82 | הממשלה, ישיבה ס״ד^[1]

30.8.1950

 

הצעה לרופף מתיחות בשאלת הפליטים

 

סעיף ב׳: סקירה

השר מ. שרת: מסרתי בישיבת הממשלה, כי ועדת הפיוס, בפגישתה אתי, הודיעה לנו שממשלת עבר-הירדן מעוניינת לקיים את הוועדה המעורבת, שעליה הוחלט בהסכם שביתת הנשק, לשם דיון בסעיף 8 המפורסם המכיל את כל השאלות התלויות ועומדות. מאז קיבלנו הודעה רישמית מהגנרל ריילי, הממונה על כל המנגנון של שביתת הנשק, שממשלת עבר-הירדן מינתה שני נציגים לוועדה זו ומבקשים מאיתנו להודיע להם את שמות נציגינו לוועדה זו. לנו היה - וקיים עכשיו - חשש שכל זה אינו אלא תכסיס גרידא מצד ממשלת עבר-הירדן כלפי המלך, להראות לו שהם עוסקים כאילו בשלום, ולהציג דרישות כאלו שאנו נהיה מוכרחים לדחות אותן, ולהוכיח שאנחנו איננו מעוניינים, כאילו, בסידור הסכם. נתקבל מכתב אישי קצר מהמלך למר שילוח, שבו הוא אומר שכל הזמן הוא פועל באותו הכיוון ושהוא רואה בהקמת הוועדה הזאת פתח חשוב להסכם, ואם השם יעזור הוא יביא לידי שלבים חשובים יותר במסכת ענייני השלום, ולכן הוא מבקש מאיתנו לייחס לוועדה את כל החשיבות האפשרית ולא לזלזל בה. הוא מציג את האנשים שהם שלחו כאנשים בעלי עמדה, סגני מיניסטרים, אבל הם אינם בעלי עמדה. אחד מהם הוא עזמי נשאשיבי והשני השתתף בשעתו בשיחות שלום, נאחז בכל מיני נקודות מסובכות והכביד.

ועכשיו יש לי למסור עניינים רציניים אחדים וברצוני להציע הצעה אחת. באחת הישיבות הקודמות מסרתי על תזוזה שחלה כאילו במדיניות אספקת הנשק מצד אנגליה. אמרתי, שלאחר דין ודברים רב הוחלט שמשרד החוץ הבריטי מסיר את הווטו שלו מעל אספקת נשק לישראל ושהעניין מסור עכשיו לגמרי לראות עיניו של משרד המלחמה להחליט לפי שיקולים מעשיים גרידא. אמרתי שהדבר לא נמסר לנו עדיין רישמית, אבל הוא ידוע לנו. הדבר נמסר על ידי איש רישמי באופן בלתי רישמי. הובטח שהדבר יימסר לנו רישמית תוך ימים אחדים. עברו ימים אחדים ועוד ימים אחדים, וההודעה הרישמית בוששה לבוא. לבסוף באה ההודעה הרישמית, אבל אחרת לגמרי. ההודעה הרישמית נמסרה לנו על ידי מיופה הכוח הבריטי בכתב, הציר בעצמו נמצא בחופשה, כתוספת דברים שבעל פה. ההודעה בכתב אומרת:

1.                ״הצהרת שלוש המעצמות מ-25 במאי [1950] הכירה, כי המדינות הערביות וישראל צריכות להחזיק בכוחות צבאיים בממדים מסוימים על מנת להבטיח את ביטחונן הפנימי ואת הגנתן הצודקת ויש לאפשר להן למלא את תפקידן בהגנת האזור בכללו. כן נאמר בהודעה, כי כל הבקשות לנשק ולחומר מלחמתי שתבואנה מארצות אלו תיבחנה לאור העקרונות האלה.

2.                ממשלת הוד מלכותו שקלה מאותו תאריך ואילך עד כמה אפשר יהיה ורצוי יהיה בהתאם לעקרונות האלה לספק נשק וחומרי מלחמה כדי למלא את צרכיה של ממשלת ישראל, אולם המצב נשתנה על ידי עריכת תוכנית הגנה חדשה בשביל הממלכה המאוחדת - הערת השר: ׳הכוונה היא לתמורה שחלה אחרי התחלת המלחמה בקוריאה׳ - תוכנית אשר חייבה לבחון את כל המצב מחדש בקשר להספקת נשק לארצות זרות. עד אשד תושלם הבחינה הזאת, אי-אפשר יהיה לקבוע אם יהא ביכולתה של ממשלת הוד מלכותו לעיין באיזה בקשות נוספות.

3.                ההחלטה הזאת מכוונת לתחולה כללית – is of general application - זאת אומרת שאינה מכוונת רק לישראל, אלא גם לארצות אחרות״.

