86 | מרכז מפא״י, תל
אביב[1]
10.9.1950
יהודי ארצות הברית ומימון הקליטה
סעיף ג׳: כינוס
ציוני אמריקה בירושלים[2]
ארבעה חברי המרכז, ב.לוקר, א.דובקין ,ג.מאירסון, א.ליבנשטיין
והאורח מאמריקה ברוך צוקרמן, שהשתתפו בכינוס ציוני אמריקה, פתחו את הדיון ודנו
במשמעויותיו ובהשלכותיו.
משה שרת: אני מוכרח להוסיף הערות אחדות למה שאמרו כאן החברים בנוגע
לכינוס. אין לי כל ספק שהיה זה כינוס חשוב מאוד, וייתכן שיצוין בעתיד כתחנת מפנה
בדרך, תחנה שממנה החל איזה מוצא למרחב. יחד עם זאת, אני רוצה לומר לחברים שאני
רואה חזות שחורה לשנה שנתיים הקרובות, מפני שהמרחק בין ההישגים הנוכחיים ובין
המטרות שהובאו בפני הכינוס הוא כל כך עצום, שקשה לי - גם אם אאמץ את כל היכולת
האופטימיסטית שלי - להניח שהמטרה הזאת תושג היות והמטרה הזאת היא לא סתם איזה דבר
דמיוני, כי אם זאת תוצאה של חישוב של צרכים ממשיים, ויש אומרים שלא רק שלא תבענו
מרובה אלא לקינו כאן במועט. עלינו ליבון לימים קשים מאוד, גם אם הכינוס הזה יישא
את פריו, פרי אשר יתבטא בהגדלה ניכרת, ואפילו ניכרת מאוד של ההכנסות. אנחנו, לפי
דעתי, משולים למשק אשר משך זמן לא קטן הלך והסתובב איכשהו על ידי כל מיני
קומבינציות, אבל כל הזמן שקע בגרעונות, עד שהגיע למצב בו אמר: אי-אפשר כך. אנחנו
מוכרחים במוח צלול לעשות חשבון לאן אנחנו הולכים ואיזה סכום דרוש לנו, ואז התברר
שדרוש סכום עצום והמשק עצמו איננו מוכן לכך.
צריך להבין את האנשים האלה שבאו. התגובה הפסיכולוגית האינסטינקטיבית,
המוצדקת והטבעית בהחלט, שיש בכל אחד ואחד מאתנו אילו העמדנו את עצמנו במצבם והיינו
רואים מהי התגובה, היתה - רתיעה, תדהמה, קצת מהלומה על הראש וניצוצות ניתזים מן העיניים.
ואדם צריך להתרגל למצב הזה. אומנם, הכינוס עמד תחת לחץ מוסרי עצום והוא נענה ללחץ
המוסרי העצום הזה. בשום פנים ואופן לא אטם את אוזנו, אבל לפנינו היו בדרך כלל
אנשים ישרי נפש עם העניין הזה. אנשים אחראיים. זה היה ערכם, שהם קיבלו סתם איזו
תוכנית ואמרו: ״נעשה ונשמע״. הם ידעו היטב שאותם הדברים יצטרכו לתרגם לשפתם-הם
במקומותיהם-הם, והם יצטרכו להוכיח לשולחיהם שהדבר הזה אפשרי. הם הכניסו את זה לתוך
הוועידה הזאת ומתוך כך בא הקושי הגדול. האנשים האלה אינם עומדים על איזה ״לוח
חלק״. קודם כל, בתוך המגבית הזאת יש גם התחייבויות של קהילות, של מוסדות
[לצרכיהם־הם].
אנחנו לא נשיג שום דבר על ידי התמרמרות. קל מאוד לומר שהם יהודים לא
טובים, ואינם ראויים לתואר הזה. לא נועיל בזה שום דבר. אני יודע מה שנוער אומר
בארץ, ומה שסתם יהודים אומרים בארץ. הטענות שנשמעות הן טענות וולגריות ואינן
רציניות. אנחנו כולנו מצווים על מאמץ כביר. אני חושב שלכאורה יותר קל לדרוש מאת
היישוב את המאמץ שהוא מצווה עליו, מאמץ לצמצום ההוצאות ולצנע, קבלת עול הממשלה,
מאשר לדרוש מיהודי אמריקה התחייבות שאנחנו דורשים מהם אם איננו משיגים זאת
מהיישוב. יש פה קל וחומר ידוע.
איש מקרב האנשים האלה לא העלה על דעתו, שבכלל אפשר לדבר על מיליארד,
או אפילו על 900
מיליון דולר. היה ויכוח על כך, ויהודי אחד הצביע נגד. יבורך שהוא הצביע נגד. בזה
רק הוכיח שהיה חופש גמור. ומדוע הצביע נגד? חרה לו שלוקחים אחד וחצי מיליון
ומחלקים אותו לשניים. והוא שאל: ״איפה יתר יהודי העולם?״ הוא רצה להגיד שהמיליארד
הוא חלקם של יהודי העולם, ובזה החלק העיקרי של יהודי אמריקה. ואותו יהודי מאמריקה
אמר בחום לבו: ״ישראל מקבלת על עצמה חצי מיליארד, ועלינו מטילים רק מיליארד?״ בעוד
שהוא יהודי עקשן, הוא עמד על כך, אולם לא היה תומך בהצעתו והדבר לא הובא לידי
הצבעה. כאשר הביאו להצבעה את ההחלטה בלי התיקון שלו, הוא, בחמת מרי, הודיע שהוא
מצביע נגד.
