77 | הוועידה השביעית של מפא״י, תל אביב^[1]

19.8.1950

לאחוז בבלורית הזמן

הוועידה השביעית של מפא"י שנפתחה במוצאי 15.8.1950, הסתיימה ב-19 בחודש. מ"ש נשא אחד מנאומי הסיכום.

מ. שרת: חברים, יש לי קודם צורך לומר כמה דברים בשולי הוויכוח שנסתיים. אינני רואה את עצמי בוועידה הזאת כמרצה פותח שחובתו עכשיו להחזיר את הציבור לנקודת המוצא של דבריו הראשונים. במשך כל ימי הוויכוח ערגתי לקראת ההזדמנות להשתתף בוויכוח, ואני שמח שבא הדבר לידי.

אני סבור, כי בהשקיפי אחורנית על היום שישבנו באולם הזה, על שלושת ימי הוויכוח, ודאי אמרנו לעצמנו שמערב פתיחת הוועידה ועד ערב הסיום שאנו מתקרבים אליו, משתרעת בשביל כולנו - ונקוה גם בשביל המוני חברינו-שולחינו בארץ - חוויה עמוקה וחשובה מאוד. היה זה ויכוח ממושך, היה זה ויכוח שנטה לצדדים. מחנה גדול יצא לדרך, הוא ירד בקעות, הוא עלה בהרים, הוא נטה לשבילים צדדיים, לפעמים תעה ואחר כך חזר לדרך המלך, הוא עבר בתחומי טרשים, הוא טיפס על סלעים, הוא הלך גם על נוי מעדנות ואחר כך הגיע למחוז חפצו.

בשבילי היתה זו לא רק חוויה עמוקה, אלא היה זה מחזה מרהיב עין בצעוד המחנה שלנו כאן. זו היתה מפלגת פועלי ארץ-ישראל.

נדמה לי כי מישהו אמר בעיתונות, כי הוועידה הזו מכוונת לשם הפגנה. אינני יודע בשביל מה היתה מכוונת הוועידה הזאת, אבל אני מקבל את ההגדרה הזאת לגבי מה שהיתה הוועידה הזאת באמת. היא היתה הפגנה, אבל היתה קודם כל ובראש וראשונה ובאחרית הכל הפגנה של המפלגה כלפי עצמה. המפלגה שלנו, הרחבה, המגוונת, הפרוצה בפרצות רבות, המורכבת מיסודות שונים ומשונים, הפגינה את עצמה כלפי עצמה. עמדנו מחדש על טיבנו ומהותנו בוועידה זו. היתה זו פגישה של שכבות עלייה, של מוצאים שונים, של רבדים תרבותיים שונים, של הבדלי ארץ שונים, של אורחות חיים שונים, והיתה זו הפגנת גיוון מתוך אחדות גדולה ואחדות נשמרת למרות הגיוון. הדברים שנאמרו כאן מתוך סגנונות שונים, שפות עבריות שונות ולפעמים גם משונות, היה בהם קודם כל צד שווה אחד והוא: היו אלה דברי אמת. היו אלה דברים שכל אחד חצב אותם מלבבו, היתה זו אמת שכל אחד ואחד רכש וגיבש אותה לעצמו מניסיון חייו. לא שמענו כאן שום נימה זרה, לא שמענו כאן שום לשון זרה, שום ביטוי, שום מחשבה השאובה ממקורות זרים והמוגשת לנו כשאובה ממקורות זרים,^[2] שום הרגשה של ביטוי שלא הותך בכור ההיתוך של החיים שלנו. בזה היה ערכו של הוויכוח ובזה כוחה של המפלגה. לא היה ציר אחד לוויכוח זה. היו בו הרבה צירים, היו קפיצות, היו דילוגים, היו מעברים חדים מאוד מנואם לנואם, מעניין לעניין, אבל כאלה הם חיינו, חברים, כזאת היא מערכת המלחמה והיצירה שלנו. מערכת זו איננה מכוונת, כי אם שונה בחלקיה, אולם משקפת ביחד עם זה ציבור מאוחד.

נוכחנו לדעת כי חלה הרחבה עצומה בשטח פעולתנו. נוכחנו לדעת כי יש המשך ברור והמשך ברוך לתנועתנו שלנו.

היו נאומים בוועידה זו, ואני זוכר נאום אחד שכאשר הקשבתי אליו אמרתי לעצמי: יש שילומים לאבידות הגדולות שלנו, יש ניחומים בעד המורים-המנהיגים שלנו שהלכו לעולמם בלא עת. אותו מקור ההשראה פועם הלאה, אותו מעיין המחשבה מפכה בפינות שלנו, אותה מקוריות המחשבה, אותה עצמיות הסגנון, והיתה זו חוויה מעניינת מאוד לעמוד על ההבדל בין שפתם העברית של הצעירים, לבין שפתם העברית של הקשישים בתוכנו. היתה הנאה מיוחדת להקשיב לעוז הניב העברי מפי חברינו ובייחוד הצעירים בני העלייה מארצות המזרח.