על זאת באה הוספה בעל פה. בעל פה נאמרו דברים מעניינים מאוד. הדברים נמסרו למשרד החוץ. השיחה היתה ב-24 באוגוסט. בעל פה אמר מיופה הכוח, שהוא אינו חושב שבירור הצרכים האלה של תוכנית ההגנה החדשה ייקח זמן רב. הוא חושב שזה ייקח לכל היותר חודש ימים. ועוד אמר, כי ״מה שנאמר שתחולת ההחלטה היא כללית פירושה כללית לגבי כל הזמנות ובקשות חדשות, אבל אין פירוש הדבר שהזמנות שכבר אושרו פעם תעוכבנה. ההזמנות שאושרו תימשכנה״. זאת אומרת, ההגבלה חלה גם על בקשות חדשות של מצרים, אבל אין היא חלה על בקשות ישנות שלה. על כל פנים, אין ההגבלה הזאת לגבי הזמנות חדשות חלה על הלגיון הערבי, המקבל את נשקו וציודו על פי סידור מיוחד, שונה מהסידור שעל פיו מספקת בריטניה נשק למדינות ערב האחרות. אחרי שסופקו חומרי מלחמה ונשק למדינות האמנה האטלנטית והאיחוד האירופי, ייתכן שלא יישאר הרבה לאחרים.

אין זה נוגע לאפשרויות של אימון לקצינים במקצועות ידועים. בנוגע לזה אין שינוי וכבר נאמר לצירות שלנו [בלונדון] איזה אפשרויות עומדות לפנינו.

זה בנוגע לאנגליה. בנוגע לאמריקה ישנם סימנים שמתחיל שלב חדש של פייסנות כלפי הערבים דווקא על הרקע של עניין קוריאה, וישנם סימנים המרמזים שיתחדש לחץ עלינו כדי להשיג ויתורים מאיתנו. אני אומר זאת בכל ההסתייגות, כי לא נמסרה לנו שום הודעה רישמית לא בעל פה ולא בכתב, אבל הגיעו אלינו קצת ידיעות מאחורי הפרגוד ומלבד זה נמסרו דברים מפורשים, אומנם לא בשיחות רישמיות, אבל בשיחות עם אנשי ה״סטייט דפרטמנט״ שאיננו יכולים להתעלם מהן. אני מחוייב למסור לממשלה את הידיעות שהגיעו אלינו, אבל יהיה זה רע מאוד אם משהו מהדברים יסתנן לציבוריות ואז יתקבל מיד הרושם שאנו עומדים בפני התקפה אמריקנית חדשה, והיחסים שלנו עם אמריקה הורעו. זה מאוד לא רצוי. יכול להיות, שעוד לא קיבלו החלטה בענייננו. יכול להיות, שאולי אף פעם לא יקבלו החלטה. אבל ייתכן שיתפתח מזה פעם עניין רציני ולא חשבתי שאוכל לכחד את הדבר מהממשלה ולראות זאת רק כאחת השמועות שהגיעו למשרד החוץ.

לנו ידוע, קודם כל, על תוכנית של הפקידות האמריקנית באו״ם הקשורה בוועדת הפיוס, שהיא מביאה לפני הוועדה. הכוונה אינה לריילי ולאנשים חשובים מדרגה שלו, אבל חשובים הדברים שהם מציגים. הצגת העניין היא כזאת: ישנה מצד אחד מערכת החלטות של או״ם, שהן קובעות כאילו את גורל העניין בארץ-ישראל. ישנה, מצד שני, מערכת של עובדות. המכריעות הן העובדות ולא ההחלטות, שיכולות גם להישאר על הנייר. העובדות העיקריות הן שקיימת מדינת ישראל, שהחלק הערבי של ארץ־ישראל סופח לעבר-הירדן והתמזג עימה, שחלה עלייה גדולה של עולים לישראל, שהבירה הועברה למעשה לירושלים. כל זמן שמוסדות או״ם נאחזים בהחלטות העצרת, הם אינם יכולים להזיז את העניין קדימה לקראת פתרון, ובאשר החלטות או״ם מושתתות על הנחות שלא נתאמתו, וכל זמן שמוסדות או״ם קשורים בהחלטות או״ם, לשווא יחכו שהערבים יוותרו. ההחלטות העיקריות הן משנת 1947 בנוגע לגבולות, משנת 1948 בנוגע להחזרת הפליטים. ואז אחת משתיים: או שצריך להתעלם מהחלטות העצרת, והעצרת כבודה במקומה מונח, ועכשיו עוד יותר מתמיד, או שיש צורך לקבל החלטות אחרות לפי עקרונות אחרים, ושוועדת הפיוס תשוחרר מכפיפות להחלטות הקודמות ותוכל לגשת גישה חופשית לעניין מתוך דיון בעובדות.

עד כאן שפיר. מכאן ואילך מתחילה ״פרשת בלק״^[2] כלפינו. לא נכון, לפי דעתם, להציג את המלחמה שהיתה בארץ־ישראל כמלחמת תוקפנות של הערבים ביהודים, וכמלחמת התגוננות של יהודים כלפי ערבים. לערבים היו שאיפות לאומיות בארץ־ישראל - מבחינתם מוצדקות בתכלית. כשם שהיהודים רואים במדינות הערביות שפלשו לארץ-ישראל כוח תוקפני ומשיג גבול, כן רואים הערבים בעלייה היהודית ובהקמת מדינת ישראל מעשה תוקפנות ומשיג גבול. לכן היתה מלחמה והמלחמה הזאת יצרה עובדות. אבל אין לגשת לטפל בתוצאות המלחמה מאיזו בחינה מוסרית, שלפיה היה צד אחד צודק וצד שני בלתי צודק. והצד הצודק נחל ניצחון ולכן הצד הבלתי צודק ראוי לו שיישא בעונש. אין כאן שאלה של צידקת אחד הצדדים ואין כאן שאלה של עונש, אלא יש צורך לגשת גישה מעשית לעניין ולראות באיזו דרך אפשר לפתור את השאלה. קודם כל, כיוון שאין כאן שאלה שבעונש.