איש לא העלה על הדעת שסכומים בגודל כזה אפשר יהיה להשיג אך ורק מיהדות
ארצות הברית. הביאו בחשבון עזרה ישירה מממשלת ארצות הברית, שהם כיהודי אמריקה,
כאזרחים, צריכים לגייס את כל המקורות של ההשפעה כדי להשיג את הכסף הזה. פה יש שאלה
אם אמריקה בכלל מוכנה לעזרה בקנה מידה כזה, אם היא לא תקשור את זה עם עמדה או עם
ההתמצאות הבינלאומית של מדינת ישראל, אם היא לא תקשור את זה במעמדה של מדינת ישראל
במזרח התיכון. וברור שאנחנו צריכים להיכנס לסוגייה הזאת בכל הרצינות ובכל כובד
הראש.
בין היהודים האלה לא היה אחד שלא היה ברור לו, שאנחנו [מדינת ישראל]
היינו צריכים לשלוח בריגדה לקוריאה - (קריאה: הולנד שלחה שתי פלוגות) - אחרת הם לא
מתארים לעצמם את הדבר. אחרת אין להם פתחון פה לבוא לממשלה [שלהם] ולדרוש משהו.
זוהי עובדה פסיכולוגית, שיהדות שלמה של חמישה מיליון איש חיה בהכרה כזו. התגובה
היא תגובה של זלזול והתמרמרות וקלות ראש - ונגד זה דיברנו. זה היה כינוס חשוב, לא
קל, ואנשים לקחו את הדבר הזה ברצינות. עצם העובדה של התקיימות הכינוס הזה, דבר כזה
לא היה עוד. עוד לא היה כינוס יהודי כלל-אמריקני בארץ. עוד לא היה דבר כזה.
הסוכנות [היהודית] לא העזה אף פעם לעשות דבר כזה. עוד לא היה כינוס
יהודי איזהשהו על פי הזמנת המדינה. גם זה לא היה. ההחלטה [להזמין] היתה משותפת, של
המדינה ושל הסוכנות היהודית, אבל אני רוצה לומר דברים ברורים, ואני מקווה שהם לא
יפגעו. הסוכנות בשביל האנשים האלה אינה ״פירמה״. אם יש מדינה, לא איכפת אם יש גם
סוכנות. אם אין מדינה - הסוכנות אינה אומרת ולא כלום. בשבילם קיימת המדינה. או שהם
באים לפי הזמנת המדינה, או שהם אינם באים כלל. זה אולי לא נעים וקשה לשמוע, אבל
אנחנו צריכים לדעת את הדבר הזה, שבשביל כלל יהודי אמריקה קיימת עכשיו מדינת ישראל,
והסוכנות מהווה אחד הגלגלים בתוך המכונה הזאת. הסוכנות כשלעצמה איננה פותרת שום
שאלה. זה היה כינוס שמדינת ישראל הזמינה.
עכשיו, שימו לב: איפה היה כדבר הזה, שמדינה תזמין ציבור שלם של אזרחים
ממדינה אחרת, והם ייכנסו להתייעצות סודית עם ממשלה? תזכרו את כל העניין סביב השאלה
של ״נאמנות כפולה״. גם הציונים הם אזרחים אמריקנים וגם בשבילם אין זה כל כך קל
להיענות להזמנה של מדינה זרה, ולכן תבינו את הערך המוסרי של הצעד הזה. ומדוע הם
התחייבו על כך? מפני שמדינת ישראל הפכה לחלק אורגני בחייהם. חייהם הציבוריים,
הרוחניים, לא יצוירו יותר בלי מדינת ישראל. ארגון חייהם הרוחניים והציוניים לא
יצויר בלי מאמץ למען מדינת ישראל. לא רק שקיום מדינת ישראל זוקף קומתם ועוטר אותם
באיזה זוהר שעד כה לא היה להם, אלא העובדה שהם עושים למען קיבוץ גלויות וכל הדבר
הזה נותן את תוכן חייהם ונותן הרגשה של אחדות חדשה לגמרי של היהדות האמריקנית.
האחדות הזאת של היהדות האמריקנית הרי הוא מושג היולי, ולא מגובש. אין ארגון כולל
של יהדות אמריקה. אין קהילות באמריקה. אין קהילת ניו-יורק - אין דבר כזה, ואין
קהילת פילדלפיה ואין קהילת וושינגטון. יש מקומות שיש בהם איזה ועדים, אבל בדרך כלל
דבר כזה איננו אלא יש שדה מאוד מגוון של כל מיני ארגונים, הפולשים איש לתחום רעהו
וזוהי אנדרלמוסיה אחת גדולה.
יחד עם זאת, ישנה עובדה פיזית, שכולם יודעים שיש חמישה ורבע מיליון
יהודים באמריקה, וקיימת אחדות פנימית ביניהם. מהו הגורם הפעיל שבאחדות הזאת? זהו
קיומה של מדינת ישראל. הם מנצלים את זאת, ועכשיו יוצא שכל קרנות הסעד, welfare funds,
מנצלים את הכרת האחדות שקיום המדינה נתנה לחיים היהודיים כדי לקבל כספים בשביל בתי
כנסת, בתי חולים וכל מיני מוסדות כאלה. אבל הם מודים בדבר הזה וזה יוצר בסיס מוסרי
איתן לפעולה. ברור שזהו רקע שצריך לחרוש ולזרוע, ואפשר להעמיק בו מאוד כי הקרקע
היא דשנה, אבל צריך לדעת להעמיק לחרוש ולזרוע היטב.
