ השלישי שישנו הוא אם יתעורר סכסוך, או מתעוררת שאלה מה זה ״מקום קדוש״ - קובע הממונה. אמרנו: ״הממונה יכול לקבוע על יסוד הסטטוס קוו של מאי 1948, ולא שסתם יחדש חידושים״. צרפת מוכנה לפשרה הזאת, אומנם אין היא מוכנה לנקוט יוזמה בעניין זה, אבל אם מישהו יביא לעולם פשרה כזאת היא תהיה מוכנה לתמוך בה. היא רוצה שבהחלטה הזאת יפורשו המקומות הקדושים. יש כבר רשימה כזאת. את הרשימה חיבר מר רנה נוויל, הקונסול הצרפתי כאן. יש שם הר הזיתים בתור מקום קדוש ליהודים. קבר דוד נכנס שם גם כמקום קדוש למוסלמים בשם ״נבי דאוד״ וגם כמקום קדוש ליהודים בשם ״קבר דוד״. שם נכנסת גם מערת המכפלה כמקום קדוש וכן קבר רחל, אבל גם הכנסייה של אבו-גוש, גם פסגת ליז-אומיי,^[10] פסגת הר תבור עם המנזרים. ברור שהסדנה של יוסף בנצרת^[11] נרשם שם כמקום קדוש. שם יש ניסיון להבטיח עמדות. אנגליה מתנגדת לזה שתהיה רשימה מפורטת. היא מוכנה להסכים לסטטוס קוו. אם יהיה סכסוך, או״ם יכריע.

יש שם קוץ רביעי. הנוסח השוודי-הולנדי מגביל את הפיקוח הבינלאומי מבחינה זו. הוא אומר: ״הפיקוח הזה יוטל על המקומות הקדושים היהודיים בשטח הירדני, על המקומות הקדושים המוסלמים בשטח הישראלי, על המקומות הקדושים הנוצריים הן בשטח הישראלי והן בשטח הירדני. הוא לא יוטל על המקומות הקדושים המוסלמיים בשטח המוסלמי ועל המקומות הקדושים היהודים בשטח הישראלי. זה בא בעיקר כדי להוציא את מסגד עומר מפיקוח. הצרפתים דורשים שיהיה פיקוח על כל המקומות הקדושים. הרשימה הצרפתית אינה מחלקת את המקומות לפי קדושתם לדתות. היא מחלקת אותם חלוקה גיאוגרפית. אולם יש שם סעיף, שכל הזכויות של הקהילות הדתיות ושל כל המוסדות החינוכיים ומוסדות החסד שלהן, כפי שהיו קיימים ב-14 במאי 1948, נשארות בתוקפן. זה מכניס בכלל קיפאון לגבי מעמד עדות ומוסדות. אמרנו שאת זאת צריכים לשנות. צריך לומר זכויות של Religious Foundations ולאReligious Communities . הולנד טוענת שצריכים לעמוד על כל הדברים האלה, כי אחרת אין סיכוי להשיג תמיכה מארצות אמריקה הלטינית. אנו מבינים שהיא עצמה נתונה תחת לחץ גדול. אם ההחלטה תתקבל בלי תיקונים, יהיו בה קוצים אבל יהיה בזה למעשה משום חיסול ההחלטה על בינאום ואישור ירושלים כבירת ישראל. יהיו בה סעיפים לא טובים. לא ניתן את הסכמתנו לאותם הסעיפים ואיננו יודעים אם שוודיה תלך אז הלאה. אם ההחלטה הזאת תתקבל בלי הקוצים הללו, יהיה זה מוצא טוב בשבילנו, אם כי האופוזיציה [בכנסת] תמצא בוודאי סעיפים כדי לטעון ש״מכרנו את ביטחון המדינה״. אבל אין כל ביטחון בזה שכך זה יתקבל. אין בשום פנים לומר, שסיכויי קבלת ההחלטה תלויים בזה שקוצים אלה יישארו בהצעה. אם מדינות מוכנות לזוז מהחלטת הבינאום, קל מאוד להוכיח שמוכרחים להוציא את הקוצים. עוד לא נתבררה עמדת הסובייטים בשאלת ירושלים. הם רק נגד בינאום, אבל אין כל ביטחון שהם יצביעו בעד איזו הצעה-שהיא.