אי-אפשר לפתור את שאלת הפליטים הערביים על ידי זה שאומרים: ״דמם בראשם - ישאו בעונש״. הם אינם אשמים ואין בכלל שאלה של עונש. שאלת זכויותיהם של הפליטים הערביים אינה תלויה בתוצאות המלחמה. הזכויות האלה עומדות בעינן הן לגבי החזרתם לארץ-ישראל והן לגבי החזרת הרכוש. נכון, שמבחינה מעשית אי-אפשר להחזיר 700 אלף פליטים למדינת ישראל, כי פירוש הדבר יהיה חורבן מדינת ישראל, אבל אין פירוש הדבר שבכלל אי-אפשר להחזיר פליטים, וישראל צריכה לדעת שהיא צריכה לאפשר לחלק מהם לחזור. ובמידה שהדבר כרוך בסיבוכים טריטוריאליים, צריכה מדינת ישראל לוותר על שטחים כדי שאפשר יהיה להכניס לשם פליטים אלה מבלי לפגוע בביטחונה הפנימי של ישראל. וכאן הם מסמנים שטחים בגליל, ב״משולש״, בלוד וברמלה, הכוללים את הקרקעות הפוריות ביותר של ארץ־ישראל. נחוצים ויתורים טריטוריאליים מצד ישראל כדי לאפשר את יישוב הפליטים מחדש.

מלבד זה הם מוצאים שזכותם של הפליטים לפיצויים זוהי זכות החלטית שאינה תלויה בשום דבר, וזוהי זכות אישית של כל פליט לקבל פיצויים בעד אדמתו ובעד רכושו, אחת היא מה יקרה עם השאלה כולה.

אחר כך ישנו סעיף על ירושלים שהוא סתום. נאמר שמוכרחים לפתור את בעיית ירושלים יחד עם פתרון כל העניין, כי מספר הפליטים מירושלים וסביבותיה מגיע ל-100 אלף. כיוון שירושלים כוללת חלק גדול מנכסי הערבים בעלי ערך רב, הריהי תופסת מקום רב בשאלת תשלום הפיצויים.

אמרתי שזוהי דעת הפקידות האמריקנית באו״ם, הקשורה עם ועדת הפיוס. אחר כך אדבר על אנשי ה״סטייט דפרטמנט״. כולם מתנבאים בסגנון אחד ושואבים את השראתם ממקור אחד, והם כולם כפופים למשמעת פוליטית אחת.

כעבור ימים אחדים היתה שיחה בוושינגטון. השיחה היתה לא לרגל עניין חשוב, אלא מתוך דברים של מה-בכך. נתמנה אצלנו [בשגרירות] נספח חדש לעיתונות, יועץ ליחסי ציבור, וממלא מקום השגריר הלך איתו להציג אותו לפני אחד האנשים המרכזיים ב״סטייט דפרטמנט״ - לא איש שני, כי אם איש שלישי אחרי דין אצ׳יסון. אבל לרגל השיחה, שהיתה לכאורה שיחה של היכרות, התפתחה שיחה פוליטית שגילתה טפח הגון מאוד ממהלך המחשבות של אנשי ה״סטייט דפרטמנט״ עכשיו. אומנם נאמר ונשנה כמה פעמים במשך השיחה, כי דווקא משום שזוהי שיחת היכרות, אפשר לדבר באופן חופשי והדברים אינם מחייבים, וזהו רק הלך מחשבות, אבל נאמרו שם דברים רציניים. נאמר שהכרחי שלום. ישנו פחד משני הצדדים. ישנו פחד של ישראל בפני ״סיבוב שני״. איש ה״סטייט דפרטמנט״ חושב שזהו אבסורד, שלא יהיה ״סיבוב שני״. ישנו פחד הערבים מפני התפשטות ישראל. הוא חושב שגם לזה אין יסוד. אבל עובדה היא שישנו הפחד הזה וזה יוצר חוסר יציבות במזרח התיכון והכרחי לשים קץ לדבר. אבל אין אפשרות לשים קץ לדבר מבלי לאפשר לערבים ״הצלת פנים״. צריכה לבוא 1-6^68§ 8טסז6ת6§ מצד ישראל, שתאפשר לערבים להיכנס במשא ומתן של שלום. אם יהיה שלום, תהיה ישראל הלב הכלכלי של המזרח התיכון ואז יזרמו דרכה למזרח התיכון כסף, שירותים וכל הדברים האחרים. לשם כך הצורך הראשון של ישראל הוא יחסי שלום עם המדינות השכנות.