אם להקשיב לתוכם של הדברים, הרי היה בהם להט לשני דברים: היה בהם להט לחלוציות והיה בהם להט לסוציאליזם. היה בהם להט חדש ובכוח מחודש לאותה המזיגה המופלאה שיצרנו לנו בין שני היסודות האלה, ואשר גיבשנו אותם יחד בתורת הציונות הסוציאליסטית. אינני יודע אם יש תנועות רבות בעולם עכשיו שעוברות עליהן שעות כאלה של התרוממות הרוח כאשר עברו על הוועידה הזאת לשמע חידוש הבשורה על המזיגה המופלאה ההיא.

אני זוכר את בואו של נחמן סירקין^[3] בפעם הראשונה לארץ עם תום מלחמת העולם הראשונה. הוא הרצה בפני קהל חברים. בפותחו את הרצאתו הראשונה אמר מילים שנחרתו בזכרוני: ״חברים וחברות, התנועה הסוציאליסטית היא התנועה היותר גדולה והיותר עמוקה לא רק בעם העברי ולא רק בהיסטוריה היהודית, אלא בדברי ימי חייו של המין מאנושי״. נרתעתי אז מאותה הרגשה של ״אתה בחרתנו״, מאותה הגאווה העצומה, מאותה ההכרה ביתרוננו וביחידותנו שבקעה מתוך ההכרזה הזאת. אולם היו רגעים בוועידה הזאת שאמרתי לעצמי: מי יודע, אולי צדק נחמן סירקין, ואולי באמת אנו עם מיוחד במינו ותנועתנו היא תנועה מיוחדת במינה.

אולי לא בא הדבר הזה משום יתרון החומר האנושי שממנו קורצנו ומשום ההשראה המיוחדת ששורה עלינו, אלא משום הווי חיינו המיוחד, אולי מותרת לנו היחידות הזאת, כי יש בה משום שילומים בעד הסבל האיום והנורא, שילומים בעד הייסורים והסיגופים שעברו עלינו ואנו נפרעים מהם בהתעלות המוסרית, וזהו יתרוננו. הלהט לאותם שני הדברים היה חשוב מאוד, והרגשנו בלהט הזה דווקא על הרקע החדש של חיינו, על הרקע החי של אומה עצמאית, של מדינה ריבונית. גם לחלוציות וגם לסוציאליזם, גם לחלוציות המעשית, הקשה, המגשימה שלנו, וגם לסוציאליזם הרציני והיוצר שלנו, היה חסר הדבר הזה של עצמאות, של ריבונות ושל מדינה. מכשיר כביר ויקר ערך [המדינה] ניתן בידינו להגשמת שתי משאות הנפש גם יחד: להגשים את משאת הנפש האחת, את הציונות הסוציאליסטית, כי מדינה יכולה לתת את כל כוחה ואת כל חילה למפעלים החלוציים שאין בכוח שום יחיד, שום חוג, שום שכבה ושום מעמד להגשימם ולהביאם לידי גמר הביצוע. המדינה יכולה לפלוש לתוך המרחב, להסתער על ענפי פעולה חדשים, לחשוף מקורות של יכולת גנוזה, לאחוז בבלורית הזמן, לשעבד את העתיד, להגביר כוחות המדע, אוצרות טכניקה, אוצרות הון, המדינה יכולה לגייס לעזרתה, ודווקא כמדינה יהודית, את כל העוצמה האינטלקטואלית, את כל היכולת המדעית של העם היהודי הפזורים ברחבי תבל. בכל פינה ופינה לרכז כל פירור ופירור. פה ניתנה האפשרות הזאת לרכז את הניצוצות של הגאון היהודי לשלהבת אחת.

המדינה יכולה לעשות גדולות, היא יכולה, צריכה ומוכרחה להכריע בשאלה הגדולה והנוקבת עד תהום ההוויה שלנו, עיצוב דמותנו, עיצוב דמות מדינתנו, עתיד החברה שלנו, מהי החברה שלנו, מהי החברה שנבנה לקראת העתיד, מה נחוץ ומה ניצור בארץ הזאת. המדינה בעצם מהותה היא מכשיר לציונות סוציאליסטית, אולם המדינה לא תוכל בשום פנים ובשום אופן לשתי המשימות האלה, ולא תוכל למשימה שאותה אנו מטילים עליה, הגשמת הציונות הסוציאליסטית, בלי מנופים שיפעלו מבפנים, בלי מנופי התעוררות עצמית של ההמונים, בלי מאמץ הגשמה עצמית, ובלי רוח שתקיף את כל המחנה ותעורר אותו כל יום ולא תיתן לו מרגוע, מנוח ודומי, ותמיד תסעיר את רוחו ותעצב מחדש את עצמאותו ותוציא מקרבו יחידים, חוגים, ציבוריות ושכבות שלמות, שבכוחם-הם ובלהטם-הם יסתערו לפלס דרך, לכבוש עמדות, ויסחבו אחריהם את המדינה. אלה ידליקו לפידים, ילכו הלאה, ילכו קדימה, יקבעו מטרות חדשות ולא יתנו לאיש, לחוג, למדינה כולה לנוח ולשקוט, אלא תמיד ימריצו אותה לחתור ולשאוף לקראת העתיד.