לגבי עמדת הגוש העיקרי של המדינות הקתוליות, הגוש של אמריקה הלטינית, העניינים סתומים בהחלט. ידוע לנו שבעמדת הוותיקן לא חל כל שינוי ואין הם נוטים לזוז מעמדת הבינאום. לא ידוע לנו על איזה לחץ מיוחד מצד הוותיקן על המדינות הקתוליות. בוודאי הוא יופעל ברגע האחרון. לפני שנה הצביעו שלוש מדינות קתוליות נגד החלטת הבינאום וארבע מדינות נמנעו מהצביע. שבע מדינות לא קיבלו אפוא את פקודת הוותיקן בעניין זה. לא מן הנמנע שאפשר יהיה להגדיל את מספר מדינות אלה. ייתכן שמדינות אלה, בהצטרפות רוסיה ועוד, יתנו אולי רוב לנוסח החדש.

נשקפת לנו מערכה אולי קשה יותר והרבה פחות נעימה בעניין הפליטים,

כי פה לא מילאנו אחרי הוראה מפורשת של העצרת בדבר החזרת פליטים, ופה אפשר יהיה לגולל [נגדנו] את כל הפרשה של גירושים ונגישות. להיכנס עכשיו בריב זה ובוויכוח זה - על זה יש לומר: מוטב שלא היה בא משבא, אבל אין זה מן הנמנע שנצטרך להיכנס לבעיה הזאת, וכן שנצטרך להיכנס לבעיית ועדת הפיוס וגם לבעיית הסוכנות של עזרה ותעסוקה [אונר״א] העוסקת בענייני הפליטים. בחוגי ועדה הפיוס רווחות רוחות חיוביות לרכז את פתרון העניין על ידי התיישבות הפליטים בארצות אחרות, אבל לא מן הנמנע שיחזרו לעניין - שאנחנו מוכרחים להחזיר לפחות חלק של הפליטים - כדי לצאת חובה מוסרית כלפי העצרת.

אני בא מזה לעניין המגע הישיר עם ממשלת ארצות הברית, קודם כל בשאלות המזרח התיכון. היתה לי ארוחת בוקר עם מר מקגי, אחד מסגני אצ׳יסון, הממונה בין יתר שטחים גם על שטח המזרח התיכון. הוא איש נבון מאוד עם חינוך חצי אנגלי, אוקספורדי. הוא בקיא מאוד בעניינים שלנו והוא מציג את השאלה כך: ״הבעיה היא בעיית השלום ביניכם ובין הארצות הערביות. השאלה אינה שאלה מוסרית - מי צדק ומי לא צדק, איזו עמדה צודקת ואיזו עמדה אינה צודקת, מי גרם לזה ומי אחראי לכך - השאלה היא של מדיניות מעשית: באיזה תנאים אפשר להשיג שלום עם הערבים ובאיזה תנאים השתכנעה ממשלת ארצות הברית שאי-אפשר להשיג שלום עם הערבים. ממשלת ארצות הברית השתכנעה, שכיום הזה אי-אפשר להשיג שלום עם הערבים בתנאי ישראל. תנאי ישראל הם המצב הקיים: לגבי הגבולות - קווי הגבולות של הסכמי שביתת הנשק, לגבי האוכלוסיה - אי-החזרת פליטים והושבתם בארצות השכנות. האמריקנים משוכנעים שבתנאים אלה אי-אפשר להשיג שלום עם הערבים. מה דרוש כדי שיהיה שלום? ויתורים. ויתור מצד ישראל על שטח ידוע, שעליו אפשר יהיה להושיב ערבים. הוא מציין, למשל, שבסביבות באר שבע-חברון אפשר יהיה להושיב חלק מהפליטים. עלינו ״לעשות ז׳סטה, אחרת אין לערבים פתחון פה כדי לעשות שלום איתכם. אומנם אתם אומרים שהערבים הפרו את החלטת 1947, אבל השאלה היא מעשית ובלי איזה [צעדי] פיוס מצידכם לתבוסה הצבאית שהיתה להם, הם לא יעשו שלום״ - (השר מ. שפירא: האם הוא דורש ויתור על איזה שטח ידוע, או להקדיש שטח זה ליישוב פליטים?) - הוא אמר: ״נניח שלא תאמרו שאתם מוותרים על שטח לטובת מדינה ערבית, אלא שאתם מוותרים על שטח כדי להושיב עליו חלק מהפליטים הערביים״. הוא חושב שלנו זה יהיה יותר נוח להגיד כך. הוא רוצה להגיש לנו את הוויתור הזה בצורה שהוא חושב שתהיה לנו נוחה יותר. בנוגע לפליטים הוא אומר: ״ברור לנו וברור לכל אדם שהבעיה הזאת לא תיפתר בלי התיישבות רבתי של הפליטים בארצות השכנות. אבל יש החלטה של 1948 על החזרת פליטים, ויש טענה שאנשים האלה נושלו. אתם חייבים לעשות ז׳סטה כלפיהם, ולומר שאתם מוכנים לקבל חלק מהפליטים. לא חשוב אם יתברר בשעה שנגיע לדיון מעשי, שהמדובר הוא על מספר אפסי, אבל בזה שאתם מקבלים את הפרינציפ אתם יוצרים בשבילם מצב של ׳הצלת פנים׳, אבל לא שתאמרו מראש שאינכם מוכנים לקבל כל פליטים״.