היו בכינוס שלושה ליקויים: ליקוי אחד - עיתונות ופרסום. ליקוי נוסף
שני [- הסברה], וליקוי שלישי - ניומן[3] - שאין למצוא בו נקודה אחת לחיוב, לא צריך היה להזמין אותו.
הזמנתו הביאה נזק, בכל הופעתו. אקדיש לה כמה מלים.
בנוגע לעיתונות: לאחר מעשה אני חושב שעשינו שגיאה שסגרנו את הכינוס
[לעיתונאים]. מה תדרוש מעיתונות? תדרוש שהיא תסתפק בקומוניקט יבש שאתה מפרסם? הלא האפרט
המוציא את הקומוניקט הוא משלנו, וחזקה עלי שאני רוצה להוציא החוצה רק דברים טובים.
לו הם היו בפנים, לא היה ״הבוקר״ מעיז לסלף את דברי בוב לייטון, כי הוא היה יושב
באולם, ולא יכלו שלא להתרשם מנאומים של אנשים - בתוכם לא ציונים - שהיו יוצאים מן
הכלל. אלא מה? היו דברים שלא היו צריכים להיות נודעים. אולם יותר נזק ממה שנגרם,
לא היה יכול להיגרם אילו כמה דברים היו נודעים.
[ליקוי שני -] שני דברים לא הוסברו: יחס המדינה להון הפרטי ועניין
ההסתדרות ותפקידה במשק הארץ. הדבר השני מהווה סוגייה לא קטנה. האנשים האלה באים
מארץ קפיטליסטית קלאסית, ויש להם מושג אחר על תנועת פועלים מאשר תנועת הפועלים
שלנו, והם מצפים למצוא פה אותו דבר אולם מוצאים דבר אחר לגמרי, ופה מקום להסברה
מדוע [בישראל] הדברים מתיישבים עם הון פרטי, אבל זה לא נעשה.[4] את עניין ההסתדרות אני חושב שאפשר היה להסביר לאור הרקורד החיובי
של ההסתדרות, אבל עניין ההון הפרטי היה קשה להסביר לאור הליקויים הידועים שישנם,
ושלפי דעתי עד היום לא תוקנו.
בעניין נאומו של ניומן, אני מתפלא מאוד על דברי ליבנשטיין.[5] אני פתחתי את אוזני ואת לבי לקראתו [של ניומן] והוא התחיל בחיוב.
אני חשבתי שהוא התעלה והבין, שפעם אחת עשו חסד אתו והזמינו אותו. הוא לא היה ראוי
להזמנה,[6] אבל הושיטו יד והוא צריך היה להראות אצילות ידועה. נאומו היה
מחוסר טעם. זו היתה הופעה של ״disgusting״. אין שם לדבר הזה - איך
הוא הופיע, איזה שימוש הוא עשה מההזמנה הזאת שהסוכנות והממשלה הזמינו אותו? איזו
תרומה קונסטרוקטיבית הוא תרם? הוא שפך את ארסו בתוך הוועידה. אנשים ישבו נדהמים
לשמע דבריו - פה יושבים אנשים שכל מעייניהם נתונים לדבר הזה [סיוע כספי לישראל
בממדים גדולים]. אפשר לשיר עליהם שיר הלל כיצד הם מבלים את חודשיהם בעבודה [למען ישראל].
פה, כאשר יש מצב של התעמקות בקושיות חמורות מאוד, ויש קבלת הדבר הזה [הסכמה
להיענות לתביעת הסיוע לישראל] - והשאלה היא לא אם יש קשיים וכולנו עומדים בפקודה.
השאלה היא איך, כמה, וכל מיני שקולים נוספים, ומתוך זה גם [התמודדות עם] אינטרסים
שונים שלא ייתכן שיוצגו בניגוד לאינטרס הישראלי, כי אחרת יהיה קונפליקטים מיותרים.
זוהי היתה הרוח הכללית של הכינוס בלי יוצא מן הכלל - ופה בא אדם ומתחיל לעשות
חשבונות שלא עשה בארץ לפני כך וכך שנים.[7] אנשים אינם יודעים על מה סח האדם הזה - על הסתדרות ציונית הדחוקה
לקרן זווית וכדומה - האם לשם זה הוזמנת? ואין לך כבר הזדמנות אחרת לברר את הריב
הפנימי שיש לך? זה היה דבר סר טעם, דבר של פיגול. מה כל העניין הזה? מה יצר את
הבעיה? מישהו [טען ניומן] הוציא את [אבא הלל] סילבר וניומן, מישהו דחה אותם, מישהו
שלל מהם אפשרות של עבודה קולגיאלית, מישהו לא היה מוכן לתת להם תיק, וכן הלאה. מה
ההתנשאות הזאת ומה ההתייהרות הזאת?
[מנהיגים ציונים בארה״ב כ]חיים גרינברג, רוז הלפרין ואחרים, כל אחד
מהם יכול ״לעמוד על הרצפה״,[8] אבל הוא [ניומן] מוכרח משהו מיוחד, איזו סידרה מיוחדת, איזה תפקיד
מיוחד, ותמיד איזה פרסום מיוחד. זוהי התנהגות אנטי-מוסרית מובהקת במשך כל הזמן.
אני רוצה שתעברו בארצות הברית ותראו: סילבר, אין כל ספק שהוא אישיות בולטת, איש לא
יכחיש שהוא בעל שיעור קומה ויש לו רמה אינטלקטואלית מסוימת. הוא יודע לנאום ויודע
גם לכתוב אם הוא מתמסר לעניין. הוא משכיל יהודי אמיתי. הוא איש תורה ולא איש שטחי
בלי איזה יסוד ורקע יהודי. אבל תעברו על פני אמריקה בכל קהילה וקהילה ולא תמצאו
אישיות אחת, זאת אומרת מישהו בעל שאר רוח, איש שיש בו משהו, אשר אוהב את סילבר
ומודה בסמכותו. זהו מנהיג של הבינוניות הציונית, וגם בעיניה ירד חינו. אם מחר
יירתם סילבר למפעל [המגבית], אינני אומר שהוא אינו יכול לתרום תרומה.