ישנו המנוף הגדול של המדינה לשני הדברים, וישנו המנוף הגדול של יוזמתנו העצמית, הקיבוצית והאישית. ואת שני המנופים האלה יכול וצריך להפעיל מנוע אחד, והמנוע הזה הוא מפלגת פועלי ארץ-ישראל. היא פועלת בחזית המדינה, היא פועלת בחזית התנועה החלוצית, היא מכוונת את המדינה, היא מעוררת, מגייסת ומפעילה את היוזמה החלוצית. ונאמר זאת שוב ושוב: היא עושה זאת על קידוש שם הדמוקרטיה. הדמוקרטיה בשבילנו היא לא רק אמצעי, היא מטרה בפני עצמה, ערך בפני עצמו. ודמוקרטיה פירושה חירות הרוח, דמוקרטיה פירושה שיוויון האדם, דמוקרטיה פירושה עליית האדם, התעלות אופיו, התעלות תרבותו, ואין לזייף את המטבע הזאת ואין ללכת שולל אחרי אורות מתעים, ואם אי-אפשרית קפיצת דרך בדרך דמוקרטית, אסור להזדקק לקפיצת דרך, כי בקפיצת הדרך, תוך כדי הקפיצה, אתה יכול לאבד ולקפח - מי יודע אם לא לעולמים - את נשמת העניין. והבה נדע, חברים, בשבילנו נגלו אפשרויות, הזדמנויות, אשר לא ניתנו לעמים אחרים, אשר אינן קיימות בארצות אחרות. אנחנו חזרנו אל ארץ נחשלת, אבל חזרנו לעם משכיל ומתקדם. אנחנו עומדים חזה מול חזה בפני השממה, אנחנו שולחים את חברינו ואת העולים החדשים לתנאים הקשים ביותר, אבל אנחנו הולכים בכוח חזון גדול ואנחנו מזוינים בהכרה ברורה ועמוקה, אבל אין אנחנו יחידים. אנחנו חלק של המחנה העולמי.

ישנו ריב גדול במחנה העולמי הזה. ישנו ריב גדול כיצד להגיע למטרה, באיזו דרך ללכת, איזה ערכים לקדש ועל איזה ערכים לוותר. זהו ריב חמור מאוד, והריב הזה מאוד נוגע לנו. יש כאן ערכים, יש כאן עמדות, שעלינו לדעת היכן אנו עומדים לגביהן. אני זוכר בעשרים-שלושים השנים האחרונות, בייחוד בשנים האחרונות ביותר, שתי סיסמאות - אחת שנשמעה בארץ זרה ואחת שנשמעה כאן, ושתיהן צלצלו כסיסמאות אוטופיות - אשורנו ולא קרוב.^[4] לפני כמה שנים נזרקה סיסמה באנגליה: ״סוציאליזם בימינו!״ ולפני שנים ספורות נזרקה בארץ הסיסמה: ״מדינה יהודית לאלתר!״ וכמה קיתוני זלזול ובוז מפי קרובים, מפי אחים בכל אחת משתי הארצות, ניתכו על שתי הסיסמאות האלה! אבל מדינת ישראל קמה ותהי, וסוציאליזם באנגליה מתגשם והולך.^[5]

בינינו ובין הארץ ההיא [בריטניה] נפל ריב חמור מאוד. בכלל חייה של הארץ ההיא מאוד מאוד מסובכים ומסוכסכים בעולם. לא אכנס בפרטי הסוגייה החמורה הזאת, אבל הארץ ההיא איננה קיימת אך ורק כארץ שלטת על מרחבים גדולים ונחשלים, ארץ אשר נסתכסכו יחסיה עם ארצות מסוימות תוך תקופות של שלטון ושל מרות ושל שיעבוד [אימפריאליסטי], אלא היא ארץ בפני עצמה ועם בפני עצמו. ובה קמה תנועת פועלים דמוקרטית כבירה, ובה יוקד להט עצום להגשמת הסוציאליזם הדמוקרטי, ובה מתגייסת יכולת בניין ויצירה כבירה, ותנועת הפועלים בארץ ההיא מאמינה שהיא תגיע למחוז חפצה, שהיא יכולה להגיע, שהיא מוכרחה להגיע, בלי מהפכת דמים. שהיא תגיע למחוז חפצה, שהיא יכולה להגיע ומוכרחה להגיע בלי משטר דיכוי, בלי שלילת החירות. שהיא יכולה להגיע למחוז חפצה מתוך שהיא תפעיל שני אמצעים בלבד: הכרת כל פרט ופרט לגבי עניינו ולגבי התנועה שהיא נציגתו האמיתית, וידיעת הנהגת התנועה הזאת את דרכה, את רצונה, את צורך העם ההיסטורי, את משאת נפש החברה האנושית, לא יותר, רק שני דברים אלה: אמון העם אשר אפשר להשיג אותו על ידי הצבעה, על ידי בחירות, ושימוש באמון הזה כדי לתת לעם הזה את מבוקשו.