מה אנו עונים על זה? ״דורשים מאיתנו לוותר על שטח. לטובת מי עלינו לוותר על שטח? האם למצרים יש תביעות לשטח? האם ללבנון יש תביעות לשטח? האם לסוריה יש תביעות לשטח? המדינה היחידה שמתעוררת אצלה שאלה של שטח זוהי עבר-הירדן. אמרנו פעמים בלתי ספורות, שאם יהיה משא ומתן על שלום עם עבר-הירדן, ״נהיה מוכנים לתיקוני שטח, to mutual adjustment of territories . ייתכן שבא בחשבון לוותר על רצועה במקום אחד, יתנו לנו רצועת אדמה במקום אחר, אבל אין לומר סתם שאנחנו חייבים לעולם הערבי שטח״. העירותי גם שלא ייתכן לדרוש מאיתנו שטח לפליטים ערביים ליד הגבול, כך שניצור על הגבול ממש יישוב ערבי צפוף, שיחשוב תמיד שגזלנו את אדמתו וירצה לפלוש לשטחנו - )השר ד. רמז: שיהיה לצנינים(.

אשר לעניין הפליטים, יש לזכור שבינתיים אנחנו מיישבים את הארץ. גם התברר מה השפעתה של הוספת תושבים ערבים על מצב הביטחון במדינה. אם לתת לחזור, נוכל רק במקרים בודדים. גם עכשיו אנחנו נותנים במקרים ידועים לערבים לשוב לארץ. על זאת התשובה שלו היתה: ״אם ככה, אז אין לי מה לדבר. אז זאת אומרת שהשלום אינו דחוף בשבילכם. יישאר המצב הקיים. אין אנחנו יכולים בתנאים כאלה ללחוץ על הערבים שימהרו לעשות שלום איתכם. אומנם לחצנו, אולם אין זה מועיל״. יחד עם זה, הוסיף: ״אפשר לומר מה אתם משיגים תמורת השלום מהערבים? כל מה שאתם משיגים, אין זה דבר שאפשר לתפוס ביד. תשיגו מהם מסחר, הם יכולים לבטל. כל מה שאתם משיגים זוהי רק רוח השלום במזרח. נמצא שאינכם מפסידים דבר על ידי הויתורים הקלים״. אמרנו: ״על תנאים כאלה אי-אפשר לדבר, ואם אי-אפשר - אי-אפשר״. יחד עם זה, אמרנו: ״אנחנו חושבים שממשלת אמריקה יכולה נם במצב זה ללחוץ על הערבים ולטעון שהיא מעוניינת בשלום במזרח התיכון ובפיתוח״.