באיזה כיוון צריכה להיות ההצעה, לפי דבריו? הוא הזכיר במיוחד שאלת פיצויים לערבים והתאמת הגבולות לנוסח החלטת או״ם, על מנת שוועדת הפיוס תפעל כמכשיר וכצינור לז׳סטה הזאת מצד ישראל. הוא מבין היטב, שבמצבנו הכלכלי קשה יהיה לנו מאוד לקחת כספים, ובזה גם כספים הנאספים על ידי יהודים באמריקה ובארצות אחרות, ולמסור אותם לערבים. הוא מבין כמה קשה למנצח לוותר על שטחים שהוא כבש, ושזה יחייב הכנת דעת הקהל בישראל. הוא מבין את הבעיה והוא נכנס כאילו ל״פולוז׳נייה״ [רוסית: מצב] שלנו. ואנו הרי זקוקים לתמיכה ולרצון הטוב של האומות המאוחדות, ומשום כך אנו צריכים ליישר את הקו שלנו כלפי האומות המאוחדות על ידי היענות לתביעות וההחלטות של האומות המאוחדות.

נשמעו תשובות [של אנשינו], ברובן תשובות נכוחות מאוד. לא היתה זו שיחה רישמית, שעליה אפשר יהיה לבסס מיד פעולה. השיחה היתה יומיים או שלושה ימים לפני בוא אבא אבן לוושינגטון [כשגריר החדש שם]. הוא עורך עכשיו את השיחות הראשונות שלו. טילגרפתי לו: ״צר לי להכביד עליך בצעדיך הראשונים, אבל אין ברירה״. הדברים מציינים אפשרויות קשות מאוד והוא צריך להשתמש באחת ההזדמנויות הקרובות ביותר כדי להגיב על כך. אני יכול לתאר לעצמי, שלא יוכל לעשות זאת בשעה שהוא מציג את עצמו בפני הנשיא טרומן וכשהוא מוסר לו את כתב האמנה, אבל יכול הוא לעשות זאת בשיחה עם מקגי או עם מישהו אחר ב״סטייט דפרטמנט״ ואולי עם דין אצ׳יסון. הוא צריך לומר להם דברים ברורים מאוד - שהדבר הזה לא יקום ולא יהיה, שאנחנו רואים את הדבר הזה ככיוון נגד השלום. על בסיס זה לא יקום השלום. כיוון זה מצידם מוכרח להרחיק את נטיית הערבים לשלום. הוא מוכרח להביא לדרישות כאלו מצד הערבים, שהשלום יתרחק מאוד. הסתמכתי גם על נכונות עבר-הירדן להקמת הוועדה המעורבת. אמרתי שאיני יודע אם יש יסוד ותקווה, שהשתתפותם בוועדה המעורבת תקרב אותנו לשלום. אנחנו הולכים לעניין מתוך כל הרצון הטוב למצות את כל האפשרויות שהדבר יכול לגלות, כדי להגיע לעמק השווה. אבל אוי ואבוי אם לערבים יתגלה באיזה כיוון חושבים האמריקנים. זה יהרוס גם את האפשרות הזאת. אין כל שאלה בנוגע לעמדת ממשלת ישראל בכל השאלות האלה, שהיא קבועה במסמרות. הם צריכים להבין איזו רוח הם זורעים ברחבי הציבור כלפי ארצות הברית, אם ייוודע שזה הקו שלהם ובפני איזה בעיות הם מעמידים את ממשלת ישראל על הרקע הנוכחי של עניינים בינלאומיים. יש לצאת בהתקפה נגד פייסנות כזאת כלפי הערבים. יש להדגיש שלעת עתה אנו המדינה היחידה שחברי הממשלה שלה, הממלאים תפקידים מרכזיים, הכריזו שמדינה זו תשפוך דם על קיום הדמוקרטיה. לא שמענו שום הצהרה דומה מצד איזו מדינה ערבית במזרח התיכון. אני מחכה לידיעות ממר אבא אבן בנוגע להערכת המצב שם.

חשבתי שאני צריך להביא את הדברים לידיעת הממשלה. אין זה סיכוי טוב ביותר דווקא בשעה זו, כשאנחנו זקוקים כל כך לעזרת הממשלה האמריקנית, אם באופן ישיר או על ידי גילויי תמיכה של המאמץ שהציבור היהודי באמריקה צריך לעשות. אבל כזה הוא כנראה הרקע, והעובדה ששני הדברים האלה הגיעו אלינו כמעט בעת ובעונה אחת, מבלי שיש קשר ביניהם, מחייבת אותנו להחשיב את הדברים.