המאמץ הזה הולך ונעשה שם בהתלהבות עצומה ובהצלחה מזהירה. אין זאת אומרת שהכל שם איתן, אין זאת אומרת שכל כיבוש משוריין, אבל התנועה הזאת עברה כברת דרך אשר אין באותה ארץ נסיגה ממנה. הסתכסכות יחסינו עם אותה ארץ, והתהום הנפשית אשר קמה בינינו ובינם, מפריעה לנו לעיתים להקשיב לאמת הסוציאליסטית אשר בוקעת משם. היא לפעמים מכה אותנו בסנוורים לבלתי ראות את האור הרומז לנו משם. אבל נדע זאת. אנחנו חייבים לדעת זאת. איננו כה יחידים ובודדים בדרך הזאת אשר אנחנו יוצאים להגשים. איננו בודדים, ואיננו בודדים כאשר אנחנו יוצאים להגשים את הסוציאליזם על ידי דמוקרטיה, ולהגיע לדמוקרטיה אמיתית על ידי סוציאליזם. יש מחנות בעולם הנושאים נפשם לכך. הראשון בחזית הוא המחנה הבריטי. ארץ אשר גירשה את מארת העוני מתוכה, ארץ אשר הבטיחה את החיים, את החיים ההוגנים, לכל אדם, מרחם אמו עד קברו. ארץ אשר פתרה את בעיית התעסוקה המלאה, הכינה עמדת מגן של ביטוח מוחלט כנגד חוסר עבודה, במקרה של חוסר עבודה, אבל איננה נזקקת לו. ארץ אשר לקחה על עצמה את סיפוק כל צורכי העם לפי רמה הוגנת. ארץ המעבירה לרשות הכלל ענף אחרי ענף מענפי הייצור היסודיים ומעמדות המפתח של המשק כמו הבנקאות המרכזית. ארץ אשר מגייסת לרשות העם את כוחות המדע, את כוחות הטכניקה. ארץ הנותנת השכלה כללית חינם לכל ושואפת לתת השכלה תיכונית חינם לכל, ובלי כל ספק תגיע להשכלה גבוהה חינם. נחרד להצלחתה של הארץ הזאת, להצלחת המפעל העצום והנועז אשר היא מגשימה.

חברי [שר האוצר] אליעזר קפלן הזהיר אתכם, שהעיקרון ״מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו״ איננו שולט עדיין ביחסי העבודה אצלנו, ושכרו של הפועל איננו נקבע בהתאם לצרכיו - הוא מקבל אותו בהתאם לתפוקתו, ועלינו היטב היטב לשנן לעצמנו את הדבר הזה. אבל הכנסתו של הפועל איננה מורכבת אך ורק משכר עבודתו. הכנסתו הממשית של הפועל מורכבת מהשירותים, מההנאות שהוא מקבל מהכלל, והשירותים וההנאות האלה לא נקבעים לפי תפוקתו, הם נקבעים לפי צרכיו. והאמצעים המגויסים לסיפוק הצרכים האלה נלקחים מחלקים שונים של העם ומאישים שונים של העם לפי יכולתם. ומדינה מתקדמת, מדינה החותרת להגשמת הסוציאליזם, מגייסת יכולת עצומה מתוך העם, ומגייסת אותה לפי יכולתו של כל אחד ואחד, ומוציאה את היכולת הזאת על סיפוק צורכי העם, על סיפוק צרכיו של כל אחד, לפי צרכיו ולא לפי יכולתו. הולך ומתגשם העיקרון הזה ״מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו״. גם אנחנו חותרים להגשמת היסודות האלה. אנחנו נתקלים במעצורים עצומים על הדרך הזאת, ואין לדעת למפרע את המעצורים האלה. עלינו להאבק אתם ולסלק אותם מעל דרכנו כדי שנוכל להגיע למטרה. גם המדינה הזאת כמות שהיא, בשנתיים הראשונות לקיומה, כאשר היא נאבקת עם אויבים מבחוץ, כאשר היא נפתלת נפתולים עצומים עם הרכבה הפנימי השונה, כאשר היא מכנסת פזורי גולה לתוכה, כאשר היא בונה משכנות, כאשר היא משכנת מאות אלפי אנשים, כאשר היא משתמשת בשארית כוחה להחזיק ברמת החיים הבלתי מוצדקת שלה, משתמשת לזה בשארית כוחה ומשתדלת עד כמה שאפשר לא לרדת מהרמה הזאת, לא לגרוע ממנה, לא לגרוע במידת האפשר, והיא אולי נכשלת בזה, מפני שהיא היתה צריכה להיות יותר אכזרית בזה. מדינה הנתונה בתנאים קשים ואיומים כאלה, גם היא במשך השנתיים הללו הלכה והקימה סוציאליזם. היא קיבלה לרשותה מרחבי קרקע אשר מנוי וגמור אתה לשמור אותם לרשותו של העם ולמען העם. היא יישבה המוני אנשים חסרי כל, בעלי עשר אצבעותיהם ומעט הכוח שבשריריהם, אותה התבונה היהודית אשר הביאו אותה ואותו הרצון היהודי האנושי להיצמד לקרקע המולדת ולהיהפך לעובדים, יוצרים המכבדים את עצמם, הישרים עם עצמם - האין זה סוציאליזם? היא נגשת לשורה שלמה של הסדרים להגשמת ביטוח סוציאלי מלא. היא נאבקת בשארית כוחה להבטיח חינוך חינם לכל בכל, בכל שלב ושלב של חייה הממלכתיים, החברתיים, הכלכליים, בבחירות לכנסת, בבחירות לעיריות, בכל מוסד ומוסד. עדיין לפניה דרך ארוכה. היא נאבקת, היא נמקה, מתבוססת בתוך אוזלת היד שלה, מפני שהמשימה העומדת בפנינו היא כל כך עצומה ומפני שכל כך מעט עושר צבור ישנו בארץ הזאת. חברי קפלן חוזר ואומר, שאחד הדברים אשר אנחנו חיים עליהם היא הרזרבה. אינני יודע היכן הרזרבה. נכון הוא שאנחנו ממשכנים ומשעבדים ומבזבזים את העתיד, אבל איפה הרזרבה? זוהי ארץ ללא רזרבה. ויחד עם זה מוטלת עלינו היום האחריות להגשמת התוכנית ההיסטורית הגדולה שלנו. היו שנים שאמרנו: ״בן תמותה יכול לעשות רק כיכולתו, מה אפשר לדרוש ממנו?״ לא היינו שליטים בתנועה הציונית. גם כשהגענו לעמדה של הכרעה בתנועה הציונית, בשום פנים ואופן לא היינו שליטים בארץ. היה שלטון זר. מתוך היאבקות עם גזירות והגבלות ורצון זר שעיצב את גורלה של הארץ יצרנו את ההתחלות שלנו. אבל עכשיו כל זה איננו.