נפרדנו ללא דבר. אמרנו, שאנחנו מוכנים ללכת לשיתוף פעולה להתיישבות הפליטים בארצות השכנות על יסוד תשלום פיצויים מצידנו. הוספתי שתי הסתייגויות. קודם כל, אינני יודע מניין ניקח את הכסף, אבל אנחנו מוכנים להצהיר הצהרה על נכונותנו לפיצויים, ואז נדון כמה ואיך ואיפה להשיג את הכסף, והיה רמז ברור על חשבון מי נוכל לעשות [זאת], אבל כמו שהערבים החמיצו את ההזדמנות של החזרת מספר פליטים, כן לא נוכל גם לעמוד לאורך ימים בהתחייבות זו לתשלום פיצויים, כי יש לנו בינתיים התחייבויות אחרות. ואם הערבים לא קבלו הצעה לשלום, גם התחייבות זו מאבדת את כוחה המחייב. ובכלל, במה מדובר? אם עניין הפיצויים הוא חלק מהסדר כללי, אבל אין זה דבר-מה תלוש ונפרד.

הוא אמר: ״דבר זה אינו מספיק. מוכרח להיות איזה תיקון של שטח. למעשה זה יהיה אומנם ויתור על שטח לעבר-הירדן, אבל להלכה זה יהיה פיצוי לעולם הערבי. אם לא - אז לא״. בזה נגמר הסיבוב הזה.

ימים אחדים לאחר בואי לארצות הברית ביקשתי שיחה עם מר דין אצ׳יסון. התכוונתי להסביר לו את עניין העלייה כרגע בקשר לתביעה של עזרה ישירה מארצות הברית. מלבד זה רציתי לראות גם את מר מרשל. חשבתי שלא אוכל לדאות את מר מרשל מבלי לראות קודם את מר אצ׳יסון. מר מרשל הוא שר ההגנה ואיננו מקבל נציגי חוץ באופן ישר. העניינים נתגלגלו כך שקיבלתי את הראיון עם מר אצ׳יסון ביום שישי האחרון. עמדתי לחזור לארץ. הסברתי את המצב ל״סטייט דפרטמנט״ וביקשתי, אם אפשר, לראות את מר מרשל לפני מר אצ׳יסון.

ביום החמישי ראיתי את מר מרשל. אני מרוצה שזה לא נתפרסם. הוא לא פרסם זאת ואין לי מה לפרסם, אם כי כשבאתי לשם היתה שם פלוגה שלמה של צלמים וכאשר נכנסתי לחדר נכנסו כל הצלמים, ואף על פי כן הדבר לא נתפרסם. היתה לי הרגשה כאילו לוקחים ממני חתימת אצבע. היו שם שני צלמים צבאייים והם צילמו אותנו פנים ואחור. אני לחצתי לו יד ומר אבן הביט. השיחה עם מר מרשל נמשכה שעה. בראש המדברים הייתי אני ולא הוא. הוא הקשיב רב קשב, שאל כמה שאלות ואמר כמה דברים. אמרתי: ״אני רוצה לסקור את מצבנו מזווית ראייה המעניינת בעיקר אותו, כלומר מזווית ראיית ההגנה. הקו העיקרי המציין את מצבנו ואופי עניינינו הוא הגידול המהיר של האוכלוסיה שלנו. גידול של 70 אחוז מאז קום המדינה״. נתתי לו מספרים באיזו מיכסה מתנהלת העלייה עכשיו. אמרתי שאנחנו מניחים כי גידול זה יתמיד עוד שלוש-ארבע שנים. אין זאת אומרת שאחר כך ייפסק הגידול, אבל הנחשול העיקרי, לפי המצב עכשיו, יבוא לידי סיומו. אמרתי שאין זה גידול מקרי, אלא גידול מכוון הן מבחינת גידול המדינה ואפשרויותיה להתבסס, ומבחינת האנשים זוהי הצלה וגיבוש עתידם.

הסברתי לו מה פירוש הדבר מבחינת הגנה. כשהיינו 700,000-650,000 נפש בארץ, בשיא הקרבות היו לנו מאה אלף איש לוחם. יש אומרים שזה עלה על השיא השווייצרי, שהוא שיא עולמי. עכשיו ברור, שהצבא הסדיר הוקטן בהרבה. יש לנו צבא סדיר של שתי דיוויזיות אנגליות. יחידת הפעולה שלנו היא בריגדה מוגברת - הייתי מצויד במונח הזה על ידי הנספח הצבאי שלנו, וכך היו דברי מובנים לו - אבל יש לנו עתודות שמספרן עולה כבר כיום ל-150,000 איש ומעלה, אבל אין כל ספק שבהמשך העלייה נגיע לפוטנציאל צבאי של רבע מיליון. הוא שאל רק שאלה אחת בנוגע לעתודות, אם האנשים בעתודות מחויילים ליחידות. זה חשוב לרגע שקוראים אותם לצבא. אמרתי שאפשר לגייס אותם לאימונים במשך 24 שעות ושהם מתגייסים פעמיים בשנה. הם שייכים ליחידות מסוימות.