מלבד זאת עלינו להביא בחשבון אפשרות, שתהיה יוזמה ערבית בעצרת או״ם להתקפה נגדנו. הערבים פנו כבר למזכירות הכללית וביקשו לקבוע סעיפים בסדר היום. לא ברור לנו עדיין אם הסעיפים האלה נקבעו, אבל צריך להתחשב באפשרות שייקבעו בסדר היום. הכוונה לסעיפים כגון שאלת הפליטים מבחינה מדינית וכל שאלת הארץ מחדש, ואנחנו צריכים להיות מוכנים להתקפה נגדנו. לפי דעתי, יש עניין אחד שבו איננו צריכים להסתפק רק בעמדה של התגוננות, אלא עלינו לגלות יוזמה חיובית, והיא שאלת הפליטים. איני בא לעורר עכשיו את הוויכוח של הישיבה הקודמת, ואיני בא להציע שום רוויזיה בהחלטה שנתקבלה. ניסיתי בישיבה הקודמת להציע קו שהיה אולי מרופף קצת בינתיים את המתיחות. תמיד תמכתי בתכסיסים שכוונותיהם לרופף את המתיחות בינינו ובין האמריקנים. כך היה בקשר להצעה על החזרת 100 אלף פליטים ערביים. היא לא גרמה לנו [להחזיר] אף פליט ערבי נוסף, אבל היא הקלה עלינו לרופף את המתיחות שבינינו ולעבור עוד שטח בשלום. גם ההצעה שהצעתי לפני שבוע היתה לה כוונה כזאת. אבל הממשלה החליטה אחרת.^[3] ההצעה שאני מציע עכשיו אינה חורגת ממסגרת ההחלטה שהממשלה החליטה עליה. אבל אם הערבים יעוררו את שאלה הפליטים וירצו לעשות חשבון צדק איתנו, שהנה אנחנו גירשנו את הערבים, התאכזרנו כלפיהם, ויספרו איך אנחנו מתנהגים עם הערבים במדינת ישראל - ופה יבוא כל הסיפור של ״אובזרבר״^[4] המהדהד עדיין באנגליה ובאמריקה - הריני סבור שאיננו צריכים להסתפק בהתגוננות ובהכחשות שאין זה נכון וצודק, אלא לנקוט יוזמה חיובית מצידנו. איני מציע שנקבל החלטה שאנחנו עושים זאת, אלא עלינו להכין תוכנית ולתת סמכות למשרד החוץ בתוך סיטואציה פרלמנטרית שתיווצר, להופיע בעצרת עם תוכנית קונסטרוקטיבית שלנו על בעיית הפליטים, שהיא מבוססת ובנויה כולה על תוכנית יישובם בארצות השכנות, ושהיא מבוססת כולה על תוכנית של שלום, על רקע של שלום, כלומר, זוהי התוכנית שאפשר יהיה להגשימה אם יהיה שלום. אולם צריכה להיות בידינו תוכנית, ואם גם לא בפרטי הפרטים, אבל התוכנית צריכה לומר: יש מספר כזה וכזה של פליטים ערבים, מספר כזה וכזה אפשר ליישב בעיראק, כך וכך אפשר ליישב בסוריה, כך וכך בעבר-הירדן, יישובם צריך לעלות כך וכך, אנחנו מוכנים לתרום למטרה זו סכום כזה וכזה, הארצות השכנות צריכות לתרום קרקע וסכום כזה וכזה. אנחנו יכולים לעשות ז׳סטה ולומר שאנחנו מוכנים לוותר על הפיצויים שמגיעים לנו מהארצות הערביות אם תתקבל תוכנית כזאת. האו״ם, או מקורות בינלאומיים אחרים, צריכים לקחת על עצמם להשיג על ידי הלוואות או הקצבות סכום כזה וכזה. עלינו להציע הצעה קונסטרוקטיבית, שאחריה לא יישאר שום דבר בשטח זה ללא תשובה.

בשלב זה הציגו שרים שאלות לשר החוץ. השר משה שפירא שאל מהם היחסים עם נציגי רוסיה באו״ם וביקש הבהרה להוצאת התושבים הערביים ממגדל גד.^[5] השר דב יוסף שאל אם היה רמז מהצד הרוסי לגבי עמדתם כלפי ישראל בשאלת ירושלים ובשאלות אחרות.

השר מ. שרת: אענה על השאלות פחות או יותר כסידרן. שני חברים שאלו בנוגע לרוסיה. ישנם שלושה מישורי מגע בינינו ובין הרוסים: 1) בקריה; 2) במוסקבה; 3) בלייק סכסס. בדרך כלל, המגע הידידותי ביותר היה תמיד בלייק סכסס. זה היה מישור מורם קצת מעל לשטח העניינים הטורדניים והמרגיזים לפעמים. זהו תחום מסוים, שבו היתה הבנה הדדית יותר מאשר במקומות אחרים. הדבר הזה מתקיים גם עתה. אחרי שאבן חזר לארצות הברית, היתה לו שיחה עם מר מאליק. השיחה היתה ידידותית בתכלית. היא היתה אידילית ממש. הוא לא הזכיר אף במילה מפורשת אחת את עמדתנו בשאלת קוריאה. הוא לא בא בשום ביקורת ובשום תרעומת. הוא שפע כולו אהדה וידידות לישראל. זה לגבי האקלים ולגבי הרוח הכללית של השיחה.

ועכשיו לתוכנם של הדברים: הוא שפך את כל זעמו על ארצות הברית. הוא אמר שהם אינם מבינים ואינם מסוגלים להבין מה מתחולל באסיה. הם אינם מבינים שהקונטיננט האסיאתי התעורר, ושבאסיה מתחוללת מהפכה, והם חושבים שבאמצעים כאלה כפי שהם משתמשים בהם יוכלו להשתלט על אסיה. כל העניין הוא תרמית ואחיזת עיניים. כאן מופיעים רק האינטרסים של ארצות הברית, ואלה אין להם תקומה. זוהי מלחמה [בקוריאה] של ארצות הברית והעזרה של האו״ם היא פעוטה ואין לה כל ערך. בזה רצה כאילו לומר, שאנחנו מבינים שהייתם מוכרחים להחליט מה שהחלטתם, אבל כל אלה הם דברים פעוטים שאינם באים בחשבון. כל מה שאתם ואחרים עושים בעניין זה, זהו בעיקר עניין אמריקה. הוא שאל הרבה על המצב בארץ. מר אבן נתן לו דין וחשבון צבעוני על כל מה שראה. הוא נדהם לשמוע, שמדינה ישראל מונה כבר אוכלוסיה של מיליון ורבע. זה עודד אותו מאוד. הוא שמע בשמחה רבה על מפעל הבניין ועל התבצרותנו. הוא אמר: ״אתה זוכר כאשר עמדנו יחד בחזית על אילת? אתה זוכר שעמדנו יחד בחזית על דא ועל הא?״ כזאת היתה השיחה.