ועכשיו לעניין הסילופים בארץ. לעשות מאמץ לרכוש את עזרת ממשלת ארצות
הברית, ויחד עם זאת לרתום את סילבר למנהיגות, זה תרתי דסתרי. הבית הלבן איננו יכול
לשאת את שמו [כרפובליקני מוצהר ופעיל]. ״הסטייט דפרטמנט״ אינו יכול לשאת את שמו.
מה זה הוא מודיע שם, או באיזשהו מקום, ש״ההסתדרות הציונית מושיטה את ידה״. מי דחה
אותה? מי יצר משבר? מי יצר את הקרע? יש בעיה של ZOA [הסתדרות ציוני אמריקה]. זוהי קודם כל בעיה של כמה שנים. נכון, שעיקר
ריכוז הכוחות במגבית [היהודית המאוחדת] הוא ציוני, אבל אלו הם ציונים שעושים את
שליחותם מחוץ למסגרת ההסתדרות הציונית. ההסתדרות הציונית בתור גוף איננה נושאת
לגמרי בעול הדאגה הזאת. אם תשאלו עכשיו מהו המפעל שההסתדרות הציונית בתור גוף עושה
על ידיZOA , הרי זה כוח ההולך ומקים
בית ליד הקריה.[9] האם בשביל זח קיימת הסתדרות ציוני אמריקה עם רבע מיליון חברים -
כפי שהם טוענים - בשנת 1950,
השנה השלישית לקיבוץ גלויות? האם זהו התפקיד להקים את הבית הזה? האיש הבינוני
מאוד, ברודי,[10] עשה דבר עצום בזה שעל דעת עצמו הכריז שהסתדרות ציוני אמריקה תיקח
על עצמה מכירת שטרי המילווה [ה״בונדס״] בסכום של 100 מיליון דולר. אבל הוא עשה בזה דבר גדול בשביל ZOA.
דבר זה יכול להוציא את ZOA למרחב. איזה תרומה הוסיף לכך ניומן? אני מדבר קצת בחריפות, וזו אותה
חריפות שאני מדבר ביחס למפ״ם אחרי שהשקעתי קצת מאמצים בזה. גם בשני אנשים אלה
[ניומן וסילבר] השקעתי לא מעט מאמץ. בחזית חוץ שיתפתי איתם פעולה.[11] אבל בענייני ציונות, בענייני תנועה, יש גבול לדברים האלה. יש כבוד
עצמי של אנשים שיושבים ליד שולחן, או שאין כבוד עצמי וכולם צריכים להתרפס ולסגוד
לאיזה מנהיג שיושב בתווך?
ניומן הוא אינטלקט הרבה למעלה מהממוצע. את ענייני המציאות הציונית הוא
יודע היטב, הרבה יותר טוב מסילבר. אבל מה לעשות? יש אנשים שבתוכם ישנה הרמוניה
ידועה בין האינטלקט לבין האופי, ויש אנשים שיש פרץ בין האינטלקט ובין האופי, ואם
יש אופי שלילי אז יש אופי שלילי. ברור שצריך לעשות הכל כדי להבטיח רוח חדשה
בהסתדרות הציונית, אבל צריך לעשות הכל כדי לפעול על פני השדה הרחב, ואם ההסתדרות
הציונית איננה מושכת אחריה חברים, אולי היא תמשוך על ידי פעולה חיה וצריך להשקיע
בזה הרבה, ואינני יודע אם הפתרון לבעיה הוא במשלחות גדולות מישראל. אני חושב שלא
זה הפתרון.
אל תשכחו, שמיד מתחיל רינון על ריבוי הנוסעים [שליחים מישראל לארה״ב]
וההוצאות. יש רינון גדול על כך שנוסעים יותר מדי, ויש כפילות לא רק מצדנו. אינני
יודע אם צריך להתקיים עכשיו משרד כזה גדול של הסוכנות בניו־יורק, אבל לא רק זאת -
בתוך הציונות האמריקאית, מדוע צריך להיות קיים
UJA [המגבית היהודית
המאוחדת], שיוציא לאור אותן החוברות שמוציאים UPA [המגבית הא״יית המאוחדת][12] ו״הקרן הקימת״? וכאן מישהו צריך להרים יד חזקה על הדברים האלה
וצריך לחתוך וצריך להתאכזר. אני אומר זאת כנגד זה שחברים אומרים לשלוח משלחת גדולה.
אין זה דבר פשוט, ויכול שכר הדבר לצאת בהפסדו, ואני עוד לא רואה את המספר הרב של
יהודים שיודעים לדבר אל יהודים אמריקנים. אינני מתיימר שעברתי את כל הקורס, וגם
בכינוס הזה למדתי הרבה דברים לגבי אופני דיבור ותכסיסי חיפוש מסילות ללב. משלחת
גדולה יכולה לעשות שמות, אבל בחירה מדוקדקת זאת צריכה להיות בתוכנו.
בסיימו דבריו אלה עבר מ״ש מייד לסעיף
ד' שעל סדר יום המרכז.