אמרתי לו, שלגבי העלייה יש קו אחד שאולי יעניין אותו. אומנם אין זה קו מכוון, אבל קו אופייני: העלייה שלנו היא המיכניזם היחיד הפועל כיום בעולם להעברת כוח אדם מהמעגל הסובייטי למעגל הלא-סובייטי. סיפרתי לו על העברת יהדות בולגריה ועכשיו גם מפולין ומרומניה. זה כולל כוח אדם בכלל, כוח אדם טכני וכוח-אדם מלחמתי.

הנקודה השנייה שעמדתי עליה זוהי הדמוקרטיה שלנו. אמרתי לו: ״בשבילנו הגנת העצמאות הלאומית והגנת החירות הפנימית האנושית אלה הם שני דברים המשולבים זה בזה״. השוויתי את מצבנו מבחינה זו עם ארצות כאיטליה וכצרפת מצד אחד, ועם הארצות הערביות מצד שני. המצב בצרפת ובאיטליה הוא שהקומוניזם כבש את רובו של מעמד העובדים. הקומוניסטים, על כל פנים, טוענים שרוב הפועלים הם שלהם, אולם גם אם אין זה ככה, הריהם בכל אופן כוח ניכר. אצלנו הרוב הגדול של המעמד העובד לא רק שאיננו קומוניסטי. הרוב הוא אנטי-קומוניסטי לוחם. אנחנו מוכנים להילחם על הדמוקרטיה שלנו, והארץ כולה מוכנה להילחם על הדמוקרטיה שלה ועל חירויותיה הפנימיות. לגבי הארצות הערביות לא נגיד שאנחנו המשטר הדמוקרטי היחיד של המזרח התיכון, אבל למשטר הדמוקרטי שם אין שורשים בנפש האדם, הוא לכל היותר עניין של השכבה השלטת, אולם בשביל המוני העם אין זה דבר שבנפשם. המדינה היחידה במזרח התיכון, שהחירות הפנימית והדמוקרטיה הן בנפשה, זוהי מדינת ישראל וכך יש להגדיר אותה ולהתייחס אליה.

הפרק השלישי בהסברה זו היה מעמדנו הבינלאומי ועמדתנו לגבי השאלות המנסרות בעולם. קודם כל, עניין קוריאה. אומנם לא היינו מוכנים לשלוח צבא, אבל נקטנו עמדה ברורה, בלתי משתמעת לשתי פנים. לקחנו עלינו אחריות בלתי אמצעית לגבי שיתוף פעולה בעניין הכללי של שמירת השלום והפעלת העצרת למטרה זו. הגענו למסקנה זו מתוך שיקול הדעת החופשי שלנו, ושיקול הדעת החופשי שלנו הביא אותנו להסתייג בכמה עניינים מקו ארצות הברית. שורש הסתייגויותינו הוא רק דבר אחד: חרדה לשלום העולם. פה היה רמז כאילו אמריקה אינה מסוגלת תמיד לדאוג לשלום העולם. היא מוכנה לגשת למלחמת מנע. הסברתי את סיבות רגישות ישראל לשלום העולם. אנחנו, כמדינה העומדת באמצע בניינה המהיר, שכל מלחמה יכולה להיות לה מכת מוות, רגישים בייחוד לשלום העולם. הסברתי גם את גודל האימה הנשקפת לחלק אורגני של העם היהודי נוכח הניסיון של המלחמה הקודמת.