הארץ בידינו. שלנו היא. גורלה בידינו.

נדע, חברים, על מה אנחנו נאבקים. ההפרש הקטלני הזה בין היבוא והיצוא, המחסור החריף במטבע זר, הצורך לכלכל את מפעל קיבוץ הגלויות באמצעים כה מצומצמים, רמת החיים הבלתי מוצדקת, הבזבוז של אמצעי לאום יקרים - כאשר כל מה שיש לכל אחד ואחד מאיתנו זה חלק מהקרן הלאומית הגדולה. כל זה מפריע לנו לגשת לאותה פעולת הבניין והיצירה של החברה הסוציאליסטית, שהיא המשימה ההיסטורית של תנועתנו והיא תעודת המדינה. נדע שעלינו לעבור דרך קשה ולהתפשר הרבה פשרות. אנחנו מעוניינים בכניסת הון פרטי ואנחנו מעוניינים בכניסת הון זר לארץ, מפני שאנחנו מוכרחים להגיע להרחבה עצומה של אפשרויות המחיה, של אפשרויות הייצור, של הבראה כלכלית, של ביטול ההפרש האיום ההוא [בין יבוא ויצוא], של מהפכה במשק המטבע הזר שלנו, מהפכה במסיבות ההספקה העצמית שלנו, ואנחנו לא נוכל לעשות זאת אך ורק בכוחנו, ולא תמיד, בשום אופן לא תמיד נוכל לעשות זאת אך ורק בדרכנו ולפי סגנוננו. עלינו לעבור את הדרך הזאת. נדע זאת היטב ולא נירתע מזה, ואל נראה בזה סתירה. כי הכל מכוון למטרה. נשמור על הרוח הזאת ונשמור על היכולת הזאת. כל דבר ודבר וכל עניין ועניין, כל בעיה ובעיה שנוכל לפתור לפי הרוח הזאת, לפי העיקרון הזה - נעשה זאת ללא רתיעה. נחתור תמיד ונדע, שכאשר אנחנו הולכים ועוברים במעברים קשים - אנחנו עושים זאת כדי לצאת מהמצור למרחב. ואם כך נלך - נגיע למרחב הזה.