אני רוצה לומר משהו במאמר מוסגר: באחת הישיבות שלנו, שבה נוכח מר אבן, אמר שבכמה וכמה מצבים קשים נעזרנו ברוסים, ושקולות הרוסים הצילו אותנו. ראיתי שראש הממשלה אינו משוכנע בנכונות הדברים. אז לא רציתי להיכנס לוויכוח בעניין זה. אבל הדברים הם אמת לאמיתה. במידה שהדבר חשוב, במידה שדרוש רוב בעדנו, או שצריכים להכשיל רוב נגדנו, אם זוהי שאלה להשיג שני שלישים בעד העניין שלנו, או זוהי שאלה למנוע שני שלישים בעד הצעה שהיא נגדנו, היו כמה מעמדים ב-1947, ב-1948 וב־1949, שלקולות הרוסים היתד תמיד חשיבות, ובכמה מקרים חשיבות מכרעת, ובזה אין לזלזל גם עתה. ב-1948 היו קולותיהם מכריעים בהכשלת תוכנית ברנדוט על סעיפיה השונים. ישנה דעה פוליטית, שאילו רוסיה נקטה עמדה אחרת בנובמבר 1947, לא ברור איזו עמדה היתה נוקטת אז אמריקה - אולי היתה אומרת: ״האם נמסור את כל העולם הערבי לקומוניזם?״ בכל הדיון על הגבולות ובכל עניין ועניין שהועלה ב־1947 היה ערך לקול הרוסי - (השר ד. יוסף: אמריקה היתה מעוניינת להראות לעולם, שלא בכל היא נגד רוסיה) - גם זה. אבל בעיקר פעל לחץ דעת הקהל על הנשיא [טרומן]. אבל לו רוסיה היתה נגד, ה״סטייט דפרטמנט״ היה אומר: ״אי-אפשר שנופיע פתאום כצד נגד הערבים בשעה שרוסיה עומדת בעד הערבים,

והערבים הם הכוח המכריע במזרח התיכון״.

ביחס למגדל גד, עקבתי אחרי העניין. היו התייעצויות בשאלה זו של האנשים המטפלים בעניין בהשתתפות ראש הממשלה ובהשתתפותי. אישרתי את התוכנית הזאת. על התוכנית הזאת הוחלט לפני חודשים רבים. תמיד אנחנו עומדים באיזו מידה-שהיא בפני עצרת או״ם, כי בסך הכל עוברים תשעה חודשים בין גמר עצרת אחת לבין התחלת עצרת שנייה, ואם מחליטים על איזה קו, ועוברים חמישה חודשים עד שיצא לפועל, עושים בינתיים הכנות. העצרת מתקרבת ואז יוצא שאי-אפשר לנו לעשות דבר.

ביקרתי במגדל גד. הייתי בעיר היהודית ובעיר הערבית. זהו מקום שהיישוב הערבי שלו לא נתעכל במדינת ישראל ללא כל השוואה עם איזה מקום אחר בארץ, ללא כל השוואה עם איזה כפר טיפוסי בגליל העליון ועם שריד של יישוב עירוני כמו ברמלה, בחיפה וביפו. זהו יישוב שנשאר במובן הנפשי נפרד ממדינת ישראל, המסרב לקבל על עצמו איזו מרות מוסרית ונפשית של מדינת ישראל, ומסרב להתפרק מנשקו במובן נפשי. איני יודע אם היו בזה השפעות מקומיות. ייתכן שהיו. אבל היו נסיבות מקומיות שייחדו את היישוב הזה מאחרים - קרבתו לגבול, קרבתו לגבול קשה, לרצועת עזה, והעובדה שהוא כולו קרוע - לא היתה משפחה במגדל גד, שחלק ממנה אינו נמצא בעבר השני. היה הקושי שלנו לשמור על הגבול כהלכה, ודבר זה גרם להברחה בלתי פוסקת ונוצר קשר ומגע בלתי לגלי בלתי פוסק משני הגבולות, הברחת כסף וסחורות, אנשים באים ויוצאים. היה ברור שלא נוכל לייצב את הדברים באותה פינה, שלא נוכל לייצב את הביטחון שם אם לא נפתור את השאלה הזאת על ידי סילוקו של היישוב הערבי משם, כולו או חלקו, או בדרך זו שהם יועברו למשפחותיהם או שהם יחד עם משפחותיהם יועברו למקום אחר בישראל. שם אי-אפשר היה לתת להם חופש תנועה. שם הם ישבו כמו בגטו ומסביבם גדר תיל. זה לא היה נעים, אבל מסיבות הביטחון לא איפשרו לבטל את הדבר הזה. היה צורך לבוא אליהם ולומר: ״אם אתם רוצים לחיות חיי חופש במדינת ישראל, תעברו ליפו, לרמלה, למקום אחר, או שתצאו את מדינת ישראל ותצטרפו למשפחותיכם. היתה הגדרה עצמית של האנשים, אלה בחרו בכך ואלה בחרו בכך. רק חלק קטן נשאר במגדל גד.

