87 | הממשלה, ישיבה א'^[1]

 

אתגרים בעצרת או״ם

 

סעיף ב׳: משלחת ישראל לעצרת או״ם

השר מ. שרת: אני יוצא הערב לניו־יורק^[2] ואני צריך לקבל מצד הממשלה אישור או הסכמה או הרגשה של הבנה לקו שאנחנו ננקוט בשאלות שונות בעצרת או״ם. זאת תהיה עצרת קשה מאוד. עומדות בה כמה שאלות הנוגעות בנו באופן ישיר. אבל אומר מראש שאני מודאג הרבה יותר למהלך של העניינים הכלליים בעצרת - וזה יכול להעמיד גם אותנו במצב קשה - משאני מודאג לאיזה עניין הנוגע לנו באופן ישיר. וגם דאגתי למהלך העניינים הכלליים נובעת בהשפעת המצב הכללי של העניינים בעולם עלינו.

ברור שמבחינת התפתחות ענייני המדיניות העולמית תהיה זו עצרת קשה. ייתכן שכל עתידו של האו״ם, עצם קיומו, עצם יעילותו כתריס בפני מלחמה, יעמוד על הקלף. אין לצפות שהעצרת הזאת תצליח ליישר באיזו מידה־שהיא הדורים ולהצר את הפרץ בין שני הקטבים של הציר העולמי. להיפך, יש לחשוש שהפרץ ילך וירחב.

בשתי שאלות עיקריות אינני רואה כל אפשרות של פשרה. שאלה ראשונה: שאלת קבלת סין העממית לאומות המאוחדות, דבר שברית המועצות אינה יכולה בשום פנים לוותר עליו. לעומת זאת, עמדת ארצות הברית היא שאין לדבר על קבלת סין העממית אלא לאחר גמר המלחמה בקוריאה. היא רואה עכשיו, בזמן שנמשכת המלחמה בקוריאה, את קבלת סין העממית כפיוס ברית המועצות ובחתירה תחת כל מעמדה באו״ם, ואינה רואה כל גשר בין שתי העמדות. לעומת זאת, מתכוונת ארצות הברית - והיא הודיעה לנו בכתב שהיא מתכוונת לעשות זאת - לעודד את שאלת יעילותו של או״ם כמכשיר להגנת השלום. צריך שיהיה ברור, כי ארצות הברית הצליחה לגייס את מועצת הביטחון לעזרתה בעניין קוריאה ולהפוך על ידי כך את מועצת הביטחון לאבן שואבת להצטרפות עשרות מדינות מסביבה ולגיבוש דעת הקהל העולמית בחזית הזאת. רק הודות להיעדרה של ברית המועצות מאותה ישיבה, רק מפני שברית המועצות החרימה שורה של ישיבות - לא היתה נוכחת בהן ולא השתמשה בזכות הווטו שלה - לכן התקבלה ההחלטה. אנו רואים, שמשחזרה ברית המועצות למועצת הביטחון היא מכשילה ומשתקת כל החלטה שאינה ישרה בעיניה על ידי שימוש בזכות הווטו שלה. הדבר הזה מעורר כמובן את שאלת קיומה ותוקפה של מועצת הביטחון, וארצות הברית אינה יכולה להתפשר עם המצב הזה. הווטו, שאולי לכתחילה נועד לשמש כמגן על השלום, גם נגד הרוב וכתריס בפני תוקפנות, נהפך - אם לקבל את גירסת ארצות הברית, ואנחנו קיבלנו את גירסתה - למקור של הפרת מאזן הכוחות ולחיפוי על תוקפנות, ויש בדעת ארצות הברית - והיא הודיעה על כך לכל המדינות שיש בינה וביניהן שיתוף ידוע - שהיא רוצה להציע הצעה שתאפשר לעצרת להתכנס במקרה של מעשה תוקפנות, ובשעה שמועצת הביטחון תהיה משותקת, תוך הודעה של 24 שעות. כל הנציגים יושבים ממילא בלייק סכסס ובוושינגטון, והעצרת תפעל אז להגנת השלום. כמובן שבעצרת אין זכות וטו. עניינים נחתכים ברוב, לפעמים נדרש רוב של שני שלישים. במגילת האו״ם לא נאמר שהעצרת יכולה להחליט רק על דברים המוסכמים במועצת הביטחון. אלה הם שני מוסדות מקבילים, יש מרחב מחיה לכל אחד ואחד מהם באופן עצמאי.

ברור שזה יהיה מיפנה חמור מאוד בנוהל של האו״ם, שיעמיד את ברית המועצות בפני בעיות גורליות אם להישאר באו״ם או לא להישאר, אם להישאר במועצת הביטחון או לא לאחר שהעצרת פוסחת על מועצת הביטחון וניגשת לפעולה באופן עצמאי. אשוב לשתי השאלות האלה, כי אנחנו חייבים לקבוע את עמדתנו לגביהן. אני רק מציין אותן עכשיו כמסמנות את המרחק הגדול והולך בין הצדדים השונים, את הקיטוב, ה״פולריזציה״, שהולך ומתחולל בקרב האומות המאוחדות.

ברור גם שהאווירה בעצרת תהיה מלאה אדי רעל. ברית המועצות תשתמש בה לשם תעמולה ארסית נגד ארצות הברית ונגד בעלי בריתה, ״שמביאות את המלחמה לעולם״, וארצות הברית לא תטמון ידה בצלחת וריב האיתנים יתחולל בכל תוקפו וזעמו.

זה יכביד מאוד על מצבנו. המצב הוא כזה, שבה במידה שהעניינים בעולם מחריפים והולכים, בה במידה שסכנת מלחמה עולמית מתגברת והולכת, הולכות ונחשפות העמדות של הגורמים השונים. אותם הקשיים, שבימים קלים יותר אפשר היה לחפות עליהם ולהטיח עליהם על ידי נוסחאות, מתפרצים ומחייבים עמדות ברורות יותר ונוקבות יותר. ראינו זאת בקוריאה.

זהו תהליך אחד. בעת ובעונה אחת מתחולל תהליך אחר, תהליך שלנו - החרפת המצוקה הכלכלית של מדינת ישראל והזיקה שלנו לעזרת העולם, שהיא בעיקרה עזרת ארצות הברית. שני הדברים האלה כאחד מוכרחים להביא כתוצאה משולבת לידי גילוי עמדתנו האמיתית לגבי הריב העולמי וכלפי ארצות הברית. זה יהיה מוכרח לתת אותותיו בעמדתנו לגבי שאלות שונות.