הוועידה הזאת העמידה במרכז מעייניה את שאלת קיבוץ הגלויות. והיא התלבטה, היא כמפלגה, גם בבעיה מה עליה לעשות, מה היא יכולה לעשות להקלת המעמסה, אפילו להשקטת המצפון שלנו - והוא מאוד מאוד איננו שקט. אני אומר זאת בשם כל בני היישוב הוותיק. אתמול בערב נוכחנו במעמד חשוב, אשר בו פרשה המפלגה מחדש את דגל החלוציות, הכריזה על מפעל חלוצי חדש, מפעל חדש המותאם לצרכים של ימינו.^[6] כל דור ודור חלוציותו פושטת צורה ולובשת צורה בהתאם לצורכי הזמן. היתה תקופה, שאינה כל כך רחוקה, לפני שנים אחדות, שחלוציות היה פירושה ללבוש מדי צבא זרים [בריטיים], להצפין את הדגל עמוק בלב וללכת לחזית ולמחנה זר. גם זו היתה חלוציות. וכשם שהיתה חלוציות במעבר אנשים את הים מהגולה לארץ, כך היתה חלוציות נעלה במעבר אנשים שלנו מהארץ אל הים חזרה לגולה כדי להביא אוניות [המעפילים], או כדי לחדור לפני ולפנים של עמק הבכא. אנחנו חותרים עכשיו לצורות חדשות של פעולה חלוצית מבלי להזניח את הצורות הישנות. עדיין אנחנו זקוקים בראש וראשונה לחלוצים אשר יתמכרו לעניין בכל לבם ובבל נפשם ובבל מאודם. עדיין אנחנו זקוקים לחלוצים אשר יעלו על השממה לכבוש אותה - לכבוש אותה על מנת לעשות שם את בית חייהם. עדיין אנחנו זקוקים לחלוצים שייכנסו לשורות הצבא כדי לשאת את הבניין המפואר של צבא ההגנה לישראל על שכמם. אבל ״כל קורבן יירצה, כל מתת נאמנה״.^[7] יש חברים המוכנים להקדיש שנה, שנתיים, שלוש שנים, מבלי לגזור על עצמם מראש שבזה יסתיים החשבון, לעת עתה לקבל רק התחייבות זו - תבוא עליהם ברכה. תחזקנה ידיהם, כי שטח העבודה שמוכרח להיעשות בדרך החלוציות, ושרק בדרך החלוציות ייעשה, הוא בלתי מוגבל, הוא הולך ומתגוון מיום ליום.

אבל אני שאלתי את עצמי: האם גם בזה יכולה המפלגה להסתפק? זוהי מפלגה של שמונים וחמישה אלף איש ואישה, ומספרם הולך ורב. אנחנו ראינו אתמול בשורות הראשונות שלוש מאות חברי שח״ל, ואנחנו יודעים שאנחנו מיוצגים נציגות מפוארת בהתיישבות העובדת. אבל מספרם אלפים, אולי רבבה-רבבתיים. השאלה היא אם יכולה מפלגה כשלנו להיות מפלגה המונית מבלי להגיע לפעילות המונית. האומנם ייבצר מאתנו למצוא צורות פעילות כזאת, אשר יקראו לכל חבר ויאפשרו לכל חבר להשתתף. אל נחרד ואל נדאג שמא החיפוש אחרי צורות כאלו ירופף את המתח החלוצי הגדול. אני סבור להיפך. שוב נאמר: ״כל קורבן יירצה, כל מתת נאמנה״. אם לא כל אחד ואחד יכול להקדיש שנה-שנתיים, להיעקר לגמרי ממקום מושבו, לפעמים ממשפחתו, לבוא למקום אחר ולהעמיד את עצמו כחייל בשירות, אם הוא יכול לעשות משהו במקומו, בסביבתו הקרובה בשעות הפנאי, יום בשבוע, שבוע בחודש, שבוע בשנה, יומיים בשבוע, שעה ביום, באיזה צורה-שהיא - אל נבוז לזה. אל נזלזל בזה. להיפך, במידה שתקיף רוח כזאת את המחנה, במידה שנמצא צורות כאלה של הפעלת הציבור - זה יחייב יותר ויותר. אם נבוא ונאמר: ראה - חבר קשיש, אם לתינוקות, אחות בכירה בבית שאינה יכולה לעזוב את הוריה, מישהו שרתוק למקצוע מפני שזה מקצוע חיוני ביותר, הוא בכל זאת מצא אפשרות משהו לעשות - האומנם אתה, שאתה צעיר יותר ופנוי יותר, שאתה עוד לא עשית די ושאתה עוד יכול לעשות הרבה יותר - האם לא חובה כפולה ומכופלת מוטלת עליך להתגייס התגייסות שלמה ולעבור לגמרי לחיים חלוציים?!

הוועידה הזאת ומצב המפלגה כפי שהוא כיום, הכוח הרב הפועם בה, ההרגשה שישנה בה עם כל אי-הסיפוק, עם כל הביקורת, עם כל התיאבון לגדולות יותר - ואל נא יסוף מאתנו, חלילה - היא ודאי שהינה פרי קיבוץ גלויות, פרי ניצחוננו המדיני, פרי הרמת קרן המפלגה, אבל היא גם פרי עבודה כבירה ומאומצת שלא ידעה ליאות. יש מזכירות למפלגה. לא לכל אחד מאתנו ולא בכל עניין ועניין קל היה לסדר עניינים עם המזכירות הזו. וזה לא היה מפני שהמזכירות סתם הקשיחה את לבה, אלא מפני שהיא היתה מזכירות היודעת מה היא רוצה, החותרת לקראת פשרות ברורות, ההולכת בדרכים מסוימות, והתוצאות הגדולות מצדיקות את דרכה ואת פעולתה. אבל אני רוצה לומר למזכירות: אל תאמר די.