כשם שהפרק הראשון היה על כמות חומר האדם, היה הפרק הרביעי על איכות חומר האדם, על היכולת התעשייתית שלו ועל יכולת הייצור. אמרתי, שגם במלחמת העולם האחרונה, למרות התוצאות החבלניות של המדיניות השלילית של אנגליה, תרמנו תרומה לא מבוטלת למאמץ המלחמה במזרח התיכון הן בכוח צבאי והן בייצור תעשייתי וחקלאי. על אחת כמה וכמה עכשיו, שמספרנו כמעט הוכפל וחלקנו הולך וגדל והשלטון בידינו, וכל זה מכוון להגדלת הייצור. סיפרתי על הייצור המלחמתי שלנו, על המפעלים שיש להם שווי של 20 מיליון דולר, על יכולת הייצור שלהם, והוספתי שאם תינתן לנו עזרה מספיקה נוכל לשמש מקור לאספקה לכל מיני נשק, שמומחים אומרים שאיכותם אינה ירודה מתוצרת ארצות חשובות אחרות.

מזה עברתי למישאלות שלנו. קודם כל, הצגתי את המישאלה בדבר ציוד. אנחנו חסרים ציוד, קודם כל ציוד כבד. לנו נחוץ קודם כל ציוד כדי להתגונן. איננו יכולים לומר שאנחנו נתונים בתוך לילות חרדה לקול עלה נידף. יש לנו נשק, אבל כשאנחנו שומעים על נשק כבד המתקבל אצל השכנים, זה מעורר חרדה אצלנו. גם אם אנחנו שומעים מהם הלכי הרוח אצל השכנים, אנחנו מלאים חרדה. עלינו לקבל נשק כדי שנוכל לעמוד ולהגן על עצמנו בפני כל התקפה כזו. אנחנו גם חרדים לשלום העולם, שקיבלנו על עצמנו אחריות מסוימת בשבילו.

פנינו כבר לממשלת ארצות הברית. בעניין אחד קיבלנו תשובה שלילית מפורשת, והוא בעניין מטוסי דחף. בכמה עניינים לא קיבלנו תשובות חיוביות. התשובות החיוביות שקיבלנו הן אומנם לגבי דברים שיש להם ערך, אבל אין הם פותרים את הבעיה שלנו. דיברתי אתו על סטנדרטיזציה. יש לנו רובים צ׳כיים, שאנחנו מעוניינים להחליפם ברובים אמריקניים. הוא אמר: ״ייתכן שיש לכם גם אוירונים צ׳כיים״. אמרתי: ״כן, אבל לא הרבה. אמרתי לך כבר פעם שנקנה בשעת הצורך גם מהשטן. גם אתה היית עושה כך אילו היית במקומנו״.

אמר: ״אני זוכר היטב שאמרת לי זאת״. הוא התחיל לשאול שאלות. השאלות היו כלליות יותר. כמדומני שהשאלה הראשונה היתה על הנגב. מה היה מקור השאלות האלה? הוא הזכיר, שבפעם האחרונה נפגשנו בפריס ב-1948. הוא היה אז שר החוץ האמריקני, שהזדרז לתת את אישורו לתוכנית ברנדוט, שהיתה צריכה לקחת מאיתנו חלק מהנגב וחלק מירושלים. הוא שאל אם עשינו משהו בנגב. אמרתי: הגדלנו פי שתיים-שלוש את רשת היישובים שלנו, אולם זוהי רק התחלה. סיפרתי לו גם על התקדמות תוכניות ההשקאה שלנו ועל עצם התיכנון.

הוא שאל בנוגע לירושלים וביקש שיביאו מפה ושאסמן על המפה את הגבול. סימנתי לו. הוא שאל באיזה מקום הירדן הוא הגבול ובאיזה מקום ים המלח. הוא שאל מה הייצור המינימלי שלנו. מסרתי לו שאנחנו סוללים עכשיו כביש בדרום ים המלח ויש לנו עבודות חקירה מעניינות מאוד לגבי דרום הנגב וסביבות אילת, ויש לנו כל מיני מחשבות על אפשרויות נפט, אלא שהדברים האלה עוד לא התממשו.

הוא שאל עוד הפעם על העלייה, מניין באים העולים. אמרתי שהם באים משלושה מרחבים: מזרח אירופה, ערב, וצפון אפריקה. הוא שאל על הקומוניזם בין העולים. אמרתי: ״מסירות העולים לקומוניזם היא ביחס הפוך להיכרות האישית שלהם אתו. אין זאת אומרת, שאין קומוניסטים בין העולים, אבל אנחנו משלמים את המחיר הזה ככל ארץ דמוקרטית, שהיא צריכה לסבול גם מפלגה קומוניסטית בתוכה. הוא שאל על ההכנסה הלאומית, על התקציב, על המשכורת בצבא, על מנגנון הקליטה, כמה זמן נמשך עד שעולה נקלט וכן הלאה.