אינני מציע להצביע כאן על כל שאלה ושאלה שאני מעורר. ארצה על כל שטח העניינים ואם יהיה ערעור על איזה סעיף, או אם יהיה צורך להצביע - אפשר יהיה להצביע. אם לא - יתקבל שהקו שאני מרצה עליו. אפשר יהיה לטלגרף לנו אחר כך לשנותו, או אני אטלגרף הנה. מחר ובשבת אהיה בפריס ואראה את הנשיא.

אני קובע, קודם כל, כהנחה ודאית שהעצרת הזאת תהיה עדה לתהליך של התקרבות גדולה יותר שלנו למדיניותה של ארצות הברית משהיתה, וזה יהיה בהשפעת החרפת הניגוד העולמי ובהשפעת ההיזקקות שלנו, הגדלה והולכת, לעזרתה של ארצות הברית במשק ובנשק. אבל אני רוצה לקבוע שני סייגים כלליים, שני בלמים לתהליך הזה:

אל״ף, אנחנו מעוניינים למנוע קרע גלוי בינינו ובין ברית המועצות. איננו יכולים להתעלם משאלת הקשר שלנו עם ברית המועצות, ובכל מקרה שנוכל למנוע קרע גלוי איתה, ולשמור על אפשרות של קשר, אנחנו מחוייבים לעשות כן. איננו יכולים להתנהג כאילו הגורם הזה אינו קיים בשבילנו ואנחנו רשאים לדוש בו.

בי״ת, יש לשמור על הופעה עצמאית של מדינת ישראל. איננו יכולים מראש ובכל לקבל את דין ההכרעות של ארצות הברית רק מפני שארצות הברית עומדת בראש חזית שאנחנו רואים את עצמנו שייכים לה, ורק מפני שאנו זקוקים לעזרת ארצות הברית עד מוות. אסמן מיד דברים שבהם ההתנגשות שלנו עם ארצות הברית היא בלתי נמנעת.

ועוד הערה. את העמדות שאנחנו נוקטים על במת האו״ם אנחנו צריכים לנמק ולבסס לא בנימוקים של הזדהותנו עם ארצות הברית, כי אם בנימוקים של נאמנותנו לאומות המאוחדות, של מילוי חובתנו כחברת האו״ם כפי שאנחנו גורסים אותה. בשיחות פרטיות עם נציגי ארצות הברית, הן עם המשלחת בלייק סכסס והן עם אנשי ה״סטייט דפרטמנט״ בוושינגטון, עלינו להסביר שמוטב להם ומוטב לנו שהזדהותנו איתם וקביעת עמדה מצידנו בהתאם לעמדת ארצות הברית תוצג כלפי העולם כמילוי התחייבויותינו כחברי או״ם ולא כמעשה מדינה שהצטרפה בכל לארצות הברית. זה יחזק אותנו הן בציבור שלנו והן כלפי דעת הקהל העולמית, וזה נותן להם [לארה״ב] בדיוק אותו דבר שהם רוצים בו מבלי שזה יכביד עלינו. הרי הם בעצמם טוענים תמיד, שהקו שלהם באו״ם הוא לבסס כל עמדה ועמדה שלהם לא באינטרסים של ארצות הברית, אלא על חובתם כלפי האומות המאוחדות.

לאחר הקדמה קצרה זו, ואפשר היה להאריך בה, אני רוצה לעבור על פני הבעיות העיקריות. יש להניח, כי בעיית סין תפרוץ מיד עם פתיחת העצרת, ואני סבור שאין לנו ברירה אלא לנקוט עמדה בעד קבלת סין העממית לאומות המאוחדות. אנחנו הכרנו בסין העממית. ישנה ביקורת חמורה מאוד בכל המחנה הדמוקרטי על עמדת ארצות הברית בשאלה זו. זוהי התעלמות גמורה מהמציאות וסילוף גמור של המציאות להחזיק את סין הקודמת [הלאומנית] באו״ם כמייצגת את המעצמה של סין. למה הדבר דומה? כאילו היו מכניסים לאו״ם לא אותנו אלא את ממשלת המופתי בעזה.^[3] לפני שנכנסנו כחברים לאו״ם, בשעה שהיינו מוזמנים אל שולחן מועצת הביטחון, היה לנו ריב [כאשר דרשנו] שנוזמן כנציגי מדינת ישראל ולא כנציגי הסוכנות היהודית. היתה הצבעה בעניין זה. אנגליה היתה נגד עמדתנו והצביעה נגדנו. היא נפלה בהצבעה זו. אגב, רק הודות לברית המועצות נתקבל הדבר. בלי ברית המועצות לא היה הדבר מתקבל בשום פנים. והרי ההבדל בינינו אז בתור סוכנות יהודית, או בתור מדינת ישראל, היה לאין שיעוד פחות חמור מאשר ההבדל בעניין סין. אנחנו, כסוכנות יהודית וכמדינת ישראל, היינו כמעט היינו הך. בכל אופן, אנחנו בברית אמיצה מאוד עם הסוכנות היהודית. לא יכול להיות הבדל חמור יותר מאשר בין ממשלת פקין [העממית הקומוניסטית] לבין ממשלת פורמוזה.^[4] איני יכול לתאר לעצמי, שנוכל להצביע נגד קבלת סין העממית לאו״ם מבלי להפגין השתעבדות לארצות הברית ומבלי לשבור לגמרי את עמוד השדרה המוסרי שלנו.

לעומת זה, בשאלת הווטו אנחנו צריכים לתמוך בארצות הברית. העניין חמור מאוד: או שישנו או״ם כמגן השלום, ואם איננו כמגן השלום - אין צורך בו. קיום או״ם רק כדי שישלח פילמים חינוכיים לבתי ספר במדינות שונות, או שידאג לאיסור האופיום ודברים דומים, לשם כך אין צורך להזעיק את המדינות להצהרות ולקיים מוסד בעל אמביציות עולמיות כאלה כדי לפתור את בעיית המלחמה והשלום. המצב שנוצר הוא שיתוק של או״ם, חוסר אפשרות של פעולה. ואם יש אפשרות להתגבר על השיתוק הזה למען השלום, ואם העניין הזה נתון במסגרת מגילת האו״ם, אם אין בו הפרת המגילה - אני סבור שאנחנו צריכים לתמוך בניסיון זה. זה יכול להיות בלי כל משבר רציני ביחסינו עם ברית המועצות. אבל אינני יכול לתאר לי שנוכל להיות אדישים בשאלה זו, כי היא שאלה גורלית בנוגע לעתידו של או״ם.