המזכירות זה גוף של מספר עשרות חברים שהם פעילים. שמענו פה על מחלקות המזכירות. שמענו פה איך המחלקות האלה חודרות לפינות שונות של החיים ומקיפות שטחים, וזה בוודאי מקיף - אם בתור אנשים העובדים עבודה שלמה או עסקנים במקומות - מאות אנשים בארץ. אני שואל את עצמי אם לא נוכל להקים עוד חומה תת-קרקעית רחבה, אשר תקיף אלפי חברים. אינני יודע אם אי-אפשר להגיע לכך, שמשמונים אלף חברים, לא אומר כל השמונים אלף, לא אומר ארבעים אלף, אבל עשרים-שלושים אלף יהיו פעילים. אני חושב שצריך לקום מטה לדבר הזה. כי העבודה היא בלתי מוגבלת.

אני נוסע בשבוע יותר פעמים משהייתי רוצה מתל אביב מזרחה, ואני עובר קודם כל על פני משמר השבעה - אינני נכנס כרגע בשאלת השם, זוהי לפי דעתי בעיה שלא נפתרה - ואני עובר על פני שורות בתים, ובכל בית יש משפחת עולים. ותמיד יש לי הרצון, תמיד יש לי היצר - ואני אף פעם אינני מגיע למילוי היצר הזה, מפני שאני תמיד ממהר לאיזו ישיבה - לעצור את הנהג, לרדת, להיכנס לחנות, להיכנס לבית, לראות איזה יהודים גרים שם, מניין הם באו, מה הם עושים, אולי נחוץ להם דבר, אולי קשה להם ואפשר לעודד, אולי לא ברור להם איזה דבר ואפשר להסביר, אולי יהיה להם יותר קל אחר כך, מה עם הילדים שלהם - יש בית ספר או אין, כאשר הם באים הביתה יש מישהו שיעזור להם בהכנת השיעורים? ראיתי משפחות, שהילדים באים מבית הספר ואינם יכולים להתחלק עם הוריהם, מפני שהוריהם אינם מבינים אותם. שמעתי שכאשר העבירו את ארונו של הרצל [לירושלים] היו יישובים בדרך שלא יצאו [לכבדו], מפני שלא ידעו מה העניין. אנחנו יודעים שבכ׳ תמוז, כאשר הולכים לאזכרה להרצל ולביאליק, יש המוני אנשים השומעים בפעם הראשונה את שם ביאליק.

ולעומת זה אני רוצה לומר: באחד מערבי הוועידה הזאת צריך הייתי לצאת מאמצע הוויכוח ולנסוע ללוד לפגוש שם את מישהו, ועברתי כמו שאני עובר תמיד בשכונה אחת. אני תמיד עובר אותה, אבל הפעם נסעתי ישר מהוועידה ונקלעתי לתוך השכונה, ושאלתי את עצמי: איזה קשר ישנו בין מפלגת פועלי ארץ-ישראל, בין חייה, בין הוועידה הזאת שלה, העומדת ברמה כה גבוהה וחיה בהתרוממות רוח כזאת, בין כל ערכיה וחייה, ובין האנשים המסתובבים פה ברחובות, המשחקים בקובייה בבית קפה, ובין הנשים אשר בבית והילדים שהן משכיבות עכשיו לישון, ואני הוחרדתי כאשר ראיתי את האורות המבריקים של בתי הקפה וגם כשראיתי את הפינות השקועות באפלה. ואמרתי לעצמי: מי יודע מה מאירות המנורות האלה, מי יודע מה מקנן באפלולית הזאת, מי יודע איזה מרתפים נוצרים בתוך חיינו, מי יודע איזה ביבים נוצרים בתוך חיינו, מי יודע איזה מרירות מצטברת, איזה שחיתות? מי יודע איזה אבק שריפה מצטבר? ומי יודע מי מכין את קופסאות הגפרורים בפינות שונות להצית את אבק השריפה הזה? כי עלינו לדעת, חברים, הנה ימים באים, אשר יעמידו בניסיון חמור כאשר עוד לא היה כמוהו, את היסודות היותר עמוקים של חיינו!

בוודאי לא פעם נוכחים לדעת כי החבר אליעזר קפלן הוא איש רציני והוא מציג את הדברים כמות שהם, כמו שהוא מעריך אותם, במערומיהם, שלופים מקליפתם וממחלצותיהם, ואני רוצה לומר לכם: הוא אינו אומר לכם את כל האמת! (צחוק) אתם צוחקים, אני יודע שזה צחוק הבא מלב טוב, אבל בכל זאת אין זה עניין של הלצה. הוא אינו אומר לכם את כל האמת, כי הוא חרד לומר לכם את כל האמת. הוא חרד להשמיע באוזניכם ובאוזנו של עוד מישהו את כל האמת. הוא מכסה הרבה תחת לשונו. אבל הוא סומך על תפישתכם ועל כשרונכם להסיק מסקנות. לא התחלחלתם עדיין כמו שהייתם מתחלחלים אילו שמעתם את האמת כולה עד תום. היכונו לקראת הימים ההם! ניכון כולנו! זה יהיה מבחן כזה של חוסן האופי שלנו, שעוד לא ידענו כמוהו. ומי יודע אם אין זה מאחורי כתלנו.