הוא שאל לבסוף על כוחנו האווירי. אמרתי שזהו אחד המחסורים שלנו. אין לנו די. אין זו רק שאלה של כלים, זוהי גם שאלה של אימון, ושאלת האימונים היא אחד הדברים שרציתי לדבר עליו אתו. ״בשלב ידוע ביקשנו מספר מקומות באמריקה לאמן קצינים. אילו זה ניתן לנו, זה היה מכסה למעשה את כל הצורך שלנו בסגל ההדרכה העליון. אנחנו הצענו לכם לאמן לנו את הקצינים האלה. התפלאנו מאוד שלא נעניתם לנו. אנחנו מוכרחים לפנות למקומות אחרים. אנחנו שמחים מאוד שצרפת נענתה. אפילו אנגליה נענתה לנו ויש לנו שני מקומות ב׳סטאף קולג׳״. פה הוא זקף את הגבות שלו ואמר: ״אה, ׳סטאף קולג׳!״ ״מאמריקה לא קיבלנו תשובות חיוביות, אבל מתאמנת אצלכם קבוצה של 80 בחורים שלנו בטיס אזרחי - הם בעצם מחיל האוויר - והם למעלה מהממוצע״. בעצם אמרו לי, שהגרוע ביניהם הוא למעלה מהממוצע האמריקני. לא רציתי להתפאר בזה. אמרתי שהם בדרך כלל למעלה מהממוצע.

אמרתי לו [למרשל] לבסוף: ״יש לי שאלה אליך ואיני יודע אם תוכל לענות עליה, ואני אבין היטב אם תאמר לי שאין ביכולתך לענות עליה, אבל אני רוצה שתדע שהשאלה הזאת מנסרת בחללנו והיא מטרידה אותנו מאוד: האם אתם מוכנים להגן על המזרח התיכון במקרה של מלחמת עולם [עתידית], או האם התוכניות האסטרטגיות שלכם הן להפקיר את המזרח התיכון במקרה של ניצחון במקום אחר?״ סיפרתי לו מה היה במלחמת העולם [השנייה] בשעה שהתחילה ההתקדמות של חילות גרציאני.^[12] נכנסתי אז אל ווייוול^[13] ואמרתי לו: ׳אני חושב את עצמי זכאי, לפי האחריות המוטלת עלי כלפי היישוב, להציג לך שאלה ולברר מהם הסיכויים, האם יש בכוחך להגן על מצרים? אם אין בכוחך להגן על מצרים, עלינו להתכונן להגן בעצמנו על ארץ-ישראל. יש הבדל בינינו וביניכם. אתם עושים חשבון כללי, ובזה אני שותף איתכם. אבל בין שתי תנודות של המטוטלת הצבאית יכול מפעל של שלושה דורות חלוצים לעלות באש. אני רוצה לדעת מה יהיה גורלנו?״ מר ווייוול היה רציני מאוד ואמר: ׳אני מבין היטב את אופי הצגת השאלה על ידך. אתה רוצה לומר, שבמקרה הרע נוכל אנחנו לסגת ממצרים לסודאן ולקניה, ונוכל לסגת מארץ־ישראל לעיראק ולהודו, אבל בשבילכם אין נסיגה, ובנסיגה אין פתרון. כל מה שאוכל לומר הוא שאני חושב מאוד על בעייתכם, ואני מקווה לאל שהעניינים לא יגיעו לכך: I have your position very much in my mind, I hope to God that it will not come to that.[14] ״זה כל מה שאוכל לומר״ [אמרתי למרשל]. פה היתה אצלו בת צחוק, שאפשר היה לפרש כבת צחוק של לגלוג על ווייוול. אחר כך הפך מר מרשל להיות רציני ואמר: ״אני מבין את שאלתך. אתה זכאי בהחלט להציג אותה״ - ולא נתן תשובה עליה. בסוף אמר כך: ״אני מרוצה מאוד שהיתה לי שיחה אתך. למדתי הרבה. לא היה לי שום קשר עם העניין ולא היתה לי כל תמונה מהעניין. מאז פריס לא היו לנו שיחות. עוררת שאלות חשובות. עוררת את שאלת הנשק״. כאשר דיברתי אתו על מחסור בנשק אמרתי לו שאני צריך לדבר גם על מחסור בדולרים. אם נקבל נשק, אנחנו מעוניינים לקבלו בלי תשלום, לפחות באשראי במחירים נוחים ובתנאי תשלום נוחים. [הוא אמר:] ״דיברת על מחסור בנשק, על שאלת התשלום בעד הנשק ועל שאלת האימונים. כרגע לא אוכל לתה לך תשובה. נעיין בכל הדברים האלה ונגיע לאיזו מסקנות״.