אבל גם מחוץ לעניין סין לא נוכל ללכת בכל עם ארצות הברית. אני רוצה להביא כדוגמה שתי שאלות. מחדש עומדת על הפרק שאלת זכויות האדם ברומניה, בולגריה והונגריה. לכאורה היינו צריכים לצאת חוצץ בעניין זה נגד הממשלות האלה לאחר שנאסרה הציונות שם, לאחר שהציונות מושמצת, לאחר שהחברים שלנו נאסרים. בייחוד מדובר על רומניה. בבולגריה לא נשארו כמעט יהודים. בהונגריה היו משפטים אנושיים כמעט, לא היו עונשים חמורים והיו כבר גם שחרורים. אולם כל זמן שנמשכת העלייה משם, וישנה תקווה להמשך העלייה, איננו יכולים לסכן את הדבר. אומנם קיימת בעיה רצינית אם משהו שנעשה על ידינו עלול להשפיע על העלייה משם, אם העלייה מושפעת ממצב הידידות שבינינו ובין ממשלת רומניה, למשל, או שהיא פועלת משיקולים פנימיים ממלכתיים. נאמר, שאם לרומניה נחוצים היהודים, ואנחנו נהיה בידידות עם ממשלת רומניה, האם היא תשלח אותם? או נאמר, שאנחנו בריב עם ממשלת רומניה, אבל היא רוצה להיפטר מהיהודים, האם לא תשלח אותם? בא אומנם ניתוק גמור בינינו ובין ממשלת רומניה בענייני העלייה. אנחנו עומדים בקשר עם היהודים ברומניה והם עומדים בקשר עם היהודים ברומניה. ייתכן מאוד שהניתוק הזה בא כתוצאה ישירה ומפורשת מדברים שאמרנו פה בפומבי כלפי ממשלת רומניה.^[5] הציר שלנו שם מתקבל על ידי מנהל הפרוטוקול במשרד החוץ הרומני. נניח שהיה בא אלינו מר [ג׳ימס] מקדונלד, ובמקום שאני אקבלו יקבלו מר גבעון - (רוה״מ ד. בן-גוריון: ומי מקבל אצלנו את בא כוח רומניה?) - אין כאן ציר רומניה, אולם אותו נציג שישנו מתקבל אצלנו על ידי ממלא מקום מנהל המחלקה למזרח אירופה - (רוה״מ ד. בן^-גוריון: הוא צריך להתקבל על ידי איש המקביל לתואר האיש המקבל את צירנו ברומניה) - אתה אינך נוהג בכפל כמו הרוסים. סטלין אינו מקבל את הציר שלנו, ואתה קיבלת את הציר שלהם.

על מה מבוססת כל ההאשמה הזאת בפגיעה בזכויות האדם? ההאשמה מבוססת בעיקרה על עדויות על אנשים שיצאו משם והגיעו לאירופה או לאמריקה או למקום אחר. אינני חושב שזה יקל על גורל העלייה מרומניה בעתיד אם יתברר שעדויות אלה נגבות מפי עולים שהגיעו לישראל. אם אנחנו מצטרפים לחזית זו, אנו מצטרפים גם לפעולת גביית העדויות, זאת אומרת שהעולים מרומניה לישראל מצטרפים לעדויות נגד רומניה, ואז יהיה לרומניה חשבון פשוט: למה לה לתת ליהודים לצאת על מנת שייהפכו לעדי מלך נגדה? מפני כל הסיבות הללו אני חושב שלא נוכל להצטרף בעניין זה לארצות הברית ונצטרך להימנע מהצבעה.

ישנו עניין של שבויים גרמנים ויפנים, שמדינות המערב טוענות שהם נשארו בידי הרוסים. יש להם חשבון כמה שבויים היו וכמה הוחזרו. ברית המועצות לא ענתה רישמית על כך, אבל סוכנות טא״ס [הסובייטית] פרסמה סטטיסטיקה ועל פיה הוכיחה ששוחררו כל השבויים עד האיש האחרון פרט לעשרות אחדות של פושעי מלחמה. התביעה בעניין זה הועלתה על ידי אנגליה ואוסטרליה והיא הפכה לאמצעי תעמולה של אנגליה כלפי גרמניה ושל אוסטרליה כלפי יפן.

אנגליה רוצה לרכוש את לבם של הגרמנים בעניין זה ואוסטרליה רוצה לרכוש את לבם של היפנים, להראות להם שהם תובעים את עלבונם. לנו אין עניין לתבוע את עלבונם לא של הגרמנים ולא של היפנים, ובייחוד כשזה עומד בהתנגשות חזיתית עם ברית המועצות. ואם כי תביעה זו תהיה נתמכת על ידי ארצות הברית, לא נוכל להצטרף אליה בעניין זה.