סעיף ד׳: סקירת משה שרת על המושב הבא של עצרת או״ם
משה שרת: בעצרת הקרובה עומדות מבחינתנו שאלות משני סוגים: שאלות
הנוגעות [לנו] באופן ישיר, ושאלות עולם הנוגעות לנו כמו שהן נוגעות לכל אומה, אבל
קודם כל נוגעות לנו במיוחד נוכח מעמדנו המיוחד.
אשר לשאלות הנוגעות לנו באופן ישיר, הן בעיקר שתיים: שאלת ירושלים
ושאלת הפליטים הערבים. בשאלת ירושלים אין לנו כל ביטחון ששאלה זו תופיע, ואם תופיע
שהיא באמת תהיה בדיון ותתקבל הכרעה. ייתכן שהשאלה לא תבוא כלל, מפני שישנם גורמים
חשובים שאינם רוצים בהופעתה. אמריקה איננה רוצה בהופעתה - ראשית, מפני שהיא טרודה
בצרות אחרות. שנית, מפני שהיא איננה מוכנה לא לאשר את המסקנה הקודמת,[13] שגם בשנה הקודמת לא אישרה אותה והצביעה נגדה, ולא לחתום על מסקנה
חדשה, מפני שהיא חוששת להסתבכות בין השלטון והמועצה הקתולית בשנה הזאת, שהיא שנת
בחירות. לדידי אמריקה מוטב לתת לעניין להיסחב כמו שהוא נסחב. אבל גם אם נבוא
למסקנה שגם לטובתנו יהיה שהדבר לא יתעורר, אין כל ביטחון שנוכל למנוע את הופעת
השאלה, ואין כל ביטחון שאמריקה תוכל למנוע את הופעתה. ואם השאלה הזאת תתעורר יהיה
המצב לא קל, באשר הוותיקן איננו מוותר על השטר שאו״ם חתם כלפיו. ובאשר למדינות
אמריקה הלטינית, אשר בתעמולה הכבירה שניהלנו בהן [נגד הבינאום] הגענו להודיה בפה
מלא שאנחנו צודקים, לארצות האלו העניין איננו נוגע עד כדי כך שיגרום להן להתקומם
נגד הוותיקן.
ולכן, אם השאלה תתעורר, ייתכן שיהיה אישור ההצעה הקודמת גם אם רוסיה
הפעם לא תיתן יד.[14] תאמרו: מה איכפת לנו שהדבר הזה ייסחב? ובאמת לא איכפת לנו שהדבר
הזה ייסחב רק מבחינה אחת, שהמשטר הזה שאנחנו חיים בו, של בירה מפוצלת, יימשך עוד
שנה-שנתיים, לא יותר. את רוב משרדי הממשלה והכנסת כבר העברנו [לירושלים], אבל
נשארו שיריים והשיריים הם דברים קטנים: לשכת הנשיא ומשרד החוץ. סחיבת העניין
פירושה השארת המצב הקיים. יכול להיות שבמשך השנתיים הבאות נוכל לעבור יחד עם כל
הצירויות, אבל לעת עתה יישאר המצב הקיים. אם תהיה לנו ברירה של השארת המצב הקיים,
או חידוש הוויכוח עם תוצאות מפוקפקות אצלנו, מוטב שיישאר המצב הקיים, כי מוטב
שתישאר החלטה שלא הוצאה לפועל.
אשר לעניין הפליטים, אינני רואה כמעט אפשרות להימנע מוויכוח בשאלה
הזאת. קודם כל, השאלה הזאת עומדת בשני מישורים על סדר היום של או״ם. היא עומדת
כשאלה כספית-טכנית, כי אזלו ההקצבות לפליטים וצריך יהיה לחדש אותן. מצד שני היא
עומדת כשאלה מדינית, כשאלה שהוצגה על סדר היום של או״ם על ידי מדינות ערב. יש
משמעות מסוימת לעובדה שהן הציגו רק את שאלת הפליטים ולא את השאלה בכללותה. הם
הציגו רק את שאלת הפליטים בהסתמכות על החלטת האו״ם בשנת [15].1948 מצידם זהו צעד נבון מאוד,
כי הם יודעים שעניין הגבולות אינו מסעיר את הרוחות בעולם, אבל עניין חוסר עתיד של
המוני אדם כן מסעיר את הרוחות בעולם. כל שכן אם אפשר לתבל את העניין בכל מיני
תבלין על גירושים - קצת מופרזים, קצת מופרכים, ומהם מציאותיים. המצב איננו כך שבעניין
זה לא חלה כל תזוזה. חלה תזוזה בעמדת מדינות ערב - לא המוצהרת - על כל פנים בעמדה
שהם גם מודיעים אותה באוזני חברי ועדת הפיוס, והתזוזה היא בכיוון של הבנה שאין עצה
ואין תבונה, ואין פתרון אחר לבעיה - פתרון רחב ממדים - מאשר יישוב האנשים האלה
בארצות השכנות. ומשהותרה הרצועה להתחיל לדבר כך, אנשים מוסיפים ואומרים שזה לא רק
הפתרון הטוב לאנשים האלה - שאחרת היו נשארים תלויים בין שמים וארץ מי יודע לכמה
זמן - אלא זה גם פתרון טוב בשביל הארצות [המיישבות].