הבעיות האלה קשות ואין להן פתרונות קלים. אני בעצמי מתקומם ומתמרמר על כל מיני מעשים וגילויים. ואולי קצת תרמתי לעיצוב הדברים בכמה שטחים, אבל אנו נתקלים בבעיות שאין להן פתרון קל. אחת הבעיות האלה היתה במגדל גד. להחזיק מעמד באותו מצב שהיה, שכ-2,000 איש ישבו כל הזמן במיכלאה וכל הזמן הם בורחים ונכנסים, נקבעה הלכה ואין מורין כך. יוצא שיש מצב של הפקרות. ביחד עם זה, נשמעות כל הזמן תלונות שכולאים אותם ואוסרים אותם.

להחזיק מעמד במצב כזה לזמן רב היה בלתי אפשרי.

אי-אפשר לדעת מה תהיה עמדתם של הרוסים בכל שאלה ושאלה שלנו שתעלה בעצרת. הם קבעו עמדה ברורה בנוגע לירושלים. אגב אורחא, יש לנו ידיעות מכל המקורות שהם ישתתפו בעצרת. תחילה נפוצו שמועות שאחרי שמאליק יגמור את מועד נשיאותו במועצת הביטחון, תסתלק רוסיה שוב, אולם לפי הידיעות שהגיעו אלינו הם יהיו בעצרת. יש להניח, שבעניין ירושלים יהיו איתנו. אומנם אין כל ביטחון שהם יצביעו איתנו, אבל ברור שהם לא יצביעו נגד. נימנע אפוא מהתנגשות חזיתית בשאלה זו. יש להניח, שגם בשאלות עיקריות אחרות יהיו איתנו, אלא אם כן נתנגש בהם באיזו שאלה בינלאומית והם ירצו להתנקם בנו.

להלן התנהל דיון בהשתתפות ראש הממשלה ומספר שרים. השר שטרית הביע דעתו שאין להיבהל מעמדת "הסטייט דפרטמנט״ כלפי ישראל, וטען שאם ישראל תחליט על החזרת מספר פליטים, תחליט היא את מי יש להחזיר.

השר מ. שרת: לא הבינותי את מר שטרית. לא הוצעה פה שום נסיגה ושום בהלה. נמסרו רק דברים שנאמרו על ידי אחרים ושעלינו לבצר את הגנתנו או לארגן את התקפתנו שכנגד. כן גם לא הבינותי את דבריו בנוגע להחזרת הפליטים, שאם נחזיר אנחנו נחליט את מי להחזיר. איננו מסכימים כלל להחזיר.

עכשיו בנוגע לתוכנית יישוב הפליטים. ברור שמעמדנו בעניין זה קשה,

כי העולם דרכו לרחם על אנשים הסובלים, ועובדה היא שאנשים אלה סובלים. העולם דרכו לרחם על קורבנות מלחמה, ועובדה היא שאלה הם קורבנות מלחמה. העולם דרכו לרחם על אנשים מחוסרי מחסה. עובדה היא שאלה הם אנשים מחוסרי מחסה. ברור שהמצב קשה ומה שנאמר בעניין זה לא ישנה את המצב מיסודו. בכל זאת, ישנם דברים העלולים להשביח את מעמדנו הפרלמנטרי ואת מעמדנו הפוליטי. כשטוענים שאנשים אלה סובלים, נאמר אנחנו: ״מדוע הם סובלים? הם אינם מוכרחים לסבול״. היתה לי פגישה עם ועדה העוסקת בסיוע לפליטים, והיא חרגה ממסגרתה והתחילה לשאול שאלות בנוגע להתיישבות הפליטים. אמרתי: ״על המרפסת הזאת [בקריה בתל אביב], בדיוק לפני שנתיים, הצעתי לרוזן ברנדוט בשם הממשלה, שיודיע למדינות הערביות שאנחנו מוכנים היום - וזה היה עוד לפני כל הסכם על שביתת נשק, זה היה באמצע ההפוגה - להיכנס למשא ומתן של שלום, והוא צריך היה לכלול התיישבות פליטים. אמרנו זאת וחזרנו על כך. הצד שכנגד לא קיבל את ההצעה. אי אפשר לאחוז את החבל בשני ראשיו״. לעומת זאת, שאל באותה הישיבה עצמה החבר האמריקני: ״נניח, אם נגיע לעניין זה, האם יש לכם איזו תוכנית איפה ליישבם ולפי איזה פרינציפים?״ דווקא הוויכוח עם האמריקנים היה קשה יותר מאשר עם אחרים. הוא כמעט תמיד קשה יותר. והוא הציג את השאלה, אבל לא מפני זה נולד הרעיון אצלנו. הרעיון היה אצלי הרבה זמן. אנשי משרד החוץ הגו את הרעיון. אמרנו: ״ישנה תשובה לבעיה זו ואנחנו מוכנים לתרום את חלקנו״.