עניין אחר, שביחס אליו אנחנו עומדים בהתנגשות עם ארצות הברית, הוא עניין ״הליגה הערבית״. ״הליגה הערבית״ פנתה לאו״ם והציעה שנציג ״הליגה״ יוזמן באופן סדיר לישיבות העצרת כמשקיף. ארצות הברית הודיעה שהיא תומכת בבקשה זו. ידוע לנו שהיא הודיעה על כך לארצות הערביות. אנחנו עומדים איתם בויכוח קשה בעניין זה. ״הליגה הערבית״ מסתמכת על התקדים של ברית המדינות האמריקניות Organization of American States, בשפת העיתונות היא נקראת Pan American Union. האירגון הזה מוזמן על פי החלטת אחת העצרות הקודמות. אנחנו טוענים שאירגון זה הוא בעצם אירגון אזורי, ״הליגה הערבית״ אינה ארגון אזורי, היא ארגון גזעי. הארגון ההוא כולל מדינות של יבשת אמריקה, צפון ודרום ומרכז ואיי הים. הארגון ההוא מתנהל באופן דמוקרטי. כל ישיבותיו פתוחות. כל החלטותיו מתפרסמות. הוא מזמין תמיד לישיבותיו את נציגי או״ם כמשקיפים. ישיבות ״הליגה הערבית״ מתנהלות מאחורי דלתיים סגורות. פרוטוקולים מישיבותיה אינם מתפרסמים, רוב ההחלטות אינן מתפרסמות. אף פעם לא הוזמנו לישיבותיה נציגי או״ם. ועוד, על הברית הפן-אמריקנית אפשר לומר שהיא אחד מגורמי השלום בעולם. היא גם תיווכה בסכסוכים שונים. היא משתלבת במערכת של גורמי השלום בעולם. הרקורד של ״הליגה הערבית״ הוא הפוך מזה. היא יזמה מלחמה ועודדה אותה. היא מארגנת ומבצעת את ההסגר הכלכלי על מדינת ישראל. ועוד, בברית הפן-אמריקנית אין כל מונופוליזציה לגבי המדיניות. כל המדינות שם שוות. ו״הליגה הערבית״ לא רק שזהו ארגון גזעי אקסקלוסיבי, אלא שהיא מנסה למלוך על המזרח התיכון ולהטביע חותם ערבי על כל המזרח התיכון.

צרפת בוודאי תתמוך בעמדה שלנו ואנחנו נתמוך בעמדתה של צרפת בעניין זה. יש להניח שאם אמריקה תומכת בבקשת ״הליגה הערבית״, אנגליה על אחת כמה וכמה. יש להניח שאנגליה לחשה את הדבר הזה בחוכמתה הרבה לאמריקה, שאמריקה תקפוץ ראשונה בעניין זה, ויוצא שאנגליה תומכת בעניין שהיא יזמה. תהיה לנו בעניין זה התנגשות עם אמריקה.

ישנן עוד שאלות שבהן נצטרך כנראה להתנגש עם אמריקה. לא נוכל לשנות את עמדתנו בעניין קבלת חברים לאו״ם. נקטנו בעיקרון האוניברסלי, שכל המדינות הרוצות להתקבל לאו״ם צריכות להתקבל. לפי עיקרון זה נתקבלנו בשעתו גם אנו, בזמן שגבולותינו לא אושרו עדיין, בזמן שיחסינו עם או״ם לא נקבעו עדיין, אולם אמרנו: ״אנחנו מדינה שוחרת שלום ויש לקבלנו לאו״ם״. אנחנו בעד קבלת אירלנד ובעד קבלת איטליה וגם בעד קבלת רומניה ובולגריה לאו״ם. זוהי עמדה שאנחנו דגלנו בה זה שתי עצרות. איני חושב שנוכל לשנות עמדה זו.

לעומת זאת, תהיינה כמה שאלוה שבהן נתקרב לעמדת אמריקה ואולי גם נזדהה עם עמדת אמריקה. אין כל ספק, שבבחירת נשיא העצרת נתמוך במועמד מערבי ולא במועמד מזרחי. נהיה פה במצב פרדוקסלי. לעת עתה ישנם שני מועמדים לנשיאות העצרת. באופן פורמלי מועמדות זוהי עובדה. אין מכריזים על מועמדים לנשיאות אם אינם בטוחים בבחירתם. המשלחות יודעות מיהם המועמדים המעשיים לנשיאות, ואם אין הן רוצות לבזבז את קולותיהן הן תומכות באחד משני הנציגים שיש לו הסיכוי להיבחר. אבל מבחינה פורמלית אין שום דבר המונע בעדנו מלהצביע בעדנו או בעד נורווגיה, למשל. ההצבעה חשאית, אבל החשאיות היא עובדה פורמלית ואינה נשארת סוד. שום ממשלה אינה מסתירה איך הצביעה בעניין זה. זה לא נאה להסתיר. זוהי עמדה ואותה מגלים. על כל פנים, כך הוא המצב בין משלחות שיש ביניהן יחסי אמון כמו בינינו ובין ארצות הברית. עד עכשיו ישנם שני מועמדים והם שניהם מהמזרח התיכון, אם לחשוב את פקיסטן למזרח התיכון.

עמדת ארצות הברית היא שאחרי שהנשיאים האחרונים היו מאירופה, מהאימפריה הבריטית, מאמריקה הלטינית, ממדינות האוקיינוס השקט, הגיע עכשיו תור המזרח התיכון להיות בנשיאות, והמועמדים הם פרס ופקיסטן. ברור, שאנחנו בער פרס ושאנחנו נגד פקיסטן. ישנה שאלה של מועמדים למועצת הביטחון. המועמדים שם הם טורקיה והלבנון. ברור שאנחנו בעד טורקיה וברור שאנחנו נגד הלבנון. עכשיו הולך ומתרקם דבר כזה: נודע לנו שפקיסטן פנתה לטורקיה והציעה לה התקשרות, שאם טורקיה תצביע בעד פקיסטן בנשיאות, תצביע פקיסטן בעד טורקיה במועצת הביטחון. זה יכול להיות מכריע. טורקיה בעצמה אינה פרטנדנטית [בעלת תביעה] לנשיאות העצרת. לה קשה מאוד להצביע בעד פקיסטן נגד פרס אם פרס היא מועמדה לנשיאות העצרת. ישנן ידיעות שטורקיה מנסה להשפיע על פרס שתסיר את מועמדותה כדי שטורקיה תוכל להצביע בעד פקיסטן. אנחנו מקווים שפרס לא תסתלק. ראשית, לשם מה תסתלק? אבל נגיד שהיא תסתלק. ברור שבעד פקיסטן לא נצביע. נוכל לתת את קולנו בעד מישהו אחר. אני סבור שאיננו יכולים להימנע מהצבעה בבחירת הנשיאות. אומנם הזכות להימנע מבחינה יורידית היא זכות החלטית, אבל פה יש גם תוכן מוסרי למה שאתה עושה. אם אתה נמנע, התוכן המוסרי של הימנעותך הוא שלדעתך לא איכפת איך יוכרע הדבר. יש עניין המעורר ריב ופילוג, ואתה נמנע. על כל צעד שאדם עושה הוא מוכרח להניח שגם אחר יעשה צעד כזה. בעצרת מוכרח להיבחר נשיא. לא ייתכן שאתה תימנע מהצבעה ותציע שגם אחרים יימנעו. ברור שלא נוכל להצביע בעד מועמד מזרחי ויכול להיות מצב משונה. אולם יכול להיות שפרס לא תוותר ויכול להיות שיהיה גם מועמד מקסיקני, ואז נצביע בעד המקסיקני. המועמד שיעמוד בשם מקסיקו הוא גם איש סימפטי כשלעצמו.