ודאי העולם כולו חי עכשיו חיי בלהות מפחד המלחמה העולמית. הוא מתפלל ומקווה להינצל מזה. ומי יודע, אולי יינצל. וגם אנחנו אולי נינצל. אבל עלינו להיות מוכנים, מוכנים לרע שברע. במה אנחנו מוכנים? הנה יש פה עיר. צאו אל רחובותיה, עיברו לחוף הים, ראו מה נעשה כאן, במה חיים אנשים, במה חי הנוער, במה מתחנכים אנשים, איזה חינוך אופי הם מקבלים, איזה ערכים הם רוכשים. אנו, שמונים אלף איש, נתכנסנו לתוך מפלגת פועלי ארץ-ישראל, ונאמר שאת עצמנו הצלנו? יש מיליון ורבע [יהודים] בארץ ומספרם ילך ויגדל מחודש לחודש, משנה לשנה. מה הכלים שלנו כדי לאחוז בכל פינות המחנה, להקים אותו בחישול ברזל? האומנם לא נוכל לגייס עם רב, אנשים אשר ילכו לבתים, אשר יבקרו בכל בית ובית, אשר יתיישבו בו, ישוחחו, ידעו מה חסר ומה כואב, אולי יוכלו לעזור, אולי יוכלו להסביר איזה דבר, אולי יוכלו לעזור לאיזה ילדים בשיעור, אולי יתנו שיעור פרטי לאיזו אישה, אולי יקראו לפניהם מאמר בעיתון ויתרגמוהו ליידיש, לבולגרית, לערבית טריפוליטנית, לאיזו שפה-שהיא. אני יודע שהרבה נעשה, אני יודע שיש ארגוני אימהות עובדות ויש ארגונים עדתיים הפועלים. איני סבור שאני ממציא פה איזה דבר. אבל אני אומר שעלינו לעשות את העניין בקנה מידה המוני. נוציא ונפעיל המוני חברים וחברות. איני בא לקפח פעולה של שום ארגון ושל שום אגודה בתוכנו, אבל יש צורך ביותר. יבקרו בבתים וייתכן כי כתוצאה מביקור של חבר או חברה במשפחה, ייוודע למשפחה בראשונה שקיים ״ארגון אימהות עובדות״ שאפשר לפנות אליו ולהיעזר על ידו. ייוודע להם לראשונה שקיימת תחנת ויצ״ו שאפשר לפנות אליה ולהיעזר על ידה, שאפשר לקבל הלוואה קטנה באיזה מקום. ייתכן שלחברים האלה יתברר שיש דברים שאינם ניתנים להיעשות ושיש מכשולים ומעצורים בלתי נמנעים, אבל אולי יש גם מעצורים נמנעים. והפעילים האלה יתכנסו וייפגשו ביניהם וישיחו אם לבם ויבקרו את הממשלה ויבואו אליה בתביעות ויבואו בתביעות למזכירות המפלגה. יעוררו רעש בציבור. הם ילכו לתורנות במועדונים, הם יארגנו חוגים, הם יעסקו בהסברה, הם יעסקו בהוראה.

קראתי בחוברת האחרונה של ״בטרם״ מחקר שעשו שני אנשים בנוגע לשכונה אחת. מחקר זה מאיר עיניים, יותר נכון, הוא מחשיך עיניים, אבל הוא פוקח עיניים. ניתן לנו להציץ אל פינה של חיינו לפני ולפנים. אדרבה, יצאו אנשים כאלה לשכונות ולפינות שונות, יבקרו את הממשלה, אבל יעמידו אותנו על האמת כמות שהיא ועל הבעיה כמות שהיא. יקראו לפעולה זו חברי מפלגה אחרים וחברים בלתי מפלגתיים. אל יעמדו על כרטיס החבר של העושים. יגידו: ״אנחנו עושים פעולה כזאת, בואו גם אתם ועשו״. אין לי ספק, שברחבי הארץ ישנם אלפי אנשים שהיו מוכנים לעשות זאת. אדרבה, יתרכזו סביב פעילי המפלגה אנשים גם ממפלגות אחרות וממעמדות אחרים. לא נבוא אליהם בתביעות מפלגתיות. המפלגה לא תפסיד על כל אלה.

אני סבור שבדרך זו אפשר לעשות משהו. אני סבור שהדרך הזאת קוראת להתנדבות ומפעילה התנדבות. אני סבור שהארגון של העניין צריך להיעשות בעיקרו וברובו, ואולי כולו, בהתנדבות. זה נותן שדה פעולה. זה ידרוש ויבלע הרבה מרץ. זה ייתן סיפוק למפלגה. זה ירים את קרן המפלגה. זה יישא ברכה. אומנם זה לא יקל על החיים. יהיו פחות לילות של שינה שלמה, אם מפני הזמן שיוקדש לעבודה בשכונות ואם מפני הרהורים. תהיה יותר ביקורת ולא פחות. חיי הממשלה יהיו קשים יותר. חיי המזכירות [של המפלגה] יהיו אולי קשים יותר. המפלגה תהיה פחות שקטה. היא תהיה יותר נסערת. זה יפרה אותה. זה ייתן לנו אפשרות לנטוע את דגל המפלגה עמוק בלב כל אחד ואחד ולשאת את הדגל הזה לכל פינות חיינו בארץ. (מחיאות כפיים סוערות).