יחד עם זה, עלי להעיר שההתקפה שכנגד, שציין אותה [השר] רמז, בקשר למצב היהודים במדינות ערב - איני רואה בה ברכה כיום. אי-אפשר לדבר על סבל שהיה פעם, שפעם החזיקו אותם במאסר ובמחנות. בתקופת המלחמה החזיקו ציונים במצרים, שהממשלה המצרית ידעה למי הם שייכים, במאסר. לאחר ששיחררו אותם, נתנו להם אפשרות להישאר במצרים או לצאת. יש שיצאו לחוץ לארץ ויש שהוחזרו למסחרם ולמשרתם. בכל אופן, עכשיו יכול כל יהודי הרוצה בכך לצאת ממצרים ולעלות לארץ. הגיעה משם זעקת שבר של הנוער החלוצי על שאין מחישים את עלייתם. הם טוענים: ״מתהלכות כל מיני שמועות, ישנה קנאות במצרים, ואתם סומכים על המצרים? אתם משחקים באש, אתם מחזיקים אותנו על פי הר געש״. אבל היציאה משם מותרת. אשר לתימן, טס השבוע יבניאלי^[6] לעדן כדי לברך על המוגמר. משרד התחבורה ומשרד החוץ עוזרים לו לבצע את הנסיעה הזאת - (ראש הממשלה ד. בן־גוריון: בשביל זה בלבד כדאי היה כל המפעל הציוני) - משאירים שם איזו חוליה קטנה שתדאג לכך שאם עוד יבואו איזה יהודים מאיזו פינה בתימן, יהיה מי שיטפל בהם. אשר לשאלה אם ישנם עוד יהודים בתימן וכמה, קשה לענות, כי מספר אלה שיצאו עלו על כל האומדנות בדבר מספר יהודי תימן. תפוצת היהודים האלה בתימן ומספר היישובים שמהם באו עולה כפליים או פי-שלושה ממה שחשבו כל אנשי המדע.

עיראק מתירה ליהודים לצאת. נרשמו ליציאה קרוב ל-100 אלף. 20 אלף קיבלו כבר היתרי יציאה, היתרי יציאה פירושם ביטול נתינות. ובינתיים מצטברים בעיראק אלפי אנשים מחוסרי נתינות, והנה, במקום שממשלת עיראק חשבה שתפתור בעיית מיעוט על ידי יציאתו מהארץ, היא יצרה לעצמה בעיה של אלפי אנשים מחוסרי נתינות הנשארים בעיראק. משם כותבים אנשים אחראים, שאין לסמוך על ממשלת עיראק שלא תחליט ביום אחד להושיב אותם על אוטובוסים ותפרוק אותם במדבר ותאמר להם: ״עשו מה שאתם רוצים ולכו לאן שאתם רוצים ללכת״. הם עשו חוק אחד לשנה, והחוק הזה אינו מתחדש מאליו. הם לא יעשו את החוק הזה מחדש ואז הוא בטל מאליו, הוא שובת. מה אנחנו נטען נגד זה? בסוריה השליכו פעם פצצה על הרובע היהודי והממשלה הסורית נקטה אז באמצעים חריפים מאוד. גם [שליט סוריה] חוסני זעים נהרג בפצצה. אשר ללבנון, אומרים שיש שם פרוספריטי ואנשים משם אינם רוצים לבוא והם חיים שם בשקט ובשלווה ועושים מסחר ורואים חיים. אין זה כל כך פשוט להציג את הדבר כהתקפה שכנגד. אם תבוא לדבר על מצב היהודים בארצות צפון אפריקה, תתנגש בצרפת.

אין זה עניין מובהק It is not a striking base - (השר ד. רמז: הריקונו בתים וחנויות במדינות ערב ולקחנו מהם רבבות יהודים. ישנה "ליגה ערבית", כל הערבים הם חברים, הם יכולים לקלוט עכשיו במדינותיהם אוכלוסים חדשים) - את זאת אפשר להזכיר להם. אנחנו שוכחים רק, בשעה שאנחנו עושים חשבון סיטוני, דבר אחד: אנחנו חושבים על כל הפליטים הערביים כעל חקלאים. ישנם ביניהם כאלה שאף פעם לא היו חקלאים, שהם היו תגרנים ואומנים. צריך בתוכנית לומר משהו בנוגע לאלמנטים העירוניים והמקצועיים.

לידיעת חברי הממשלה: היום ב-4 ניפגש עם ועדת הפיוס. אמסור להם את ההחלטה שלנו באופן חיובי ולא באופן שלילי. לא שאנחנו נגד איזה דבר, אלא שאנחנו נשארים בעמדתנו ויחד עם זה נביע אזהרה לגבי העתיד. אז נראה מה יאמרו החבר הצרפתי והחבר האמריקני. יחד עם זה, אני מבקש לתת סמכות למשרד החוץ להכין תוכנית בקשר ליישובם של הפליטים, ושבשלב ידוע, אם נראה צורך בדבר, נביא את התוכנית לפני העצרת - (ראש הממשלה ד. בן גוריון: להכין תוכנית בוודאי אפשר) ־ שם נצטרך לומר איזה סכום נהיה מוכנים אנו לשלם - (השר א. קפלן: אם התוכנית תהיה מוכנה, נדון על הסכום).