ממועצת הביטחון יוצאות שלוש מדינות וצריך להצביע בעד שלוש מדינות אחרות. נצביע בעד הולנד במקום נורווגיה, בעד טורקיה במקום מצרים, ובעד אותה המדינה מאמריקה הלטינית שתהיה המועמדה של הגוש. קרוב לוודאי שזאת תהיה ברזיל. אין היא מהמדינות הידידותיות ביותר לנו, אבל אין היא גם מן האויבות שלנו. אגב אורחא, לאחר היסוסים רבים והשהיות רבות הודיעה ברזיל שהיא רוצה בקשרים דיפלומטיים אתנו, ואנחנו נצטרך להקים צירות בברזיל שתשמש לכל המחצית הצפונית של אמריקה הדרומית, כשם שהצירות בבואנוס איירס משמשת לכל המחצית הדרומית של אמריקה הדרומית, ותהיה עוד שאלה של מקסיקו, ששם תצטרך פעם להיות צירות למקסיקו ולחמש המדינות של אמריקה המרכזית.

כל אלה הן שאלות שאינן נוגעות לנו במישרין. ישנה שאלה של האנרגיה האטומית. בכינוס הצירים שהיה לנו נזרקה הצעה, שנצביע בעד כל הצעה המכוונת לאיסור הפצצה האטומית ולפיקוח על ייצור האנרגיה האטומית. בינתיים החריף מאוד העניין הזה בארצות הברית, וארצות הברית רואה עכשיו את הפצצה האטומית כמגן עיקרי נגר תוקפנות סובייטית. אנחנו איננו יכולים לתמוך באיסור מוחלט. איני מציע שנצביע בעד שימוש בנשק זה, אבל לא נוכל להצביע בעד איסור השימוש בו, כי איסור השימוש בנשק זה ישנה באופן יסודי את מאזן הכוחות בעולם לטובת הגוש הסובייטי ונגד הדמוקרטי. אני סבור שנצטרך להסביר שלשאלה הזאת אין בכלל כל פתרון בנפרד, ושהיא רק פונקציה של מצב ענייני העולם. אם אפשר יהיה להגיע לאיזו פשרה מדינית בין הכוחות היריבים, ממילא תיפתר גם השאלה הזאת. אם אי-אפשר - אי-אפשר - (רוה״מ. ד. בן^-גוריון: מדוע לא להיות בעד איסור כל נשק? במה ההבדל במה הורגים אדם, אם בפצצה אטומית או בנשק אחר?) - ברית המועצות כל כך קנאית לאיסור השימוש בנשק האטומי, כי היא חלשה בו.

אשר לעניין קוריאה, אני חושב שנישאר נאמנים לקו שנקטנו בו כבר, אבל בביסוסו עלינו לנקוט עמדה בעד עשיית כל ניסיון של פתרון שלום לעניין קוריאה במסגרת החלטות או״ם, ולכל פתרון שיביא לידי ליכוד קוריאה.

ישנה עוד שאלה שיכולה להתעורר. ייתכן שאמריקה תודיע שהיא בעד איחוד קוריאה לאחר שכל קוריאה תשוחרר מהשתלטות סובייטית, וזה יהיה בניגוד להכרזתה הראשונה, שהמטרה שלה במלחמה היא להגיע לקו הרוחב 38 מעלות ושם לעמוד. אני חושב שאנחנו לא נקבל זאת ויהיו עוד רבים כמונו שלא יתנו לה היתר ללכת הלאה מקו הרוחב 38, ובעניין זה וגם בשאלות חשובות אחרות נצטרך לעמוד בקשר עם הודו וחשוב שנתאם את עמדתנו איתה במסגרת כללית מקיפה של תמיכה בדמוקרטיה נגד משטר טוטליטרי.

ישנן שלוש שאלות הנוגעות למושבות איטליה - אריתריאה, לוב וסומליה.

לא אטריד אתכם בעניין לוב וסומליה. השאלות האלה קלות. ביחס לאריתריאה נצטרך לנקוט עמדה חדשה. בשעתו הצבענו בעד אריתריאה בלתי מחולקת ועצמאית. התברר ששני הדברים, עצמאות ושלמות, אינם ניתנים להתיישב זה עם זה, כמו שהיה הדבר אצלנו. ישנה הצעה של חלוקה. חלוקה פירושה סיפוח אריתריאה הצפונית לסודאן, ואז אריתריאה הדרומית ממילא מסופחת לחבש. כמוצא מן המצר הזה, בין קצה אחד של חלוקה ובין קצה שני של עצמאות ושלמות, ישנה עכשיו הצעה של פדרציה עם חבש, היינו, שהמדינה נשארת שלמה ואינה מקבלת עצמאות, אלא אבטונומיה ופדרציה עם חבש. ייתכן שגם אנחנו נתמוך בפתרון זה. על ידי זה שהיא תהיה מצורפת לחבש אנחנו נמנעים מיצירת מדינה מוסלמית חדשה. ישנה גירסה איפכא מסתברא, שעל ידי סיפוח לסודאן נבלעים המוסלמים של אריתריאה בתוך סודאן. העניין הוא קצת מסובך.