היה איתי השגריר מר אבן, העומד בקשר עם ״מחלקת המדינה״ של ממשלת ארצות הברית. אמרתי למר מרשל: ״אם שגרירנו ירצה פעם לגזול ממך רגעים אחדים, תרצה בוודאי להתראות איתו״. לבסוף אמר:

You don't warn me, it may be a non-diplomatic way of putting it, but dare it

יום לפני זה היה אצלו שר החוץ המצרי והיתה להם שיחה לא מוצלחת, וייתכן שאמר זאת כהמשך אותה השיחה.

למחרת היתה לי שיחה עם מר אצ׳יסון. הוא היה שקוע בקדרות. יש לזה בוודאי סיבות שונות. ישנן עליו התקפות נמרצות בעיתונות האמריקנית. ידוע הפתגם: ״אין מחליפים סוסים באמצע הזרם״. יצא [שבועון] ״לייף״ בהתקפה ואמר: ״מדוע לא להחליף את הסוסים? תלוי איזה סוסים הם ואיזה זרם הוא. אם יש זרם כזה ואם יש סוס כאצ׳יסון, צריך להחליף. הציבור רוצה לדעת מה עושה אצ׳יסון כדי להצדיק את משכורתו בימים האלה״, או שאלה דומה לזו. יש בכלל שמועות שעומדים להחליף אותו. ישנה שמועה שהנשיא טרומן עומד להחליף אותו במר [אוורל] הרימן. שם נעשו דברים משונים. יש בניין ה״סטייט דפרטמנט״. יש שם חדרים מלאי פקידים. הם יושבים וכותבים ודופקים על המכונות. והיה הבית הלבן. גם בבית הלבן היתה פקידות, אבל קטנה. הבית הלבן זה בית לא גדול. הנשיא גר שם עם אשתו ועם הבנות. ה״סטייט דפרטמנט״ עבר לבניין חדש והוא נקרא ״the new State Department ״. זהו בניין מודרני ומרווח, והנה נהפך ה״סטייט דפרטמנט״ לחלק של הבית הלבן. כל הבניין מלא פקידים היושבים וכותבים והם כולם פקידי הבית הלבן. הנשיא מר טרומן לקח את מר הרימן כיועץ שלו בענייני חוץ ואומרים שהוא עומד להחליף את מר אצ׳יסון.

אין כל ספק, שמסרו למר אצ׳יסון על תוכן שיחתנו עם מר מקגי באור לא נוח לנו. יתר על כן, אין ספק שכל הדברים שקרו בזמן האחרון, שגרמו לידי תלונות מצרים ועבר-הירדן, נמסרו שם בנוסח של קטרוג עלינו, שאנחנו אומנם אומרים שאנחנו רוצים שלום, אבל עושים הכל כדי ליצור מצב רוח נגד שלום בקרב הערבים ואיננו נזהרים מלגרות אותם על ידי מעשים בלתי שקולים. אם כי על פי דין אנחנו צודקים אולי במקרה זה או אחר, אבל איננו מגלים תבונה ושיקול רוח. הכוונה לטיפול במסתננים, לגירושים, לתפיסת שטח ליד נהריים. מה שפקידים נמוכים יותר ב״סטייט דפרטמנט״ אומרים לנו במפורש, יש להניח שהם אומרים במפורש גם למר אצ׳יסון. כשאתה בא למר אצ׳יסון לא יתחיל לעשות חשבון על כל פרט ופרט, אולם הוא יודע את הפרטים וזה משתקף בארשת פניו.

לפי בקשת ראש הממשלה, אמשיך בדין וחשבון שלי מחר.