היות ותהיה כאן התקפה, לא מן הנמנע שאנחנו, כדי לא להיות במצב של התגוננות
גרידא, נצטרך לקדם אותה על ידי הצגת תוכנית משלנו, ודבר זה קשור באישור מחדש של
התחייבותנו בדבר מתן פיצויים. ייתכן שלא נוכל להשיג עזרה מאמריקה בדרך חד-צדדית
בלבד, וייתכן שעזרת אמריקה להתיישבות [בישראל] זו הדרך הנוחה ביותר - [כלומר,
לתבוע גם תמיכה ב]התיישבות עולים בישראל ו[גם תמיכה ב]התיישבות פליטים בארצות
הסמוכות. אינני קובע מסמרות וכל זה עדיין איננו ברור, אבל אני מנסה להכניס את
המרכז לתוך הפרובלמטיקה של העניין אם דבר זה יהיה בנוי על עזרה גדולה של ארצות
הברית לשם פתרון הבעיה באופן סופי. בתוך זה יכול להיות מקופל גם חלקנו בחשבון
הפיצויים. אמריקה יודעת, ללא ספק, שמבחינה מעשית אין לנו כסף לשלם פיצויים עבור
קרקעות [פלסטיניות]. באופן תכסיסי אנחנו אומרים לוועדת הפיוס, שאם לא יסכימו לזה
אנחנו גם את זה [הסכמתנו להקצות פיצויים] ניקח בחזרה. עכשיו אנחנו עוד אומרים:
אנחנו מוכנים לשלם. ישתמשו בזה - טוב. לא ישתמשו? ניקח את זה חזרה. אבל עלינו עוד
להיות מוכנים לסיטואציה מסוימת. כאשר אנחנו אומרים שאנחנו מוכנים לתרום להתיישבות
פליטים בארצות השכנות, אנחנו אומרים את זה במפורש, ולעת עתה לא נסוגונו מזה כמלוא
הנימה, ואנחנו מוכרחים לעשות דבר זה במסגרת הסדר סופי וכולל, במסגרת של שלום.
אבל ייתכן שייווצר מצב שמדינות ערביות, בעקיפין או באופן ישיר, יאמרו:
״אנחנו מוכנות לפתור אחת ולתמיד את בעיית הפליטים. איננו עומדות יותר על החזרת
הפליטים לישראל. אנחנו מוכנות לקלוט אותם בארצותינו״, וזוהי אופרציה לא כל כך
פשוטה. אם יש 120
אלף פליטים בלבנון, הרי גם 10
אלפים מהם לא יוכלו להתיישב שם ויצטרכו לעבור לארץ אחרת. אם אין לגמרי פליטים
בעיראק - אולי 3,000
פליטים - הרי ארץ זו תצטרך לקלוט מאות אלפים פליטים מארצות אחרות. כשאנחנו מדברים
על יישוב פליטים, ממילא אנחנו נדחפים למושגים חקלאיים וחושבים על עניין זה במושגים
של שטחי אדמה. אולם אל נשכח שבתוך זה יש המון אנשים שחיו חיים עירוניים, ופה שטחי
קרקע אינם פותרים את הבעיה. אבל, לעומת זאת, ישנה יציאת יהודי בגדאד וזו מהווה חלל
במשק העירוני [העיראקי], ויש פה על מה לדבר. נניח שיאמרו: ״אנחנו מוכנים להסדר
כזה, שלאו דווקא במשא ומתן ישיר, אלא על ידי ועדת הפיוס, ועליהם [על הישראלים] לתת
פיצויים״. אינני מציג שאלה זו לפני המרכז עכשיו ואפילו לא לפני הממשלה, אבל אני רק
מציין שאנחנו עלולים לעמוד לפני מצב כזה. ואז ישנו שיקול: האם ללכת להסדר כזה
ולהכיר בזה שהם מוותרים על החזרת הפליטים לישראל, ופעם אחת הדבר הזה מתחסל? בי״ת,
עצם הבעיה תחדל להעיק עלינו בעובדת קיומם של מאות אלפי אדם ללא פתרון וללא קיום
כלכלי. גימ״ל, שזהו צעד קדימה ולא צעד אחורנית. כנראה שאת ענייני השלום עם הערבים
אין לפתור במשך חודשים ולא במשך שנים, ואולי במשך עשרות שנים. ואז זאת אומרת לוותר
על העמדה העקרונית - שאתה עומד על התנאי של כריתת שלום [כהכרחי למתן פיצויים] - או
שתוותר על העמדה הזאת ותימנע מלחץ גדול.
דבר זה עוד לגמרי איננו מאחורי כותלנו, מפני שלעת עתה הם נשענים על
החלטת 1948,
האומרת בפירוש שצריך להינתן חופש ברירה לפליטים [לשוב למקומותיהם או לוותר על
שיבה], והמערכה הראשונה תהיה על העמדה הזאת.
אשר לשאלות האובייקטיביות, אני לגמרי אינני מתכוון לפרט לפניכם את
עשרים או שלושים הסעיפים על סדר היום [של העצרת]. אני רק רוצה לומר דבר אחד מאוד
כללי ולהדגים אותו בשתי שאלות. ברור לי, שאנחנו בעצרת הזאת נעמוד בפני ברירות
חריפות מאוד. ברור שניזקק לכל שיקול הדעת העצמי שלנו בשביל להיחלץ בשלום מן
המוצרים האלה. ברור, בדרך כלל, שבמידה שענייני העולם מחמירים יותר והשאלות נעשות
נוקבות יותר, והעניינים חדלים להיות עקרוניים להלכה אלא הם נוגעים נגיעה ישירה
בבעיות של מלחמה ושלום, בבעיות של עמידה בפני תוקפנות או התפשרות עם תוקפנות, וגם
בבעיות של יחסים שלנו עם מדינות אחרות הנוגעים בציפור נפשנו, באפשרות של עזרה או
חוסר אפשרות של עזרה - הן בשטח של יחסים שלנו עם מדינות מסוימות והן בשטח של
ענייני עולם - אנחנו יותר ויותר חושפים את עמדתנו האמיתית בהוויות העולם, והיא
העמדה האנטי־קומוניסטית שלנו, העמדה האנטי־סובייטית שלנו, העמדה שהיא פרי העובדה
שגורלנו קשור עם העולם המערבי לאין שיעור יותר משהוא קשור עם העולם המזרחי. כמובן
שאנחנו יכולים לנסח לעצמנו משהו שיקל עלינו הקלה אינטלקטואלית כוזבת את פתרון
הבעיה, ואז - יציאה [של ההסתדרות] מה״אינטרנציונל״ [הקומוניסטי][16] - לא אמרנו שזהו צעד אנטי־קומוניסטי. כאשר אתה אומר: ״זה לא אנטי״
- למה אתה מתכוון? מה אתה תגיד לבנך, או מה יגיד על זה הקומוניסט?