בעניין יוון נצטרך לתמוך בקו המערבי, אבל יחד עם זה נתמוך בהצעה הסובייטית אם תהיה דרישה לעיין מחדש בשאלת מתן חנינה לשורה של מנהיגים שהוצאו עליהם פסקי דין מוות,^[6] כמו שנדרוש מהמדינות שגזלו ילדים מיוון שיחזירו את הילדים ליוון.^[7] לא נתמוך בשום הצעת גינוי של יוון ולא נתמוך בשום הצעת גינוי של הסובייטים, בכלל לא נתמוך בהצעת גינוי. יש לנו מסורת, שאיננו תומכים בהצעות גינוי.^[8]

ישנן שתי שאלות מסובכות הקשורות עם דרום אפריקה. השאלה האחת טריטוריאלית. שטח של דרום מערב אפריקה [היום נמיביה], שהיה מנדט מסוג גימ״ל, שנלקח פעם מגרמניה, נמסור לדרום אפריקה בתור מנדט, ועכשיו ממשלת [דניאל] מלאן משתדלת לספח אותו. הם למדו כנראה מעבדאללה או עבדאללה למד מהם - מבלי להכריז על שום סיפוח נתנו לתושבי השטח הזה, הלבנים כמובן, נציגות בפרלמנט של דרום אפריקה, אבל הם נזהרים מלהכריז על סיפוח. לעומת זאת, הדרישה של או״ם היא שממשלת דרום אפריקה תמסור דין וחשבון על השטח הזה ותאפשר לתושבי השטח הזה להגיש פטיציה לאו״ם. ממשלת דרום אפריקה מסרבת למלא דרישות אלה. הדבר נמסר לחוות דעתו של בית הדין הבינלאומי והוא פסק מה שפסק - שאין לממשלת דרום אפריקה הזכות להכריז על סיפוח. יחד עם זה פסק שהם חייבים בהגשת דין וחשבון, אבל הוא גם פסק שאין האו״ם יכול להכריח אותם לעשות איזה דבר בעניין זה ולהפוך את השטח לשטח של או״ם. המוצא בשבילנו הוא לתמוך בפסק הדין של בית הדין הבינלאומי.

הדבר הקשה יותר הוא בעניין מצב ההודים בדרום אפריקה. בשאלה זו התחיל ״שולחן עגול״ בין הודו ובין דרום אפריקה, אבל לאחר שהתחיל ״השולחן העגול״, ניגשה ממשלת דרום אפריקה לחוקק חוקים של סגרגציה. ממשלת הודו הודיעה, שאם לא יפסיקו בחקיקה זו, הם לא יבואו יותר ל״שולחן העגול״. מצד אחד איננו מעוניינים שאו״ם יתערב בענייני מיעוט, כי הם יכולים להתערב בענייני המיעוט הערבי במדינת ישראל. לעומת זאת, התערבות של או״ם בענייני מיעוט יכולה לפעמים להועיל בענייני מיעוט יהודי באיזו ארץ־שהיא. אולם כל התעלמות ממצב המיעוט ההודי בדרום אפריקה יכולה להשפיע לרעה על היחסים בינינו ובין ממשלת הודו. התערבות בענייני המיעוט ההודי יכולה להשפיע לרעה על היחסים בין ממשלת מלאן ויהודי דרום אפריקה. זהו סבך. זוהי אחה התוצאות של קיום ממלכתי. נצטרך לבור לנו דרך באמצע. נתמוך מחדש בהצעה של ״שולחן עגול״ ונסתלק ממנה רק אם הודו תודיע שאין לה כל עניין בזה. בביסוס עמדתנו נדבר רק נגד כל הפליה גזעית מצד איזו ממשלה־שהיא.

אני רוצה לנגוע בקיצור בשאלות הנוגעות לנו באופן ישר. עניין ״הליגה הערבית״ נוגע לנו באופן ישר ועליו דיברתי. ישנן שאלות הנוגעות לנו במיוחד ואלה הן שאלת הפליטים ושאלת ירושלים. בשאלת הפליטים ישנה כידוע הצעה ערבית. שאלת הפליטים מופיעה בסדר היום של העצרת בשני סעיפים: אל״ף, חידוש ההקצבות לסיוע ולתעסוקה. בי״ת, פתרון הבעיה על יסוד ההחלטה של [דצמבר] 1948, זאת אומרת, הברירה לכל פליט ופליט לבחור. אם הוא רוצה לחזור - צריכים להחזירו, כמובן, אם הוא מתחייב לשלום. אם לא - צריך לשלם לו פיצויים. ברור שבעניין זה תבוא מצד המדינות התקפה רבתי עלינו, על המלחמה במסתננים, על מצב המיעוט הערבי במדינה. נצטרך לעמוד בשטח זה בהגנה קשה. לפי דעתי אנחנו צריכים להיות מוכנים להציע הצעה חיובית על התיישבות הפליטים הערביים בארצות השכנות. אני סבור שבמשא ומתן ישיר שלנו עם ארצות הברית נצטרך להיות מוכנים להלביש את ההצעה במספרים ובסכומים. שאלו את להמן^[9] והוא אמר כי הוא סבור שאם נציג את העניין כחלק מעזרה כללית למזרח התיכון, גם לאחרים וגם לנו, יש סיכויים לאישור עזרת ארצות הברית. אין הוא סבור, אומנם, שאם הדרישה תהיה עזרה רק לנו לא ייתכן הדבר. גם אז ייתכן, אלא שהדבר יהיה קשה יותר. הצורה הנוחה ביותר לפי דעתי היא - אינני נשבע לכך, צריך עוד לתהות על קנקנם - להציג את השאלה כעזרה להתיישבות מצד ארצות הברית, המכוונת להרמת קרנן של כל המדינות [הערביות] הללו מבחינה תרבותית, העמדת תריס בפני מהומות פנימיות, מניעת סבל ההמונים, שהקומוניסטים לא ינצלו אותם, ועזרה לישראל לשם התיישבות עולים יהודים. המדובר הוא כמובן על עזרת ארצות הברית, כי כלפי או״ם באופן ישיר אין לדבר על עזרה לפליטים יהודים. על כל פנים, עלינו להיות מוכנים בתוכנית חיובית לפתרון בעיית הפליטים הערביים.

אשר לירושלים, המצב אינו ברור די צורכו, אבל במידה שהתברר יש להגדירו כך: עשינו מסע תעמולה והסברה בארצות אמריקה הלטינית. המסע נשא פרי, אבל פרי מוגבל. ממשלות רבות נענו לנו ואמרו שהן חושבות שאנחנו צודקים, אבל לא קיבלנו הבטחה או התחייבות משום ממשלה לתמוך בעמדתנו בשאלה זו. הן כולן שמרו להן חופש פעולה גמור. ברור שבשורה האחרונה תפעלנה מתוך התחשבות מרחיקה לכת בעמדת הוותיקן. ברור שבעיה זו אינה מהווה בשביל שום ממשלה עניין חיוני. הנכונות של הממשלות לציית לוותיקן היא ביחס הפוך לעניין הישיר שיש להן בבעיה הנידונה. אם יש להן עניין חיוני בבעיה, הן יכולות לעמוד בה נגד רצון הוותיקן. אם אין להן עניין חיוני, למה לא תמלאנה את רצון הוותיקן? למה להן הסכסוך הזה עם הוותיקן אם הוא אינו פותר להן כל עניין? לעומת זאת, לא חל כנראה כל שינוי בעמדת הוותיקן. אין זאת אומרת שהוא לא יהיה מוכן להתפשר, אבל הוותיקן יהיה בכל כוחו נגד זה שתימחק ההחלטה שנחקקה בלוחות האו״ם בעניין ירושלים, או שתבוא החלטה מפורשת ברוח אחרת. זה לגבי ארצות אמריקה הלטינית.

מצד ארצות הברית יש מצב של פסיביות מוחלטת. בשובו לארצות הברית היתה לאבא אבן שיחה עם מקגי, שבה תפסה שאלת ירושלים מקום חשוב. נציגי אמריקה אמרו שהם אינם מעוניינים בוויכוח חדש על השאלה הזאת, שהם אינם מעוניינים לנגוע בעניין זה, שהם יהיו מוכנים לתמוך בכל הצעה שתבוא עליה הסכמה משולשת מצד מדינת ישראל, עבר-הירדן והוותיקן. כאשר אבא אבן אמר, כי הדבר הזה הוא למעשה בלתי אפשרי, באשר הוותיקן ועבר-הירדן הם שני קצוות, אנחנו עומדים באיזה מקום באמצע - במידה שאנחנו מתקרבים לוותיקן אנחנו מתרחקים מעבר-הירדן, במידה שאנחנו מתקרבים לעבר-הירדן אנחנו מתרחקים מהוותיקן - התשובה על זה היתה שתיקה. הם לא אמרו שום דבר ברור שהוא יהיה פתרון מוסכם. אם לא יבוא פתרון כזה לעצרת הקרובה, לא תבוא יוזמה מצידם לתמוך באיזה פתרון אחר.

לעומת זאת, המדינות הלטיניות - ודבר זה קרוב מאוד לוודאי - תפעלנה אם תבוא איזו הצעת שינוי או הצעה אחרת, לפי הדרכת הוותיקן. הן תצבענה נגד או תימנענה, וקשה להניח שיהיה רוב מספיק בעד איזו החלטה-שהיא. אולם אין גם להניח שמדינות אמריקה הלטינית תיהפכנה לכלי שרת בידי הוותיקן ותקדשנה מלחמה בעניין זה - אולי מחוץ לקולומביה וסן-סלוודור. המצב ייגמר אולי בתיקו, בסטטוס קוו, ולא יהיה כל שינוי במצב.

זה לא יהיה בלי מעלות ובלי מגרעות בשבילנו. המגרעות הן: אל״ף, שאנחנו נשארים במצב של סכסוך עם האומות המאוחדות, ובלי כל ספק גם הערבים וגם אחדות ממדינות אמריקה הלטינית יעשו מה שיוכלו לעשות נגדנו בנקודה זו. מצבנו לא יהיה קל בייחוד עכשיו, שעניין הנאמנות לאו״ם הועלה לדרגה עליונה של גורל העולם ושמירת השלום. בי״ת, שעוד שנה אחת לפחות נימצא מבחינה פוליטית במצב של בירה מפולגת ומפוצלת בין ירושלים ובין הקריה בתל אביב. המעלות של מצב סטטוס קוו הן: מתבסס והולך המצב הקיים, עניין הבינאום נסוג יותר ויותר אחורנית, שוקע בערפל והוא מתקבל פחות ופחות על הדעת כפתרון מעשי. זאת אומרת, הייתרון הוא שאנחנו הולכים בדרך ארוכה, שהיא אולי הדרך הקצרה, ושאם נלך בדרך קצרה נסתבך אולי עוד יותר ותתקבל החלטה נגדנו. אומנם חל שינוי בעמדת ברית המועצות בשאלת ירושלים, אבל היא יכולה להימנע בהצבעה. היתה מסורת שהיא הצביעה אתנו כשהיו יחסים טובים יותר. הם לא יצביעו עכשיו בעד בינאום, אבל אין הם מוכנים לצאת במלחמה נגד זה.

אני סבור שנצטרך לדבר בעצרת בוויכוח הכללי בימים הראשונים. הדעה המאוחדת של המשלחת היא שצריך להיות נאום שלנו. הוא אינו צריך להיות מוקדש דווקא לעניינים שלנו, אלא לעמדה שלנו בבעיית השלום בעולם. בנאום זה יצטרכו לבוא לידי ביטוי העקרונות שלנו באותם הניואנסים לגבי עמדתנו, שעליהם עמדתי בראשית דברי.

בעקבות דברי מ"ש התנהל דיון. נתקבלה הצעת ראש הממשלה ב"ג שלא לקבל החלטה כלשהי. אם תתעורר שאלה במהלך העצרת יתייעץ שר החוץ עם הממשלה.

סעיף ג׳: החזרת רכוש ופיצויים לאזרחים נתיני פרס

השר מ. שרת: המצב הוא כזה במדינה, שאם קרה מה שקרה בתקופת המלחמה והמהומות, ורכושו של מישהו - של לא-יהודי - נתפס, ואחר כך אנחנו מכירים בבעל הרכוש שהוא תושב חוקי של המדינה, אין שום אפשרות להחזיר לו את הרכוש - (רוה״מ ד. בן־גוריון: האין משפט בארץ?) - אין משפט ואין חוק המאפשר לפנות את הבית מדייריו. אם העניין נוגע ליהודים, אין זה יוצר בעיה בינלאומית. אם זה נוגע ללא־יהודים, זה יוצר במקרים מסוימים בעיה בינלאומית. אני עומד עכשיו בפני צרה שאינני רואה מוצא ממנה ביחסים שלנו עם פרס. פרס היא מדינה שהכירה בישראל. היא תרמה את תרומתה להוצאתנו מהמצור שצרו עלינו במזרח. יש לנו משא ומתן עם פרס על הקמת נציגות. כבר כיום מופיעים אצלנו בכל מסיבה שני נציגים מוסלמים, טורקי ופרסי. אנחנו עומדים להקים נציגות בפרס. יש עדיין דין ודברים על דרגת בא כוח שלנו.