אנחנו נקטנו עמדה ביחס לקוריאה, ואני מציע להסביר שזו לא שאלה
אנטי־קומוניסטית. אני רוצה לתת דוגמה של בעיה שעוד לא התעוררה, אבל מי שבקיא
בעניינים ומציץ מאחרי הפרגוד יודע שהיא יכולה להתעורר. יש בעיה של גורל או״ם ושל
תפקיד או״ם בשמירה על השלום ובעמידה נגד תוקפנות. היה ניסיון בקשר לכך. הניסיון
היה שאו״ם קיבל החלטה מסוימת [בשאלת הפלישה לדרום קוריאה], וההחלטה הזאת נהפכה
לעמוד תווך אשר סביבו נתרכזו עשרות מדינות בעולם ונוצרה חזית, והחזית הזאת דוגלת
באו״ם ככוח העומד בפני תוקפנות ומגן על השלום. החלטה זו התקבלה במועצת הביטחון.
היא נתקבלה מפני שברית המועצות לא היתה שם. לו ברית המועצות היתה שם והיתה משתמשת
בווטו, ההחלטה לא היתה מתקבלת, אלא אם כן היו משנים את חוקת האו״ם. נניח שאמריקה
מאמינה, ונניח שהודו מאמינה [בצדקת עמדת או״ם] - אני קורא מכתב של בריילספורד[17] ב״ניו סטייטסמן״, שמרשיע את ההתנהגות המערבית בקוריאה, אבל קובע
שברור כי היה שם מעשה תוקפנות מצד הצפון. נניח שברית המועצות מטילה את הווטו, ואז
זאת אומרת שכושר פעולתו של או״ם לעמוד בפני תוקפנות הושם לאל והוא חדל להיות מכשיר
למען השלום. אם כן, מה בצע באו״ם כזה אם ישנה אפשרות לפעולה כזאת מצד רוסיה, והרוב
הוא חסר אונים נגדה? למה זה מוכרח להביא? זה מוכרח להביא לאחת משתי המסקנות: זה
יכול כמובן להביא למסקנה שיש להתפשר עם ברית המועצות. בעניין זה אמריקה היא באותו
מצב רוח כמו מפלגת פועלי ארץ-ישראל בוועידתה האחרונה לגבי אפשרות להתפשר עם מפ״ם.
אם נציע זאת לאמריקה, על ידי כך אנחנו, בעיני [מזכיר המדינה] דין אצ׳יסון או
[הנשיא] טרומן - אם נוכיח אותם שהם לא עשו די בכדי להתפשר עם ברית המועצות -
יצביעו על אותו דבר אצלנו. אני לא הייתי מוכן, למשל, לייעץ לאמריקה להתפשר בלי
תנאי אחד: התחייבות של הפסקת פעולה קומוניסטית בעולם. כל שיווי משקל בעולם עכשיו
לא יכול להיות רק על יסוד אי-תוקפנות מבחוץ. הוא מוכרח להיות מבוסס על יסוד של
אי-הפיכת המשטרים מבפנים, אלא רק ברבולוציות מבפנים. מהפכות? כן, כמו שעשו
באנגליה, במקום שבשום הזדמנות-שהיא לא שללו מאיש את חופש הדיבור. מהפכות כאלו -
בבקשה. [ה״לייבור״] הלאימו משק. נתנו ביטחון מוחלט לכל אנשי העם ודברים דומים.
נתנו ביטחון גמור של תעסוקה. עוד לא נכנסו לגן עדן סוציאליסטי גמור.
אם מדברים על התפשרות, ההתפשרות מוכרחה להיות לא רק על יסוד שיווי
משקל מבחוץ, כי אם גם על אי-אפשרות להפיכת משטר, כי מחר זה יהיה באיטליה[18] והכל יהיה בסדר, ובינתיים משתנה מאזן הכוחות בעולם ואז אומרת
אמריקה: ״לא!״ ואז - מלחמה מיד. מה, היא תחכה עד שכל אירופה תיכבש? אני מוכרח
להתנות תנאי כזה. רוסיה תדחה זאת כתנאי אנטי-דמוקרטי. אני לעת עתה מוציא מהכלל
אפשרות זו, אם כי בכל לבי אני משווע לאפשרות הזאת, ואז יש שתי אפשרויות: או לפרק
את האו״ם, או לומר: ״טוב, ישנו איזה מוסד שיעסוק במסחר באופיום, ייתן סיוע לפליטים
הערבים. אונסק״ו תשלח פילמים לבתי הספר, אבל לגבי הסדרת ענייני עולם צריך לסמוך על
מכשירים אחרים לגמרי״. או זהו המוצא, או שהמוצא הוא לתקן את המצב באו״ם מיסודו.