והנה בארץ הזאת ישבו מקדמת דנא פרסים שלא החליפו את נתינותם. ב־1948 היה מספרם כ־400 נפש. הם ישבו בחיפה, בעכו ועל יד הכנרת. 280 מהם ברחו עם הערבים. אלה שנשארו נשארו, אבל הרכוש שלהם נתפס. החל משא ומתן על החזרתם של הפרסים לארץ. עד עכשיו אישרנו החזרה של מאה ועשרים מאלה שברחו. הם תבעו החזרה של עוד מאה וחמישים ואנחנו בודקים. זה נקרא שאנחנו ״בודקים״, כי בעצם איננו רוצים בהחזרתם, כי החזרת ה־120 גרמה לנו צרות כאלה שאיננו רוצים להוסיף עליהן עוד. בינתיים זה סכסוך עם פרס. הפרסים טוענים: ״אנחנו איפשרנו בריחת יהודים מעיראק, וכאשר עיראק פנתה אלינו בטענה שהם עבריינים ושנחזירם, לא הסגרנום. אנחנו מאפשרים עלייה של יהודים מפרס מבלי להקפיד על חובת הצבא שלהם. עלינו ישנו לחץ של יסודות דתיים חשוכים. והנה פה המדובר על אנשים שישבו תמיד בארץ־ישראל. הם ברחו כי היתה שעת צרה בארץ, אבל הם תושבים חוקיים ואתם אינכם נותנים להם לחזור״.

מה המצב לגבי ה־120 שחזרו? ישנן שאלות של זכות קניין. ישנן 34 תביעות.

עד עכשיו סידרנו 18 מהן. 16 עדיין בטיפול, אולם גם זה הולך ומסתדר. והנה ישנה שאלה של דיור. באו האנשים לחיפה ומצאו כי דירותיהם תפוסות. נתנו להם בינתיים דירות ארעי בעכו. דירות הארעי שנתנו להם גרועות. יש להם תביעת פיצויים על הרהיטים שלהם, כי לא מצאו כל דבר, כי הכל נשדד ונחרב ולא נשאר דבר. על זה אנחנו אומרים: ״על מי עזבתם את רכושכם!״ ״אם כן״, הם אומרים, ״תחזירו לנו לפחות את הדירה הריקה״. בבתים ההם שיכַּנו עולים, שמונה משפחות של עולים חדשים ושתי משפחות של ותיקים. כולם מסרבים לצאת. הסוכנות העמידה לרשות הדיירים האלה שני בתים בקורדני.^[10] הם אמרו שאינם הולכים לעבור לקורדני, כי יש להם עבודה בחיפה.

יש כאן שלושה מוצאים. מוצא ראשון הוא להתעלם מהעניין, זה לא ייתכן. הציר הפרסי בא כבר באיומים לחדול לתת ויזות ליהודי ישראל וגם לאחוז באמצעים חמורים יותר. מוצא אחר הוא תיקון לחוק. איני יודע כמה זמן זה ייקח, אינני יודע באיזה מצבים העניין יסבך אותנו - (השר ד. יוסף: מדוע לא להוציא את הדיירים לפי החוק הקיים?) - זוהי העצה שקיבלתי. והנה ישנו עניין עם רופא צרפתי שהוא מחסידי אומות העולם והוא ידיד נאמן שלנו והוא יצא את ירושלים בימי הממשלה הזמנית ונסע לביירות בענייני ״הצלב האדום״ ובענייני השבויים, וכשחזר מצא את ביתו תפוס והוא ללעג ולקלס בעיני הצרפתים שאינם ידידינו, האומרים לו: ״ראה מה עשו לך היהודים!״ ואין כל אפשרות להחזיר לו את דירתו. זהו דבר משווע מבחינה מוסרית-אנושית עד לב השמים, ואי-אפשר לעשות שום דבר אלא אם כן האוצר ייתן כסף. זהו כאילו עניין של פרט, אם כי העניין מופיע תמיד בשיחות עם הנצינות הצרפתית. אבל בקשר לפרסים ישנה שאלה של יחסים עם מדינה במזרח. כדי להוציא את הדיירים הנוכחיים מדירותיהם דרוש סכום של 20,000 ל״י. אולם אין זה עדיין הכל. אנחנו מוכרחים להחזיר לארץ עוד 150 נפש, ואז תהיינה גם מצידם אותן התביעות. זה מגדיל את התביעה בערך עד ל-50,000 ל״י.

מלבד זה ישנה אחוזה שעשינו בה שמות. אומנם נכון שזה היה בזמן הקרבות בנגב, אבל האחוזה שייכת לאחד מגדולי הפרסים, טבאה טבאהי, שהיה ראש ממשלה ומחר יכול להיות שוב ראש ממשלה, והוא איש בעל השפעה גדולה באיראן. אחרי שנקבעו קווי שביתת הנשק נמצאת האחוזה בחלק המצרי, אבל היא היתה בידינו וטיפלנו בה ״כראוי״. הוא תובע פיצוי של 33,000 ל״י. שילמנו לו 5,000 ל״י והוא תובע עוד 30 אלף. אנחנו מוכרחים להיענות לתביעה אם ברצוננו לסלק את אבן הנגף הזאת ושיהיה לנו לוח חלק עם פרס. אם רק יעלה בידינו, נשלם פחות או לא נשלם כלל, אבל אנחנו צריכים להיות מוכנים לשלם הכל כדי לסלק אבן נגף זו. אני מציע שתינתן לעניין זה הקצבה של 100 אלף ל״י.

לאחר דיון שבו עמדו הדוברים על ההכרח לרצות את ממשלת פרס, התקבלה ההחלטה הבאה:

מחליטים: להוציא תקנה לשעת חירום המאפשרת החזרת הרכוש לאזרחים נתיני פרס שיצאו מחזקת רכושם בגלל היותם נפרדים וחדלו להיות נפקדים. האוצר יוציא הסכומים הדרושים לביצוע החלטה זאת.