זאת אומרת או לבטל את הווטו [במועצת הביטחון], או למצוא דרכים לעקוף את הווטו,
כלומר להקנות אפשרות לעצרת להתערב - ושם רוב פשוט יספיק ולא יהיה וטו. נניח שתעמוד
שאלה כזאת. אני נצמד פה לניסוח לגמרי משוער. הדבר יכול להופיע בצורה אחרת לגמרי,
אבל אני מדבר על תוכו של העניין.
העמדה שנקטנו בעניין קוריאה, אם אנחנו רוצים ללכת בדרך הזאת ואם אנחנו
דואגים לשלום העולם - ודואגים לו באמצעות או״ם - עמדה זו גוזרת עלינו להצטרף
לכיוון הזה. להימנע מעניין זה פירושו להיות נגד הכיוון הזה. להיות נגד הכיוון הזה
פירושו שלא איכפת אם או״ם לא יוכל להעמיד תריס בעד השלום, פירושו שאנחנו נמצאים
במצב רוח פטליסטי של ״יבוא מה שיבוא, אנחנו איננו יכולים״. אי-נתינת יד לארצות
הברית בעניין זה פירושה נקיטת עמדה נגד ארצות הברית. נתינת יד לארצות הברית בעניין
זה פירושה נתינת יד נגד ברית המועצות - ולא יועיל איזה פלפול שנוכל להמציא שאין זה
צעד ״אנטי״, כי אנחנו מדברים פה בשפה של עובדות מדיניות ולא בניסוחים.
אתן דוגמה אחרת. ארצות הברית התעקשה - לפי דעתי התעקשות עיוורת.
לפי דעתי התעקשות עקרה - אבל עובדה היא שהיא התעקשה בעניין סין הקומוניסטית.
אנגליה הכירה בסין הקומוניסטית. אילו למשל היתה אנגליה - לפי עמדתה בענייני עולם
וכן הלאה - המדינה הראשית באו״ם עכשיו, היתה סין הקומוניסטית יושבת באו״ם מזמן.
אנגליה היתה מנסה לשחד אותה ולהבטיח לה כל מיני דברים, אבל סין הקומוניסטית היתה
באו״ם. אילו אנגליה היתה המדינה הראשית, היתה נשארת עכשיו נאמנה לכיוון שלה. היא
הכירה בסין הקומוניסטית אבל לא שלחה נציגות לשם. אין זו כבר שאלה היפותטית. אינני
מודיע לכם, ואין ביכולתי להודיע לכם מהי עמדת ממשלת ישראל, ואיך המשלחת שלנו
תצביע. אני פה משיח לפי תומי.
אינני מתאר לעצמי שאנחנו לא ננקוט עמדה בצורה זו או אחרת בעד כניסת
סין העממית לאו״ם. זאת אומרת בעד מתן המקום הזה לסין העממית. אני חושב שכל עמדה
אחרת - ואין פה שאלה שאני רוצה לחיות בשלום עם מפ״ם, ובוודאי לא שאלה שאני רוצה
לחיות בשלום עם מק״י, אלא פה יש שאלה של כבודנו העצמי, שאסור לנו למכור אותו לא רק
בעד ביליון, אלא גם בעד נזיד עדשים, כי אז כל שיעור קומתנו הרוחנית יתפורר - וזה
כל בחור וכל נער וכל ילד בארץ יודע.
זה יהיה צעד אנטי-אמריקני מובהק, ואנחנו נאמר שזה לא אנטי-אמריקני,
אבל במפת הקרב של ארצות הברית, ששם יש לכל מדינה איזה סימן - מה היא עשתה פה ומה
היא עשתה שם במפה זו, אם הצבע של מעשה איבה הוא צבע אדום, הדבר יירשם בצבע אדום.
זה לא יירשם בצבע כחול. וזה קשור בתוצאות ובסיבוכים. אינני רואה דרך להימנע
מסיבוכים אלה. בדרך כלל ברור לי, שהתפתחות העניינים בעצרת הזאת, כמו התפתחות
העניינים בכלל מעצרת לעצרת, מפני החמרת עניינים בעולם ומפני נגיעתם של העניינים
האלה באופן חיוני יותר ויותר בנו, בהווה שלנו ולא רק בעתידנו, מוכרח להביא לידי
גילוי העובדה הניצחת שאנחנו לא רק בתפיסתנו הדמוקרטית, אלא במערכת שלמה של
עניינינו החיוניים, קשורים קשר בל יינתן עם העולם שקוראים לו ״עולם מערבי״. אבל
אני מתאר לעצמי שלא נעשה זאת מתוך איזה ויתור פתאומי על הכל מצידנו. דבר זה יבוא
לידי ביטוי בשורה שלמה של הצבעות. אבל תהיינה גם נקיטות עמדה קשות מאוד כלפי ארצות
הברית. אין לי כל ספק, שנשלם מחיר בעדן אפילו בציבור היהודי. איני רואה מנוס מהן.
כזה הוא גורלנו. כזה הוא מצב העולם. העניינים מסוכסכים מאוד, והקו שננקוט בו לא
יהיה קו ישיר.
כאשר נוסעים באדמת טרשים אין מעבירים סרגל על פני המפה ומותחים קו שעל
פיו סוללים את הכביש. לפעמים צריך גם ללכת בכיוון ההפוך מזה שאליו רוצים להגיע.
הישיבה ננעלה לאחר
דיון קצר. חבר המרכז פנחס לוביאניקר נפרד ממשה שרת וזלמן אהרונוביץ' בברכת הדרך
לקראת צאתם לעצרת או״ם.
